יומן מצויר חושף את המשבר שאחרי המילואים שאף אחד לא מדבר עליו

ספרה החדש של רותם קודיש, "בשתי חזיתות", מתחיל בפרק "Finally it’s over". כשבעלה של קודיש, פלג כהן, חזר משירות מילואים בעזה ובלבנון, היא חשבה שחוזרים לשגרה.

הספר מסתיים בנימה אחרת, בפרק שכותרתו “I wish it were over” ושבו קודיש, במבט מפוכח יותר, מייחלת לסיום המלחמה בכלל, ולסיום השלכותיה על הבית הפרטי שלה.  "לא ידעתי כמה זוגות נוספים נמצאים באותה סיטואציה ומרגישים כמונו", היא מודה.

לאייר את הזוגיות

הספר שיצא בימים אלה בהוצאה עצמית (עיצוב: ליאור קדם) הוא יומן גרפי־אוטוביוגרפי. מאה איורים שאיירה קודיש מתארים סיטואציות בינה ובין בעלה, שגויס למילואים ב־7 באוקטובר וחזר הביתה לאחר שלושה חודשים וחצי. האיורים מלווים בטקסטים המביעים את תחושותיה של היוצרת.

קודיש (29) וכהן (32) גרים במושב שדה משה ליד קריית גת עם כלבתם טובה. קודיש היא בוגרת שנקר במגמת תקשורת חזותית, במסלול איור, וכיום סטודנטית לתואר שני לעיצוב רב־תחומי באותו מוסד. כהן הוא אגרונום. הם יחד שבע שנים, מהן שנתיים וחצי נשואים.

"אני מאיירת עצמאית, בעיקר כותבת ויוצרת תכנים משל עצמי", מספרת קודיש. "כשהתחילה המלחמה, היה לי נורא קשה ליצור. התנדבתי בהמון חמ"לים של הסברה, אבל לא הצלחתי ליצור משהו מעצמי בגלל הפחד והחרדה. ואז, כשפלג חזר ממילואים, אמרתי 'יופי, הכל נגמר, אוכל לחזור לעצמי' – מה שהיום, בדיעבד, נשמע לי ממש תמים.

החלטתי להתחיל פרויקט מאה ימים, ובכל יום לאייר איור אחד שמתאר את היום שהיה לנו, את הזוגיות שלנו. לא ידעתי לאן זה יוביל אותי בכלל. אמרתי לפלג שאני רוצה לאייר את הזוגיות שלנו, והוא אמר לי 'בטח, בהצלחה'. הוא לא דמיין שזה יגיע לכל כך הרבה אנשים, וגם אני לא. המטרה ממש לא הייתה לעשות ספר, אלא פרויקט בשביל עצמי".

כשקודיש החלה לאייר, היא נוכחה לגלות שהמצב מורכב הרבה יותר מכפי שחשבה: "גיליתי שפלג חזר מהמילואים לא אותו פלג. כל מה שדמיינתי לגבי איך זה הולך להיות, ושנחזור להיות כמו פעם, היה רחוק מזה. רחוק מרשימת הפנטזיות שהייתה לי. בספר רואים דרך האיורים את ההשתנות שלו ואת הראייה שלי, שמה שדמיינתי וחשבתי זה לא באמת מה שקורה".

במה הוא השתנה?
"שמחת החיים שלו פחתה. אי אפשר היה להתבדח או לצחוק על דברים, אי אפשר היה לראות חדשות או לדבר על חדשות. הוא גם לא מצא את עצמו בהתחלה בבית, לקח לו הרבה זמן להסתגל. זה בא לידי ביטוי אפילו בכך שהוא לא היה מוצא כל מיני דברים, ושואל אותי. קשה היה לו לקבל החלטות קטנות, אפילו בהכנת סלט".

"היום אני יודעת להגיד שזה הגיע מאיזה חוסר ביטחון שלו, מהמקום של 'מי אני עכשיו? איך חוזרים לשגרה? איך מתפקדים כאדם רגיל ולא כלוחם בשדה הקרב?'. בעזה הוא היה יכול לקבל החלטות מאוד רציניות, ואילו פה בבית קשה לו להתמודד עם דברים קטנים. יש למשל איור בספר שבו הוא מעיר אותי מהשינה ושואל איפה הנעליים שלו, ואני מתעצבנת עליו: 'מה, אתה רציני?'. כל אחד מאיתנו היה בנקודות קצה. אני הרגשתי נורא מתוסכלת, וגם הוא. כל אחד היה שקוע בתוך עצמו והיה קשה לו לראות את הצד השני".

כמה קשה היה לך להכיל את הסיטואציה שנוצרה?
"בהתחלה לא ידעתי איך להתייחס לזה. הייתי כועסת עליו, מתבאסת עליו, לא הצלחתי להכיל את זה. היום זה השתפר: אני יותר מכילה, וגם הוא מבין אותי יותר. זה גם הרבה בזכות הספר. הצלחתי דרך האיורים להעביר את התסכול שלי ואת המחשבות שלי, וככה הצלחנו גם לדבר על הדברים. אני עדיין מעכלת את הזוגיות החדשה שלנו. המלחמה שינתה את הזוגיות שלנו, ואנחנו לומדים להכיר זה את זה מחדש".

איך התחלת לפרסם את האיורים?
"כל יום פרסמתי איור אחד עם כותרת ברשתות החברתיות. התחלתי לקבל תגובות של תמיכה והזדהות מנשים, מגברים ומזוגות שאני בכלל לא מכירה. המון אנשים כתבו לי 'איזה כיף שביטאת את המחשבות שלי'. אלה דברים שבדרך כלל לא מדברים עליהם. מצד שני, היו תגובות כמו 'מה את מתלוננת, תגידי תודה שהוא בכלל בחיים'. יכולתי להבין מאין התגובות האלה מגיעות".

"בתוך עצמי יש לי מחשבות כאלה, שגם אותן אני משתפת בספר. מחשבות על למה אני בכלל מדברת על הקושי שלי, כשיש כאלה שלא חזרו מהמלחמה. מחשבות על זה שבעצם פלג הוא זה שחווה את הקושי האמיתי, ומה אני עשיתי? הייתי בבית. אני משתפת בספר גם מחשבות שהיו לי על כך שאם הוא יחזור למילואים, יהיה לי קל יותר. חייתי בבית לבד כמעט ארבעה חודשים, כבר התרגלתי לסיטואציה, ואז פתאום הוא הגיע ו'שיבש' לי הכל. זה דבר נורא להגיד. יש איור שבו אני סוגרת את עצמי בשירותים, הוא דופק בדלת ואני אומרת שבא לי להיות לבד".

אנחנו בעצם דמויות

הרעיון לאגד את האיורים בספר הבשיל אצלה לקראת איור היום ה־40. "אנשים דחפו אותי לעשות עם זה משהו והחלטתי להוציא ספר", מספרת קודיש. "לפלג היה מאוד קשה עם זה, כי הוא לא חשב שהפרויקט יהפוך להיות בסדר גודל כזה. קשה לו עם החשיפה. זה יצר בינינו עוד אי־הסכמות".

איך צלחתם אותן?
"הראיתי לו את כל ההודעות המרגשות שקיבלתי מאנשים ומזוגות, שכתבו לי כמה שזה עוזר להם. אמרתי לפלג, 'נכון שזה אני ואתה, אבל בסופו של דבר זה לא רק אני ואתה'. אנחנו לגמרי מייצגים דמויות של מילואימניקים ובנות הזוג שלהם. אנחנו מייצגים כל משפחה שבה אחד מבני הזוג, אישה או גבר, יצא למילואים. אנשים רואים את עצמם בתוך הסיטואציה הזאת, בתוך האיורים".

ועדיין, זה וידוי חושפני מאוד של מערכת היחסים ביניכם.
"נכון, אבל מרגע שפלג הבין שאנחנו בעצם דמויות הוא תומך מאוד בי ובפרויקט הזה".

בסופו של דבר, אולי הספר היה גם סוג של כלי טיפולי עבורכם?
"אני חושבת שזה עזר מאוד. לא היינו זוג שרב לפני כן. תמיד התקשורת בינינו הייתה מעולה. פתאום, אחרי המילואים, לא הצלחנו לתקשר בלי לריב. ואז, במצב כזה, האיורים היו מקום שבו לא צריך מילים. הנה, אני איירתי אותנו, ואז הוא היה מסתכל על זה. זה היה כמו מראה: איך אני נראית, איך הוא נראה, ומה אני חושבת על הסיטואציה. מתוך זה היינו מפתחים דיאלוג".

"איורים מסייעים לבטא את מה שלא תמיד מצליחים להגיד במילים. כשרואים את הדברים מתוך עולם מצויר, קל יותר להסתכל עליהם. פתאום לראות את זה באיור, שאולי אפילו נראה קצת חמוד, זה פותח אותנו רגשית לסיטואציה".

כדי להפוך את מאה האיורים לספר, קודיש פתחה בגיוס המונים. דרך פלטפורמת הדסטארט היא גייסה 60 אלף שקלים, ובנוסף זכתה במלגת תמיכה של מפעל הפיס בקטגוריית "ספר אמן". בינתיים אפשר לקנות את הספר באתר של המחברת (rotemcodish.com) ובהמשך הוא יגיע גם לחנויות הספרים.

"עד ששיתפתי את האיורים ברשת לא ידעתי כמה זוגות נוספים נמצאים באותה סיטואציה ומרגישים כמונו", קודיש אומרת. "המטרה היא להאיר את המצב הלא פשוט של מה קורה למשפחה שבה המילואימניק או המילואימניקית חוזרים הביתה. אז בעצם מתחילה ההתמודדות האמיתית".