תוכנית חברי הוועדה (1811)
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הגהה, ניסוחים.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הגהה, ניסוחים. | |
תוכנית חברי הוועדה של 1811 (באנגלית: The Commissioners' Plan of 1811) היא תוכנית עירונית כוללת שהציגה את התכנון המקורי של רחובות מנהטן מצפון לרחוב האוסטון ומדרום לרחוב 155, וניסחה את תוכנית הרשת המלבנית ברחובות והמגרשים המגדירים את מגמת התפשטותה של מנהטן צפונה עד היום. היא כונתה "המסמך החשוב ביותר בפיתוח העיר ניו יורק",[1] ותוארה ככוללת את "הנטייה הרפובליקנית לשליטה ואיזון... [ו]אי אמון בטבע".[2] התוכנית תוארה על ידי הוועדה שיצרה אותה כמשלבת "יופי, סדר ונוחות".[2]
התוכנית נוצרה בעת בה המועצה המשותפת של ניו יורק ביקשה לדאוג לפיתוח מסודר ומכירה של הקרקעות במנהטן בין רחוב 14 (אנ') לוושינגטון הייטס, אך לא הצליחה לעשות זאת בעצמה מסיבות של פוליטיקה מקומית והתנגדויות של בעלי נכסים, וביקשה את התערבות בית המחוקקים של מדינת ניו יורק. בית המחוקקים מינה וועדה בעלת סמכויות גורפות ב-1807, ותוכניתה הוצגה ב-1811.
חברי הוועדה היו גאוורנור מוריס (אנ'), מהאבות המייסדים של ארצות הברית; עורך הדין ג'ון רותרפורד (אנ'), סנטור לשעבר של ארצות הברית; והמפקח הכללי של מדינת ניו יורק (אנ'), סימאון דה ויט. המודד הראשי שלהם היה ג'ון רנדל ג'וניור (אנ'), שהיה בן 20 כשהחל בתפקיד.
תוכנית חברי הוועדה היא השימוש המפורסם ביותר בתוכנית רשת הרחובות ונחשבת בעיני היסטוריונים רבים כמרחיקת לכת ובעלת חזון. מאז ימיה הראשונים זכתה התוכנית לביקורת בשל המונוטוניות והנוקשות שלה, בהשוואה לדפוסי רחוב לא סדירים של ערים עתיקות יותר, אך בשנים האחרונות זכתה לביקורת חיובית יותר בקרב מתכנני ערים.[3]
קיימות מספר אי-רציפויות ברשת עבור שטחים ציבוריים, כמו הגרנד פאריד בין רחוב 23 (אנ') לרחוב 33, שקדם לפארק כיכר מדיסון, כמו גם 4 כיכרות בשם בלומינגדייל, המילטון, מנהטן והארלם, מתחם השוק הסיטונאי, ואגם מלאכותי.[2][4][5] סנטרל פארק, המרחב הירוק העירוני הגדול במנהטן, הנמשך מהשדרה החמישית לשדרה השמינית ומרחוב 59 לרחוב 110, לא היה חלק מהתוכנית, מכיוון שהוא לא נצפה עד שנות ה-50 של המאה ה-19. בהמשך, מספור הרחובות המשיך והתרחב גם לצפון מנהטן והברונקס.
היסטוריה של תוכניות רשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רחובות שתי וערב
בתחילת המאה ה-19, תכנון רחובות ודרכים בתוך ערים ועיירות בפריסת רשת אינו היה חידוש כלשהו, למעשה, היה זה "תכנון הערים הנפוץ ביותר עלי אדמות" וניתן למצוא זאת ב"איטליה ויוון, במקסיקו, מרכז אמריקה, מסופוטמיה, סין [ו]יפן".[6] היא התקיימה בממלכות מצרים העתיקה (אנ') והחדשה (אנ'), בערים של עמק האינדוס, האראפה[7] ומואנג'ודארו[8] – שם, טוענים היסטוריונים רבים, הומצאה – ומשם, ככל הנראה, התפשטה ליוון העתיקה.[9] העיר היוונית מילטוס נבנתה מחדש, לאחר שנהרסה על ידי הפרסים, על פי תוכנית רשת. היפודמוס - המכונה לעיתים קרובות "אבי התכנון העירוני האירופי"[10] - שימש בתור המחדש המקומי של מערכת הרשת המשולבת של העיר ובמרכזה האגורה. מושג זה, ככל הנראה, לא הומצא שם והוא אומץ על ידו ממקום אחר.[11][12] מהיפודמוס נפוצה הרשת לפיראוס, רודוס וערים אחרות ביוון.[13][14]
תוכנית הרשת, או "התוכנית ההיפודמית",[15] נוצלה גם על ידי הרומאים הקדמונים למאהלים הצבאיים המבוצרים שלהם, או קסטרומים, שרבים מהם התפתחו לעיירות וערים; פומפיי היא הדוגמה השמורה ביותר לתכנון עירוני רומי באמצעות מערכת הרשת. בצרפת, אנגליה וויילס קסטרומים התפתחו לבאסטידים, קהילות חקלאיות תחת מונרכיה ריכוזית. דוגמה זו נמשכה ביבשת אירופה בערים כמו נויברנדנבורג בגרמניה, שהמסדר הטבטוני ייסד ב-1248, ובערים הרבות שתוכננו ונבנו במאה ה-14 ברפובליקת פירנצה. רעיון הרשת התפשט גם בתקופת הרנסאנס, אם כי בערים רבות, למשל לונדון בעקבות השרפה הגדולה של לונדון, הוא לא הצליח להשתרש.[13][14] עם זאת, ההתרחבות המהירה של ערים באימפריה הבריטית חייבה אימוץ של תוכניות עירוניות נאו-קלאסיות חדשות, במיוחד "העיר החדשה של אדינבורו" בתקופת הנאורות הסקוטית ב-1767 וגלאזגו (אנ') של 1781 השפיעו במיוחד במדינות דוברות האנגלית[דרוש מקור]. בחלק מהערים האירופיות, כמו אמסטרדם ופריז, הרס חלקים מהעיר בעקבות שרפות, מלחמות ואסונות אחרים יצרו הזדמנות למערכת הרשת לשמש כחלופה למערכי הרחובות האבולוציוניים יותר. במיוחד באזורים מרוחקים, כאשר העיר המרכזית, לעיתים קרובות, הייתה מוגנת בחומות מימי הביניים, ונשארה אורגנית ולא מתוכננת[13][14][א].
בארצות הברית תוכנית הרשת נפוצה כיום עד מאוד. באזורים שהיו בשליטה ספרדית, חוקי איי הודו (אנ') משנת 1753 החילו את השימוש ברשת רחובות בקהילות חדשות שנבנו באותה עת, ואת התוצאות ניתן לראות בסיינט אוגוסטין, פלורידה; סנטה פה ואלבקרקי, ניו מקסיקו; ובסן דייגו, סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס בקליפורניה[16][17][ב]. הצרפתים בנו את הגרעין של ניו אורלינס, לואיזיאנה כתוכנית רשת, בין השאר בהשפעת החוק הספרדי של איי הודו, אשר סיפק מודלים מעשיים רבים בעולם החדש להעתיק מהם.[18] אף על פי שבכמה ערים קולוניאליות אנגליות, כמו בוסטון, היו רחובות שנצמדו יותר לטופוגרפיה הטבעית. אחרות, כמו סוואנה, ג'ורג'יה, בולטימור ופילדלפיה נבנו על פי תפיסת הרשת מההתחלה[19][ג] – במקרה של פילדלפיה, ויליאם פן הגדיר את התבנית האורתוגונלית של העיר כאשר ייסד אותה בשנת 1682, למרות שהחלקות שלה באורך 120 מטרים התבררו כגדולות מדי, מה שעודד יצירת רחובות ביניים, בעוד שבעיר סוואנה של ג'יימס אוגלתורפ (אנ'), תוכננו מגרשים קטנים יותר באופן משמעותי, שלא הועילו לפיתוח בקנה מידה גדול, והגבילו את ההשפעה הכלכלית של העיר.[14][20] אולם, ניו אמסטרדם לא תוכננה בתבנית רשת על ידי ההולנדים. הרחובות של מנהטן תחתית היו אורגניים יותר, ושילבו את שבילי הילידים, שבילי פרות ורחובות שעקבו אחר הטופוגרפיה וההידרולוגיה של האדמה הביצתית.[4][21]
עד להעברת פקודת הקרקעות הפדרלית משנת 1785 (אנ'), תוכנית הרשת ייוסדה היטב בארצות הברית. הפקודה חייבה מדינות שזה עתה נוסדו ממערב (13 המקוריות), שיהיו להן גבולות ישרים, ולא גבולות המושפעים על ידי מאפיינים טבעיים. בתוך האזורים החדשים, החל מהטריטוריה הצפון-מערבית, הכל היה מחולק למרובעים: עיירות (אנ') היו במרחק של 9.7 קילומטרים × 9.7 קילומטרים, אזורים היו בגודל 1.6 קילומטרים × 1.6 קילומטרים, ומגרשים בודדים היו בגודל 38 מטרים × 18 מטרים[ד]. ערים כגון אנקורג', אלסקה; אירי, פנסילבניה; מיאמי, פלורידה; וסקרמנטו, קליפורניה, כולן מראות את ההעדפה האמריקאית לרשת.[14][20] ההשפעות של הפקודה משנת 1785 כונו "מעשה התכנון הלאומי היחיד הגדול בהיסטוריה [האמריקנית]".[22]
הייתה שונות משמעותית בגודל הרשתות שבהן נעשה שימוש. לקרסון סיטי, נבדה, יש אולי את רשת הרחובות הצפופה ביותר בגודל של 55 מטרים על 18 מטרים, בעוד שסולט לייק סיטי, יוטה, רשת הרחובות גדולה בהרבה לפי בלוקים של 180 מטרים מוקפים ברשת רחובות של 37 מטרים. נראה שהפופולרי ביותר הוא הגוש הרבוע בגודל 91 מטרים עם רחובות ברוחב של 18–24 מטרים. ניתן למצוא רשת בגודל זה באנקורג'; ביסמרק, דקוטה הצפונית; מיזולה, מונטנה; מוביל, אלבמה; בפיניקס, אריזונה; וטלסה, אוקלהומה.[14]
היסטוריה של העיר ניו יורק
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרחובות של מנהטן תחתית התפתחו, לרוב, באופן אורגני כשהמושבה ניו אמסטרדם - שהפכה לניו יורק כשהבריטים כבשו אותה מההולנדים ב-1664 מבלי לירות ירייה אחת - צמחה. הדרכים היו תערובת של נתיבים כפריים, רחובות קצרים ושבילי ילידים ובעלי חיים, כולם עוצבו על ידי היסטוריה אקראית,[21] מקרית ובעלות על רכוש ללא כל צו כולל, עד שבסביבות שנת 1800, המועצה המשותפת של ניו יורק החלה לתבוע סמכות. מעל נוף הרחובות, פורסמו תקנות שנאכפו ואישור רחובות חדשים חויב מראש. הם גם החלו להטיל שומות על בעלי הנכסים כדי לשלם את עלות אחזקת הרחובות שדרשו תחזוקה שוטפת. החל משנת 1803, המועצה החלה לגנות רחובות שלא שימשו למטרה ציבורית, וחשוב מכך, לקחה אחריות על בניית רחובות, מה שנעשה עד כה על ידי בעלי נכסים בודדים.[23]
יזמים פרטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאמצים הראשונים להטמיע רשת רחובות במנהטן, בצורה כלשהי, הגיעו מיזמים פרטיים. בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-18, כנסיית השילוש הקדוש הקימה שכונה קטנה סביב מכללת קינגס החדשה - שלימים תהפוך לאוניברסיטת קולומביה - בבלוקים מלבניים. עם זאת, מכיוון שהתוכנית דרשה מילוי קרקע בנהר הדסון, מה שלא קרה עד תקופה מאוחרת הרבה יותר, חלק מהרחובות מעולם לא נבנו.[14] בשנת 1762, סקרה הכנסייה רחובות קיימים וסללה רשת ישרה ב"חוות הכנסייה" - שנמשכה מרחוב קורטלנדט (אנ') לרחוב כריסטופר (אנ') של ימינו - והציעה את המגרשים לבעלי מלאכה ולפועלים בדמי שכירות סבירים.[24]
המקרה השני התרחש כאשר משפחת דה לאנסי (אנ') החזקה החליטה לפרק חלק מהנחלה העצומה שלה בשנות ה-60 של המאה ה-18, וסללה רשת רחובות שבמרכזם "כיכר דה לאנסי". בתור משפחת מלוכה, אחזקותיהם הוחרמו לאחר המהפכה האמריקנית, אך הרחובות נותרו - אם כי רחוב חדש, גראנד סטריט, נסלל דרך הכיכר המרכזית. הרחובות בכיוון צפון-דרום של רשת דה לאנסי הפכו לרחובות הליבה מצפון לדרום בלואר איסט סייד: רחובות קריסטי (אנ'), פורסיית' (אנ'), אלדריג', אלן (אנ'), אורצ'רד (אנ') ולודלו (אנ'), והרשת הפכה לתבנית יחד עם רחובות נוספים שנבנו באזור.[14]
המקרה השלישי של רשת שפותחה באופן פרטי בעיר ניו יורק התרחש בשנת 1788, כאשר משפחת בייארד הוותיקה, קרובי משפחתו של פיטר סטויוויסנט (אנ'), שכרה את המודד קזימיר גורק (אנ') במטרה לסלול רחובות בחלק האחוזה שלהם ממערב לברודוויי, כך שהאדמה תוכל להימכר במגרשים. כ-405 דונם (100 אקר) הכילו 7 רחובות בכיוון מזרח–מערב ו–8 רחובות בכיוון צפון–דרום, כולם ברוחב של 15 מטרים, מהווים 35 בלוקים ישרים שלמים או חלקיים ברוחב 61 מטרים ממזרח למערב, ובאורך של בין 110 מטרים ל-150 מטרים מצפון לדרום. בסמוך לשולי שטח האחוזה נשברה צורת הרשת כדי להתחבר לרחובות קיימים. הרחובות של משפחת בייארד עדיין קיימים בתור הליבה של הסוהו וחלק מגריניץ' וילג': רחובות מרסר, גרין ו-ווסטר (אנ'), לה גוארדיה פלייס (אנ')/ווסט ברודוויי (במקור רחוב לורנס), ורחובות תומפסון, סאליבן (אנ'), מקדוגל (אנ') והנקוק, למרות שהאחרון נכלל בהרחבה של השדרה השישית.[14]
בערך במקביל לבני הזוג באיארד, התכוון פטרוס סטויבסנט, נינו של פיטר סטויבסנט, לפרוס רשת קטנה של רחובות, תשעה על ארבעה, כדי ליצור כפר באחוזתו. האוריינטציה של הרחובות הייתה אמורה להיות בכיוון צפון–דרום ומזרח–מערב מוחלטים, ולא בהזזה סיבובית של 29 מעלות מזרחה לצפון המוחלט, כמו שמכתיבה הגאוגרפיה של האי מנהטן. הרחוב היחיד שהונח בפועל היה הציר המרכזי מזרח-מערב של הרשת, רחוב סטויבסנט, שנותר הרחוב היחידי במנהטן המכוון קרוב למזרח ולמערב המוחלטים.[25]
סקרי הוועדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסקר הראשון של גורק
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאורך עשרות השנים שקדמו לתוכנית חברי הוועדה נחתמו אמנות בענייני העיר - אמנת דונגאן (אנ') (1686), אמנת קורנברי (1708) ואמנת מונטגומרי (1731) - נתמכו בחוקים ספציפיים שהעבירו המחוז או המדינה ב-1741, 1751, 1754, 1764, 1774 ו-1787, והעניקו למועצה המשותפת של העיר סמכויות מלאות בבניית ויצירת רחובות חדשים. למרות זאת, המועצה השתמשה בכוחה, לעיתים רחוקות, ללא תלות בפעולותיהם של בעלי הקרקע השונים, שפיתחו את רכושם וניהלו רחובות בפרויקטים שלהם כראות עיניהם, ואלו אושרו לאחר מעשה על ידי המועצה.[14] המאמץ הראשון שלה לעשות זאת הגיע ביוני 1785 כחלק מניסיונה של המועצה לגייס כסף על ידי מכירת נכסים.[26]
כתוצאה ממענקים של ממשלת המחוז ההולנדי למושבת ניו אמסטרדם החזיקה המועצה באותה תקופה בקרקע רבה, בעיקר באמצע האי, הרחק מנהרות ההדסון והאיסט. למרות שהמועצה הייתה נרחבת בשטחה יותר מבמקור, בשנת 1785 החזיקה המועצה ב-5,261 דונם (1,300 אקר), או כ-9% מהאי. האדמה לא רק שהייתה באיכות כל כך ירודה - בהיותה סלעית ומוגבהת או ביצתית ונמוכה - שלא התאימה לחקלאות או למגורים, גם היה קשה להגיע אליה בגלל היעדר כבישים או גישה לנתיבי המים.[26]
כדי לחלק את האדמות המשותפות, כפי שכונו, למגרשים הניתנים למכירה, ולפרוש דרכים לשירותם, שכרה המועצה את גורק, אחד מקומץ "מודדי ערים" שאושרו רשמית בסקירתם. גורק, שהיה קשור למשפחת רוזוולט בנישואים, קיבל הוראה למפות מגרשים בכושר הבחנה של כ-20 דונם (5 אקר) כל אחד - לא היה ניתן לצפות לדיוק במיפויים כאלו בכלי המדידה הזמינים של אותה עת, ובהתחשב בטופוגרפיה וכיסוי הקרקע של השטח אדמות משותפות - ופריסת דרכים לגישה למגרשים. הוא השלים את משימתו בדצמבר, רק שישה חודשים לאחר מכן, ויצר 140 "יחידות" בגדלים משתנים. למרות שלא היו מונחים בתבנית רשת - גורק לא קיבל הוראה לעשות זאת - רוב המגרשים היו מאורגנים בשני טורים של 45 מגרשים עם דרכים של 20 מטרים בין המגרשים. המגרשים היו בכיוונם של המגרשים בתוכנית חברי הוועדה העתידית, כאשר הציר מזרח–מערב ארוך יותר מהציר צפון–דרום; גודלם של מגרשי 20 הדונמים יהפוך לתבנית של מגרשי 20 הדונמים בתוכנית חברי הוועדה; והדרך האמצעית של גורק תופיע בסופו של דבר שוב בתוכנית חברי הוועדה, ללא אישור, כשדרה החמישית ברוחב 30 מטרים.[26]
הסקר השני של גורק
[עריכת קוד מקור | עריכה]לרוע מזלה של המועצה המשותפת, חסרונות המגרשים בקרקעות המשותפות פעלו נגד מכירתם, ולא הייתה ריצת שוק (אנ') וביקושים. ובכל זאת, המכירות נמשכו בקצב קבוע. עד שנת 1794, כשהעיר גדלה ואוכלסה והאזור המיושב התפשט, ללא הרף, צפונה לעבר האדמות המשותפות, החליטה המועצה לנסות שוב, ושכרה את גורק פעם נוספת כדי לסקור מחדש ולמפות את האזור. הוא קיבל הוראה להפוך את המגרשים ליותר אחידים ומלבניים ולפרוש כבישים ממערב וממזרח לכביש האמצעי, וכן לפרוס רחובות מזרח–מערב ברוחב של 18 מטרים כל אחד. מאוחר יותר, חברי הוועדה ישתמשו בכבישים המזרחיים והמערביים של גורק עבור השדרה הרביעית והשדרה השישית שלהם. הרחובות המצטלבים של גורק יהפכו לרחובות הממוספרים מזרח–מערב בתוכנית המאוחרת. לגורק לקח שנתיים לסקור את 212 המגרשים, שכללו את כל שטחי האדמות המשותפות. שוב, בהפרעה של כלים וטופוגרפיה, עבודתו של גורק הייתה קצת פחות מדויקת. בשנת 1808, ג'ון האן, נציב הרחובות של העיר יאמר כי "הסקרים שנעשו על ידי מר גורק על השטחים עברו דרך סבך וביצות, ומעל סלעים וגבעות שבהם כמעט בלתי אפשרי לייצר דיוק של מדידה." לעיתים קרובות הרחובות שנועדו להצטלב בזוויות ישרות לא ממש יעשו זאת[26][ה].[27]
ובכל זאת, עבודתו של גורק בסקר האדמות המשותפות הייתה הבסיס לתוכנית חברי הוועדה, כפי שהוסבר על ידי ועדת השימור של ציוני דרך בניו יורק (אנ'): "תוכנית חברי הוועדה התבססה ברובה על הסקרים הקודמים של גורק ובעצם הרחיבה את תוכניתו מעבר לאדמות המשותפות כך שתכלול האי כולו".[28] ההיסטוריון ג'רארד קפל מציין כי "למעשה, הרשת הגדולה אינה הרבה יותר מתוכנית גורק שנכתבה בגדול. תוכנית גורק היא אבן רוזטה של מנהטן המודרנית..."[29][ו]
תוכנית מנז'ן-גורק
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1797, הזמינה המועצה את גורק וג׳וסף-פרנסואה מנז׳ן (אנ'), מודד עיר נוסף, לסקור את רחובות מנהטן; גורק ומנז'ן הגישו כל אחד הצעה אישית למועצה, אבל אז החליטו לחבור ולבצע עבודה משותפת. במהלך פרויקט הסקירה המשותף, מת גורק מקדחת צהובה, ומנז'ן השלים את הפרויקט ומסר את טיוטת תוכנית מנז'ן-גורק למועצה ב-1799 לתיקון שמות הרחובות; הגרסה החקוקה הסופית - שנעשתה על ידי החרט פיטר מאבריק, שחרט גם את המפה של תוכנית חברי הוועדה שתפורסם - תוצג למועצה רק בשנת 1803. עם זאת, מנז'ן חרג הרבה מעבר לתנאי הוועדה שלו, והמפה לא הראתה רק את הרחובות הקיימים של העיר, לפי ההוראות, אלא הייתה גם, במילותיו של מנז'ן, "תוכנית העיר... כפי שהיא אמורה להיות..."[30]
במילים אחרות, תוכנית מנז'ן-גורק הייתה מדריך להיכן וכיצד האמין מנז'ן שיש לפרוס את הרחובות העתידיים.[31] היא קראה להגדיל את קצה האי ולהשתמש במזבלה כדי להסדיר את קו המים שלו. הוא הציב מספר רשתות רחוב על קרקע שהייתה, באותה תקופה, חקלאית או לא מפותחת. הרשתות, שהיו להן קווי בסיס שונים, נפגשו, ושם מנז'ן הציב פארקים ומרחבים ציבוריים. הוא הרחיב את רשת בייארד צפונה, את רשת דה לאנסי למזרח ולצפון, ואת הרחובות מצפון-דרום/מזרח-מערב של סטיובסנט אל נהר האיסט. כפי שג'רארד קפל הגיב:
"לסיכום, תוכניתו של מנז'ן לעיר "כפי שתהיה" הייתה סינתזה של דפוסים שכבר מתבססים בשולי העיר, ובעיר עצמה, מילוי מסודר של מזרח ומערב עם רחובות קווים החוצים כבישים רציפים לאורך קו המים. מועצת העיר לא ביקשה זאת, אבל נראה שזה בדיוק מה שהיא רצתה".[31]
ככל הנראה, המועצה קיבלה את התוכנית כ"מפת העיר החדשה" למשך ארבע שנים, ואף פרסמה אותה תחת מינויה, עד שתחבולות פוליטיות שאולי בוצעו במתכוון על ידי ארון בר ויצאו לפועל באמצעות נציב הרחוב של העיר, ג'וזף בראון ג'וניור, הביאו את מעמדה לכדי מחלוקת. בר – האויב הפוליטי של המנטור של מנז'ן, אלכסנדר המילטון – היה אולי נסער מכך שתכנון בניין העירייה של ניו יורק הופקד בידי מנז'ן ושותפו ג'ון מקומב ג'וניור (אנ'), ולא בידי המועמד של בר, בנג'מין הנרי לטרוב (אנ'). מכל סיבה שהיא, התוכנית נדחתה על ידי המועצה, וכבר לא הייתה אמורה להיחשב "מפת העיר החדשה". המועצה הורתה כי עותקים שכבר נמכרו יירכשו בחזרה, במידת האפשר, ועל כל העותקים הנוספים שנמכרו תוצב תווית אזהרה על אי דיוקים. הם החלו בהרס מוחלט של התוכנית, אבל עדיין, ייתכן שלהזנחה הייתה אותה השפעה: המפה המקורית החרוטה המרובעת בגודל 1.8 מ' נעלמה, ומהגרסאות הקטנות יותר נותרו רק פחות מתריסר, אף אחת לא במצב טוב.[3][30][32][33]
אף על פי כן, למרות ההתנערות הרשמית של המועצה מהתוויה של מנז'ן לרחובות העתידיים, עם גדילת העיר הפכה תוכנית מנז'ן–גורק לאסמכתא דה פקטו למקומות בהם נבנו רחובות חדשים, וכאשר נחשפה תוכנית חברי הוועדה בשנת 1811, האזור בתוכנית שהציבור הוזהר, היא הייתה לא מדויקת וספקולטיבית והתקבלה בסיטונאות על ידי הנציבות. תוכניתם זהה כמעט לזו של מנז'ן באזור זה.[34]
תוכנית חברי הוועדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התהוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפוליטיקה היא שגרמה, ככל הנראה, למועצה המשותפת לבטל רשמית את תוכניתו של מנז'ן להרחבתה של העיר, אבל בכל זאת היה זה צעד קדימה בפיתוח העיר. ב"תווית האזהרה" שהחליטה המועצה להציב על עותקי המפה של מנז'ן הייתה ההצהרה כי הרחבת העיר, כפי שמוצגת במפה, "כפופה להסדרים עתידיים כפי שהחברה תמצא לנכון, וכי היא מתאימה לקידום בריאות, הצגת סדירות, ותרומה לנוחיות העיר." כאן הראתה המועצה את נכונותה לשקול תכנון פעיל כיצד תתפתח העיר.[35]
בשנת 1806 עשתה המועצה צעד ראשון בכך ששכרה את שירותיו של פרדיננד הסלר (אנ'). הסלר, מתמטיקאי וסוקר גיאודטי שווייצרי שנודע בעבודתו בסקר טופוגרפי של שווייץ, היגר לפילדלפיה ב-1805, שנתיים לאחר שהצרפתים פלשו לארצו והפכו את עבודתו שם לבלתי אפשרית. בחסות קשר עם חבר שהיה סוחר עם חבריו בניו יורק, באביב 1806, הזמינה המועצה המשותפת את הסלר להכין מפה מדויקת של האי מנהטן, שתשמש בסיס לתכנון פיתוח עתידי; היה זה החוזה המשמעותי הראשון של הסלר בארצות הברית. הוא קיבל את התפקיד, והתנאים: תשלום שכר של 5 דולר ליום (שווה ערך ל-87 דולר ב-2021), 4 דולר ליום לעוזרו (שווה ערך ל-69 דולר ב-2021), ו-1 דולר לכל יום עבור הוצאות (שווה ערך ל-$17 בשנת 2021), ובתוספת תקציב המספיק לשכירת צוות מדידה. הוא היה אמור לעזוב את פילדלפיה ביולי, ולעבוד לפחות בחלק מעונת המדידות של 1806, אך הוא מעולם לא הופיע לעבודה. לבסוף, באוקטובר, הוא שלח את חרטותיו: גם הוא וגם אשתו חלו ביום שבו התכוונו לעזוב. מדוע הם לא שלחו הודעה קודם לכן, מדוע הסלר לא המשיך בשלב מסוים לפני אוקטובר, ומדוע המועצה המשותפת מעולם לא חשבה לברר את מקום הימצאו של המודד הנעדר שלהם, אינה ידועה. מכל מקום, עד אוקטובר, או קרוב לכך, הסתיימה עונת המדידות לשנת 1806. הסלר קיבל עד מהרה מינוי פדרלי - בסופו של דבר הוא יעמוד בראש סקר החופים (אנ') הראשון - כך שהמועצה חזרה לנקודת המוצא.[36][37]
בשנת 1807 הם החלו לפעול שוב. האופטימיסטים באותה תקופה ציפו שאוכלוסיית העיר, אז כ-95,000 איש, תתרחב ל-400,000 עד 1860, כאשר, למעשה, היא הגיעה ל-800,000 לפני תחילת מלחמת האזרחים.[38] מול התנגדות וסכסוך מצד פלגים פוליטיים שונים, לרבות בעלי נכסים שמעשיהם הפרטיים מתנגשים עם קווי הרכוש של תוכנית מנז'ן-גורק,[1][39] והמציאות שכל תוכנית שהמועצה המציאה עלולה להתבטל על ידי תוכנית שתבוא אחריה,[40] לא היה מנוס מלבקש עזרה מבית המחוקקים של המדינה. המועצה מסרה כי מטרתה היא "פריסת רחובות... באופן שיאחד סדירות וסדר עם הנוחות והתועלת הציבוריים, ובפרט לקידום בריאות העיר".[2] באותה עת, אוויר מזוהם, או "מיאזמה", הקשורה לביוב, למים עומדים ולאור שמש נמוך, נחשבה כגורם למחלות רבות,[41][42] והעיר חוותה עשרות שנים של מגפת קדחת צהובה.[2]
במרץ 1807 הגיב בית המחוקקים של המדינה בכך שמינה כוועדה את שלושת האנשים שהוצעו על ידי המועצה המשותפת לכונן תוכנית רחובות מקיפה למנהטן: גאוורנור מוריס (אנ'), מהאבות המייסדים של ארצות הברית; עורך הדין ג'ון רותרפורד (אנ'), סנטור לשעבר של ארצות הברית המייצג את ניו ג'רזי וקרוב משפחה של מוריס בנישואים; והמפקח הכללי של מדינת ניו יורק (אנ'), סימאון דה ויט, בן דודו של דוויט קלינטון, שהיה ראש עיריית ניו יורק, סנטור של המדינה, והפוליטיקאי החזק ביותר בניו יורק.[43][44]
חודש לאחר מכן, העניק המחוקק לחברי הוועדה "סמכות בלעדית לפרוס רחובות, כבישים וכיכרות ציבוריות, ברוחב, היקף וכיוונים כפי שייראו בעיניהם מתאימים ביותר לתועלת הציבור, ולבטל, או לכוון לביטול, כל רחוב או חלקים מהם שנקבעו עד כה... [אך] לא התקבלו על ידי המועצה המשותפת." תחום השיפוט של הנציבות היה כל מנהטן מצפון לרחוב האוסטון, ולתוך נהרות ההדסון והאיסט 183 מטרים מעבר לקו המים הנמוכים.[3][43] הוקצבו להם ארבע שנים לסקירת האי, ולאחר מכן להכין מפה המציגה את מיקום הרחובות העתידיים. מפרטים מעטים ניתנו להם לגבי אותם רחובות, ומלבד זאת הגדרות לרוחב הרחובות שיהיה 15 מטר לפחות, בעוד שרוחב "הרחובות המובילים" ו"השדרות הגדולות" יהיה לפחות 18 מטרים.[45][ז]
קו הבסיס לתפקידו של חבר הוועדה נקבע ברחוב האוסטון – "רחוב צפון" בזמנו – "רחוב האמנות", שהיה ממוקם בערך במקום בו נמצאת היום וושינגטון סקוור נורת' (אנ'), ו"דרך גריניץ'", כיום רחוב גריניץ' (אנ'). גריניץ' וילג', שהייתה אז עצמאית מניו יורק, והווסט וילג' (אנ') הנוכחית לא היו חלק מהאזור שהוועדה הייתה אמורה לטפל בו.[40]
מוריס לא מונה לנשיא הוועדה, אך פעל ככזה.[46] רוב חברי הוועדה נדרשו לקבל החלטות.[47] חברי הוועדה הורשו לקבל תשלום של 4 דולר ליום עבור עבודתם (שווה ערך ל-74 דולר ב-2021)[48] - אף שמוריס ורות'רפורד, שניהם עשירים, ויתרו על שכר הטרחה שלהם[49] - והוסמכו להיכנס לרכוש פרטי באזור בשעות היום כדי לבצע את תפקידיהם; הדבר התקבל בעוינות רבה מצד בעלי נכסים, אך סמכות הוועדה הייתה מפורשת. הם החזיקו, למשל, ב"כוח הבלעדי" לסגור רחובות המפריעים לתוכניתם, תוכנית שבעלי הקרקע, כמו גם לראש העיר, למועצה המשותפת ולכל שאר אזרחי העיר לא נותר אלא לקבל.[50]
בישיבות הוועדה, שהיו נדירות ובדרך כלל לא נכחו בהן כל שלושת חבריה, דאגתם העיקרית הייתה איזו מתווה צריך להיות לאזור החדש של העיר, רשת ישרה כמו שהייתה בשימוש בפילדלפיה, בניו אורלינס, בסוואנה שבג'ורג'יה, ובצ'ארלסטון שבקרוליינה הדרומית, או מערכת מורכבת יותר המשתמשת במעגלים, קשתות או דפוסים אחרים, כמו התוכנית (אנ') שבה השתמש פייר שארל ל'אנפן בפריסת וושינגטון די. סי..[1] בסופו של דבר החליטה הוועדה על הרשת הישרה כפתרון המעשי והחסכוני ביותר, שכן "בתים ישרי צד וישרי זווית הם הזולים ביותר לבנייה והנוחים ביותר למגורים".[1][3][43]
סקר האי
[עריכת קוד מקור | עריכה]התחלה שגויה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כדי שחברי הוועדה יקבעו מה יהיה עתיד הרחובות בניו יורק, הם היו צריכים לדעת את מיקומם המדויק של הרחובות הנוכחיים, מה שאומר שרוב 4 השנים שניתנו להם למשימתם הוקדשו למדידות מצב קיים של האי מנהטן.
המודד הראשי הראשון של הנציבות היה צ'ארלס פרדריק לוס, שבדומה למנז'ן וגורק היה מודד עיר מוכר רשמית, והתפקיד שקיבל הותנה בהפיכתו לאזרח אמריקאי. לוס לא נראה כמודד מוכשר במיוחד, שכן בכמה מהמיזמים שלו היו טעויות חמורות, שבסופו של דבר הביאו לכך שהוא שוחרר מתפקידו בשנת 1811. לוס הפגין את אותו חוסר יכולת כמו המודד הראשי של הנציבות, וכן לבסוף הוועדה עשתה הסכם עם לוס שהוא יעשה רק את המשימה הראשונה שהוטלה עליו: להכין מפה של האי מנהטן ולקבל מדידות מדויקות למיקומם של רחובות מסוימים שיהוו מסגרת לתוכנית של רחובות עתידיים. על כך, לוס לא יקבל שכר אלא עמלה פשוטה של 500$. (שווה ערך ל-$9,253 בשנת 2021). לוס היה אמור לספק את המפה עד מאי 1808.[51]
הצטרפות רנדל לפרויקט
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוועדה מינתה מהנדס ראשי ומודד מחליף, ג'ון רנדל ג'וניור (אנ'), שקיבל את התפקיד ביוני 1808[52]; הפרויקט העסיק אותו במשך רוב 13 השנים הבאות.[1] רנדל התלמד אצל סימאון דה ויט, וכאשר הפך לעוזר מודד במשרדו של דה ויט, הוא פיענח דוחות שטח של מודדים אחרים כדי ליצור על בסיסם מפות של הקרקעות בהרי אדירונדאק ובשמורת אוניידה (אנ'), הוא מיפה את הכביש של אולבני, בין אולבני וסקנקטדי, וה-Great Western Turnpike (אנ'), מאולבני לקופרסטאון (אנ'), וסקר מגרשים באולבני ובמרכז ניו יורק, במיוחד במחוז אוניידה (אנ') - הוא היה אז בן 20 וחסר ניסיון יחסית.[51][53]
לסקר של רנדל ב-1808 לא היה שום קשר לפריסת הרשת, שטרם נקבעה כתוצאה הסופית של עבודת הוועדה. במקום זאת, הוא קבע את הטופוגרפיה וכיסוי הקרקע של הארץ ואת המיקום של מאפיינים טבעיים כמו גבעות, סלעים, ביצות, אגמים, נחלים ובריכות, כמו גם מאפיינים מעשה ידי אדם כמו בתים, אסמים, אורוות, גדרות., שבילים להולכי רגל, שדות חרושים וגנים. הוא גם ציין בקפידה את מיקומם של שלושת הכבישים מצפון לדרום, שגורק קבע כחלק מהסקר שלו על האדמות המשותפות. גורק לא הציב את המגרשים והכבישים בשטחים המשותפים בהקשר של האי הכולל, אך רנדל הגדיל לעשות כך, ובעצם איפשר לחברי הוועדה לדעת היכן בדיוק נמצאת רשת האדמות המשותפות של גורק. הייתה זו החלטה חשובה, מאחר שזה יכול היה לשמש כתבנית לרשת עבור האי כולו, אם הוועדה תבחר ללכת בכיוון זה.[54]
רנדל כתב לאחר מכן כי במהלך עבודתו הוא "נעצר על ידי השריף, בגין תביעות רבות שהוגשו... בגין הסגת גבול ונזק של... פועלים, במעבר על שטחים, כריתת ענפי עצים וכו', כל זאת כדי לבצע סקרים לפי הנחיות חברי הוועדה."[43] באוגוסט 1808 נתבע רנדל על ידי בעל קרקע בגין הסגת גבול וגרימת נזק לרכושו של בעל הקרקע, כגון כריתת עצים ודריסת יבולים; גודל הפיצוי שנתבע היה על סך 5,000 דולר, אך בעל הקרקע קיבל רק 109.63 דולר, מספיק כדי לכסות את הוצאות המשפט שלו. אף על פי כן, הפוטנציאל לבעיות עתידיות היה אמיתי. גאוורנור מוריס ביקש מהמועצה המשותפת דרך להגן על הפעולות הנחוצות של המודדים, אך, מסיבות פוליטיות, המועצה לא הצליחה להסכים על פתרון, והעבירה את הכסף, שוב, לבית המחוקקים של המדינה. בעוד שחברי הוועדה אויימו להתפטר אם לא ייעשה משהו בעניין "ההפרעות המטרידות", פעל המחוקק בשנת 1809 עם הצעת חוק שקבעה שאם הפעולות הדרושות לביצוע הסקר לא יתבצעו "בלי לכרות עצים או לעשות נזק" יהיה הצורך במתן "הודעה סבירה" על ידי הוועדה או המודדים לבעל הקרקע, והם יהיו אמורים לתעד את מצב הנכס יחד כדי להעריך את גודל הפגיעה הצפויה.[55] בעל הקרקע היה אמור להציג שטר בגין "נזקים סבירים", שהעירייה הייתה אמורה לשלם תוך 30 יום; כל מחלוקת בין הצדדים לגבי מה שהיה סביר תסתיים כמובן בבית המשפט. החוק החדש לא עצר לחלוטין תביעות משפטיות, אך הוא צמצם את מספרן, ואיפשר לרנדל לעסוק בעסקיו במידה מסוימת של חסינות מפני הסתבכויות משפטיות.[56][57][58]
בשנת 1809, נראה כי המדידה של רנדל שוב התמקדה במיקום השטחים הנפוצים, ומגרשי גורק ורחובותיו בהם, לשאר האי. גורק הראה את יחסם לדרך בלומינגדייל במערב, שחלק גדול ממנו יהפוך לחלק מברודוויי, ודרך הפוסט המזרחית, כביש אשר יבוטל על ידי תוכנית חברי הוועדה. מעט ידוע על המדידות של רנדל ב-1810.[59]
ובינתיים, חברי הוועדה הוסחו, באופן כללי, על ידי עניינים אישיים ופוליטיים אחרים; למרות שהם נפגשו - לעיתים רחוקות - אין תיעוד על מה שהם דנו, או אם הם מתקרבים להחלטה ומה תוכניתם תכלול. לבסוף, ב-29 בנובמבר 1810, כשהסתיימה עונת המדידות של אותה שנה ונשארו 4 חודשים בלבד לפני הדיווח על תוכניתם, נראה כי הגיעו להחלטה. באותו תאריך, מוריס הודיע למועצה המשותפת שלמרות שנותרה עוד עבודה "בשטח", הנציבות עצמה "סיימה את עבודתה" והיא תוכל לפרסם דו"ח ש"יעמוד באופן משמעותי, אם לא ממש במסגרת החוק, מציג (כך במקור) את כל הרחובות שיש לפרוס..."[60] לאחר מכן בילה רנדל פרק זמן ניכר בדצמבר בפגישה עם מוריס ואולי עם כלל חברי הוועדה באחוזתו של מוריס בברונקס, שבמהלכו נראה כי נולדה לה תוכנית הרשת. לפי הצעתו של מוריס, המועצה המשותפת תשכור את רנדל לבצע בפועל את העבודה הנרחבת הכרוכה בהפיכת הרשת למציאות פיזית - למרות שגם מודד העיר ויליאם ברידג'ס הגיש הצעה לבצע את העבודה[61] - ורנדל החל בעבודה עוד לפני פרסום תוכנית חברי הוועדה בפומבי.[62] חוזה זמני בין המועצה לרנדל נחתם ב-31 בדצמבר, החוזה הקבוע מותנה בכך שרנדל ימסור את המפות הסופיות של התוכנית, דבר שהתרחש ב-22 במרץ 1811; המפות הוגשו על ידי פקיד המועצה ב-2 באפריל, יומיים לפני המועד החוקי של הנציבות.[63]
הסקר של רנדל על האי כולו – 46,134 דונם (11,400 אקר)[2] – החל בשנת 1808 והושלם בשנת 1810, לאחר מכן החל להכין את טיוטות הרשת החדשה ללא התחשבות בטופוגרפיה של האי.[1] 3 המפות היו גדולות, כמעט באורך של 2.75 מטרים כשהן מחוברות זו לזו.[57] חבר הוועדה, סימאון דה ויט, אמר על עבודתו של רנדל כי היא נעשתה "בדיוקנות שלא חרגה מכל עבודה מהסוג הזה באמריקה."[1] רנדל עצמו יכתוב מאוחר יותר כי "הזמן שבו חברי הוועדה הוגבלו על ידי החוק לבצע את תוכנית הרחובות, השדרות והשטחים הציבוריים במנהטן בקושי הספיקה כדי לאפשר להם לציית לחוק, אם כי לא במלואו עם רוח התקנון". (הדגשה - הטיה במקור)[64]
התוכנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]|
"אם יש לשאול מדוע אומצה התוכנית הנוכחית על פני כל תוכנית אחרת, התשובה היא, משום שלאחר התחשבות בכל הנסיבות, היא נראתה הטובה ביותר; או, במונחים אחרים וראויים יותר, יצרה מינימום אי נוחות." |
| – הוועדה, מתוך "הערותיה"[43] |
הפורמט שבחרו חברי הוועדה היה רשת ישרה, או "רשת": רחובות ושדרות ישרים מצטלבים זה עם זה בזווית ישרה. ההיסטוריון למשפט, הנדריק הרטוג, כותב כי בחירתם תאמה את הערכים הפוליטיים של המדינה, שרק לאחרונה קיבלה עצמאות מבריטניה הגדולה. לדברי הרטוג, הרשת הייתה: "... האנטיתזה של תוכנית אוטופית או עתידנית". הוא העלה את חיי היומיום הרגילים, והדגיש כי "הממשלה לא צריכה לפעול בצורה כזו שתיצור אי שוויון בזכויות מיוחדות". "האג'נדה הסמויה" של התוכנית הייתה "[השחזור של הסביבה הטבעית כדי להתאים לדרישות הסמכות הרפובליקנית". למרות ש"חברי הוועדה כתבו כאילו כל מה שמעניין אותם זה להגן על ההשקעות של מפתחי הקרקע ולשמור על הממשלה בזול... התוכנית... עם זאת שימשה להפוך את החלל לביטוי של פילוסופיה ציבורית", שהדגישה שוויון ואחידות. "בעיר המעוצבת על ידי בלוקים מלבניים, כל המבנים והפעילויות ייראו בערך אותו הדבר. הבחנות אינדיבידואליות, בין אם תרבותיות, צדקה, כלכליות או כל דבר אחר, יצטרכו למצוא את מקומן בתוך ארגון מרחבי קבוע ורפובליקאי".[65]
שדרות ורחובות
[עריכת קוד מקור | עריכה]חברי הוועדה פרסמו את תוכניתם במרץ 1811 בצורת מפה באורך 2.40 מטרים - שצוירה מחדש על ידי ויליאם ברידג'ס ומעט פחות ידועה מהמקור של רנדל, וחרוטה על ידי פיטר מאבריק[1] - עם חוברת נלווית בת 54 עמודים[1][ח]. ברשת הרחובות היו 12 שדרות ראשיות בכיוון צפון–דרום ו-155 רחובות מצטלבים, המסודרים ברשת ישרת זווית רגילה שהוטתה בסיבוב של 29 מעלות מזרחה ביחס לצפון המוחלט, כדי להסתנכרן עם הזווית הטבעית של האי מנהטן.[66] הוועדה בחרה שלא להשתמש בעיגולים ובאליפסות כמו שפייר שארל ל'אנפן תכנן (אנ') ברשת הרחובות של וושינגטון הבירה, מאחר שהייתה משוכנעת שמלבנים פשוטים הם הטובים ביותר, הנוחים והקלים ביותר לבנייה, ולכן זו הצורה התורמת ביותר לפיתוח מסודר של העיר.[43] השילוב של שדרות צפון–דרום ורחובות מזרח–מערב בממדים שצוינו יצר כ-2000 בלוקים צרים וארוכים.[4]
למעט בקצה הצפוני והדרומי של האי, השדרות התחילו בשדרה הראשונה בצד המזרחי ועברו דרך השדרה השתים-עשרה במערב. בנוסף, היכן שצורת האי התרחבה, היו ארבע שדרות נוספות, ששמן לפי אותיות, שעברו משדרה A המזרחית לשדרה D. חלק מהשדרות, כגון השדרה ה-12, עברו דרך קרקע שעדיין לא הייתה קיימת, אך חקיקת המדינה, אשר הקימה הנציבות, אישרה גם את הרחבת גבולותיה של העיר ב-120 מטרים לתוך הנהרות ההדסון והאיסט, כך שהקרקע הנדרשת לרחובות החדשים הללו תיווצר באופן מלאכותי בסופו של דבר.[67] ברודוויי, דרך קיימת, לא נכללה בתוכנית 1811, ונוספה לרשת מאוחר יותר.[1]
התוכנית קראה גם לבניית 155 רחובות מצטלבים אורתוגונליים. מיקומם של הרחובות הרוחביים נקבע בגבולות של חלקות בשטח של כ-20 דונם (5 אקר) שבהן חולקה הקרקע בעבר. נקודת הבסיס של הרחובות החוצים הייתה רחוב פירסט: היה זה רחוב קצר ולא בולט, שעדיין קיים, ונמשך במקור מהצומת של שדרה B ורחוב האוסטון עד לצומת רחוב באוורי (אנ') ורחוב בליקר. כיכר פרץ (אנ'), פארק משולש קטן וצר התחום ברחוב יוסטון, רחוב 1 והשדרה הראשונה, הוא אבן הפינה של הרשת.[68]
הרחובות הממוספרים העוברים בכיוון מזרח-מערב הם ברוחב של 18 מטרים, עם מרווח של כ-61 מטרים בין כל זוג רחובות, וכתוצאה מכך נוצרת רשת של כ-2,000 בלוקים צרים וארוכים. כאשר כל רחוב ובלוק משולבים מסתכמים בכ-79 מטרים, יש בדיוק 20 בלוקים בכל מייל (1.6 קילומטרים). 15 רחובות חוצי-עיר הוגדרו ברוחב 30 מטרים: רחוב 14, רחוב 23, רחוב 34, רחוב 42, רחוב 57, רחוב 72, רחוב 79, רחוב 86, רחוב 96, רחוב 106, רחוב 116, רחוב 125, רחוב 135, רחוב 145 ורחוב 155.[43]
רוחב הבלוקים החוצים את העיר לא היה סדיר. המרחק בין השדרה הראשונה והשנייה היה 200 מטרים, בעוד שהגוש בין השדרה השנייה והשלישית היה 190 מטרים. הבלוקים בין השדרה השלישית לשישית היו ברוחב 280 מטרים, בעוד שרוחב הבלוקים בין השדרות השישית עד ה-12 היו 240 מטרים.[4] שדרות לקסינגטון ומדיסון נוספו לאחר התוכנית המקורית.[3] הבלוקים הקצרים יותר ליד קו המים של נהרות ההדסון והאיסט היו תכליתיים, שכן הוועדה ציפתה שיהיה שם פיתוח מהיר בתקופה שבה התחבורה הימית עדיין הייתה משמעותית.[4] הוועדה ציפתה שחזית הרחובות שליד המזחים תהיה בעלת ערך רב יותר מהרחובות הפנימיים ללא הגישה לים, שקו החוף יהיה מיקום המסחר והתעשייה של אותה תקופה, ולכן יהיה זה לטובת כולם למקם שדרות קרובות יותר זו לזו בקצוות האי.[69] למרות שהשדרות היו מגוונות, הרוחב של כל השדרות הספיק כדי להכיל מספר רב של כלי תחבורה המונים רתומים לסוסים כמו האומניבוס, שיופיע זמן מה לאחר מכן במנהטן של סוף שנות ה-20 של המאה ה-19, אך חלוצי התחום פעלו בפריז עוד קודם לכן, ב-1662, והופעלו על ידי הפילוסוף בלז פסקל.[70]
בעוד ערים רבות אחרות השתמשו ברשת מרובעת, חברי הוועדה המתכננת של העיר ניו יורק לא עשו זאת. אולי הושפעו מממדיו של האי, הארוך בכיוון מצפון–דרום וצר בכיוון מזרח–מערב, הבלוקים של מנהטן הם מלבנים ארוכים, כאשר הממד המזרח–מערבי, אמנם מגוון, גדול יותר מהרשת הגדולה של סולט לייק סיטי, בעוד ממד צפון-דרום, באורך 61 מטרים, רק 6.1 מטרים ארוך יותר מהרשת הקטנה של קרסון סיטי. ההיסטוריון ג׳רארד קופל (אנ') מציין כי "בעוד שהרשת הביאה סדר במקום, היא גם הפכה אותו למקום של קיצוניות".[71]
בהטמעת הרשת, הותר למבנים הקיימים להישאר במקומם, במידת האפשר, אך אם היה צורך בהריסה, הבעלים יקבלו פיצויים מהעירייה,[43] אם כי ניתן היה לערער בפני הרכב מיוחד שמונה על ידי בית המשפט העליון במדינה.[50] (ראה "פתיחה" ו"הסדרה" של הרחובות להלן) בשנת 2011, הוערך כי 39% מהבניינים מצפון לרחוב האוסטון אשר עמדו על כנם בשנת 1811 (721 מתוך 1,825 מבנים) נדרשו להריסה.[72][73] לעומת זאת, אם התכנית שיפרה את נגישות הנכס, הייתה העירייה מוסמכת לגבות שומה מהבעלים בגין ההשבחה, שיטה שהייתה בעבר בעיר לאחר בניית שירותי ציבור, כגון בארות.[74]
תוכנית חברי הוועדה לא פירטה בשום צורה מהו גודלם של מגרשים בודדים בתוך החלקות, אם כי גודלם ואופיים המלבני של הבלוקים השאיל את עצמו למגרשים מלבניים בגודל שווה שישתלבו בחלקה. מגרש סטנדרטי היה בעומק 30 מטרים, כמחצית מעומק הבלוק, ורוחב 6.1 או 7.6 מטרים, תלוי במיקום. על ידי הסרת רוב המאפיינים הטופוגרפיים שפעם הגדירו את גבולות המגרש, הרשת הפכה את הקרקע לסחורה, שניתן היה לקנות ולמכור בקלות ביחידות שוות בערך, ובכך לעשות רציונליזציה של שוק הנדל"ן. גם דרישות הייעוד תרמו לסדר שהביאה הרשת: העירייה חייבה בניינים בשדרות להיבנות בגובה שלא עולה על 3 קומות, ואילו ברחובות לא יותר מ-2 קומות. זה כמובן השתנה עם הזמן.[75]
מרחבים ציבוריים
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
בלטו בהיעדרם היחסי מהתוכנית, מתקני נוחות לאוכלוסיית העיר, לרבות פארקים וכיכרות.[38] בית המחוקקים שהקים את הוועדה קרא לה לספק שטחים ציבוריים, אך ככל הנראה בגלל שהם לא העריכו את פוטנציאל הצמיחה של העיר, הם הציבו מעט מאוד כאלה. השטח העיקרי היה הגראנד פאריד (Grand Parade) בגודל של דונם 1,113 (275 אקר) בין רחוב 23 ל-33 ובין השדרה השלישית לשביעית, שהיה אמור להיות שטח פתוח המיועד לתרגילים צבאיים וכנקודת כינוס במקרה שהעיר תהיה תחת איום פלישה.[76] בזמנו היו שחשבו שגראנד פאריד עשוי להפוך ל"פארק מרכזי" עבור העיר, אך השטחים צומצמו בהדרגה במהלך הזמן, עד שנשאר פארק כיכר מדיסון הנוכחי[77][78][79]
הנציבות גם הציבה כיכרות קטנים משמעותית מהגראנד פאריד ברחוב 53 (אנ') עד 57 בין השדרות השמינית לתשיעית (כיכר בלומינגדייל), רחוב 66 (אנ') עד 68 מהשדרה השלישית עד החמישית (כיכר המילטון), רחובות 77 עד 81 בין השדרה השמינית והתשיעית (כיכר מנהטן), ורחוב 117 עד 121 בין השדרה השישית והשביעית (כיכר הארלם). מקום המצפה, 26 דונם (11 דונם) המיועד למאגר, ניצב ברחובות 89 (אנ') עד 94 בין השדרה הרביעית והחמישית, והיה שטח גדול של 105 דונם, למה שהפך לאיסט וילג', מהרחובות ה-7 עד ה-10 ומהשדרה הראשונה לאיסט ריבר, המיועד למתחם שוק סיטונאי[2][4][5][80][ט].[81]
מבין המרחבים הציבוריים שנוצרו על ידי הוועדה, רק כיכר מנהטן שרדה - מאז 1958 בשם פארק תיאודור רוזוולט,[82] וחלק ממנה נקרא מרגרט מיד גרין מאז 1979[83][84] - כשטח סביב המוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע. הפארק הפך רשמית לחלק מסנטרל פארק החל משנת 1874. הגראנד פאריד צומצם לראשונה מ-971 דונם (240 אקר) ל-364 דונם (90 אקר) עד 1815, ולאחר מכן נעלם לחלוטין, למעט 28 דונם (7 אקר) אשר שרדו כפארק כיכר מדיסון. השוק באיסט וילג' הצטמצם מ-51 דונם ל-16 דונם, ולאחר מכן נמחק לחלוטין, אם כי חלק הוחלט מאוחר יותר עבור 10.5 דונם (4.2 דונם) פארק כיכר טומפקינס (אנ').[85][86]
אחת הסיבות להיעדר שטחים פתוחים פנימיים בתוכנית הייתה אמונתם של חברי הוועדה כי לציבור תמיד תהיה גישה ל"זרועות הים הגדולות החובקות את האי מנהטן", קרי הנהרות הדסון ואיסט, וכן נמל ניו יורק. הם סברו שאם ניו יורק הייתה עיר כמו פריז או לונדון, הממוקמת לאורך נהר הסיין ונהר התמזה הקטן יחסית, אז היה צורך בשטחי פארק נוספים "לטובת האוויר הצח וכתוצאה מכך שימור הבריאות". חברי הוועדה לא צפו את ריבוי הכבישים, הרציפים, המזחים, מגרשי הרכבת, המחצבות ואתרי המסחר שיחסמו את גישת הציבור לנהרות עד סוף המאה ה-20, כאשר שילוב של גורמים אלו החל להפוך את גדות הנהר שוב לנגישים, לפחות ברצועות צרות של שבילים ירוקים.[79]
רנדל וויליאם ברידג'ס
[עריכת קוד מקור | עריכה]הייתה מחלוקת פרטית לגבי פרסום המפה של תוכנית חברי הוועדה. רנדל שהחל להכין מפה כדי ללכת לחרט, תוך שימוש בניירותיו המקוריים, גילה שהמועצה העניקה לוויליאם ברידג'ס, עוד אחד מקומץ המודדים המוכרים בעיר, את הזכות לעשות זאת. ברידג'ס פשוט העתיק את אחת מהמפות שפורסמו בעבר של רנדל, והיו ברשות הרבים, ללא גישה לחומר התומך שצבר רנדל, תוך שהוא מציג שגיאות, חלקן אולי מכוונות, שכן הוא היה מחויב משפטית לא להעתיק את המפה בְּדִיוּק. ברידג'ס פרסם את המפה שהתקבלה והיה בעל זכויות יוצרים במיזם פרטי, והשאיר את רנדל בחוץ: שמו לא הופיע בשום מקום על המפה של ברידג'ס.[1][87][88]
הסכסוך בין השניים הגיע לשיאו כעבור 3 שנים, ב-1814, כאשר רנדל החל לפרסם גרסה משלו למפת תוכנית חברי הוועדה, שלדבריו "נכונה יותר" מזו שפורסמה קודם לכן. הוא לא הזכיר את ברידג'ס בשמו - לא רק בגלל השגיאות שלטענתו התגנבו למפה כאשר ברידג'ס העתיק אותה, אלא בגלל שהוא, רנדל, "השלים מאז את המדידות וקיבע את נקודות ציון בחוזה עם [המועצה המשותפת], [לכן] הוא היוצר הבלעדי של החומרים לעבודה היקרה הזו." הוא פרסם מכתב מגוברניור מוריס, שכינה את המפה של רנדל "עבודה מצוינת... הכרחית למי שרוצה להכיר את הטופוגרפיה של אותו מרחב מעניין כולל (כך במקור). היא נראית לי מדויקת יותר מכל דבר אחר. מהסוג שעדיין הופיע... אני רואה בזה מאוד ראוי לחסות ציבורית." ברידג'ס הגיב בחזרה, והעיר שרנדל היה "חסר עקרונות", ו"יהיר" וחסר "התנהגות מכובדת". רנדל, כמובן, השיב ומנה הרבה, אך לא את כל, השגיאות במפה של ברידג'ס, כולל איים, סלעים וגבעות שלא היו בגודלם או במקומם, נהרות ומבצרים קרובים מדי זה לזה, מבנים חסרים או לא במקום, ורחובות המוצגים כסגורים שלא היו מעולם. ברידג'ס, שהמוניטין שלו הן כמודד והן כאדם היה רחוק מלהיות נקי, לא השיב, אולי בגלל שאשתו הייתה חולה באותה עת, ומתה מספר חודשים לאחר מכתבו השני של רנדל. בכל מקרה, ברידג'ס עצמו נפטר זמן קצר לאחר מכן, ורנדל לא פרסם את המפה שלו או חרט אותה באותה עת, בשל חששות לביטחון לאומי הקשורים למלחמת 1812. בסופו של דבר הוא פרסם אותה ב-1821.[89][90]
ביצוע התוכנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]פריסת הרשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרגריט הולוואי, הביוגרפית של רנדל, מחלקת את עבודתו בניו יורק לשלוש תקופות. הראשונה, מ-1808 עד 1810, הביאה לפרסום תוכנית חברי הוועדה ב-1811. האחרונה הייתה מסביבות 1818 עד 1821, כאשר רנדל ואשתו הראשונה מתילדה הפכו לקרטוגרפים מומחים בעלי איכויות ויצרני מפות. בשנת 1811, הגיע זמנו של רנדל להיכנס לתקופה השנייה, במהלכה השלים את המדידות הגיאודטיות הנדרשות והתחיל לסמן את הרשת פיזית על הקרקע.[91]
גם עם פרסום תוכנית חברי הוועדה, מלאכת הקמת הרשת של מנהטן הייתה רחוקה מלהסתיים. המפה של רנדל הראתה רק 16 נקודות גובה עבור האי מנהטן כולו, והיה צורך בהרבה יותר. בנוסף, מעט מאוד מהרחובות הוצבו בפועל לתוך הנוף הפיזי של האי; רחוב 125, למשל, היה הרחוב הצפוני ביותר שעבורו הייתה לרנדל עמדה פיזית ממשית.[92] משימות אלה, של השלמת הסקר עם הגבהים, יחד עם סימון מיקומם בפועל של הרחובות הרעיוניים של התוכנית, לקחו לרנדל שש שנים נוספות, עד 1817 בערך,[91] בפיקוח ועדה של חמישה יושבי ראש, במקום חברי הוועדה שהתפרקה לאחר שסיימה את אחריותה המשפטית.[93]
לשם כך ניתנה לרנדל הקצאה של 1,000 דולר עבור מכשירי מדידה (שווה ערך ל-16,286 דולר ב-2021), אך הוא גם הוציא מכספו הפרטי – בין 2,400 דולר (שווה ערך ל-39,086 דולר ב-2021) ל-3,000 דולר (שווה ערך ל-48,0218 דולר) – עבור פיתוח 7 מכשירי מדידה שבין יתר היתרונותיהם, הם לא ישתנו בגודלם בגלל שינויי טמפרטורה, וכתוצאה מכך יושג דיוק רב. מומחה לציוד מדידה בעידן הקולוניאלי הביע את דעתו, לאחר בדיקה מקרוב של תמונות של המכשירים החדשים של רנדל - החוברת שהטכנית שלהם הלכה לאיבוד - שרנדל היה "ביסודו של דבר... גאון מכני".[95][96]
כדי לסמן את הרשת על הקרקע, הקימו רנדל וצוותו כמעט 1,600 סמנים - בעיקר הסתמכו על אבני דרך מרובעות משיש באורך של 0.91 מטרים עם כתובות מספר הרחוב, שהוצבו בכל צומת. במקום שבו סלעים מנעו את השימוש בסמני השיש, הם יצרו חור באמצעות פיצוץ אבקת שריפה, הכניסו יתדות ברזל של 2.5x2.5 סנטימטרים ובאורך 15 סנטימטרים והטמיעו אותם בעזרת עופרת מותכת. בסך הכל, הם מיקמו 1,549 סמני שיש ו-98 יתדות ברזל כדי להגדיר את תבנית הרשת.[1][57][97]
ככל שהתקדמה עבודתו של רנדל, ובעלי הקרקע יכלו לראות בעצמם, בשטח ולא במפה, היכן יהיו הרחובות המתוכננים, חלקם נקטו בפעולה כדי להילחם נגד התוכנית, לא רק שהרסו יתדות מדידה זמניות, אלא גם חפרו את סמני השיש. רנדל פשוט החליף את היתדות והסמנים, והמועצה המשותפת כיסתה את העלות של כך, והקצתה לרנדל 4,000 דולר (שווה ערך ל-63,867 דולר ב-2021), למרות בקשותיו לשלם לו 11,479.31 דולר (שווה ערך ל-183,286 דולר ב-2021) על העלות של מדידה חוזרת עם המכשירים החדשים שלו. המועצה נימקה שתפקידו של רנדל לדייק, ולכן אגרות נוספות לא היו מוצדקות.[98][99]
לאחר 1813, כשהם נישאו, הצטרפה אליו מתילדה אשתו של רנדל לבית הארלם ששכר, והשתתפה בעבודתו על ידי עזרה בשרטוט מפות, אך לא ביציאה לעבודות מדידה בשטח.[100]
מיפוי הרשת והקרקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כחלק מהשלב השלישי של עבודתו, התכוון רנדל ליצור מפה גדולה במיוחד של העיר, בקנה מידה חסר תקדים. הייתה זו חלק מההסכם בין רנדל למועצה המשותפת בשנת 1812, אך נשכחה על ידי כולם מלבד רנדל. קצת עצוב להיזכר בזה ש-6 שנים מאוחר יותר, המועצה בכל זאת כיבדה את החוזה, והזמינה רשמית לרנדל להכין את המפה שלו. זה נעשה באמצעות "מפות חווה" צבעוניות בגודל 81 סנטימטרים על 51 סנטימטרים, ששורטטו בקנה מידה של 1.20 מטרים למילימטרים (מאה רגל לאינץ') שכיסו את הטופוגרפיה הטבעית של מנהטן עם הרשת המיועדת. כאשר הרכיבו את מפות החווה, יצרו מפה של העיר באורך של כ-15 מטרים. לקח לרנדל ולאשתו מתילדה שנתיים, מ-1819 עד 1820, לסיים את המפות, כשהם עובדים מביתם החדש, לאחר שעברו לאורנג', ניו ג'רזי. הוא נזקק, ביקש וקיבל ארכה מהמועצה המשותפת כדי להשלים את המשימה, וגם אז הוא לא ממש עמד במועד, ומסר את המפות האחרונות בספטמבר 1820, באיחור של כארבעה חודשים.[101][102][103]
מפות החווה של רנדל זכו לשבחים על הדיוק והשימושיות שלהן.[104] ההיסטוריון אייזק ניוטון פלפס סטוקס, בספרו האִיקוֹנוֹגְרַפְיָה של האי מנהטן, 1498–1909 (אנ') כינה אותם "התיעוד הטופוגרפי השלם והיקר ביותר שקיים בתקופתו. זהו, למעשה, התיעוד הטופוגרפי המוקדם היחיד של האי".[104]
מפות החווה גם מבהירות מדוע כל כך הרבה בעלי נכסים היו נסערים לגבי בוא הרשת, ומדוע כמה מהם ניסו לעצור את רנדל וצוותו מלהשלים את עבודתם. המפות מלאות בבתים שנמצאים ישירות בדרך ובמקום שבו הרחובות היו אמורים לעבור, ומגרשים שייחצו, משולשים או יימחקו לחלוטין על ידי הרחובות והשדרות של הרשת החדשה. אין זה פלא מדוע אנשים נלחמו כנגד תוכנית חברי הוועדה, או ניסו לשסות את כלביהם ברנדל ואנשיו.[105]
כמו גם את מפות החווה, רנדל הפיק אטלס של העיר, וממלא ב"דיוק מדהים" את הפרטים של מיקומי הרחוב והגבהים שהושארו מחוץ למפה הרשמית.[106]
"פתיחה" ו"עבודה" לרחובות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תהליך יצירת אחד הרחובות על מפת חברי הוועדה היה כפול. ראשית, על העירייה לרכוש את הקרקע ולפצות את הבעלים על כך. תהליך זה נקרא "פתיחה" של הרחוב. לאחר מכן "עבודה" ברחוב, שכללה הסדרה, דירוג וסלילה שלו. עיקר העלויות של התהליך השלם גולגלה לבעלי הנכסים דרך שומות.[107]
התהליך החל כאשר נציב הרחוב המליץ למועצה המשותפת לפתוח רחוב מסוים, או חלק מרחוב, והמועצה ביקשה מבית המשפט העליון של מדינת ניו יורק למנות ועדת אומדן והערכה, כמתואר להלן.[107]
פתיחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם הרשת המסומנת פיזית על הקרקע עם סמנים ויתדות, היה צריך "לפתוח" את הרחובות בפועל, וגם לשלם עליהם. לעיר לא היו עתודות גדולות של כסף, וההכנסות לא היו סדירות. לכן פותח מנגנון עבור תהליך פתיחת הרחובות ובנייתם, תוך פיצוי לבעלי הקרקעות שרכושם ישמש עבורם. חוק 1807 קבע שהעיר תחשב נזקים לרכוש של בעלי הקרקע וכן תעריך את ההשבחה ששבה יזכו בעלי הקרקע ברחובות החדשים. לאחר מכן ניתן לערער על כל מחלוקת בין הצדדים לבית המשפט העליון של המדינה. מערכת כזו לא תספיק למספר הרחובות והשדרות הנדרשות בתוכנית חברי הוועדה, ולכן המועצה המשותפת פנתה לבית המחוקקים של המדינה עם מערכת חדשה, שאותה אישרו בחוק חדש באפריל 1813.[108]
בשיטה החדשה, בית המשפט העליון של המדינה ימנה שלושה "נציבי שמאות ואומדן" לפתיחת הרחוב - בדרך כלל מודדים מקומיים או אנשים אחרים המכירים את האזור בו יעבור הרחוב - כדי להעריך את עלות הקרקע הנרכשת אל מול הההשבחה של הקרקע לאחר בניית הרחוב החדש. ועדת השמאות תוכל להעריך את עלות הקרקע עד שליש מעלות הפתיחה - שהועלתה ל-50% ב-1869 - ושאר העלות תגיע מההפרש בין ההשבחה לשווי הנכס. לאחר מכן, בית המשפט העליון יבדוק את הנתונים ויבקש תיקונים או יאשר אותם. התוצאה תהיה "מחייבת ומכרעת".[108]
עבודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שהרחוב "נפתח" כדין באישור בית המשפט עם נתוני הוועדה, גבתה העירייה את השומה מבעלי הקרקע לאורך הרחוב, וברגע שנגבתה לחלוטין השומה, ניתן היה לבנות את הרחובות, או לבצע "עבודה". האדמה נוקתה, גבעות נחפרו ושקעים מולאו, כך שלמעשה הדרכים פולסו והרחוב נסלל.[108] יכלו לחלוף שנים רבות בין "פתיחתו" של רחוב ועד שהחל להידמות לרחוב עירוני, לאחר שפונה, יושר, דורג ונסלל.[109] השיטוח היה, לעיתים קרובות, קשה בגלל האופי הסלעי של האי, במיוחד בצד המערבי. בשנת 1843, אייסאכר קוזנס תיאר את האדמה כ"מלט קשיח של חימר, חצץ וסלעים, קשה מאוד לחפירה. בחפירה ברחוב 42, היה צורך להשתמש במכושים עבור אדמת החרסית הקשה הזו שיצרה, אדמה קשה, של כ-4.5 מטרים ויותר".[110]
ההחלטה מה יהיה גובה הרחוב נפלה בידי המועצה המשותפת, שכן הוועדה לכל רחוב פוזרה לאחר פתיחת הרחוב. המועצה הייתה תוקפנית בניהול תוכנית הרחוב, ואף גרמה לג'ון ג'ייקוב אסטור לסגת כאשר ערער על החלטותיהם.[108]
כמובן שהשיטה החדשה לא מנעה מבעלי הקרקע לערער על השומות שנערכו על ידי ועדות הרחובות - ככלל, בעלי קרקעות שקיבלו בירושה את רכושם נטו יותר לערער על שומות מאשר ספקולנטים בקרקע, שפשוט שילמו את השומות והמתינו להשבחת נכסיהם שיעלו את שוויים, כפי שקרה בהכרח. תוצאות הערעורים של בעלי הקרקע, יחד עם אלה של התביעות נגד התוכנית שהוגשו כבר בשנת 1810, יצרו מכלול של תקדימים שלפיהם נוהל חוק המדינה. רוב הערעורים הפסידו בהליך המשפטי ונבלמו, במיוחד אלה שטענו שהתוכנית היא לקיחת רכוש בלתי חוקית, שכן הפקעה הייתה עיקרון מבוססת היטב בחוק, אם כי השימוש בה על בסיס כה נרחב בעיר ניו יורק היה חדש.[108]
"בוס" טוויד מגביר את הקצב
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
בעקבות אי השוויון של מערכת הפתיחה והוויסות של הרחובות, שבה בעלי נכסים הוערכו מספר פעמים, ויכלו לחלוף שנים עד לבנייתם של מספר מועט של בלוקים, ובגלל השחיתות הגוברת ברגע שטמאני הול עלתה לשלטון, בית המחוקקים של המדינה שינה את השיטה בשנת 1869. בהסדר החדש, העיר יכלה לשלם עבור 50% מעלות בניית רחובות שמצפון לרחוב 14, ועד 100% מדרום לרחוב זה, באמצעות הכנסות כלליות ממסים. מערכת חדשה זו האריכה ימים: היא נשארה בתוקף עד 1961, כאשר אמנת עיר חדשה נכנסה לתוקף.[107]
טמאני הול לקחה את השיטה החדשה בצעד שלה, כאשר היא דוחפת אמנת עיר חדשה דרך בית המחוקקים שהיה בשליטתה בשנת 1870. האמנה החדשה השקיעה את מרבית כוחה של העיר במועצת החלוקה, המורכבת מראש העיר, המבקר, נציב הפארקים והממונה על העבודות הציבוריות, שהיו, כמובן, כולם אנשי טמאני הול, הנאמנים לויליאם מ. "בוס" טוויד (אנ'). אותם גברים, עם שינויים קלים, היו גם במועצת המפקחים, מועצת הביקורת ומועצת הרחובות של פתיחת רחובות, מה שיצר הזדמנויות חדשות עצומות לשוחד ושחיתות. טוויד עצמו היה ראש המחלקה לעבודות ציבוריות, ושלט מתי והיכן תופעל תוכנית הרשת. קצב הרחבת הרשת עלה מאוד, אבל גם הכסף שנכנס לכיסיו של טוויד, שכן טוויד השקיע בקרקע ולאחר מכן הגדיל את ערכה על ידי פתיחת רחובות באזורים שבהם השקיע. ההשקעות של טוויד היו בכל רחבי העיר, אבל במיוחד באיסט סייד. טוויד נשפט בסופו של דבר ונכלא. בעקבות זאת הוא עזב עיר שקצב פיתוחה הוגבר בהשוואה לקצב האיטי הקודם שלה, כמו גם עיר שקועה בחובות, שכן במקום להעלות מיסים על העבודות הציבוריות שהזמין, העיר לוותה כסף בקנה מידה רב ממדים, ועומס חובותיה הוכפל תוך שנתיים בלבד, מ-36 מיליון דולר בינואר 1869 ל-73 מיליון דולר ב-1871.[111]
בסך הכל, נדרשו כ-60 שנה עד שהרשת יושמה עד לרחוב 155.[112]
הטופוגרפיה של מנהטן
[עריכת קוד מקור | עריכה]האשמה תכופה שהעלו מבקרי תוכנית חברי הוועדה היא שהחפירה והפילוס שנדרשו לביצועה הרסו בעצם את הטופוגרפיה של מנהטן. אולם, מחקרים אחרונים הראו שבעוד שהטופוגרפיה של האי בהחלט השתנתה, מה שקיים כעת אינו שונה כל כך מהטופוגרפיה המקורית כפי שהמבקרים הלינו.[113]
ראובן רוז-רדווד ולי לי השוו את נתוני הגבהים של רנדל לנתונים מודרניים ומצאו שאמנם הייתה הרמה מסוימת - באופן כללי הווסט סייד הוחלק והאיסט סייד מולא - השינוי הממוצע הכולל היה נמוך. רוז-רדווד הגיב: "[ה]רוב השינויים היו רק בסדר גודל של מטרים ספורים או פחות, והפרופילים ההיסטוריים של שדרות מנהטן דומים מאוד לטרנסקטים העכשוויים של צירי התנועה".[114] המילוי הוביל לעלייה ממוצעת של 2.70 מטרים והחפירה לירידה ממוצעת של 3.70 מטרים, אך הצד המערבי נותר בעל גבעות יותר מהצד המזרחי, בדיוק כפי שהיה לפני הרשת. רוז-רדווד כותבת ש"מנהטן נותרה 'אי של גבעות'..."[113]
שינויים והרחבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד 1865, לפי אנדרו האסוול גרין (אנ'), הועברו 38 חוקי מדינה נפרדים ששינו את הרשת המקורית של 1811.[112]
סנטרל פארק ושינויים אחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – סנטרל פארק
השינוי הגדול ביותר בתוכנית חברי הוא הקמת סנטרל פארק בשטח של 3,412 דונם (843 אקר) בין הרחובות 59 ו-110 והשדרות החמישית והשמינית.
רעיון הפארק עלה לדיון ציבורי לראשונה בשנות הארבעים של המאה ה-19. בגדול, תומכיו היו בעלי אדמות וסוחרים עשירים, שטענו שלניו יורק חסרים פארקים מהסוג שמפארים ערים כמו לונדון ופריז, וכי יצירת פארק כזה תגביר את המוניטין של ניו יורק כעיר בינלאומית.[116] עם גידול אוכלוסיית העיר, נוצר צורך עז בשטחים ציבוריים, אשר ידוע לשמצה שתוכנית חברי הוועדה חסרה בהם.[117] בשנת 1853, בית המחוקקים של המדינה אישר לעיר להשתמש בהפקעת שטחים כדי לרכוש את הקרקע הדרושה.[118] 4 שנים מאוחר יותר היא מינתה את ועדת סנטרל פארק, בראשות אנדרו האסוול גרין (אנ'), לבניית הפארק.[119] הוועדה ערכה תחרות עיצוב, בה זכו פרדריק לו אולמסטד ו-"Greensward Plan" של קלוורט וו (אנ').[120][121] הבנייה החלה בשנת 1857,[122] ובשנת 1863 הועבר הגבול הצפוני מרחוב 106, היכן שנקבע במקור, לרחוב 110.[123] בשנת 1870 עבר הפארק משליטה של המדינה לשליטה מקומית כאשר אמנת עיר חדשה נכנסה לתוקף.[124] הפארק הושלם עד 1876.[125]
דבר בעל משמעות לתוכנית חברי הוועדה משנת 1811 היה העובדה שגרין היה מבקר גלוי של תוכנית הרשת. בשנת 1867, הוא שכנע את בית המחוקקים של המדינה לתת לוועדת הסנטרל פארק בראשותו את הסמכות לבצע שינויים ברשת צפונית לרחוב 59. עם זאת, למרות שרק מעט רחובות באזור זה נבנו, קווי הנכסים התאימו לרשת, מה שהקשה על ביצוע שינויים מפליגים בה. גרין הצליח לנצל רכס גבוה וליצור את פארק מורנינגסייד ואת מורנינגסייד דרייב (אנ'), וכן יצר את פארק ריוורסייד לאורך נהר ההדסון; שני הפארקים תוכננו על ידי פרדריק לו אולמסטד וקלוורט וו.[126] גרין גם פרש שדרה רחבה - כיום ברודוויי - במעלה מרכז הווסט סייד.[127]
מכיוון שלא נוצרה ועדת תכנון רשמית התומכת בתוכנית חברי הוועדה, לא הייתה סמכות מחוץ למועצה המשותפת להגן על שלמותה. כך הגיעה חיסול הגרנד פאריד והשוק הסיטונאי והוספת כיכר יוניון, פארק כיכר טומפקינס (אנ'), כיכר סטיובסנט (אנ') וכיכר מדיסון, כמו גם התוספות שצוינו כבר של שדרות לקסינגטון ומדיסון. השדרה הרביעית והשישית הורחבו למרכז העיר, וברודוויי לצפון.[4]
הפרעות אחרות של תוכנית 1811 כוללות קמפוסים של מכללות (אוניברסיטת קולומביה, הסיטי קולג' של ניו יורק, אוניברסיטת פורדהאם (אנ') בלינקולן סנטר), פארקים (פארק מרקוס גארבי (אנ'), פארק ניקולס הקדוש (אנ'); פארק ג'קי רובינסון), בתי חולים (בית החולים מאונט סיני, בית חולים מטרופוליטן (אנ'), המרכז הרפואי של אוניברסיטת קולומביה (אנ')), כנסיות (קתדרלת סנט ג'ון האלוהית (אנ'), בית הקברות טריניטי (אנ') וכנסיית השתדלנות (אנ')), פרויקטי דיור רבים של רשות השיכון של ניו יורק (אנ'), כמו גם מתחמי דיור אחרים (סטויוויסנט טאון-פיטר קופר וילג' (אנ'), פן סאות' (אנ'), מגדלי לינקולן (אנ')), מוסדות תרבות (מרכז לינקולן), המוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע, מתחמי משרדים (מרכז רוקפלר), ותחבורה (תחנת גרנד סנטרל, תחנת פנסילבניה (אנ')), מרכזי כנסים (מרכז ג'ייקוב ק. ג'אוויטס (אנ')) וספורט מתקני (מדיסון סקוור גארדן).[21]
צפונית לרחוב 155
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכנית חברי הוועדה משנת 1811 נעצרה ברחוב 155 - מלבד השדרה העשירית שהורחבה לקצה הצפוני של האי[27] - אך ככל שהעיר גדלה, והשתלטה על כפרים עצמאיים כמו גריניץ' וילג' ומנהטנוויל (אנ'), התברר שיהיה צורך בתוכנית פעולה עבור החלק של מנהטן שמעל לקו זה. המועצה המשותפת הורתה לנציב הרחובות של העיר לפתח תוכנית עבור מנהטן עילית ב-1851, אך לא הוקצה כסף למשימה, כך שהיא לא יצאה אל הפועל. בכל מקרה, כל תוכנית רחובות לאותו אזור הייתה נתקלת בקשיים להרחבת הרשת הפשוטה שיצרו חברי הוועדה עבור האזור שמתחת לרחוב 155, מכיוון שהטופוגרפיה של מנהטן עילית הייתה קשה באופן משמעותית ל"ריסון", מאחר שהיא כוללת גבעות תלולות במיוחד, רכסים גבוהים, העשויים מהקרקע הקשיחה של מנהטן, ועמקים עמוקים, שנגרמו על ידי העתקים טקטוניים במה שהוא כיום רחוב דיקמן (אנ'), החוצה את רכס פורט וושינגטון; רחוב 155; ורחוב 125, שחוצה את רכס מנהטן ויוצר את עמק מנהטן.[128][129][130]
עוד לפני פרסום תוכנית חברי הוועדה, הסכימה המועצה המשותפת עם מייסד מנהטנוויל, ג'ייקוב שיפלין, לשטח ולסלול את הכביש הראשי של אותה קהילה, רחוב מנהטן, שהיה חלק מרשת שסובבה באופן משמעותי מזרחה ממה שרשת חברי הוועדה הגדירה. כאשר המצב חייב לנקוט בפעולה כלשהי, והשאלה אם התשלום של 600 הדולרים לקבלן כדי לסלול את הרחוב צריך להיות מופחת או לא, המועצה החליטה במקום זאת לשמור על הרחוב כמו שהוא. בשנת 1849 הוא חובר רשמית לחלק המערבי של רחוב 125. והוא נשאר עד היום, עם העיקול המקורי שלו. רחוב אחד נוסף במנהטנוויל נשמר גם הוא, והפך לחלק המערבי של רחוב 126.[131]
עם הצורך בתוכנית רחובות עבור מנהטן עילית, בשנת 1860 הקים בית המחוקקים של המדינה ועדה נוספת, זו אחת משבעה עבור תושבי מנהטן עילית והיא נקראה וועדת פורט וושינגטון - עם אולמסטד ו-וו כיועצים לאדריכלי נוף - כדי להמציא תוכנית פעולה שלא תהיה העתק של תוכנית הרשת שפרסמה הוועדה המקורית. התוכנית החדשה הייתה אמורה לקחת בחשבון את "המבנה המוגבה, הבלתי סדיר והסלעי של המחוז ההוא"[129] משום שזה יהיה "בלתי מעשי והרסני לבעלי הקרקעות, ויפגע באינטרסים של העיר, לשטח ולפרוס רחובות ושדרות... על פי התוכנית הנוכחית של העיר".[132] אולם, בשל השפעתם של עסקים, ספקולנטים בקרקעות ואינטרסים של מסילות ברזל, התוכנית שנוצרה על ידי הוועדה החדשה ב-1863 קראה בעצם להרחיב את הרשת המקורית, ועד 1865 בית המחוקקים פיזר את הוועדה, והעביר את האחריות על תוכנית רחובות במנהטן עילית לוועדת הסנטרל פארק של אנדרו האסוול גרין[129][132]
,_Harlem,_Washington_Heights,_Inwood_-_Geographicus_-_NorthernManhattan-knapp-1870.jpg)
הוועדה ערכה בדיקת נאותות מקיפה על האזור, וחקרה בעלות על נכסים, צפיפות אוכלוסין, תברואה, משרות התושבים, דפוסי חלוקת מזון ואספקה, צרכים הגנתיים, ואפילו משטר רוחות ומזג האוויר באזור, ובשנת 1868, גובשה ופורסמה תוכנית, שקראה לרשתות בתוך העמקים של רחובות, שדרות ופארקים התואמים את הטופוגרפיה של הארץ. גרין אמר על תוצאות התוכנית של הוועדה שלו שהיא יצרה את "החלק היחיד באי מנהטן שבו כל זכר ליופיו הבתולי נותר בלתי מחולל ולא מטופל (כך במקור) על ידי צעדת הפילוס של מה שנקרא 'שיפורים ציבוריים'"[129][132]
לרשת נוספו כמה שדרות נוספות כאשר מנהטן עילית פותחה, כגון ריברסייד דרייב (אנ'), שדרת קלרמונט (אנ') ושדרת ניקולס הקדוש (אנ'). דרך בלומינגדייל וברודוויי הישנים - המצויים בתמונה על המפה המקורית משנת 1811, אך לא היו חלק מהרשת המתוכננת המקורית - שולבו בסופו של דבר יחד עם הרחבה של ברודוויי צפונה; היא גם לקחה חלק מכביש קינגסברידג' במנהטן עילית.[133]
מנהטן עילית לא התפתחה בדיוק כפי שדמיינו גרין וועדת סנטרל פארק, אבל ההבדל בינה לבין הרשת של תוכנית חברי הוועדה עדיין ברור.[132]
הברונקס
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר העיר ניו יורק התפשטה צפונה לתוך הברונקס בסוף המאה ה-19, תוכנית המספור הורחבה לברונקס, אם כי באופן אקראי. בהתפתחותה של העיירה מוריסניה בשנות ה-50 של המאה ה-20 התפשט הרשת מעבר לאי מנהטן, והרחיב את הרשת דרך מה שהוא כיום מוט הייבן (אנ') עד לרחוב 147 לפחות.[134] עד 1879, המספור התרחב דרך הערים לשעבר מוריסניה ו-West Farms (לאחר שנקלטו במחוז ניו יורק), והשתרע עד לרחוב 189.[135] עד 1909, הרשת התרחבה עד לגבול הצפוני של הברונקס, והסתיימה ברחוב 263 בצפון ריברדייל (אנ').[136] עם זאת, הארכת הרשת לא הייתה אחידה. מזרחית לריברדייל, הרשת הייתה הרחבה של הרחבת הרשת של מוט הייבן. הדבר נעשה מבלי להתאים למרווח הרחובות של מנהטן, ונעשתה בחירה ברווח גדול יותר ביניהם, ובמקרה של מוריסניה ווייקפילד (אנ'), באמצעות מערכות רחוב קיימות; לפיכך, המערכת מסתיימת בקו הצפוני של העיר ברחוב 243. בינתיים, המערכת בריברדייל הורחבה מהרחבת הרשת של מנהטן מצפון לרחוב 155, וכתוצאה מכך, 20 מספרי רחובות יותר משאר הברונקס. הצד המזרחי הרחוק ביותר שתוכנית המספור מגיעה אליו הוא איסטצ'סטר (אנ'), שם היא מסתיימת ברחוב 233. השדרה היחידה שנמשכת לתוך הברונקס היא השדרה השלישית, שמגיעה אל בלמונט (אנ').
שדרות ורחובות
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי רוב, למעט הרחובות שבוטלו על ידי הסנטרל פארק, הרחובות בכיוון מזרח-מערב של תוכנית חברי הוועדה - שלא כללו, לפי התכנון, את גריניץ' וילג' - נותרו כפי ששורטטו ומוספרו במקור. כפי שצוין לעיל, הקצוות המערביים של רחובות 125 ו-126 הם חריג נוסף, וכך גם כמה רחובות סביב הפארקים שהתפתחו, כמו דרום סנטרל פארק. כמובן, רחובות שונים נחסמו מלהמשיך ישר מצד אחד של האי לצד השני על ידי פארקים, מתחמי דירות, קמפוסים של מכללות וכן הלאה, אבל, באופן כללי, החלק המזרחי-מערבי של הרשת שלם.
הצעה אחת לשינוי הועלתה ב-1915 על ידי תומאס קנארד תומסון, מהנדס מבאפלו, ניו יורק, שהתיישב בעיר ניו יורק לאחר שעשה קריירה בקנדה ובארצות הברית כמהנדס גשרים ומסילות רכבת. תומפסון פתח משרד בניו יורק בשנת 1893 אשר התרכז ביסודות גורדי שחקים ותאים תת-מימיים (אנ'), המשמשים לבניית יסודות לגשרים. הוא היה מעורב בבניית בניין סינגר, בניין מנהטן מוניציפל ובניין Mutual Life. תוכניתו משנת 1915 נועדה להקל על העומס בצומת השדרה החמישית ורחוב 42. תומפסון הציע להפעיל את רחוב 42 מתחת לשדרה החמישית, ולהוסיף רחוב באמצע הבלוק בין השדרה החמישית והשישית מהרחובות 42 עד 43 כדי לאפשר את הפניות שהמנהור ימנע. לא ברור מדוע תוכנית זו לא תעביר את העומס למחבר החדש של הבלוק האמצעי.[137] בפעולות מודרניות להקלת העומס, שינויים נעשים בדרך כלל במסגרת זכות הקדימה הקיימת, ולכן ללא צורך לדון ולרכוש נכסים יקרים מאוד במנהטן.
בניגוד לרחובות מזרח–מערב, השדרות צפון–דרום עברו שינויים משמעותיים. הם, למשל, גדלו במספרם, ורבים מהם קיבלו את שמם מחדש במהלך השנים.
בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19, שתי שדרות נוספות שולבו בין השדרות המקוריות, בעיקר בשל השפעתו של ספקולנט הנדל"ן סמואל ב. ראגלס (אנ'): שדרת לקסינגטון, הידועה מדרום לרחוב 20 בשם אירווינג פלייס, נבנתה בין השדרה הרביעית והשלישית כדי לשרת את פיתוח פארק גראמרסי בידי ראגלס, ושדרת מדיסון שנבנתה בין השדרה הרביעית והחמישית.[139] שדרה משולבת נוספת, בין השדרה החמישית והשישית מרחוב 14 לסנטרל פארק, הוצעה בשנת 1910 על ידי ראש העיר ויליאם ג'יי גיינור (אנ'), שהשקיע מאמצים רבים בקידומה[י]. התוכנית גוועה, כאשר גיינור נורה על ידי בעל קרקע זועם שרכושו היה אמור ליילקח עבור סלילת השדרה החדשה. גיינור שרד, אך לא הצליח להשקיע את האנרגיה הדרושה בהצעתו, והיא התפוגגה.[140] שרבובים אלו הורגשו כהכרחיים מכיוון שבעצם, חברי הוועדה הותירו פערים בין השדרות השלישית לרביעית, הרביעית והחמישית, והחמישית והשישית, שהיו גדולים מכדי לאפשר פיתוח נדל"ן מספק.[139]
מבין השדרות המקוריות של חברי הוועדה, רק השדרה הראשונה, השנייה, השלישית והחמישית ושדרות C ו-D לא שונו מעולם, אם כי חלק מהשדרות הנקובות, כגון שדרת האמריקות (השישית), ידועות גם במספרן.
- השדרה הרביעית: כיכר יוניון מזרח (רחובות 14–17), שדרת פארק דרום (רחובות 17–32), שדרת פארק (רחובות 32–135; נכון ל-1888[138])
- השדרה השישית: שדרת האמריקות (בשמה המשותף, לסנטרל פארק דרום), שדרת לנוקס/שדרות מלקולם X (בשם המשותף, רחוב 110–147)
- השדרה השביעית: שדרות אדם קלייטון פאוול ג'וניור (רחוב 110–153)
- השדרה השמינית: סנטרל פארק וסט (כיכר קולומבוס לכיכר פרדריק דאגלס; נכון לשנת 1883[138]), שדרות פרדריק דאגלס (כיכר פרדריק דאגלס עד הארלם ריבר דרייב ברחוב 154)
- השדרה התשיעית: שדרת קולומבוס (רחובות 59–110; נכון ל-1890[138])
- השדרה העשירית: שדרת אמסטרדם (רחוב 59 עד שדרת פורט ג'ורג' בערך ברחוב 193; נכון לשנת 1890[138])
- השדרה האחת עשרה: West Side Highway (רחובות 14–22); שדרת ווסט אנד (רחובות 59–107; נכון ל-1880[138])
- השדרה ה-12: West Side Highway (רחובות 22–59)
במהלך השנים, חלקים משדרה A שונו לסוטון פלייס במידטאון מנהטן,[141] שדרת יורק באפר איסט סייד[142] ו-Pleasant Avenue באיסט הארלם. חלקים משדרה B שונו גם לשדרת איסט אנד ביורקוויל.[143]
ברודוויי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברודוויי, שהיה העורק הראשי מצפון לדרום של העיר הקולוניאלית, הסתיים במקור ברחוב 10, שם הוא התמזג עם דרך בלומינגדייל, שנמתחה אז עד לרחוב 147 לערך, שם הפכה לדרך קינגסברידג'. הרחובות המשולבים עברו בדרך אקראית למדי כשעשו את דרכם לעיר. תוכנית חברי הוועדה שמרה על ברודוויי ורחוב בלומינגדייל עד לרחוב 23, מתוך כוונה שהחלקים בצפון העיר יוסרו. עם זאת, רחוב בלומינגדייל עד לרחוב 43 שוחזר רשמית ב-1838, עד לרחוב 71 ב-1847, ולאחר מכן ב-1851 לרחוב 86, כאשר כל קטע יושר, לעיתים קרובות במקביל לרשת, תוך כדי שחזורו. בשנת 1865, הוא שוחזר כל הדרך עד ספייטן דייבל קריק (אנ'), פסגת מנהטן. הקטע שמדרום לרחוב 59 נקרא ברודוויי, אבל אנדרו האסוול גרין כינה את הקטע מרחוב 59 עד 108 "השדרה". לבסוף, בשנת 1899, נקראה הדרך כולה ברודוויי, והשמות האחרים, לא רק "דרך בלומינגדייל", "השדרה" ו"דרך קינגסברידג'", אלא גם "דרך הארלם הישנה", "הדרך התיכונה", ו"דרך איסט פוסט" נעלמו כולם.[144] בעיר ניו יורק המודרנית, ברודוויי, יחד עם השדרות המרכזיות המצטלבות, נחשבת לאחד מהכבישים העיקריים.[21]
המסלול הזוויתי של ברודוויי מתחת לרחוב 59 יוצר את כיכרות הראלד (אנ'), טיימס, מדיסון ויוניון.[4] האדריכל רפאל וינולי (אנ') מתייחס לצמתים הלא מתוכננים הללו כ"תאונות משמחות".[145]
תגובות לתוכנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
התוכנית זכתה לביקורת קולנית מלכתחילה, לא רק משום שלא לקחה בחשבון את הטופוגרפיה הטבעית של האי, אלא גם משום שלא שמה לב לרעיונות קלאסיים של יופי, והייתה חדגונית בתפיסה שלה. גם נמתח עליה ביקורת על כך שנעשתה בשירות אינטרסים כספיים צרים בלבד. בין המבקרים הרבים של התוכנית היו אדגר אלן פו[146] ואלכסיס דה טוקוויל אשר האמינו כי היא מטפחת "מונוטוניות בלתי פוסקת".[72] וולט ויטמן, המשורר והעורך של ברוקלין איגל (אנ'), אמר על כך: "הקבועה האטומה הנצחית שלנו והרחובות החותכים זה את זה בזווית ישרה, הם ללא ספק הדבר האחרון בעולם העולה בקנה אחד עם היופי של המקום".[146]
פרדריק לו אולמסטד, שהיה שותף בתכנון הסנטרל פארק,[147] וכונה "המבקר המשמעותי ביותר של המאה התשע-עשרה של הרשת",[75] אמר באופן היתולי על מקור הרשת:
נראה שיש אמינות גבוהה לסיפור שהמערכת של 1807 נפגעה בהתרחשות גורלית עם נפת בנאים שהייתה בסמוך למפת הקרקע שנמדדה. הנפה נלקחה והוצבה על המפה, ועל השאלה שנשאלה "מה תרצו יותר טוב מזה?", איש לא הצליח לענות. זה אולי לא כל הסיפור של התוכנית, אבל התוצאה זהה כאילו הייתה.[148]
אולמסטד אמר על כך גם ב-1858:
יגיע הזמן שבו ניו יורק תהיה בנויה, כאשר כל השיטוח והמילוי יבוצעו, כאשר תצורות הסלע המגוונות והציוריות של האי יוסבו ליסודות לשורות של רחובות ישרים מונוטוניים, ולערימות זקופות של מבנים זוויתיים ולא תישאר ברירה לתצורה המגוונת הנוכחית שלו, עם יוצא הדופן של כמה הדונמים הכלולים בפארק [המרכזי].[148]
אולמסטד לא היה מעריץ של תוכנית הרשת בבירור: "החיסרון הגדול שבו פועלת ניו-יורק הוא כזה שצומח מתוך האופן חסר ההיגיון שבו נפרשו רחובותיה. אין עיר מתוכננת יותר, למרבה הצער, בהתייחס לאטרקטיביות מטרופולינית".[148] ובכל זאת, עד 1876, אפילו אולמסטד נאלץ להודות שהרשת ניצחה.[149]
בשנת 1818, כתב קלמנט קלארק מור (אנ'), מחבר הספר "ביקור מניקולס הקדוש" (אנ') - הידוע יותר בשם "הלילה לפני חג המולד" - שאחוזתו "צ'לסי" תיחתך על ידי התוכנית, ב"הצהרה רגילה, שהופנתה אליו ולבעלי הנדל"ן בעיר ובמחוז ניו יורק":
העיקרון הגדול השולט בתוכניות אלו הוא, להוריד את פני השטח קרוב ככל האפשר למפלס אחיד מוחלט. ... אי השוויון הטבעי של הקרקע נהרס, תוך התעלמות מנתיבי המים הקיימים. ... אלו הם אנשים שהיו גם כורתים את שבע הגבעות של רומא.[1] אנו חיים תחת עריצות בכל הנוגע לזכויות הקניין, ש... אף מלוכה באירופה לא העזה לממש אותה... זוהי עריצות מהסוג הגרוע ביותר; שכן היא תחת סנקציה של חוקים המגינים על מי שמשתמש בה מפני קריאת מתן דין משפטי. הגיע הזמן לכל המעוניינים לערער, ולהתאחד למען שמירה על זכויותיהם.[96]
מור חתם על החוברת שלו בתור "בעל קרקע", אך לא עבר זמן רב עד שזהותו נחשפה.[96] למרות ההתנגדויות החריפות הללו וקריאה שלו לכל להתנגד, מור הרוויח מאוחר יותר הרבה מאוד כסף על ידי חלוקת המשנה של אחוזתו ופתיחת קטע אחר קטע לאורך הרחובות המרושתים[72][150] בעלי האדמות כמו מור, שנלחמו ברשת בצורה העקשנית ביותר, הם שהרוויחו הכי הרבה כסף מניצול זה.[38]
אדית וורטון קוננה "... ניו יורק מלבנית... רשת אופקית צפופה זו של עיירה ללא מגדלים, אכסדרות, מזרקות או נקודות עניין, קשורה בהיחבא באחידות הקטלנית של כיעור מרושע",[146] בזמן שכתב ידידה הנרי ג'יימס:
ניו יורק משלמת את העונש של הקללה הטופוגרפית הקמאית שלה, התוכנית הבורגנית הבלתי נתפסת של קומפוזיציה והפצה, העבודה של מוחות ללא דמיון או השראה לגבי העתיד ועיוורים לפני ההזדמנות שניתנה להם משתי חזיתות המים המפוארות שלהם. החטא הקדמון הזה של שדרות האורך הבלתי פוסקות, אך מצטלבות בצורה מרושעת, ושל ההקרבה המאורגנת של האלטרנטיבה המצוינת, נקודות העניין הגדולות ממזרח למערב, עדיין עשויים היו לזכות בסליחה על ידי התרחקות מדי פעם מהעקביות הקטנונית שלה. אבל, הודות לעקביות זו, העיר היא, מכל הערים הגדולות, הכי פחות ניחנת בכל אלמנט מבורך של כיכר מפוארת או גינה יפה, עם כל "תאונה מפתיעה" שמחה, כל פינת נוי או פינה מזדמנת, כל סטייה, בסדר, הליברלי או המקסים. אולם כך, עבור המוח המשפחתי המתחדש, ניתן לומר שהטירוף משקר - הדרך לדמיין את מה שהיה יכול להיות ולחבר את הכל לאור מה שיש כל כך חסר אונים.[72][151]
האדריכל יוליוס הארדר (אנ') כתב בשנת 1898 בתוכנית העיר:
לתוכנית הרחובות... היה רק הכשרון המפוקפק של הקביעות הילדותיות ביותר והקדשת השטח המקסימלי לאתרי בנייה. כל שיקול של כלכלה של תקשורת, כלכלה פיננסית עתידית, תברואה, בריאות ואסתטיקה הוצא לחלוטין מהחשבון.[152]
ההיסטוריון והאדריכל אייזק ניוטון פלפס סטוקס (אנ') כתב ב"האיקונוגרפיה של האי מנהטן" (אנ'), 1498–1909, וסיפר על ההיסטוריה של העיר, שבשנת 1811:
עתה הגענו לנקודה שבה העיר העתיקה, שצמחה בצורה אקראית, עם רחובות עקומים, גבעות מיוערות ועמקים פוריים שחוצים אותם נחלים וכבישים כפריים מפותלים, מתחילה להיקלט בעיר חדשה, שבה נמצאים העתיקות והטבע. כבר לא מכובד, עם רחובות ערוכים בהתאם לתוכנית סימטרית שקולה בקפידה. ... למרבה הצער, תוכנית זו, על אף שיש לה את היתרונות של פשטות וישירות, חסרה לחלוטין את המרכיבים החיוניים לא פחות של מגוון הציוריות, הדורשים מידה רבה של כבוד למבנה הטבעי של הארץ. התוכנית החדשה הייתה חסרה לחלוטין בסנטימנט ובקסם, ועם התפתחותה ההדרגתית, לאט לאט, האינדיבידואליות, העניין והיופי של נקודת בחירה אחת לאחרת נסחפו [עד] שכמעט ולא נותר דבר מה להזכיר לנו את היופי הפרימיטיבי והמגוון המרתק של קסמי הטבע שאנו מכירים במנהטן. שנת 1811 מסמנת את סופה של העיר העתיקה הקטנה ותחילתו של המטרופולין המודרני הגדול.[153]
מבקר האדריכלות הנודע לואיס ממפורד, הפגין בחריפות נגד התוכנית והתלונן על "אימבציליות חסרת הבעה" של "האיוולת האזרחית" הזו עם "הרחובות המונוטוניים הארוכים שלה שלא נגמרו בשום מקום, מלאים בשורות של בתים מונוטוניים".[146] העיר בהיסטוריה (אנ') (1961): "תוכניות כאלה לא התאימו אלא, לחלוקה מהירה של הקרקע, הסבה מהירה של חקלאות לנדל"ן, ומכירה מהירה".[154] שלושים שנה קודם לכן, ב"תוכנית העיר", שפורסם בניו ריפבליק ב-1932, הוא כינה את תוכנית הרשת "ג'קט ישר שממנו [ניו יורק סיטי] לא נמלטה, שממנו אולי היא לעולם לא תוכל לברוח".[155]
הפעילה העירונית ג'יין ג'ייקובס ציינה "רחובות שנמשכים ונמשכים... מטפטפים לחזרות אמורפיות אינסופיות... ולבסוף חודרים אל האנונימיות המוחלטת של המרחקים",[146] והאדריכל המפורסם פרנק לויד רייט כתב על "מונוטוניות קטלנית", המכנה אותה "מלכודת אדם בעלת ממדים ענקיים".[146]
כפי שניתן לראות מההשמצות בהערותיהם של מור וג'יימס שצוטטו לעיל, חברי הוועדה זכו לביקורת רבה כמו הרשת עצמה. ממפורד כתב כי: "עם סרגל T ומשולש, לבסוף, מהנדס העירייה, ללא הכשרה קלה כאדריכל או סוציולוג, יכול היה "לתכנן" מטרופולין..."[1] ומונטגומרי סולייר (אנ'), מבקר אדריכלות נוסף, טען כי "כולנו הסכמנו – כולנו, כלומר מי ששמו לב לדברים כאלה – שחברי הוועדה היו רשעים ציבוריים ברמה גבוהה.".[146] ז'אן שופר, שכתב ב-The Architectural Record (אנ') ב-1902, אמר "נדרשו אנשי גאונות... למרבה הצער, הם היו... גברים נטולי כל דמיון",[156] בעוד ההיסטוריון תומאס ז'נבייה (אנ'), בספרו In Old New York (1894), כתב על "התוצאות המצערות" של "האדונים המשעממים להפליא",[157] וביקר את התוכנית כ"מכשיר לעשיית כסף בלבד".[72] הוא כתב על כך שחברי הוועדה:
בנוסף,
למרבה הצער, ההבטחה של התחייבות מרחיקת ראות זו הייתה רחוקה מלהתקיים בביצועה. ההזדמנות המפוארת שניתנה לחברי הוועדה ליצור עיר יפה פשוט התבזבזה ונזרקה. ... חשבו רק על תועלת וחסכון ... בצורה הפשוטה והמשעממת ביותר ... התוכנית שלהם נפלה עד כדי כך ממה שהיה עשוי להיות מושג על ידי אנשים גאונים שנשלטו על ידי טעם אמנותי. ... הם הוטעמו בקהות ובתועלתנות עזה של האנשים והתקופה שהם היו חלק ממנה.[157]
הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר כתב על העיר ניו יורק בצרפתית ובאנגלית. הוא למד לאהוב את העיר, אבל גם כתב ש"במרחב העצום והמרושע הזה, במדבר הסלע הזה שאין בו צמחייה" הוא הרגיש אבוד. "בתוך האנונימיות המספרית של רחובות ושדרות, אני פשוט כל אחד, בכל מקום, מכיוון שמקום אחד כל כך דומה למקום אחר. אני אף פעם לא תועה, אלא תמיד אבוד". חיבורו האחד על ניו יורק באנגלית, שפורסם במקור ב-Town & Country (אנ') במאי 1946, פורסם מחדש כ"ניו יורק, עיר קולוניאלית", אך הכותרת המקורית הייתה "מנהטן: המדבר האמריקני הגדול".[159]
לאנליטיקאים עירוניים מודרניים יש לעיתים קרובות הערות שליליות על הרשת, החל ממינויו של וינסנט סקאלי (אנ') כ"רשת בלתי ניתנת לשינוי" ועד להערתו של ריצ'רד פלוז, היסטוריון של דיור, ש"אפילו בשנת 1811, הרשת לא עבדה טוב". מתכנן הערים פטר מרקוזה (אנ') כתב כי היא "נחשבת בדרך כלל כאחת מתוכניות העיר הגרועות ביותר של כל עיר גדולה במדינות המפותחות בעולם".[146][160]
ההיסטוריון העירוני ג'ון וו. רפס, כתב בספרו The Making of Urban America משנת 1965, כתב על הרשת:
התוצאות המצערות של הדעות הקדומות והטעויות של מתכנני 1811 ידועות היטב כיום. היעדר אתרים מתאימים למבני ציבור, עומסי התנועה בצמתים התכופים, היעדר מספיק צירים מצפון לדרום, בניית יתר על מגרשים צרים שנבעו בהכרח מהבלוקים הצרים - אלו רק חלק מהליקויים. אבל אפילו לפי אמות המידה של תחילת המאה התשע-עשרה התוכנית לא הייתה מספקת. במאמץ לחמוק מביקורת על רקע חיסכון ומעשיות, התעלמו חברי הוועדה מעקרונות ידועים של עיצוב אזרחי שהיו מביאים מגוון בנופי הרחוב ומביאים למוקדים לאתרים למבנים חשובים ולשימוש. נכון, אף אחד לא היה צופה את הצמיחה המהירה של העיר ואת השינויים בתחבורה ובאוכלוסייה שהפחיתו את חשיבותם של חוצות הנהר לנהר תוך העמסת עומס בלתי נסבל על השדרות הצפוניות-דרום הפחות. אך לא ניתן להתחמק מהמסקנה כי חברי הוועדה, בהתייצבותם בתוכניתם, הונעו בעיקר משיקול צר של רווח כלכלי. המודד שלהם, רנדל, היה אמור להגן מאוחר יותר על התוכנית על ידי שמירה איתנה על התועלת שלה ל"קנייה, מכירה והשבחה של מקרקעין". כסיוע לספקולציות, תוכנית חברי הוועדה הייתה אולי חסרת שוויון, אך רק על בסיס זה ניתן לכנותה בצדק הישג גדול.[161]
הנציגים כתבו גם כי "העובדה שהרשת של ניו יורק היא ששימשה מודל לערים מאוחרות יותר הייתה אסון שהשלכותיו כמעט לא הופחתו על ידי מתכנני ערים מודרניים יותר".[162]
בספרו, City on a Grid: How New York Became New York, ההיסטוריון ג'רארד קופל (אנ') אומר על תוכנית חברי הוועדה שזה "פשוט לא משהו שחושב לעומק", ומצטט תלמיד מהתוכנית שאומר שהיה זה "פתרון מהיר לבעיה קשה" שנעשה על ידי "סופרים אדישים, שפשוט הציפו את מנהטן עם שמונה מיילים של רשת בלתי מתפשרת".[163]
שבחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מראשיתה היו מי ששרו את שבחי תוכנית הרשת של חברי הוועדה. ב-1986, האנליסט העירוני דייוויד סקיילר אמר כי "ב-1811 הרשת הייתה מקובלת באופן נרחב כסידור הרחובות האופטימלי לעיר מסחרית, עד שהתוכנית קיבלה רק אזכורים שטחיים בעיתונות - למרות שהייתה לה השפעה דרמטית על הרכוש הקיים"[164]
ב-Citizens and Strangers Guide משנת 1814 נכתב "האי כולו נסקר ומוסגר לשדרות נרחבות ורחובות נוחים, המהווים מורשת חשובה לדורות הבאים, שממנה ניתן לראות את היתרונות המוצקים ביותר",[165] בעוד פרשן אחר באותה שנה כתב "הסידור של החלק המקורי או התחתון של העיר... לקוי במהותו. נראה כי סדר היופי והנוחות לא הוערכו על ידי אבותינו".[166] הערה זו מעניינת במיוחד, בהתחשב בכך שרבים כל כך מבין מבקרי התוכנית ציינו את חוסר היופי שלה כסיבה למורת רוחם ממנה. מבקר אחד ציין לאחרונה כי השדרות הרחבות מושכות שימוש קמעונאי ומסחרי, בין היתר.[3]
ג'יימס קנט (אנ'), המשפטן והחוקר הבכיר, כינה את התוכנית "מבריקה", וכתב ב-1896:
עורך הדין והיומנאי הנודע ג'ורג' טמפלטון סטרונג (אנ') אימץ בהתלהבות את הרשת ואת צמיחתה וכתוצאה מכך, וכתב ביומנו ב-1850:
האדריכל רם קולהאס מציין בספרו "Delirious New York" (אנ') משנת 1978, כי התוכנית יצרה "חופש בלתי רצוי לאנרכיה תלת־ממדית",[72] וכינה זאת "מעשה החיזוי האמיץ ביותר של הציוויליזציה המערבית".[146] קולהאס חגג את "הצפיפות הפואטית" של העיר וראה בארכיטקטורה של מנהטן "פרדיגמה לניצול הגודש"; הוא אכן מברך על "תרבות הגודש" של העיר. בזכות "מרבד הקסם של הרשת", "כל הבלוקים זהים, השוויוניות שלהם מבטלת, בבת אחת, את כל מערכות הניסוח והבידול שהנחו את עיצוב הערים המסורתיות... [זה] עשה את ההיסטוריה של אדריכלות וכל הלקחים הקודמים של אורבניזם ללא רלוונטיים. זה מאלץ את בוני מנהטן לפתח מערכת חדשה של ערכים פורמליים, ולהשקיע באסטרטגיות להבחנה בין בלוק אחד למשנהו."[169]
האדריכל המודרניסטי לה קורבוזיה התעקש על צמתים ישרי זווית, בעוד האדריכלית ונדי אוונס ג'וזף, היללה את הרשת כ"מגלמת משהו אמריקאי ייחודי, שקיפות דמוקרטית, נגישה ופתוחה לכל... האידיאל הרפובליקאי, הסינתזה של הסדר הכפרי של השורות והתלמים המוקמים בקפידה של החווה עם הטירוף התחרותי והכאוטי של העיר".[170]
רפאל וינולי (אנ'), אדריכל יליד אורוגוואי, כינה את הרשת "הביטוי הטוב ביותר של פרגמטיזם אמריקאי ביצירת צורה עירונית", וכתב:
הנוסחה המאוחדת היא ששולטת ומארגנת את הכוחות שהופכים את העיר למה שהיא, למה שהיא הייתה ולמה שהיא תהפוך... בסכימה הקומפקטית הזו, המרכזת מרשמים של קנה מידה, צפיפות ושירות, הכל באחד, המשחק בין אינטרסים ציבוריים לפרטיים נמצא באיזון הבלתי נמנע שמתעלה מעל ספקולציות מבלי להגביל את החירות. זה המנגנון שאיפשר לבינוניות להתקיים יחד עם מצוינות במכלול מלוכד. ... מנהטן ... לא צריכה אדריכלות כדי לקבל תוקף; זו תוצאה של משחק חופשי שבו הכללים ברורים ויעילים כדי לייצר אותו. ... אני לא מאמין שרשת התכנון הזו יכולה להוות מודל לחיקוי לערים אחרות, ואני גם לא חושבת שאפשר לחזור עליה, אבל אני כן מאמינה שזה שיעור בעקביות ובריאליזם.[145]
נילס גרון, יליד דנמרק שהכיר היטב את ניו יורק, טען בשנת 1900 שלא נכון לצפות שניו יורק תהיה יפה:
לפני שהגעתי לארץ הזאת, ובכל הזמן שהייתי כאן, מעולם לא עלה בדעתי לחשוב על ניו יורק כיפה. לכן כל הדיבורים האלה על ייפוי ניו יורק נראים לי מוזרים. אם היינו דנים בביסמרק, אולי הייתי שואל עליו חמש מאות שאלות לפני שאחשוב לשאול אם הוא יפה. ... כך זה עם ניו יורק. אנו מצפים לעוצמה ולפאר שלה, אבל לא ליופי. אם אירופאי יבוא לכאן ויגלה שניו יורק יפה כמו ערי אירופה שהוא ידע, הוא יתאכזב מאוד. אני לא מבין איך אתה יכול להפוך את ניו יורק ליפה בצורה כזו עם החוקים והרוח הדמוקרטית שיש לך כאן. סוג היופי שהופך את פריז למקסימה יכול להתקיים רק כאשר זכויות פרטיות וחירות אישית נרמסות או נרמסו. רק כאשר האספסוף שולט, או היכן שמלכים שולטים, כך שלעיתים אין ממש כבוד לרכושם של העשירים ובזמן אחר לזכויות העניים, ניתן לממש את יפי פריז[171]
העיתונאי ג'יימס טראוב (אנ') כתב כי "מנהטן הוא מקום חסר רחמים שאזרחיה מותאמים אליו באופן מיוחד. ונראה שתושבי חוץ מחבבים אותו בצורה שלא ניתן להסבירה. הוא תוכנן כך... לעולם לא אגיד שמה שאני אוהב בניו יורק הוא "השימוש" שלה, אבל הייתי אומר שתוכנית הרחובות התועלתנית אפשרה את חיי העיר המרוכזים של העיר - וזה מה שאני כן אוהב"[172]
ב-2013 כתבה הילרי בלון, האוצרת של The Greatest Grid: The Master Plan of Manhattan 1811–2011, תערוכה במוזיאון העיר ניו יורק, על תוכנית חברי הוועדה:
[ב]עולם המשתנה במהירות שלנו שבו הטכנולוגיה מיושנת במחי יד והגנת העתיד היא תקן הזהב, הרשת הפגינה גמישות יוצאת דופן. במשך מאתיים שנה, קנה המידה של האדריכולות השתנה ממעליות של שלוש קומות לגורדי שחקים בגובה של יותר מ-1,000 רגל. הוקמו פארקים ושדרות שלא צפו בתוכנית. הרשת הולידה סוג מסוים של אורבניזם. בניגוד לוושינגטון הבירה וערי הבירה של אירופה, לניו יורק אין שדרות ציריות המתמקדות בבניינים. בניו יורק יש בניינים שיושבים לחי אל לחי ויוצרים באופן אנונימי חומות רחוב. יש בה קניונים צרים של חלל התחום על ידי אותם חומות רחוב עם נוף לאופק. יש לה צפיפות ותחימה אבל גם הריגוש של חלל פתוח. אולם כשהתיאוריות האורבניות המודרניסטיות פנו נגד האורבניזם העממי של ניו יורק, וסופרבלוקים ומגדלים בפארק הוטלו על העיר, הרשת ספגה את ההשמצות הללו. למרות שדינמיות הנדל"ן של ניו יורק קשורה בדרך כלל לחוסר כבוד להיסטוריה, עם מבנים שהופלו עבור הדור הבא של גבוהים יותר, הרשת של 1811 ממשיכה להיות היסטוריה חיה. התוכנית מותירה את חותמה על כל בלוק, מגרש ובניין במנהטן, ומספקת מסגרת גמישה להפליא לצמיחה ושינוי.[173]
הילרי בלון ממשיכה:
עבור המבקרים המוקדמים, הרשת הייתה מבלבלת: הרחובות נראו דומים ולא הציעו ציוני דרך או אמצעי מנמוני שיבדיל אחד מהשני. עם זאת, כאשר ניו יורק התבגרה והרשת הוגדרה על ידי שכונות שונות, חוסר ההתמצאות ברשת פג. בתוך השפע והמגוון האינסופי של העיר, הרשת ומערכת הכתובות והמספרים שלה סיפקו מסגרת מכוונת. אין צורך בידע קודם כדי למצוא כתובת; מבקרים יכולים לנווט בקלות, למעט היכן שהעיר נמצאת מחוץ לרשת. מערכת הרחובות של ניו יורק יוצרת שקיפות ונגישות כזו, שהרשת משמשת מטפורה לפתיחות של ניו יורק עצמה![112]
העיתונאי והסופר דייוויד אוון (אנ') כתב בספרו Green Metropolis (2009) כי "תוכניות רחוב דמויות רשת אולי נראות חסרות דמיון, אבל הן מגבירות את הניידות של הולכי רגל וכמעט תמיד מובנות מאליהן; הליכה ברוב חלקי מנהטן נהדרת, אפילו באזורים שבין השדרות, זה כמו ללכת על מפה".[174] בדומה, הכלכלן אדוארד גלייזר, מחבר הספר Triumph of the City (2011), כתב כי "הרשת של מנהטן כופה בהירות על הכאוס המפוצץ של האי ומאפשרת להולכי רגל רגילים לנהל משא ומתן עם המערכת האקולוגית המורכבת של ניו יורק. בעוד שתוכניות של ערים רבות יפות יותר במופשט, אף אחת לא עשתה יותר כדי להקל על האנרגיה הנהדרת של העיר האנושית הזורמת. הרשת מאפשרת לנהל את האנושות המבולגנת של מיליונים... אולי זה לא האידיאל העירוני היפה של המתכנן, אבל כמכונה לחיים עירוניים, הרשת היא די מושלמת"[175]
האדריכל לאנס האוסי (אנ') כותב ב-The Shape of Green (אנ'), שהרשת מותאמת היטב לסביבה הטבעית שלה:
התוכנית של מנהטן חכמה יותר מהחוכמה הקונבנציונלית. לא רשת מרובעת, רוב הרחובות עוברים מנהר אל נהר במקום למעלה ולמטה, בין השאר משום שהמתכננים הניחו שמסחר ימי לאורך גדות הנהר ייצור יותר תנועה חוצת עיר. הבלוקים ארוכים כמעט פי חמישה בממד המזרח-מערבי (שדרה לשדרה) מאשר בצפון-דרום (רחוב לרחוב), כך שרוב הבניינים מוסתרים מהשמש הנמוכה של הבוקר ואחר הצהריים, ובכך מבטיחים שפע של אור ללא יותר מדי חום. מכיוון שהרשת יושבת בזווית של עשרים ותשע מעלות מהצפון המוחלט, ייתכן שכל בניין בכל רחוב יכול לקבל אור יום ישיר בכל יום בשנה.[176]
לבסוף, רולאן בארת, תאורטיקן הספרות, הפילוסוף, הבלשן, המבקר (אנ') והסמיוטיקאי הצרפתי, כתב ב-1959: "זוהי מטרת הגאומטריה של ניו יורק: שכל פרט צריך להיות, מבחינה פואטית, הבעלים של בירת העולם".[146]
ביבליוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Cohen, Paul E. and Augustyn, Robert T. (1997). Manhattan in Maps: 1527-1995. New York: Rizzoli International Press. ISBN 0847820521.
- Ballon, Hilary, ed. (2013). The Greatest Grid: The Master Plan of Manhattan 1811-2011. New York: Museum of the City of New York and Columbia University Press. ISBN 978-0-231-15990-6.
- Burrows, Edwin G. and Wallace, Mike (1999). Gotham: A History of New York City to 1898. New York: Oxford University Press. ISBN 0-195-11634-8.
- Eldredge, Niles and Horenstein, Sidney (2014). Concrete Jungle: New York City and Our Last Best Hope for a Sustainable Future. Berkeley, California: University of California Press. ISBN 978-0-520-27015-2.
- Higgins, Hannah B. (2009) The Grid Book, Cambridge, Massachusetts: MIT Press, ISBN 978-0-262-51240-4
- Holloway, Marguerite (2013). The Measure of Manhattan: The Tumultuous Career and Surprising Legacy of John Randel Jr., Cartographer, Surveyor, Inventor. New York: W. W. Norton. ISBN 978-0-393-07125-2.
- Koeppel, Gerard (2015). City on a Grid: How New York Became New York. Boston: Da Capo Press. ISBN 978-0-306-82284-1.
- Rose, Jonathan F. P. (2016) The Well-Tempered City: What Modern Science, Ancient Civilizations, and Human Nature Teach Us about the Future of Urban Life. New York: Harper Wave. ISBN 978-0-06-223472-8
- Rosenzweig, Roy & Blackmar, Elizabeth (1992). The Park and the People: A History of Central Park. Cornell University Press. ISBN 0-8014-9751-5.
- Steinberg, Ted (2010). Gotham Unbound: The Ecological History of Greater New York. New York: Simon & Schuster. ISBN 978-1-476-74124-6.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- The Commissioners' report of 1807, with a modern introduction and a map from 1811
- "Map of the city of New York and island of Manhattan as laid out by the commissioners appointed by the Legislature, April 3, 1807" New York Public Library Digital Collections (zoomable map)
- The Great American Grid, a website devoted to orthogonal planning.
- The Welikia Project "Beyond Manahatta"
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ המצב ההפוך, במקצתו, חל בערים אמריקאיות מודרניות, שבהן העיר עצמה, לרוב, בפריסת רשת, בעוד שהפרברים רחבי הידיים המקיפים אותה בנויים על רחובות מתעקלים, עם רחובות צדדיים, שרבים מסתיימים ברחוב ללא מוצא, ומתקבלת קישוריות לקויה. בעיר, ישנם מספר מסלולים בין שתי נקודות להולך הרגל או לנהג הרכב, בעוד שהפרברים מאלצים את הנוסע לבחור בין מספר קטן של מסלולים אפשריים, ולעיתים קרובות יציעו רק נתיב אחד בין שתי נקודות. הרחובות המתעקלים, המחוברים בצורה גרועה, מאריכים את משך ההליכה והופכים אותה לכמעט בלתי נמנעת מאשר כל נסיעה שתיעשה במכונית. העיר המרושתת ניתנת להסתגלות גבוהה, בעוד שהפרבר הבלתי מרושת לא. רוז (2016), עמ' 124-125
- ^ בשאר יבשת אמריקה, ניתן לראות את מערכת הרשתות בערים נוספות כמו בואנוס איירס ומקסיקו סיטי. קופל (2015), עמ' 1–16.
- ^ ניתן למצוא מפת רחובות של סוואנה בשנת 1818 בספרה של Ballon, עמוד 50
- ^ דוגמה לרשת שנקבעה על פי חוק 1785 ניתן למצוא בספרה של Ballon, עמ' 52
- ^ ניתן לראות שעתוק מהמאה ה-19 של המפת גורק משנת 1796 בספרה של Ballon, עמוד 22. המפה של 1785 אינה קיימת.
- ^ אינדיקציה גרפית לחפיפה בין הסקרים של גורק לבין תוכנית חברי הוועדה ניתן למצוא בספרה של Ballon, עמ' 44–45
- ^ ניתן לקרוא את הטקסט של פקודת אפריל בספרה של Ballon, עמ' 30–32
- ^ ניתן למצוא גרסה מתקפלת בקנה מידה גדול למדי של המפה בספרו של Blonn, עמ' 34–36, וגרסה ניתנת להגדלה זמינה באינטרנט:
Map of the city of New York and island of Manhattan as laid out by the commissioners appointed by the Legislature ("מפת העיר ניו יורק והאי מנהטן כפי שנקבעו על ידי חברי הוועדה ואושרה על ידי בית המחוקקים"), 3 באפריל 1807, הספרייה הציבורית של ניו יורק, אוספים דיגיטליים - ^ לא ניתן לדעת מהמפה אם ה"גן" המפורט בין הרחובות 47 ל-51 והשדרה החמישית והשישית היה קיים או מתוכנן; ייתכן שהראשון כיוון שאין הפסקה מסומנת ברחובות המתוכננים.
- ^ איור של השדרה המוצעת על ידי גיינור, פורסמה בניו יורק טיימס ב-29 במאי 1910, וניתן לראותה בספרה של Ballon, עמ' 125
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 Augustyn & Cohen, pp. 100–06
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Burrows and Wallace, pp. 419–22
- ^ 1 2 3 4 5 6 Gray, Christopher (October 23, 2005). "Streetscapes: The Commissioners' Plan of 1811: Are Manhattan's Right Angles Wrong?". The New York Times. Retrieved July 9, 2010.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Spann, Edward K. "grid plan" in Jackson, Kenneth T., ed. (2010). The Encyclopedia of New York City (2nd ed.). New Haven: Yale University Press. ISBN 978-0-300-11465-2., p. 558
- ^ 1 2 "Map of the city of New York and island of Manhattan as laid out by the Commissioners appointed by the Legislature, April 3, 1807" New York Public Library Digital Collections (zoomable map)
- ^ Holloway, p. 151
- ^ Lees, Andrew (2015) City: A World History. New York: Oxford. p.11. ISBN 079-0-19-985954-2
- ^ Koeppel (2015), pp. 1–2
- ^ Higgins, p. 55
- ^ Glaeser, Edward (2011) Triumph of the City: How Our Best Invention Makes Us Richer, Smarter, Greener, Healthier, and Happier New York: Penguin. p. 19. ISBN 978-1-59420-277-3
- ^ Koeppel (2015), p.2
- ^ Rose (2016), pp.70-71
- ^ 1 2 3 Higgins, pp. 50–67
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Koeppel (2015), pp. 1–16
- ^ Koeppel (2015), p. 3
- ^ Higgins, p. 76
- ^ Rose (2016), p.89
- ^ Powell, Lawrence N. (2012) The Accidental City: Improvising New Orleans. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. pp.62-63. ISBN 978-0-674-72590-4
- ^ Eldredge & Horenstein (2014), p. 110
- ^ 1 2 Higgins pp. 67–68
- ^ 1 2 3 4 Grava, Sigurd "streets and highways" in Jackson, Kenneth T., ed. (2010). The Encyclopedia of New York City (2nd ed.). New Haven: Yale University Press. ISBN 978-0-300-11465-2., pp. 1252–54
- ^ Elazar, Daniel (1962) The American Partnership: Intergovernmental Co-operation in the Nineteenth-Century United States. Chicago: University of Chicago Press. Quoted by Rose (2016), pp.89-90
- ^ Ballon, p. 17
- ^ Burrows & Wallace (1999), p. 187
- ^ Koeppel (2015), p. 47
- ^ 1 2 3 4 Koeppel (2015), pp. 17–28
- ^ 1 2 Eldredge & Horenstein (2014), p. 112
- ^ Brazee, Christopher D. and Most, Jennifer L. (March 23, 2010) Upper East Side Historic District Extension Designation Report New York City Landmarks Preservation Commission, p. 6 n. 12
- ^ Koeppel (2015), p. 27
- ^ 1 2 Koeppel (2015), pp. 37–41, 51–56, 60
- ^ 1 2 Koeppel (2015), p. 48
- ^ Koeppel, Gerard (August 1, 2007) "Talking Point: Manhattan traffic congestion is a historic mistake" Archived January 16, 2011, at the Wayback Machine, The Villager. Accessed: May 19, 2011
- ^ Szabla, Christopher (April 7, 2011) "An Alternate Map of Manhattan" Urbanphoto
- ^ Koeppel (2015), p. 60
- ^ Koeppel (2015), p. 56
- ^ Koeppel (2015), pp. 70–71
- ^ Holloway, p. 50
- ^ 1 2 3 Kimmelman, Michael (January 2, 2012) "The Grid at 200: Lines That Shaped Manhattan", The New York Times
- ^ Eldredge & Horenstein (2014), p. 111
- ^ 1 2 Ballon, p. 25
- ^ Malouin, Paul-Jacques (2004) "Miasma" in The Encyclopedia of Diderot and d'Alembert Collaborative Translation Project. Assarian, Jaclyn (trans.). Ann Arbor: Michigan Publishing
- ^ Logel, Jon (2016). Designing Gotham: West Point Engineers and the Rise of Modern New York, 1817-1898. Baton Rouge: Louisiana State University Press. p. 105. ISBN 978-0-8071-6373-3. OCLC 950724633.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Morris, Gouverneur, De Witt, Simeon, and Rutherford, John (כך במקור) (March 1811) "Remarks Of The Commissioners For Laying Out Streets And Roads In The City Of New York, Under The Act Of April 3, 1807". Accessed May 7, 2008.
- ^ Koeppel (2015), p. 77–78
- ^ Koeppel (2015), pp. 83–84
- ^ Koeppel (2015), pp. 82–83
- ^ Koeppel (2015), p. 86
- ^ Koeppel (2015), p. 83
- ^ Koeppel (2015), p. 80
- ^ 1 2 Koeppel (2015), p. 84
- ^ 1 2 Koeppel (2015), pp. 90–94
- ^ Koeppel (2015), p. 98
- ^ Holloway, pp. 19, 36, 44
- ^ Koeppel (2015), pp. 100–02
- ^ Koeppel (2015), pp. 105–06
- ^ Koeppel (2015), pp. 102–06
- ^ 1 2 3 Steinberg, pp. 60–61
- ^ Holloway, pp. 60–62
- ^ Koeppel (2015), pp. 106–08
- ^ Koeppel (2015), pp. 108–10
- ^ Holloway, p. 63
- ^ Koeppel (2015), pp. 112–14
- ^ Holloway, pp. 63–64
- ^ Koeppel (2015), p. 114
- ^ Holloway, p. 152; quoting Hartog, Hendrick (1983) Public Property and Private Power: The Corporation of the City of New York in American Law, 1730–1870 Chapel Hill: University of North Carolina Press. pp. 163, 165–66
- ^ Koeppel (2015), p. 101
- ^ Steinberg, p. 58
- ^ Peretz Square, New York City Department of Parks and Recreation (אנ'). Accessed July 12, 2007. "A sliver of Manhattan bounded by Houston Street, First Street and First Avenue, Peretz Square marks the spot where the tangled jumble of lower Manhattan meets the regularity of the Commissioners' Plan street grid."
- ^ Koeppel, p. 122
- ^ Glaeser, Edward (2011), Triumph of the City: How Our Best Invention Makes Us Richer, Smarter, Greener, Healthier, and Happier, New York: Penguin Press, pp. 169–70, ISBN 978-1-59420-277-3
- ^ Koeppel (2015), p. 7
- ^ 1 2 3 4 5 6 Roberts, Sam (May 20, 2011) "200th Birthday for the Map That Made New York" The New York Times
- ^ Ballon, p. 39 citing Rose-Redwood, Reuben
- ^ Koeppel (2015), pp. 84–85
- ^ 1 2 Ballon, p. 87
- ^ Kane, Michael (February 24, 2013). "The making of Manhattan". New York Post. Retrieved November 6, 2016.
- ^ Mendelsohn, Joyce (1998). Touring the Flatiron. New York: New York Landmarks Conservancy. p. 13. ISBN 0-9647061-2-1
- ^ Koeppel (2015) pp. 124–25
- ^ 1 2 Eldredge & Horenstein (2014), p. 116
- ^ Koeppel (2015), pp. 123–24
- ^ "מפת העיר ניו יורק והאי מנהטן כפי שנקבעו על ידי חברי הוועדה, שמונו על ידי בית המחוקקים, 3 באפריל 1807" הספרייה הציבורית של ניו יורק, אוספים דיגיטליים (מפה ניתנת להגדלה) Haerlem Marsh, מרחובות 106 עד 109 בין המזרח הנהר והשדרה החמישית מוצגים במפה, אך אינה מרושתת, מכיוון שהטכנולוגיה של אותה תקופה לא תאפשר את מילויה עד 1837. Koeppel (2015), עמ'. 124
- ^ Eldredge & Horenstein (2014), p. 67
- ^ Eldredge & Horenstein (2014), p. 77
- ^ Theodore Roosevelt Park: Margaret Mead Green, New York City Department of Parks and Recreation (אנ'). Accessed July 31, 2016. "In 1979, the City Council enacted a law naming the northwest portion of Theodore Roosevelt Park 'Margaret Mead Green' in honor of the distinguished anthropologist."
- ^ Koeppel (2015), p. 124
- ^ Stokes, I. N. Phelps (1918). The Iconography of Manhattan Island 1498-1909. Vol. 3. New York: Robert H. Dodd. p. 959. OCLC 831811649.
- ^ Holloway, p. 104
- ^ Eldredge & Horenstein (2014), p. 117
- ^ Holloway, pp. 104–09
- ^ Augustyn & Cohen, pp. 106–09
- ^ 1 2 Holloway, p. 51
- ^ Koeppel (2015), p. 126
- ^ Holloway, pp. 64–65
- ^ Manaugh, Geoff & Twilley, Nicola (July 30, 2013). "The 25 Best Nerd Road Trips: Central Park Bolt". Popular Science. Retrieved June 22, 2014.
- ^ Holloway, pp. 77–85
- ^ 1 2 3 Koeppel (2015), p. 136
- ^ Holloway, pp. 9, 14
- ^ Koeppel (2015), p. 134
- ^ Holloway, pp. 87–88
- ^ Holloway, p. 102
- ^ Holloway, pp. 120–25
- ^ Augustyn & Cohen, pp. 110–11
- ^ Koeppel (2015) pp. 132–34
- ^ 1 2 Holloway, p. 125; quoting Stokes, I. N. Phelps (1915–1928) The Iconography of Manhattan Island, 1498–1909 vol. 1 New York: R. H. Dodd. p. 564
- ^ Holloway, p. 145
- ^ Koeppel (2015), p. 97
- ^ 1 2 3 Renner, Andrea "The System of Street Openings" in Bonner, p. 76
- ^ 1 2 3 4 5 Koeppel (2015), pp. 138–43
- ^ Koeppel (2015), p. 182
- ^ Yerkes, Carolyn. "Rocks on 81st Street" in Ballon, p. 83; quoting Cozzens, Isacher (1843) A Geological History of Manhattan or New York Island ... New York: W. E. Dean
- ^ Henry, Sarah. "Tweed's Grid" in Ballon, p. 135
- ^ 1 2 3 Ballon, p. 73
- ^ 1 2 Rose-Redwood, Reuben "How Manhattan's Topography Changed and Stayed the Same" in Ballon, p. 80
- ^ Holloway pp. 158–59; quoting Rose-Redwood, Reuben & Li, Li (2011) "From Island of Hills to Cartesian Flatland? Using GPS to Assess Topographical Change in New York City, 1819–1999" The Professional Geographer vol. 63 n. 3 p. 403
- ^ Koeppel (2015), p. 177
- ^ Rosenzweig and Blackmar (1992), pp. 23, 25
- ^ Rosenzweig and Blackmar (1992), pp. 18–19
- ^ Rosenzweig and Blackmar (1992), pp. 51–53
- ^ Rosenzweig and Blackmar (1992), pp. 96–97
- ^ "The Central Park Plans". The New York Times. April 30, 1858. ISSN 0362-4331. Retrieved April 1, 2019.
- ^ Rosenzweig and Blackmar (1992), pp. 117–120
- ^ Rosenzweig and Blackmar (1992), pp. 161–162
- ^ Rosenzweig and Blackmar (1992), pp. 193–195
- ^ Rosenzweig and Blackmar (1992), p. 263
- ^ Taylor, Dorceta E. (2009). The Environment and the People in American Cities, 1600s-1900s: Disorder, Inequality, and Social Change. Duke University Press. p. 262. ISBN 978-0-8223-4451-3.
- ^ Koeppel (2015), pp. 188–90
- ^ Renner, Andrea. "Improving the West Side" in Ballon, p. 141
- ^ Garber, Steven D. "earthquakes and faults" in Jackson, Kenneth T., ed. (2010). The Encyclopedia of New York City (2nd ed.). New Haven: Yale University Press. ISBN 978-0-300-11465-2., p. 389
- ^ 1 2 3 4 Koeppel (2015), pp. 192–94
- ^ "Geography of Disaster" (map) New York
- ^ Koeppel (2015), pp. 185–87
- ^ 1 2 3 4 Ballon, p. 169
- ^ Koeppel (2015), pp. 150–51
- ^ "Map of Westchester County, New York : from actual surveys". Library of Congress, Washington, D.C. 20540 USA. Retrieved October 18, 2020.
- ^ - "Index map: Atlas, city of New York". www.davidrumsey.com. Retrieved October 18, 2020.
- ^ "Map of the northern part of the borough of Manhattan and the borough of the Bronx of the city of New York : Map of the southern part of the borough of Manhattan of the city of New York". NYPL Digital Collections. Retrieved October 18, 2020.
- ^ Koeppel (2015), p. 222–24
- ^ 1 2 3 4 5 6 Rose-Redwood, Reuben "Numbering and Naming Mnahattan's Streets" in Ballon, p. 95
- ^ 1 2 Koeppel (2015), pp. 146–48
- ^ Koeppel (2015), pp. 219–20
- ^ Malbin, Peter (November 16, 1997) "If You're Thinking of Living In/Sutton Place; Secluded, but With a Neighborly Feel", The New York Times. Accessed April 8, 2016. "In less glamorous times, Sutton Place was part of Avenue A. It was renamed by Effingham B. Sutton, an entrepreneur who saw potential in the area and formed a syndicate in 1875 to develop rowhouses between Avenue A and the river."
- ^ Staff (October 29, 1928) "York Avenue Gets Lights Tomorrow; Walker to Switch On Traffic System From 54th to 93d St. on Renamed Avenue A. School Children to MarchL Bishop Manning, Rabbi Silverman and Mgr. Carroll Will Offer Prayers – Luncheon to Follow", The New York Times. Accessed April 8, 2016
- ^ Hughes, C. J. (June 25, 2013) "East End Avenue: A Gated State of Mind", The New York Times. Accessed: April 8, 2016. "Into the early 20th century, East End was called Avenue B and York was called Avenue A, according to news reports of the time. They aligned with their downtown counterparts."
- ^ Ballon, p. 155
- ^ 1 2 Viñoly, Rafael "Reflection" in Ballon, p. 101
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Koeppel (2015), pp.xix–xxi
- ^ Steinberg, p. 41
- ^ 1 2 3 Koeppel (2015), p. 175
- ^ Koeppel (2015), pp. 179–80
- ^ Burrows and Wallace, p. 447
- ^ Koeppel (2015), p. 209; quoting James, Henry (May 1906) "New York Revisited" Harper's Monthly
- ^ Koeppel (2015), p. 117; quoting Harder, Julius (March 1898) "The City's Plan" Municipal Affairs
- ^ Koeppel (2015), p. 131, quoting Stokes, I. N. Phelps (1915–28) The Iconography of Manhattan Island, 1498–1909 vol. 1, New York: R. H. Dodd. pp. 407–08
- ^ Koeppel (2015), p. 117
- ^ Koeppel (2015), p. 145; quoting Mumford, Lewis (June 22, 1932) "The Plan of New York: II" The New Republic
- ^ Koeppel (2015), p. 73; quoting Schopfer, Jean (1902) "The Plan of a City" The Architectural Record
- ^ 1 2 Koeppel (2015), p. 128; quoting Janvier, Thomas (1894) In Old New York New York: Harper and Brothers. pp. 57–61
- ^ Steinberg, p. 154
- ^ Koeppel (2015), p. 236
- ^ Holloway, p. 150; quoting Marcuse, Peter (1987) "The Grid as City Plan: New York City and Laissez-Faire Planning in the Nineteenth Century:" Planning Perspectives p,287
- ^ Ballon, Hilary "Introduction" in Ballon, p. 13; quoting Reps, John W. (1965) The Making of Urban America:A History of City Planning in the United States Princeton, New Jersey: Princeton University Press. ISBN 0-691-04525-9
- ^ Holloway, p. 150; quoting Reps, John W. (1965) The Making of Urban America: A History of City Planning in the United States Princeton, N.J.: Princeton University Press, p. 299. ISBN 0-691-04525-9
- ^ Koeppel (2015), p. 128, quoting Shanor, Rebecca (1981) New York's Paper Streets: Proposals to Relieve the 1811 Gridiron Plan (master's thesis, Columbia University) p. 51
- ^ Holloway, p. 145; quoting Schuyler, David (1986) In the New Urban Landscape: The Redefinition of Urban Form in Nineteenth-Century America Baltimore: Johns Hopkins University Press. p. 23
- ^ Koeppel (2015), p. 129
- ^ Holloway, p. 145; quoting Hartog, Kendrik (1983) Public Property and Private Power:The Corporation of the City of New York in American Law, 1730–1870 Chapel Hill: University of North Carolina Press. p. 159
- ^ Holloway, p. 146; quoting Hartog, Kendrik (1983) Public Property and Private Power:The Corporation of the City of New York in American Law, 1730–1870 Chapel Hill: University of North Carolina Press. p. 162
- ^ Strong, George Templeton (October 27, 1850) Diary entry in Lopate, Philip (2000) Writing New York: A Literary Anthology New York: Simon & Schuster. p. 191. ISBN 978-0671-04235-6
- ^ Ballon, Hilary "Introduction" in Ballon, p. 14 quoting Koolhaas, Rem (1978) Delirious New York: A Retroactive Manifesto for Manhattan. (אנ') Oxford University Press
- ^ Joseph, Wendy Evans. "Reflection" in Ballon, p. 177
- ^ Koeppel (2015), pp. 215–16; quoting Staff (April 29, 1900) "How Can New York Be Made the City Beautiful" New York Herald
- ^ Traub, James "Reflection" in Ballon, p. 85
- ^ Ballon, Hilary "Introduction" in Ballon, p. 14
- ^ Owen, David (2009) Green Metropolis: Why Living Smaller, Living Closer, and Driving Less Are the Keys to Sustainability. New York: Riverhead. p. 177 ISBN 978-1-59448-882-5
- ^ Glaeser, Edward. "Reflection" in Ballon, p. 209
- ^ Hosey, Lance (2012) The Shape of Green: Aesthetics, Ecology, and Design. Washington, D.C.: Island Press, pp. 150–51. ISBN 9781610910323