תקרית דנשוואי
 | |||
| עצומה שהוגשה לשלטונות הבריטים בבקשה לחון את אסירי תקרית דנשאווי | |||
| תאריכי המאבק | 13 ביוני 1906 | ||
|---|---|---|---|
| מקום | הכפר דנשאווי (כיום במחוז אל-מנופיה) שבאזור הדלתה של הנילוס במצרים | ||
| עילה | ציד יונים שנגמר במספר פצועים מצרים | ||
| שיטת המאבק | אבנים ומקלות | ||
| תוצאה | |||
| הצדדים במאבק | |||
| |||
| נפגעים | |||
| |||
תקרית דנשאווי היא תקרית שאירעה בכפר דנשאווי (כיום במחוז אל-מנופיה) שבאזור הדלתה של הנילוס במצרים ב-13 ביוני 1906, ומהווה בעיני היסטוריונים רבים את ראשית הלאומיות המצרית המודרנית.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופה זו שלטה בריטניה במצרים בצורת פרוטקטורט, ולמעשה, שימשה מצרים כמדינת חסות בריטית. כוחות בריטיים רבים שהו שם, בסיסים בריטיים מוקמו במדינת החסות ובריטניה שלטה במדינה באמצעות הנציב העליון במצרים, שהיה באותה תקופה הלורד קרומר.
התקרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-13 ביוני 1906, בעת שהיו במסע מקהיר לאלכסנדריה, יצאו חמישה קצינים בריטיים, מלווים במתורגמן ובשוטר מצרי, לציד באזור כפרי בדלתה של הנילוס. הם החלו לירות ביונים מבויתות שהחזיקו הכפריים, וכתוצאה מהירי נפצעו מספר מקומיים, ותבואה החלה לעלות באש. אחד המצרים, שאשתו נפצעה קשה מהירי, תקף את הבריטים במקל. אליו הצטרף מצרי נוסף שיוניו נפגעו, וכפריים נוספים יידו אבנים על הבריטים. הבריטים מסרו את נשקם, שעוניהם וכספם לכפריים, אך בכך לא שכך זעמם של המצרים. שני קצינים נמלטו מהכפר, אחד מהם הצליח להזעיק עזרה, בעוד השני התמוטט ומת ממכת חום.[1] פלאח מצרי שניסה לסייע לקצין שהתמוטט נורה למוות על ידי הכוח הבריטי המסייע, ובינתיים בכפר התערבו זקני הכפר ואפשרו לשלושת הקצינים הנותרים לשוב לבסיסם בשלום.
התגובה הבריטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבריטים, שחששו מהתגברות הלאומנות המצרית, בחרו להגיב ביד קשה על התנגדות כלשהי לממשל וליצור בכך הרתעה.[2] למחרת הגיע כוח צבאי בריטי לכפר ועצר 52 גברים. במשפט קצר שנערך בשיבין אל-קום, ובו ישב כנשיא בית הדין שר המשפטים בוטרוס ראלי הקופטי-נוצרי ושלושה שופטים נוספים היו פקידים בריטיים, נשפטו הנאשמים על פי תקנה מיוחדת שהייתה קיימת מ-1895, שעל פיה אסורה הפגיעה באנשי צבא בריטיים. ארבעה גברים הורשעו ברצח הקצין שמת ממכת חום ונדונו למוות. שני מקומיים נוספים נדונו למאסר עולם ו-26 נוספים נדונו לעונשי מאסר שונים, לעבודת פרך ולהלקאה. גזרי הדין ניתנו ב-27 ביוני 1906 ולמחרת, הוצאו לפועל באופן פומבי.[3] בעדותם טענו הקצינים הבריטיים כי היו אורחי הכפר וכי כל פעולותיהם היו כשורה. השוטר המצרי שנלווה אליהם העיד כי הקצינים ירו פעמיים אל ההמון לאחר פציעתה של האשה. בעקבות עדותו זו, פוטר השוטר ממשרתו ונגזרו עליו שנתיים מאסר ו-50 מלקות.
הדי התקרית והמשפט שבא בעקבותיה הגיעו גם לבריטניה. אנשי ציבור שמתחו ביקורת על התגובה הבריטית הואשמו בחוסר פטריוטיות והוקעו כתומכים ב"תועמלנים המצרים המושחתים". האנרכיסט הבריטי, גאי אלדרד (Guy Aldred), שהישווה ב-1907 את הוצאתו להורג של מתנקש הודי להוצאתם להורג של הכפריים המצריים, נדון ל-12 חודשי מאסר עם עבודת פרך על פרסום דבריו. גם המחזאי הבריטי, ג'ורג' ברנרד שו, התבטא כנגד התקרית וגזר ממנה כי החובה הפוליטית הקדושה והחשובה ביותר היא דיכוי האימפריאליזם והתומכים בו.
תוצאות התקרית במצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]התקרית הובילה למרד רבתי במצרים, ולהתנגדות עזה של התושבים המקומיים נגד הפרוטקטורט הבריטי. האירוע היה אחד משורת מקרים בהם חשו המצרים כמדוכאים על ידי הקולוניאליזם הבריטי, אך חומרתו העניקה למצרים את הלגיטימציה לפתוח בשורת פעולות שנועדו להוציא את השלטון הבריטי ממצרים. התקרית נוצלה על ידי שני התועמלנים הלאומנים, השייח' עלי יוסוף ומוסטפא כאמל, לפרסום עשרות מאמרים בעיתונות שליבו את הרגש הפאן-איסלאמי בקרב האוכלוסייה.[4] התקרית הובילה, בסופו של דבר, להתפטרות הלורד קרומר (1907) וליצירת מפלגות אידאולוגיות לאומיות, כגון המפלגה הלאומית של מוסטפא כאמל ומפלגת אל-אומה של אחמד לוטפי א-סייד ולראשונה, נשמעה קריאה להקמת מדינה מצרית עצמאית.
השפעה נוספת של התקרית הייתה הגברת המתיחות בין המוסלמים והנוצרים, מתח שהפך לגורם פעיל ביחסי הפנים במצרים והתקיים ברמה גבוהה עד 1913.[5]
ב-1956 תיאר העיתונאי המצרי מוחמד חסנין הייכל את תבוסתם המדינית של הבריטים לאחר מבצע מוסקטר במילים: "היונים של דנשאווי שבו הביתה ללול".
ב-1999 הוקם באזור התקרית "מוזיאון דנשאווי". במוזיאון, הנמצא במרכז תרבותי אזורי הכולל גם תיאטרון פתוח, מונצחת התקרית והמאבק המצרי לעצמאות.[6]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תקרית דנשוואי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ על פי פ.ג'. וטיקיוטיס, מת הקצין כתוצאה מפצעים שנפצע בראשו. פ.ג'. וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים, ממוחמד עלי עד סאדאת, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1983, עמ' 204
- ^ תקציר המאמר: Order or Justice: The Denshawai Incident and British Imperialism
- ^ וטיקיוטיס, עמ' 204
- ^ וטיקיוטיס עמ' 204
- ^ וטיקיוטיס עמ' 203-204
- ^ Denshway Museum