היום זה אמור לקרות. להתחיל לקרות. זה יהיה מסע ארוך ומייסר, רווי עליות וירידות, דמעות גיל ובכי, שיאים של התרגשות ואכזבות מרות. האושר והעצב יהיו חבוקים ומעורבבים זה בזה, בלתי ניתנים להפרדה. היום הם יתחילו לחזור מהגהינום.
ימתינו להם כאן מיליוני לבבות רוטטים, פועמים באותו קצב. היום אנחנו נהיה, אולי לרגע אחד, שוב עם אחד. אני מאמין ומקווה שברגע המסויים הזה בו יגיעו שלוש החטופות הראשונות בחזרה לחיק משפחותיהן, לשבריר אחד של שניה, להרף עין דומעת אחת, לא יהיה עוד ביביסטים ורל"ביסטים, שמאלנים וימניים, דתיים וחילונים, שמרנים או ליברלים. נהיה בני אנוש ונחלוק את אותה השמחה, נמחה ביחד את אותה הדמעה. הסירו דאגה, אחר כך נחזור לעצמנו.
"כשתאלם תרועת הפסטיבלים" כתבה נעמי שמר ב"יש לי יום יום חג", ואני מקווה שהיום היא תאלם. אני מקווה שהיום הכל ייאלם. אני מקווה ששקט גדול ורועם יעטוף אותנו היום כשהן יחזרו. דממה דקה וצלולה. בלי פסטיבל, בלי הילולה, בלי רעש מחריש אוזניים. בלי ספקולציות ובלי שמועות ובלי רמזים ובלי הגזמות. שקט של התחלה חדשה. שקט של חשבון נפש. שקט מוחלט, ולו לרגע קט.
לא תרועת חצוצרה צריכה להישמע היום, כשהן יחזרו. אין סיבה לתרועות. אנחנו צריכים להביט בחוזרות, לנגב את הדמעות ולהרכין ראש. אנחנו צריכים לבקש סליחה ומחילה מאחיותינו שלא עלה בידנו להצילן קודם. המדינה כולה, מראשה ועד זנבה, התומכים בעיסקה והמתנגדים לה, הדורשים לחדש את הלחימה והמתנגדים לה, כולנו צריכים פשוט לבקש סליחה.
כי מדינת היהודים שהוקמה אחר האסון הכבד ביותר שאירע לעם היהודי מתוך שבועת ה"לעולם לא עוד", כשלה במשימתה. זהו כשלון מוחלט, קולוסאלי, היסטורי. לא רק של הצבא, השב"כ, המודיעין, המל"ל וממשלת המחדל.
הכשלון גדול יותר מסך חלקיו. זה היה כשלון של המדינה, כשלון של הרעיון שעמד מאחורי הקמת המדינה, כשלון של הציונות שאמורה הייתה להקים לנו בית בטוח, מקום בו נוכל לישון בשקט במיטתנו בשבת בבוקר.
גם מהאסון הזה קמנו, התנערנו והתגברנו. עכשיו נצטרך לצלול בחזרה פנימה ולעשות את התיקון. אז בואו נשתוק רגע, נתייחד עם מצפוננו, נתייסר על אסוננו, נחשוב על כל הנופלים והנרצחים והנשרפים והנאנסות והנחטפות, על כל הנשמות המיוסרות שמכיל המושג "7 באוקטובר".
חלק מהתיקון הנדרש כאן, הוא לסייע לאחיות ולאחים שחוזרות וחוזרים. זה היה צריך לקרות הרבה קודם, אבל את החשבונות נעשה בפעם אחרת. צפויה להם דרך ארוכה, מייסרת, כדי למצוא מחדש את שלוות הנפש, את החיים הקודמים, את הנורמליות היחסית בה חיו עד אותו בוקר ארור.
אנחנו צריכים להיות שם, לידם, לאורך כל הדרך. עם כתף ואוזן, ליטוף ומזור. כי על אף פי כן ולמרות כל המריבות והמחלוקות והאסונות והשסעים, בשבועות הקרובים מתן צנגאוקר הוא הבן של כולנו, שלמה מנצור הוא סבא שלנו, ילדי משפחת ביבס הם הילדים שלנו, לירי אלבג היא התצפיתנית שלנו, 98 נשמות תועות ואבודות הן הנשמות שלנו. עד שכולם יחזרו הביתה.