מועד קטן כד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בעא מיניה ר' יוחנן משמואל יש אבילות בשבת או אין אבילות בשבת אמר ליה אין אבילות בשבת יתבי רבנן קמיה דרב פפא וקאמרי משמיה דשמואל אבל ששימש מטתו בימי אבלו חייב מיתה א"ל רב פפא אסור אתמר ומשמיה דר' יוחנן אתמר ואי שמיעא לכו משמיה דשמואל הכי שמיע לכו אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל אאבל שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה שנאמר (ויקרא י, ו) ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו וגו' הא אחר שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה אמר רפרם בר פפא תנא באבל רבתי אבל אסור לשמש מטתו בימי אבלו ומעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גוייתו אמר שמואל בפח"ז חובה נת"ר רשות פריעת הראש חזרת קרע לאחוריו זקיפת המטה חובה נעילת הסנדל תשמיש המטה רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות ורב אמר גאף פריעת הראש רשות ושמואל מאי שנא נעילת הסנדל דרשות דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאנייהו פריעת הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמגלו רישייהו שמואל לטעמיה דאמר שמואל דכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע הוכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה מחוי ר"נ ועד גובי דדיקנא א"ר יעקב א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין לו מנעלים ברגליו אבל יש לו מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחין עליו כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע והא אמרו ליה לשמואל נח נפשיה דרב קרע עליה תריסר מני אמר אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה א"ל לרבי יוחנן נח נפשיה דר' חנינא קרע עליה תליסר אצטלי מלתא אמר אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה שאני רבנן דכיון דכל שעתא מדכרי שמעתייהו כשעת חימום דמי א"ל רבין בר אדא לרבא אמר תלמידך רב עמרם תניא אבל כל שבעה קורעו לפניו ואם בא להחליף מחליף וקורע זבשבת קורעו לאחוריו ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע כי תניא ההיא בכבוד אביו ואמו אותן קרעין מתאחין או אין מתאחין פליגי בה אבוה דרב אושעיא ובר קפרא חחד אמר אין מתאחין וחד אמר מתאחין תסתיים דאבוה דרב אושעיא דאמר אין מתאחין דאמר רב אושעיא אין מתאחין ממאן שמיע ליה לאו מאבוה לא מבר קפרא רביה שמיע ליה אמר רבא אבל מטייל באונקלי בתוך ביתו אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס ליה סודרא ארישיה ואזיל ואתי בביתיה א"ל לאו סבר לה מר אין אבילות בשבת א"ל הכי א"ר יוחנן דברים שבצינעא נוהג:
ר"א אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת וכו':
אמר רב גידל בר מנשיא אמר שמואל הלכה כר"ג ואיכא דמתני להא דרב גידל בר מנשיא אהא טכל ל' יום תינוק יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ושני אנשים אבל לא באיש אחד ושתי נשים
רש"י
[עריכה]
אבל רבתי - מסכת שמחות:
גוייתו - כל גופו ואיכא דאמרי אבר שלו:
פריעת הראש - שמגלה האבל ראשו בשבת ואינו מתעטף וחזרת קרע לאחוריו וזקיפת המטה חובה בשבת:
נעילת הסנדל - דלאו כולי עלמא סיימי מסאנייהו בשבת ולא מוכח דאבל הוא:
לא כולי עלמא מגלי רישייהו - בשבת ואע"פ שמתעטף לא מיחזי כאבל:
בשעת חימום - בשעת התחלת הצער בשעת מיתה:
וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים - הלכך כיון דכל ימי שבוע שהוא אבל מתעטף כישמעאל אם אינו נוטלה בשבת נראה כנוהג אבילות דכ"ע לא נהיגי בעטיפה זו אלא אבלים בלבד:
מחוי ר"נ - עטיפת ישמעאלים:
גובי דיקנא - גומות שבלחי למטה מפיו:
לא שנו - פריעת הראש בשבת דצריך לגלות חוטמו ושפמו וזקנו שהיה מכוסה בימי אבלו להודיע כי אין אבילות בשבת: אלא שאין מנעלים ברגליו אבל יש מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחים עליו. דאינו אבל אבל לגלות ראשו אינו צריך ואם בא להתעטף בצינעא אפי' כעטיפת הישמעאלים אין בכך כלום:
דמסתפינא מיניה - בקושיות:
מחליף וקורע - אע"פ שאינו שעת חימום:
כבוד אביו - שנו אבל לכולי עלמא אין קורע אלא בשעת חימום:
ממאן שמיעא - לרב אושעיא הא דאמר אין מתאחין שמע מינה האי דאמר אין מתאחין אבוה דרב אושעיא:
אונקלי - שייפינ"ש חלוק שקורעו:
בתוך ביתו - שבצינעא מותר לנהוג אבילות בשבת:
דפריס סודריה ארישיה - בשבת משום עטיפה דנהיג אבילות:
כל ל' יום יוצא בחיק - בן ל' יום מוציאו בחיק לבית הקברות ולא בארון:
אבל לא באיש אחד - שאין מתייחדין עם האשה:
תוספות
[עריכה]
בעא מיניה ר' יוחנן משמואל. מיהו ר' יוחנן לא קיבל משמואל דאיהו סבירא ליה דברים שבצינעא נוהג כדפרישית לעיל:
הא אחר שלא פרע כו'. אע"ג דפשטי' דקרא הא אחר פורע ופורם ואם הם יעשו ימותו נראה דאסמכתא בעלמא הוא דהא לא מייתי להו סוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פג.) גבי אלו שבמיתה:
ושמואל לטעמיה. פי' בתוספ' הרב דרב סבר דעטיפת הראש שאינה כעטיפת ישמעאלים הויא עטיפה ומסתמא רב ושמואל הלכה כרב יש מפרשין דרחיצת ידים דקאמר הכא רשות היינו כמ"ד פרק במה מדליקין (שבת דף כה:) דבלא אבילות הוא רשות אבל לר"נ בר יצחק דאמר התם ואני אומר מצוה באבל נמי הוי מצוה ולא רשות ונראה דלא צריך למימר הכי אלא הכי פירושו הכא דמשום אבילות אינו חובה להראות אבילות בשבת:
לא שנו שאין לו מנעלים ברגליו. תימה דכי היכי דמנעליו מוכיחין עליו אמאי לא אמרי' אחד מהני מוכיחין ונמצא דאינו חובה כי אם האחד ושמא במנעלים יש הוכחה יותר:
וכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. נראה דהא דאמר לעיל (דף כ:) מי שנזדמן לו חלוק בתוך ז' אע"פ שאינו שעת חימום שמא דוקא כגון שקרע כבר והכא מיירי בשלא קרע עדיין א"נ כגון שאין לו חלוק בשעה ראשונה חייב לקרוע כשיהיה לו אפי' שלא בשעת חימום ולי נראה דבכל שעה שיוכל להתחמם על מתו אפי' לזמן מרובה אחר מיתתו קרוי שפיר בשעת חימום כמו שאמרו ברבנן משום דמדכרי שמעתייהו הוא הדין נמי בכל מת שיוכל להתחמם עליו והא דפריך בסמוך ולא משני הכי משום דבלאו הכי משני שפיר:
כי תניא ההיא בכבוד אביו ואמו. ומכאן קשה לי על מה שפי' למעלה (דף כ:) דגרסי' רבי חנניא מי שאין לו אלא חלוק אחד דמיירי בכה"ג דמחליף וקורע דהא גבי אביו ואמו אמר הכא מחליף וקורע כל שבעה ולעיל (שם) אמרי' על אביו ואמו קורע לעולם וצ"ע:
הכי א"ר יוחנן דברים שבצינעא .. נוהג. פסק בהלכות גדולות כר' יוחנן לאפוקי מרב ושמואל דאמרי לעיל תשמיש המטה רשות ודברים שבצינעא הוא ובפ"ק דכתובות (דף ד.) נמי קאמר עלה מסייע ליה לר' יוחנן דאביי ורבא סברי כוותיה ואע"ג דקיימא לן (לעיל דף יח. כב.) הלכה כדברי המיקל ה"מ במחלוקת של תנאים אבל במילתא דאמוראי לא אמרן מספקא לי כי היכי דשרי בתוך ביתו הני דברים דקריעה אי הוה אסור נעילת הסנדל בצנעא וכל שאר דברים:
. עצרת כשבת. וכ"ש ר"ה ויוה"כ ר"ג אומר ר"ה ויוה"כ כרגלים וכ"ש עצרת לאחר חורבן ולישנא לא אתי שפיר דהוה ליה למתני ר"ג אומר אף ר"ה ויוה"כ כו':
וחכמים אומרים לא כדברי זה כו'. ולא שייך למימר היינו תנא קמא דנימא כולהו אתו לפרש מילתא דתנא קמא כי ההיא דלא ירבה לו נשים בפרק ב' דסנהדרין (דף כא.) וההיא (דהמקדש):
הלכה כר"ג. תימה כיון דאמר שמואל (לעיל דף יח. כב.) הלכה כדברי המיקל באבל אמאי איצטריך למיפסק הלכה כר"ג וי"ל דחומרא נמי היא דאם קברו סמוך לחשיכה ולא היה לו שעה אחת לנהוג בו אבילות או קברוהו נכרים ביום טוב או שמע שמועה קרובה ביום טוב אם הם כרגלים אינם עולים למנין שבעה ואם הם כשבת עולים:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קנח א מיי' פ"ח מהל' אבל הלכה א', סמג עשין מד"ס ב:
קנט ב ג מיי' פ"י מהל' אבל הלכה א', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' ת' סעיף א':
קס ד מיי' פ"ח מהל' אבל הלכה ג', סמג שם, טור י"ד סי' שמ:
קסא ה ו מיי' פ"ה מהל' אבל הלכה י"ט, טור ושו"ע יו"ד סי' שפ"ו סעיף א':
קסב ז מיי' פ"י מהל' אבל הלכה א', טור ושו"ע יו"ד סי' ת' סעיף א':
קסג ח מיי' פ"ט מהל' אבל הלכה א', טור ושו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף י"ד:
קסד ט מיי' פי"ב מהל' אבל הלכה י', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' שנ"ג סעיף ד':
ראשונים נוספים
בעא מיניה ר' יוחנן משמואל יש אבילות בשבת אי לא. א"ל אין אבילות בשבת. אמרי רבנן משמיה דשמואל אבל ששימש מטתו חייב מיתה.
א"ל רב פפא אסור אתמר ומשמיה דר' יוחנן אתמר אמר רב תחליפא אמר שמואל אבל שלא פרע ראשו ולא פירם בגדיו חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו מכלל שאחר שלא פירע ושלא פירם חייב מיתה.
אמר רפרם תנא באבל רבתי אבל אסור לשמש מטתו ומעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גויתו.
אמרו משמיה דשמואל פח"ז חובה.
פריעת הראש. חזרת קרע לאחוריו. זקיפת המטה לעשותן בשבת [חובה] להודיע שאינו נוהג אבל בשבת. אבל נ'ת'ר'. נעילת סנדל. תשמיש המטה. רחיצת ידים ורגלים בחמין רשות. ורב אמר אף פריעת הראש בשבת רשות. מקשינן לשמואל מ"ש נעילת הסנדל דאמר רשות דלאו כ"ע מסגי במסני.
פריעת הראש נמי לאו כ"ע עבידי דמגלי רישייהו.
ופרקינן שמואל לטעמיה דאמר כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. פי' עטיפת ישמעאלים דאמר שמואל מכסה שפמו וזקנו וחוטמו במצנפתו או בטליתו. והוא אלמתה בלשון ערב. ובשבת צריך לגלות חוטמו ושפמו וזקנו שהיה מכסה בימי אבלו כי אין אבל בשבת אבל לגלות ראשו אין צריך. ועוד כמה מכסי מחוי רב נחמן עד גובי דדיקנא.
א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין מנעלין ברגליו אבל יש מנעלין ברגליו מנעליו מוכיחין עליו. וקיי"ל כרב דאמר פריעת הראש נמי בשבת רשות.
ואם בא להתעטף בצנעא כעטיפת ישמעאלים אין בכך כלום ולא בעי עטיפה כולי האי.
דהא רב יוסף דהוא בתרא עבד כרב.
אמר רבא אבל מטייל באונקלי בתוך ביתו. ואונקלי היא מצנפת כגון מצנפת של כה"ג כדגרסינן בסוף מנחות. מעשה בחוני ושמעי בני שמעון הצדיק הלבישו באונקלי וחגרו בצלצול. אביי אשכחיה [לרב יוסף] דפריס סודרא ארישיה כעטיפת ישמעאלים וקאזיל ואתי בביתיה. א"ל לא סבר לה מר אין אבילות בשבת א"ל דברים שבצנעא נוהג. ומקשינן תוב לשמואל וכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. והא אמרו ליה לשמואל נח נפשיה דרב וקרע עליה תליסר כברי מאניה. ור' יוחנן קרע על ר' חנינא י"ג אצטלי דמלתא. א"ל אזל ליה גברא דהוה מסתפינא. הנה קרעו בשעת שמועה שלא בשעת חימום. ופרקינן שאני רבנן דכיון דכל שעתא מדכרי שמועתיה שעת שמועה כשעת חימום דמי. רבא אמר מהכא דתניא אבל כל שבעה קורעו לפניו ואם בא להחליף חלוקו מחליף וקורע החלוק שלובש הנה קריעתה שלא בשעת חימום. ופרקינן כי תניא ההיא שקורע כל חלוק שלובש אפילו כל שבעה בכבוד אביו ואמו:
(ירושלמי הרי שהיה מחליף בגדיו) תשלום הברייתא ובשבת קורעו לאחוריו כדאמרן חזרת [קרע לאחוריו בשבת חובה] ואם בא בשבת להחליף חלוקו מחליף ואינו קורע. הרי שהיה מחליף בגדיו [כל] שבעה חייב לקרוע כולן. אותן קרעין מתאחין או אינן מתאחין. אסיקנא חלוקת אבוה דר' אושעיא ובר קפרא:
ירושלמי אבל שבא מן הדרך והיה רגליו קיהות מותר לרחוץ שאין רחיצת צונן רחיצה. תני אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל. ולכשיבואו לעיר יחלוצו וכן בט' באב. וכן בתענית צבור. תני מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלין. ר' אושעיא חמא אבלין בשבת ואמר להו שלום עליכם כמנהג מקומנו. ר' יוסי בן חלפתא הוה משתבח בר"מ קומי ציפוראי. אדם גדול קדוש צנוע הוא. חד (יומא) זמן חמון ליה שאיל בשלום אבילא בשבת. ותו אמרו ליה ר' אהן הוא דאת משני שבחיה אמר להן [מה עביד] א"ל שאיל בשלום אבילייא בשבתא. אמר לון בעין אתון מידע חייליה. אתא להודעאן דאין אבלות בשבת דכתיב ברכת ה' היא תעשיר. זו ברכת שבת. ולא יוסיף עצב עמה. זו אבלות כמו דאמר נעצב המלך אל בנו. תני ארוסתו לא מתאבל ולא אונן עליה. תני כל שמתאבלין עליו מתאבלין עמו. רב מתה אחותו פקיד לחייא בריה כד תיסליק לגביי של נעליך מעל רגליך. ר' יונה סליק לגביה ר' גוריון בשבת בגו ז' ימי אבלו. נפיק לגביה לביש סנדלי. א"ל אנת דכר דילפון עובדא מינך דבשבת [מותר] בנעילת הסנדל לא ילפון עובדא מבר נש זעיר. ואין דובר עליו דבר. אפילו דבר תורה א"ר יוחנן שלא היו יודעין במה לפתוח אם ביסורין שבגופו אם בחסרון ממונו אם בנפש בניו ובנותיו:
מתני' משחרב בית המקדש ר' אלעזר אומר עצרת בשבת. ר"ג אומר ר"ה ויוה"כ כרגלים דייקינן מינה וכ"ש עצרת שהיא כרגלים. אמר גידל בן מנשי אמר שמואל הלכה כר"ג.
בעא מיניה ר' יוחנן משמואל יש אבלות בשבת או אין אבלות בשבת. א"ל אין אבלות בשבת. אמר ר' מנשיא בר תחליפא אמר רב כהנא אמר שמואל פ' ח' ז' חובה נ' ת' ר' רשות. פריעת הראש שמגלהו מעטיפה שלו וחזרת קרע לאחוריו וזקיפת המטה חובה עליו נעילת הסנדל ותשמיש המטה והרחצת ידים ורגלים בחמין רשות ורב אמר אף פריעת הראש רשות ואקשינן ולשמואל מאי שנא נעילת הסנדל דרשות דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאני ולא מינכר עליה אבילות הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמיגלו רישייהו ומתרצינן שמואל לטעמיה דאמר כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שאין מנעלים ברגליו אבל יש לו מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחין עליו פירש רבינו הגדול ז"ל ואפילו פריעת הראש רשות ונראה שהוא סובר דחזרת קרע לעולם חובה וכן זקיפת המטה:
אמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. ומקשינן והא א"ל לשמואל נח נפשי' דרב קרע עלוי' תריסר מאני. אמר אזיל ליה גברא דהוה מסתפינא מיני'. וא"ל לר' יוחנן נח נפשר דר' חנינא תרע עליה תליסר אצטלין דמילתא. אמר אזל לי' גברא דהוה מסתפינא מיני'. שאני רבנן כיון דכל שעתא ושעתא מדכרי שמועתיהו כשעת חמום דמי. פי' לאו תרוצי מתרצינן דמחייבי בהני קריעות. אלא דלא מיקרי קרע של תפלות ואית [נ"א ולית בהו] בהו משום בל תשחית. דשעת חימום הוא. ומוסיפי' בכבודם של ת"ח היו. הא בקריעה אחת חייבים הם. וש"מ ת"ח קורעין על ת"ח הרגילין עמהן בישיבה ביום שמועה דשעת חמום הוא.
ירושלמי (ג,ז): כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על ת"ח. אי זהו ת"ח חזקי' אמר כל ששנה הלכות ותורה. א"ל ר' יוסי הדא דתימא בראשונה אבל עכשיו אפילו הלכות. ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו. תני כל ששואלין אותו והוא משיב. אמר ר' הושעיא כגון אנן רבנן משגיחין עלן ואנן מגיבין לון. אמר ר' אבא בר ממל כל שהוא יודע לבאר משנתו. ואנן אפי' רבנן לא חכמין מבארה מתניתין.
ובגמרא דילן בפרק אלו קשרים (שבת דף קי"ד ע"א) אמר ר' יוחנן אי זה ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר. וכן לענין קריעה וכן מצינו אמר רב מנשיא אי זהו ת"ח שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר. ואפילו במסכת כלה. ומסתברא שאינו קורע בשמועה רחוקה על החכמים. דהא תני הכל כקרוביו וקרובים בשמועה רחוקה לא קרעי. אבל על רבו קשה הדבר לומר שלא יקרע לעולם כאביו שזה הביאו לחיי עוה"ז וזה הביאו לחיי עוה"ב. ואע"ג דתניא [כ"ב ע"ב] לא השוו רבו לאביו אלא לענין איחוי בלבד. לענין דברים השנוים בברייתא אתמר. אבל קריעה בשמועה רחוקה לא תניא.
נמצינו למדים דבשעת יציאת נשמה על המתים כלן חייבין לקרוע. וכדברי רש"י [כ"ה ע"א] אין דין זה בנשים אלא באנשים. שלא בשעת יציאת נשמה על אדם כשר ומוחזק חייב לקרוע בפניו. על סתם בני אדם אינו קורע. על חכם ועל ת"ח הכל קורעין ואפילו בעיר אחרת. בשמועה קרובה קורעין בכל מקום. על רבו שלימדו חכמה או שהאיר עיניו במשנה אחת. וכגון חברים שלומדין חכמה זה מזה אפילו בסוף העולם בשעת שמועה חייב לקרוע ואינו מאחה לעולם:
תנא כל שבעה קרעו לפניו. ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע. ובשבת קרעו לאחוריו. ואם בא להחליף מחליף וקורע. ואוקימנא לכבוד אביו ואמו. אבל לשאר קרובים מחליף ואינו קורע.
ירושלמי (ג,ח) הרי שהיה מחליף בגדים כל שבעה חייב לקרוע. ר' חייא רבה ור' חמא אבוה דר' הושעיא תרויהון אמרין כלם אסורין באחוי. בר קפרא אמר אין לך איסור באחוי אלא הראשון בלבד. אמר ר' חנינא פליג' אחרינא ביניהון. למ"ד שניהם אסורים באחוי. אינו עושה שאר הימים תוספת. ואפי' יש עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כולם. ומ"ד אין איסור באחוי אלא הראשון בלבד עושה שאר הימים תוספת. ואפילו יש עליו כמה בגדים אינו קורע אלא העליון בלבד. וכיון דאשכחן לרבואתא דפסקי בפלוגתא דגמרא דילן. דאותן קרעין אין מתאחין. ש"מ אין שאר הימים תוספת הלכך קורע את בגדיו ומגלה את לבו כל ז'.
ורבינו האי גאון ז"ל נשאל. מי שהחליף בגדיו תוך שבעה. קורע את כלן או העליון. והשיב מנהג הנוהג מימי קדמוניות שאינו קורע את כלן. ובמה שכתבנו ראוי לסמוך:
כל שבעה קורעו לפניו ואם בא להחליף מחליף וקורע על אביו ועל אמו אותן קרעים מתאחין או אין מתאחין פליגי בה אבוה דר' הושעי' ובר קפרא חד אמר אין מתאחין וח"א מתאחין. ואף ר"ה סבר אין מתאחין ומאן דקאמר מתאחין יחיד הוא ואין דבריו של א' במקום שנים הילכך אין מתאחין לעולם וכן הלכה:
אמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. עד כמה מחוי רב עד גבי דיקנא. פירוש עטיפת הראש כיסוי הראש דמאן דאזיל בלא עטיפה בשבת קרינן פריעת הראש. והתם אמרינן ומכסה ראשו כאבל שנאמר אבל וחפוי ראש. ומדכתיב על שפם למדו שצריך להתעטף ראש וזקן עד גבי דיקנא.
[לרבינו האי גאון ז"ל: גבי דיקנא,] הוא שער שעל הלסתות. ועטיפה זו למעלה מן החוטם. וישמעאלים נראין עדיין שמחזירין קנה המצנפת על פיהם ועל ראש החוטם שלהם וקורין אותו אל לתאם. ועיקריה דכתיב ולא תעטה על שפם. ובירו' לא תעטה על שפם מכאן שצריך לכסות פניו. וליכסיניה מלרע דלא ליהוין אמרין פימיה הוא חשיש. ואמר רב מתתיה עטיפת הראש בטלית או בסודר שפיר דמי. דאביי אשכחיה לרב יוסף דקא אזיל ואתי בביתיה בשבת ופריס ליה סודרא ארישא. אמר ליה לא סבר לה מר אין אבילות בשבת. אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דבר שבצינעא נוהג.
כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל וצריך לפרוע את ראשו. ומאי פריע גדול שער וגילוי הראש ממגבעתו וסודרו וכיוצ' בהן ומתעטף כעטיפת ישמעאלים. דתניא [שם ט"ו ע"א] ראשו יהיה פרוע זה גדול שער דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר נאמרה הויה בראש ונאמרה הויה בבגדים מה להלן דבר שהוא חוץ מגופו אף כאן דבר שהוא חוץ מגופו. ואוקמינא בכומתא וסודרא פירוש מגבעתו וסודרו שהן מונחין על ראשו והן חוץ מגופו. וכך מנהג והלכה. עד כאן. למד הרב ז"ל אבל ממצורע. ואין תלמודו מתחוור. דהא עטיפת הראש באבל ובמצורע מיכתב כתיבי ולא גמרי מהדדי לעטיפה. ובר מעטיפה חדית רחמנא מילתא אחריתי ממצורע וראשו יהיה פרוע וליתא להא באבל. והני מילי כל היום. אבל כשבאין אחרים ומנחמין מגלה את ראשו מאותו עטיפה לכבוד הרבים עד שפוטרן. כדתניא באבל רבתי וכדכתבינן לעיל בענין השורה:
אמר רבא אבל מטייל באונקלי בתוך ביתו. פירש רבינו חננאל אונקלי כעין מצנפת שמכסה בו הראש והביא לו חבר בסוף מסכת מנחות הלבישו באונקלי וחגרו בצלצול.
ורבינו שלמ' מפרש באונקלי בגד קרוע שלו, וכן נראה שהוא מלבוש כדאמרי' בכל כתבי הקדש מקטורן אונקלי ופונדא וכן בפרק אלו הן הנשרפין שלף שננה והניחה באונקלי שלו ובסוף מגלה אמר לענין תפלין נתנה על בית יד אונקלי שלו אלמא מלבוש הוא שיש לו בית יד והוא בגד התחתון וכשנותן עליו תפלין שבזרוע יש חציצה בינן לבין בשרו והדברים מטין כדברי ר"ש שהאונקלי קרוע הוא ומהלך בו בצינע' וקרעו לפניו וכשבאין אחרים להראות לו פנים לובש בגד שלם עליו שבגד תחתון הוא.
אבל יכולני לפרש וכן נראה שהו' מלבוש שמחברין אותו בשפה של מעלה באונקלי של כסף כעין שאמרו אונקליאות של ברזל קבועין בהן וכן תרגום והשפתים טפח אח' ואונקלין פשך חד לפיכך אמרו מותר לטייל בבגד קרוע בתוך ביתו והוא שנותן עליו האונקלי לחברו אף על פי שהקריעה ניכרת לו והכל רואין שהוא אבל מותר דהא איכא אונקלי להיכר שבת והא דקאמר בביתו לפי שאין דרך לטייל בה בפני הרבים:
אביי אשכחיה לרב יוסף דקא פריס ליה סודרא ארישיה וקא אזיל ואתי בביתיה א"ל לא סבר מר אין אבילות בשבת, אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן דברים שבצינעא נוהג. ולענין הלכה דעת רב חננאל לומר דרב לא בעי כלל עטיפת הישמעאלים ומשום הכי אמר עטיפת הראש נמי רשות וסודריה דרב יוסף הכי משמע לי' דפרוסי בעלמא פריס ליה ארישיה והא דאמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שיש לו מנעלים ברגליו וכו' אחזרת קרע קאי. נמצא לדבריו תשמיש המטה ורחיצה אסור חזרת קרע וזקיפת המטה חובה ואם יש לו מנעלים ברגליו חזרת קרע רשות ופריעת הראש ביחיד אסור ברבים רשות.
ואין דברי רב חננאל הללו מחוורים לדחות שמועה מפורשת דעטיפת ישמעאלים משום רשות דאמר רב דאיכא למימר קא סבר איכא אינשי דמכסו פומייהו בלא אבלות דהא איכא ישמעאלים ואיכא דנהיג בעיטוף כותיהו ועוד ראיה דהא רב נחמן פריש לה לדשמואל ומחוי עד גבי דיקנא.
ולדברי ר"ש הלכה כרב בפריעת הראש רשות דמימרא דר' יעקב אמר ר' יוחנן יש לו מנעלים ברגליו מוכיחים עליו איכא לאוקומה אחזרת קרע ואפילו בזקיפת המטה דלא מכרע ר' יוחנן כדרב ושמואל.
ולדעת רי"ף ז"ל הא דר' יוחנן אפריעת הראש קיימא ואליבא דשמואל אבל חזרת קרע חובה וכן נראה מדבריו שאפילו בביתו בצינעא חובה ואינה מכלל דברים שבצינעא שאפילו בחול אינה מגזרת שבעה אלא מחליף ומחזיר אם רצה והיינו דתניא ובשבת קרעו לאחוריו ובתשובות הגאונים מצינו דעת אחרת דאפי' פ' ח' ז' בפרהסיא חובה בצינעא נוהג בכולן.
וכדעת רבי' בעל הלכות ז"ל נראה ונכון מכולן הילכך דברים שבצינעא ממש תשמיש רחיצה וסיכה חייב לנהוג בהן אבלו' דברים שבפרהסיא כגון כפיית המטה וקרע לפניו אסור בהן אלא חייב בכפיית המטה וחזרת קרע לאחוריו. כיסוי הראש וחליצת סנדל חובה לנהוג בהן אבלות בתוך ביתו באו אחרים להראות לי פנים פריעת הראש חובה ונעילת סנדל רשות ואם היו לו מנעלים ברגליו אף פריע' הראש רשות וכן עיקר.
ולענין שאלת שלום. מצינו בירושלמי (ג,ה) תני מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלין כהדא רבי הושעיא רבה אזל לחד אתר חמא אכליא בשבתא ושאל בהון אמר לון איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומכם ר' יוסי בן חלפתא משתבח ברבי מאיר קמי צפוראי אדם גדול הוא קדוש הוא צנוע הוא חד זמן חמון ליה שאיל בשלם אבליא בשבת אתו אמרין ליה רבי אהין הוא דאת מתני שבחיה אמר לון מה עביד אמרי ליה שאל בשלום אבל בשבתא אמר לון בעין אתון מידע חייליה אתא לאודועי אין אבלות בשבת דכתיב ברכת ה' היא תעשיר זו מצות שבת ולא יוסיף עצב עמה זו אבילות כמה דתימר כי נעצב המלך על בנו ומפני ששאלת שלום הרבים היא שנכנסין אצלו וצריכים לשאול בשלום אלא שאין אבלות מתפרסמ' בשתיקת' לפיכך תלו אותו במנהג.
והרמב"ם ז"ל כתב דברים שבצינעא נוהג עטיפת הראש ותשמיש ורחיצה בחמין אבל דברים שבגלוי אינו נוהג אלא לובש מנעליו וזוקף את המטה ונותן שלום לכל אדם וזה אינו נכון אלא מתעטף בביתו וברבים אסור וחולץ בביתו וברבים אם רצה נועל וכפי מה שפירשנו.
ודברים שבצינעא לא מיבעיא בשבת דנוהג אלא אפילו ברגל נוהג דגרסינן בפרק בתולה נשאת (ד' ע"ב) לענין חופה כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן אף על פי שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג והא שמועתו של רבי יוחנן האמורה כאן דאמר ליה רב יוסף לאביי הכי אמר ר' יוחנן דברים שבצנעא נוהג ומפרש דוקא בשבת לפי שהוא עולה הנהיגו בה בצינעא אבל הרגלים שמפסיקין ואינן עולין לדברי הכל אינו נוהג לא בצינעא ולא בפרהסיא כלל, וזו דעת הרמב"ם ז"ל וכת אחרת מן החכמים שמסכימין בדעת הזה.
ואנו על מי נסמוך בואו ונסמוך על דברי הראשונים שדבריהם דברי קבלה ואינן צריכין חיזוק כל שכן שהגירסא כתובה בכל הספרים ובנוסחאות הישנות והבדוקות ועוד ממקומו הוא מוכרע שהרי הביאו ר' יוחנן לענין חופה והרי הקובר מתו בתוך ימי חופתו כקובר בתוך הרגל דמי שאף הם אינן עולים כרגלים ואעפ"י כן נוהג בצינעא וזו ראיה גמורה. והחלוק וההפרש עצמו שאמרו בין שבת למועד מפני שזה עולה וזה אינו עולה אינו לדברי האומר אין אבלות בשבת דלדידיה שבת כרגל בזה ובזה אין אבלות אלא לדברי האומר יש אבלות בשבת בין בצינעא בין בפרהסיא ודייק משום דעולה לדידיה ודאי חלוק דין רגלים מדין שבת בשבת יש אבילות ועולה במועד אין אבילות דהא אינו עולה אלא למאן דאמר אין אבלות בשבת וכן למה שהעלינו בסוף השמועה אין אבלות בשבת אבל דברים שבצינעא נוהג דין הרגלים כדין השבת אין בהן הפרש בכך שבשניה' אין אבלו' נוהג רק בדברי' שבצינעא אלא שאלו מפסיקין ואינן עולין כיון שלא נהג בכל גזרת שבעה וזו עולה ואינ' מפסק' משום דלא איפשר כדפרישנא לעיל.
וכשנחפש דברים הללו חוץ מהגמרא שלנו מצינו בתוספתא (ב,ה (אין אבל רשאי להתאבל בתוך המועד אבל נוהג בצינעא בתוך ביתו. ובאבל נמי תניא [פ"ז] אבל במועד כאלו שאינו אבל ונוהג בצינעא.
ובירושלמי (ג,ה) נמי גרסינן הכי מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת הרגלים מפסיקין ואינן עולין אמר ר' סימון בשם ר' יוחנן שהוא מותר בתשמיש המטה פירוש ברגל ולא בשבת לפיכך זו עולה וזו מפסקת ואמרינן קם ר' ירמיה עם ר' יהודה בר' סימון אמר ליה הכין אמרין כל תלמידוי דר' יוחנן לא שמע בר נש מיניה הדא מילתא אלא אביך פירוש רצה לומר לו שלא אמרה רבי יוחנן מעול' והדר אמרין אמר ר' יעקב בר' אחא אין איתמרת אין לא איתמרת אלא מן אילין מילי דהכין הכין פירוש בין שנאמר' או שלא נאמרה אם הדבר אמת כן הוא. ואמרינן מילתי' דר' יהושע בן לוי והלא אמרו אין אבל ברגל אלא שהרבים נוהגין בו בצינעא מהו בצינעא (פירוש) שהוא אסור בתשמיש המטה פירוש הביא ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי הבריית' השנויה באבל דקתני ונוהג בצינעא ופירוש בצינעא שהוא נוהג בו שהוא אסור בתשמיש המטה דהקשו אתיבון הרי הרגל הרי הוא אסור בתשמיש המטה ואינו עולה אף השבת הואיל שהיא אסורה בתשמיש המטה לא תעלה פירוש כיון שלמדו דאחד שבת ואחד רגל נוהגין בדברים שבצינעא חזרו לשאלה ראשונה אם כן מה נשתנה זה שעולה ואינו מפסיק וזה שאינו עולה ומפסיק ומתרץ אמר רבי אבא איפשר לשבעה בלא רגל ואי איפשר לשבעה בלא שבת.
ואם תאמר שבת תפסיק ליכא אבלות שבעה אם תאמר לא תפסיק ולא תעלה שבעה רצופים לעולם לא משכחת והפכתי חגיכם לאבל דומיא דחג. ועוד כיון שלעולם אינה מפסקת עולה היא הרי ביררנו מחלוקת זו בדברים נכונים וברורים ואם תאמר כיון שהבאנו מן הברייתות נוהג דברים שבצינעא למה לא הקשו מהן בגמרא למי שאמרו אין אבילות בשבת לפי שיש לומר נוהג בצינעא שאמרו רשות ולדברי שמואל נ'ת'ר' רשות או שהיא משנת בר קפרא שנשני' לדעת רבי יוחנן והרבה כיוצא בהן בגמרא שאין משיבין מהן ועוד מצינו בהרבה מקומות בגמרא שהיו יכולין להביא ברייתא ולומר תניא כותי' ולא אמרו כן כאותה שבפ' מפנין [שבת קכ"ח ע"ב] גבי בשר תפוח דמיתני' ברייתא כותיה דרב הונא ולא מסייע ליה מינה ועוד אחרת בפרק הזהב (בבא מציעא נ"ג ע"א) במעשר שני שאין בו שוה פרוט' ובפ' אין מעמידין גבי ביצה צלוי' ובפרקא קמא דבתרא [י"א ע"א] גבי אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו וכן כיוצא בהן בגמרא הרבה.
אבל מכל מקום הרי העלו בירושלמי שהוא אסור בתשמיש המטה ברגל ופירשו טעם עולה ואינה מפסקת ומפסיקין ואין עולין וישבו הקושיא שהתעת כת החכמים הנזכרים לומר שאין אבילות ברגל כלל ונתבררה ספקא זו כהוגן.
ועוד אני אומר לענין מצות שלשים שנוהגין בהן אבילות ברגל ולא מדין הרגל בלבד אלא מתורת אבילות שהרי אמרו בגמרא לענין שבעה לא קא מיבעיא לי שאין רגל עולה למנין שבעה דלא נהגא מצות שבעה ברגל כי קא מבעיא למנין ל' דקא נהגא מצות שלשים ברגל דאסור בתספורת וכיבוס ואם תאמר שאין אבילות חלה עליו ברגל אלא שהוא נוהג בה מפני הרגל שכל אדם אסור לספר ולכבס בו והלא מדין רגל לובש הוא כלים מגוהצין חדשי לבנים ונוטל צפרניו בגנוסטר' ושמח שמחת מרעות ואם בא ממדינת הים ומבית השביה ושאר דרכים שמנו חכמים מספר ומכבס כדרכו ומה מצות שלשים מצאו כן שתעלה למנין שלשים והרי במצות שבעה נמי נוהג קצת ברגל שאינו מכבס כסותו במים והרבים מתעסקין בו כדין אבל ואפילו הכי כיון דלא נהיג במצות שבעה כדינו אינו עולה אלא שמע מינה אבלות נמי נוהג בהן וכל גזרות שלשים עליו ברגל ותמה על עצמך הוא יהא שמח בשמחת מרעות והרבים מתעסקין בו באבל אלא שמע מינה שהוא נוהג במצות שלשים כמנהגו בהן בחול אסור בתספורת ובגיהוץ בין לכבס בין ללבוש ואפילו בא ממדינת הים ואסור בשמחת מרעות ובנטילת צפרנים בגנוסטר וטעמא דמילתא מפני שהן מצות לא תעשה ומדין הרגל נמי נוהג בהן במקצתן הלכך כשנוהג בכולן באבלות אין אבלותו מתפרסמת עליו לפיכך אמרו עולה למנין שלשים דקא נהגא מצות שלשים ברגל כולו כדינו בחול ואינו עולה למנין שבעה שאין נוהג ברובן של מצות שבעה וגם זה סמך וסעד לדברי הגאונים שאע"פ שאין אבילות במועד ומפסיק ואינו עולה אבל נוהג בגזירת שבעה כל דברים שבצינעא שהרי בגזרת שלשים נמי רגל מפסיק ונוהג בהן מתורת אבילות.
ראיה לדברים הללו מה שאמרו [מ"ק כ' ע"ב] שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד וכן אמרו ברגל והא שבת דברים שבצינעא נוהגין בו ואף על פי כן כיון שאינו בכל מצות שבעה כדינו אין תור' אבל עליו לפיכך נעשית לו למוצאי שבת כשמועה רחוקה אף אתה אל תתמה על הרגלי' שאף על פי שאינן עולין דברים שבצינע' נוהגין בהן דכל שאינו נוהג אבלות כדינו אף על פי שנוהג בדברים שבצינע' אין תורת אבלות עליו ולמדנו לרגלי' דמה שהן עולין למנין שלשים לא מפני מקצת מצות שלשים שנוהג בהן מדין הרגל אלא שהוא נוהג בכולן בדין אבלות כמו שפירשנו:
תניא תינוק כל שלשים יום יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים. אבל לא באיש אחד ושתי נשים אבא שאול אומר אף באיש אחד ושתי נשים. ואין עומדין עליו בשורה. ואין אומרים עליו ברכת אבילים ולא תנחומי אבילים. ולא היא, מדקתני שורה ותנחומי אבלים דכבוד חיים נינהו שמע מינה אבילות ודאי נוהג דכל דלא נהגו אבילות שורה ותנחומי אבלים מנין.
והא דתנן פרק יוצא דופן (דמ"ד ע"ב) בתינוק בן יום אחד. הרי הוא לאביו ולאמו הקרובים כחתן שלם. ואתמר עלה אמר רב פפא לענין אבילות דלא כרשב"ג. דאי כרשב"ג הא אמר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל. הא לא שהא ספיקא הוי. ופריק דקים לן בגוי' שכלו לו חדשיו ההיא לענין אבילות קתני. דנהוג עליו שבעה ושלשים. ולא כחתן ממש שאין הרבים מתעסקים עמו. ואין עומדין עליו בשורה. ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. תדע דהא אפי' לאחר שלשים אינו כחתן שלם לענין ההספד אלא לעיקר אבילות קתני.
ותניא (פ"ג) באבל: בן יומו שמת הרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם. ולא ס"ד בן יומו חי. אלא אפילו יצא ראשו ורובו בחיים אלא שדברו חכמים בהווה. יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ושני אנשים. אבא שאול אומר אף באיש אחד ושתי נשים. א"ל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים. ואין איש אחד מתיחד עם שתי נשים. אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים. עד שיהא בן שלשים יום כחתן שלם. ואין עומדין עליו בשורה. ש"מ כדפרישית.
ואעפ"י שאין עומדין עליו בשורה מברין עליו בסעודה ראשונה. דהתם אמרי (שבת דקל"ו ע"א) ברי' דרב דימי בר יוסף אתיליד לי' ינוקא. שכיב לי' בגו תלתין יומין וקא מתאבל עליו. א"ל אבוה צורניאתא קבעי למיכל. א"ל קים לי' בגוי' שכלו לו חדשיו. אלמא כיון שיושב עליו מברין אותו:
והכי איתמר אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מית' נראי' דבהי' דמית' דרבנן קאמר ולפי שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים וקרא אסמכתא בעלמא דהא דרשא דקרא מדאורייתא לאנפה אחרים מדריש לענין כהן ששימש פרוע ראש ופירום בגדים שהוא חייב מיתה בידי שמים מן התורה כדאי' בפ' הנחנקין ובפ"ב דזבחים והכי מדריש קרא לא תפרעו ולא תמותו הא אם תפרעו תמותו וכדדריש שתויי יין שעבדו והיינו עיקר דרשא לדרוש מכלל לאו אתה שומע הן ודרשא דנקטי' הכא סמך הוא למדרש ביה מכלל הן אתה שומע לאו לגבי עלמא והכי דרשי' ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תיראו לומר שמא תמותו כי בודאי לא תמותו הא אינשי דעלמא ימותו ומדרבנן בעלמא מאידך דרשי' גבי תשמיש המטה וכדפרש"י ז"ל וסברא נמי הוא דמהיכא תיתי דתהוי מיתה למי שלא קרע ולא גדל שער ואפי' להוו מדאוריית' ומ"מ אפשר היה לומר דקריעה לפרימה דאורייתא היא בעשה הבא מכלל לאו כיון שהוצרך הכתוב להזהירם שלא יפרעו ושלא יפרמו או אפשר שהוצרך להזהירם בכך מפני הנוהג שבעולם וזו מחלוק' ישנה היא ואין בידי להכריע ומ"מ קטן שהוא ספק נפל כגון שמת ביום למד אין קורעי' עליו כשם שאין מתאבלין עליו ואפי' יום ראשון לדעת הגאונים ז"ל לפי שאין מתאבלין אלא על הודאות וכן אין קורעין עליה' וכן המנהג והראב"ד ז"ל מחייב לקרוע על הספק משום ספיקא דאורייתא כי מאבלו' פטרינהו לפי שהלכ' כדברי המקל באבל וכבר האריך בזה רבי' הרמב"ן ז"ל ובשם רבינו יצחק ז"ל מצאתי שאין קורעין עליו כדברי הרמב"ם ז"ל:
הכי אמר שמואל פח"ז חובה נת"ר רשות ורב אמר אין פריעת הראש רשות והטעם בפח"ז שהוא חובה מפני שהוא דברים שבפרהסיא וא"ת דהא כפיית המטה לאו פרהסיא היא כולי האי י"ל שדרך המטות להיות שם לעיני הכל ורואין אותן כפויות א"נ דכל שהוא ניכר שאינו אלא משום אבל חשוב הוא פרהסיא אם היא נראה קצת והכי רהטא סוגיא דתלי' מלתא בהכי דפריך ולשמואל מאי שנא נטילת הסנדל ברשות דלאו כ"ע סיימי מסאני כלומר ואפי' הרואה אינו תולה הדבר משום אבלות פריעת הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמגלי ראשייהו אלמ' דפרהסיא תליא במאי דעבידי אינשי דעלמא והשתא ודאי פח"ז מן הדברים שאין רגילין לנהוג בהן אלא מפני אבלו' דוק' ובפריעת הראש הוא דפליגי רב ושמואל והיינו דאמרי' שמואל לטעמיה דאמ' כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה פי' וכי האי גונא אין דרך להתעטף אלא בשביל אבלות וכיון דכן הוי דבר שבפרהסיא ולפי' ראוי לגלות ראשו אבל רב סבר כי אע"פ שאינה כעטיפת ישמעאלי' עטיפה היא וכיון דכן כי אזיל בשבת בכסוי הראש לא מנכר דמשום אבלות הוא וק"ל לשמואל למה חייב לגלות ראשו דהיינו פריעת הראש יגלה שכמו ומה שהוא כעין ישמעאלים בלבד וי"ל דכיון דכי לא הוי כעין ישמעאלים לאו עטיפה היא כלל למה ינהוג בה בשבת שלא לצורך כנ"ל והשתא דאתית להכי נ"ל דרב מודה דמצות עטיפה כעטיפת ישמעאלים דהיינו עד גבי דקנא כדפריש רב נחמן והרי הכתוב צווח גבי יחזקאל ולא תעטה על שפה והיינו ודאי על גבי דקנא וכדי שיהו שפתותיו דבוקות ומה שאמור במצורע על שפם יעטה תרגם אונקלוס כאבלא יתעטף ומלתא אגב ארחיה קמ"ל אונקלוס הגר אלא דרב סבר שזה למצוה אבל אינו מעכב ואע"פ שאינה כעטיפת ישמעאלים עטיפה היא וכיון שכן בשבת לא יפרע ראשו לגמרי אלא יהא הסודר עליו דהא לא מינכר ונוהג באבלות ולמדנו בזה כי אף לדברי רב מצוה בחול כעטיפת ישמעאלים וכן קבעוה הגאונים ז"ל הלכה ואע"ג דקיימא לן הלכתא כרב באיסורי וקיימא לן הלכה כדברי המקל באבל אע"פ שכבר אמרנו שאין הכלל אלא במחלוקת האמוראי' ומיהו כי אמרי'. דפליג רב עלה דשמואל י"ל שתהא הלכה כשמואל בהא כיון דרב נחמן דהוא בתרא ס"ל כשמואל ומחוי למעשה כותיה. ובירוש' אמרו לא תעטה על שפה מכאן שצריך לכסות פניו ופריכוני כסיניה מלרע ופריק דלא פומיה הוא חשיש. ודכ"ע לדברי כל המפרשי' ז"ל עיקר עטיפה הוא כסוי הראש וכדאמרי' התם ומכסה ראשה כאבל והכתוב אומר אבל וחפוי ראש וזהו שהזכירו גבי שבת שאינו נוהג בה פריעת ראש מלשון ופרע את ראש האשה ואמרי' נמי עבידי דמגלו רשייהו. וגם לשון עטיפה כך הוא אלא כשנהגו במקצת מקומות שנותנין חתיכת בגד על שפתם וזקנם ואינן מכסין ראשן ועיקר עטיפת ישמעאלים כדמחוי רב נחמן עד גבי דיקנא ופי' רבינו האיי ז"ל גבי דיקנא הוא שער שעד הלסתות ועטיפה זו למעלה מן החוטם וכן עושין הישמעאלים וקורין אותה אלתאל"ם בערבי. כתוב בספר המצות שלא נהגו בספרד בעטיפה זו מפני שדרים בישובים ולא יהיו מתלוצצים בהם:
שם א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין מנעלים ברגליו וכו' הגאונים ז"ל והמפרשי' פירשו אפריעת הראש בלחוד קאי. ומנעליו מוכיחי' עליו שאינו מתאבל וחשיש הוא בפומי' וברישיה. ולכך יושב מעוטף וש"מ דגבי חזרת קרע לא מהני נעילת סנדל דההיא ליכ' למתלי אלא באבלו' ורבינו יצחק הזקן ז"ל פי' דה"ה לחזרת קרע שהוא רשות אם יש לו מנעלים ברגליו וכן פסקו בתוספות:
והא דאמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חמום אינו קרע. פר"י ז"ל שזהו למי שקרע כבר שאין לו לחזור ולקרוע ואיכא משום בל תשחת הא למי שלא קרע בשעת חמום מודה הוא דהוי קרע וכדאמרי' במי שלא היה לו חלוק ונזדמן לו חלוק והיינו דפרכי' ליה לשמואל מיהא דקתני תוך ז' מחליף וקורע ואע"פ שכבר קרע ופרכי' דההיא משום כבוד אביו ואמו לית בהו משום בל תשחת וכן פר"י ז"ל דאפי' באביו ואמו אינה חובה אלא מפני הכבוד התירו ולהכי מיבעיא לן אם הם מתאחין כיון דלאו חובה נינהו ויש מבעלי התוספות ז"ל שהם מפרשי' כי תניא ההיא משום כבוד אביו ואמו שחייבו חכמים לקרוע כל ז' וכי אמר שמואל על מתים דעלמיא ואע"ג דגבי אביו ואמו חובה. איבעיא לן אם אינן מתאחין כיון שאינן אלא מפני הכבוד בעלמא וכן נראה מירוש' שאמר שם היה מחליף בגדים כל ז' היה חייב לקרוע וכן אמר שם לדברי האומר אין מתאחין אפי' יש עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כלן ולא בגד העליון בלבד. והכי משמע מעובדא דרבי יוחנן ושמואל דשמעתין וכן הלכה וקורעין כלן עד כנגד לבו. והא דאקשי' מדשמואל דקרע על רב תליסר כנדי מפה משום דקנדי מאני היינו חבלות של בגדים ובודאי לא היה לובש אותן כלם ביחד כדי שיקרעם בבת א' אלא שקרעם בזה אח"ז כל יום ויום ואע"פ שכבר יצא ידי קריעה בקריעה ראשונה והיינו קושיין לשמואל:
ופרקי' דשאני רבנן דכיון דמדכרי שמעתייהו כשעת חמום דמי פר"י ז"ל ולית בהו משום של תפלות שיהא בו משום בל תשחת וכעין שאמרו חז"ל בכבוד אביו ואמו ומי' לא הוו מחייבי למקרעינהו וכן כתב הרב רבי' ז"ל בספר תורת האדם וש"מ דת"ח קורעין על ת"ת הרגילים עמהם בישיבה ביום שמועה כשעת חמום הוא ודוקא בשמועה קרובה אבל לא בשמועה רחוקה והכי תניא חכם שמת הכל כקרוביו והלכתא כמ"ד אין מתאחין דהא ר' אושעיא קאי כוותיה ואידך יחידאה הוא לגבי:
שם אמר רבא אבל מטייל הוא באונקלי בתוך ביתו פי' צריך בשבת לטייל באונקלי בתוך ביתו דדבר שבצנעה הוא ומאי אונקלי זה פרחז"ל כעין מצנפת שמכסה בו הראש וחבירו בסוף מנחות הלבישו באונקלי דאע"ג דפריעת הראש מן העטיפ' כשהוא בתוך הבית בצנע' צריך לתת המצנפת על ראש מפני גלוי ראשו ולא פליג עליה דשמואל שלא אמר שמואל בזו שהיא עראי וכשהוא בחדרי חדריו ואפשר דפליג עליה דשמואל וסמכו ענין לו הא דמייתי' מעובדא דסודרא דרב יוסף ורש"י ז"ל וכן בתוספות פי' כי אונקלי מלבוש הוא ואע"פ שהוא קרוע אמרו כי מהלך בו בשבת כשהוא בצנעה בתוך ביתו דדבר שבצנעה הוא והוא מלשון נתנה על בית יד אונקלי שלו דהיינו חלוק שלו וה"ה בכל שאר דיני אבלו' שיש לו לנהוג בהם דרך עראי כשהוא בצנע' בתוך ביתו כגון לפרוס סודרא ארישיה וכעובדא דרב יוסף:
הכי א"ר יוחנן דברים שבצנעה נוהג פי' חייב לנהוג בהם אבלות כשם שהוא חייב שלא לנהוג אבלות שבפרהסיא והכי משמע לישנא דנוהג וכ"ש לר' יוחנן ות"ר חובה לנהוג ופר"ח חובה שלא לנהוג ואין כאן דבר של רשות וק"ל דהא כיון דא"ר יוחנן לעיל לא שנו אלא שאין לו מנעלים ברגליו וכו' מכלל דמנעלים רשות וי"ל דלדבריו דשמואל הוא דקאמר ליה א"נ דלר' יוחנן נעילת הסנדל רשות לפי שאינו לא מדברי' שבצנע' לגמרי ולא מדברים שבפרהסיא לגמרי וכשהוא לפני העם הוי פרהסיא וכשאינו לפניהם חשיב ליה צנעה והוו להו ג' דינין פי' פח"ז חובה להתירה ות"ר חובה לאיסורא נעילת הסנדל רשות וכשיש לו מנעלים ברגליו אף פח"ז רשות וכשהוא בתוך ביתו בצנע' כלם חובה לנהוג בהן קצת חוץ מכפיית המטה והרמב"ם ז"ל פסק נעילת סנדל שהוא חובה שלא לנהוג בו ולא ידענו מאין לו דהא לא רב ולא שמואל ולא ר' יוחנן ונ"ל כי רבינו ז"ל פסק לפי הזמן ובתורת טעמ' אתא עליה דכיון דהשתא כ"ע ואפילו עני שבישר' לא סגיא ליה דלא סיים מסאני ה"ל דברים שבגלוי לדברי הכל ונראין דבריו דסוגיין מוכח' דבהא תליא מלתא:
ולענין אבלות הכל לפי המקום ולא עשו בזה גזרה אלא דברים שבצנע' נוהג כפי המקום וכפי הזמן ולענין שאלת שלום בשבת אמרו בירוש' שהכל כמנהג המקום ובמקום שנהגו שואלין משום דכתב ברכת יי' היא תעשיר זו מצות שבת ולא יוסיף עצב עמה זו אבלות וכן אמרו שם כי בחול אין אבל בוצע על הלחם אם יש שם אחרים שיבצעו כדכתב פרשה ציון בידיה אין מנחם לה ובשבת בוצע דכתב ברכת י"י היא תעשיר:
שם רבי אליעזר אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת פירש קסבר רבי אליעזר שלא אמרו חז"ל שיהא הרגל מפסיק ונחלקו הראשונים ז"ל אם אומר בשבת בברכת המזון אל אמת דיין אמת ונראי' דברים שאין אומר בשבת ואפי' ביחיד דדברים שבפרהסיא לגמרי הוא למי שישמע אותו וכן המנהג והרמב"ן ז"ל אומר דביחיד אומר אבל לא כשיש שם אחרים דהוי פרהסיא אלא בזמן שהיא עולה למנין קרבן לז' שאלו היינו אומר שיעלו היה עול' לז' ור"ג סובר דכל ימים טובים מפסיקין דלא פליג הואיל והוקשו כל המועדות זה לזה חוץ מן השבת שאינה מפסקת מן הטעם שאמרנו בירושלמי וחכמים אומרים דכל שהוא רגל מפסיק ואפילו עצרת בזמן הזה וכל שאינו רגל כר"ה וי"ה כשבת והלכתא כר"ג:
שם אמר גדול וכו' ואיכא דמתני לה אהא וכו' ואי קשיא לן למאן דמתני לה אמתני' למה לי הא תיפוק לי' דהאמר שמואל הלכ' כדברי המיקל באבל תירץ ר"י ז"ל דאצטריך משום דבהא איכא צד חומרא שאם שמע שמועה בר"ה וי"ה אם הוא כרגל אינו עולה ומאן דמתני לה אאידך סבר דאפילו משום הא לא אצטריך כיון דקולא דידי' שכיח טפי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה