רק לפני חודשיים ומשהו, ערב הבחירות בארה"ב, בעיני מחנה המרכז־שמאל בישראל המועמד לנשיאות דונלד טראמפ היה סיוט לילי בהתגלמותו, ואצל הימין הישראלי טראמפ היה בגדר משיח צדקנו.
היום, כאשר "אפקט טראמפ" היה אחד מהמרכיבים המרכזיים שהוביל לעסקת החטופים ולסיום המלחמה האפשרי ברצועת עזה – אילו טראמפ היה מתמודד בבחירות בישראל, אצל מחנה הימין הוא לא היה עובר את אחוז החסימה, ואצל השמאל היה מסכן את מעמדו של יאיר לפיד כראש האופוזיציה. צריך לראות את הדברים בפרופורציה וברזולוציה הנכונה: לא רק האיומים מהגיהינום שפיזר טראמפ בשבועות האחרונים הובילו לפריצת הדרך במו"מ העקיף שישראל וחמאס ניהלו עם הפסקות במהלך השנה האחרונה.
המציאות מורכבת הרבה יותר מסיסמאות של פוליטיקאים. כדי שארגון הטרור חמאס (וחשוב לחזור שוב ושוב על התואר המלא הזה של אלה שאיתם אנחנו מנהלים שיחות, לזכור ולא לשכוח שיש למדינת ישראל עסק עם חבורת מחבלים ולא עם איזה גוף ממסדי מקובל שמשחק לפי כללים) יזוז מנקודת הסרבנות שלו, יפסיק עם "מו"מ בכאילו" ויפתח במו"מ אמיתי – חוץ מאיומי טראמפ היו צריכים לקרות הרבה דברים אחרים.
מבצע ביפרים; חיסולם של חסן נסראללה, אסמאעיל הנייה, מוחמד דף ויחיא סנוואר; ההסדרה בצפון ששמה סוף לקשר בין החזית הדרומית לחזית הצפונית; ועוד שורה של דברים שקרו וגרמו להבשלת התנאים.
המתווה היה על השולחן כל הקיץ וכל הסתיו. אבל עד החמישה בנובמבר לא היה דד־ליין ולא היה טריגר אמיתי שדחף את הצדדים לעבר אותו השולחן. כאן לנשיא האמריקאי הנבחר בהחלט היה תפקיד בלתי מבוטל. אפילו יותר משמעותי ממה שחושבים.
פשרם של איומי הגיהינום של טראמפ כלפי חמאס הוא סיפור לא מורכב שלא דורש פרשנויות מעמיקות. גם בחמאס וגם בישראל מזמן הגיעו לאותה המסקנה: אם צה"ל ימשיך באותו הפורמט של פעולה בעזה, באותה האסטרטגיה של לחימה מצומצמת בשלבים ובשיטת הפשיטות, ללא טיפול בזרוע האזרחית של חמאס ועם הרבה סיוע הומניטרי שמוענק לאויב במקביל ללחימה נגדו – הרי הסאגה מסוגלת להימשך חודשים ואף שנים ללא תוצאה. ללא חיסול חמאס. ללא ניצחון מוחלט.
בחמאס, כמו בישראל, הבינו כי הרמזים של אנשי טראמפ על כך שהנשיא הנכנס, בניגוד ליוצא, "לא מתרגש במיוחד מסוגיית הסיוע ההומניטרי" אינן אמירות ריקות מתוכן. "אם לא תהיה עסקה – לא נמשיך בעזה את הביזיון המסוכן הזה של לחימה איטית ביד אחת ואספקת הסיוע לחמאס ביד השנייה. זה לא מוביל למיטוט לחמאס, אלא לאבידות יומיומיות אצלנו ולמלחמה ללא תאריך סיום. ממשל ביידן הטיל אמברגו נשק חלקי וחנק אותנו עם הסיוע ההומניטרי הזה. ממשל טראמפ ישחרר לנו את האמל"ח במלואו ואף יותר מזה – ומי שייחנק אצל טראמפ אלה לא אנחנו, אלא חמאס בעזה, שלא יקבל יותר טונות של אוכל, מים ותרופות. אצל טראמפ תיגמר לחמאס המסיבה!" – כך אמר לי גורם בכיר, יודע ומעורב, ימים בודדים לפני שינוי הכיוון ולפני הבשורות שהגיעו מקטאר. אם רוצים לסכם בפסקה את איומי הגיהינום של טראמפ – הרי זה הסיכום.
דרוש הישג
ועדיין, פריצת דרך לעסקת החטופים לא הייתה מתרחשת אילו איומי טראמפ היו מופנים כלפי צד אחד בלבד. ובכן, היה עוד נמען, עוד צד ששמע את איומי הגיהינום ונלחץ מהם – בנימין נתניהו. הלחץ של טראמפ לגמור את העסקה היה באמת חזק מאוד, אך ללא שיקולים מיוחדים של נתניהו הלחץ לבדו לא היה עובד. תשאלו את ברק אובמה – יש לו דבר מה לספר על לחץ ועל האפקטיביות שלו כלפי נתניהו. ואובמה ממש לא היחיד שלמד מניסיונו האישי על היכולת של נתניהו לעמוד בלחץ, או להתחמק ממנו, תלוי מה מסתדר לו טוב בהתאם לנסיבות.
הסיבה האמיתית לכך שאיומי הגיהינום עשו רושם על נתניהו, היא כי ראש הממשלה לא רק ייחל לניצחונו של טראמפ וציפה לו, אלא גם מפחד מטראמפ פחד ממשי. המפתח להבנת תמונת המצב נמצא, למשל, בפרסומים המבוססים על ההדלפות האמריקאיות שלאחרונה החלו להתפשט בתקשורת הישראלית. המסר בינתיים הועבר לא בבום על־קולי, אלא בטפטופים: טראמפ לא שכח את הברכות החמות שראש הממשלה הישראלי מיהר לשגר לג'ו ביידן, שגבר על טראמפ בבחירות ב־2020.
בעניין הזה טראמפ הוא ההפך הגמור מנתניהו. מה שבעיני נתניהו הוא פוליטיקה גרידא, והרי על פוליטיקה מסתכלים דרך משקפי הפרגמטיות – מבחינת טראמפ מדובר בעניין אישי. עניין של כבוד ונאמנות. ועל חוסר נאמנות משלמים ביוקר, בלי אפשרות לפרק ב'.
גם בקדנציה השנייה שלו טראמפ, מסתבר, עדיין אוהב את ישראל. הוא מינה אנשים פרו־ישראלים לתפקידי מפתח אצלו בכוורת. אבל הפעם, מסתבר, האהבה שלו לישראל לאו דווקא שווה אוטומטית אהבה לנתניהו. כמו שהפעם הרחיק טראמפ את אלה שבקדנציה הראשונה שלו נמנו עם מעגל מקורביו ואנשי אמונו, אך לא התיישרו איתו ב־100% ב־2020 כמו ניקי היילי ומייק פומפאו – כך הוא לגמרי מסוגל להתנהג באופן דומה כלפי נתניהו. גורמים שהסתובבו בקרבת טראמפ העבירו לנתניהו מסר מדאיג שלפיו למרות כל הפגישות, השיחות והחיוכים שהיו להם, אצל טראמפ נשארה טינה מסוימת כלפיו.
ההדלפות המדוברות שהתחילו לטפטף מסביבתו של טראמפ עסקו בהסדר שלום אזורי במזה"ת, אך לא בהקשר של ראש ממשלת ישראל המכהן. יותר מפעם אחת מסביבת טראמפ נשמעו אמירות כי מי שצריך להוביל את הסכם השלום עם ערב הסעודית הוא לא נתניהו, אלא מחליפו בראשות הימין.
"הגיע הזמן למנהיג ימני חדש בישראל, מעמדו של נתניהו בציבור נסדק, היום חצי ציבור בישראל נגדו, ואם רוצים ללכת להסדר רציני, בעל חשיבות היסטורית – דרוש מנהיג שיכול ללכד את מחנה הימין כולו, ללא יוצא מן הכלל. היום כבר לא בטוח שנתניהו עונה להגדרה" – אמרו בשיחות סגורות גורמים שהסתובבו לאחרונה במאר־א־לאגו.
מי זה, מנהיג הימין המתואר, על פי גורמים מסוימים שמוכרים את התזה לנשיא הנבחר? לא בטוח שהיום יש אחד כזה בנמצא. ישנם כאלה שמזכירים את שמו של נפתלי בנט – ויש כאלה שמסתייגים ממנו אחרי אירוע ממשלת השינוי וחבירתו ליאיר לפיד ולמפלגות נוספות
במרכז־שמאל.
נתניהו רואה ושומע את מה שמתרחש בסביבת טראמפ. הוא מכיר את הדיבורים הללו על כך שאומנם בישראל יש רוב ברור לימין, אך חלק מן הימין הולך עם השמאל "רק בגלל ביבי". לכן, טוענים אותם גורמים, צריך לבדוק אם האינטרס הלאומי בישראל הוא שיהיה מנהיג אחר, או שנתניהו עוד לא סיים את תפקידו ככזה. את הטפטוף הזה, המאיים על מעמדו מול הנשיא הנבחר, נתניהו מעוניין לסכל. ריב גלוי עם טראמפ ערב השבעתו – זה לא הדבר הנכון לעשות כדי לייצב את המצב, אלא להפך.
איך ייראה הדף האחרון של הערך "בנימין נתניהו" בספרי ההיסטוריה? השאלה הזאת הטרידה את ראש הממשלה, בנו של היסטוריון, בעל תפיסת מציאות היסטורית – הרבה לפני 7 באוקטובר 2023. החל מהשעה 6:29 באותו היום הפכה הסוגיה הזאת מחשובה לגורלית.
לא שנתניהו מתכנן פרישה מהחיים הפוליטיים, הוא לא. אבל בין שיפרוש בעוד חודש ובין שבעוד מספר שנים – את פרקו רב־הימים כראש ממשלת ישראל הוא חייב לחתום בהישג היסטורי ולא באסון ברמה היסטורית. אם המלחמה נגד חמאס ברצועת עזה תסתיים בקיום העסקה במלואה, כמו שמקוות המתווכות, ולא בחזרה ללחימה, כמו שנתניהו מבטיח לבצלאל סמוטריץ' ולאיתמר בן גביר – המשמעות היא כי ישראל בראשות נתניהו הפסידה במלחמה. המלחמה שפרצה בעקבות שואה ביישובי הדרום – והסתיימה בהישארות של חמאס בעזה. לא כך נתניהו רוצה להישאר בספרי ההיסטוריה. דרוש הישג – והדרך אליו עוברת במאר־א־לאגו בואכה הבית הלבן.