יידוע

בדקדוק, יידוע הוא אמצעי תחבירי לסימון שם עצם מסוים כבעל הקשר ישיר או עקיף (פרגמטי) לתוכן קיים בשיח. לדוגמה, במשפט "הפרח הכחול נזרק לחצר" משמש היידוע לציין שמדובר בפרח אחד מסוים, שהדוברים יודעים שמדובר עליו. היידוע הוא תכונה הקשורה לשמות (שם עצם ושם תואר).

בשפות שונות

צורת הסמיכות בעברית ובערבית יכולה להכיל את מילית היידוע, אך באנגלית לא: בשלט כתוב "מרכז הכרמל" בעברית ובערבית ואילו באנגלית "מרכז כרמל"

מפת המדינות הערביות וישראל עם כיתוב בערבית, שבו שמותיהן של רבות מהמדינות מופיעים עם אִל היידוע, כמקובל בערבית

יש הבדל משמעותי בין האופן שבו יידוע מובע בשפות שונות. כמו כן, ישנן שפות שלא מביעות יידוע בכלל. באנגלית, למשל, יידוע מובע בעזרת מבחר של מיידעים (determiners). כמה מיידעים בשפה, כגון a/an, many, any, either ו־some, מרמזים על כך ששם העצם הוא בלתי-מיודע, ואילו מיידעים אחרים, כגון the, this, every ו־both, מרמזים על כך ששם העצם הוא מיודע. ישנן שפות שבהן יידוע מובע בעזרת תחיליות המצטרפות לשם העצם, כמו ה"א הידיעה בעברית ואל הידיעה בערבית. שפות אחרות מביעות יידוע בעזרת הוספת מוספיות לשם התואר ולשם העצם, בדומה לאופן שבו יחסות ומין דקדוקי מובעים. בשפות הללו, הנטיות המביעות יידוע עלולות להיות מסובכות. בגרמנית, למשל, ישנן שלוש צורות נטייה לשמות תואר, תלוי אם שם העצם בא ביחד עם תווית מיידעת, תווית בלתי-מיידעת או לבדו. בכמה שפות כגון הונגרית, יידוע מובע בעזרת הטיית הפועל.

אמצעי היידוע העיקרי בעברית הוא ה"א הידיעה, המשמשת כמילית המצטרפת לשמות המיודעים. אמצעי יידוע נוספים בעברית:

• כינוי שייכות ("ספרי" = הספר שלי)
• כינוי רמז ("ספר זה")
• שם פרטי ("ירושלים") – בעברית, שמות פרטיים (של אנשים, כגון "משה"; ושל מקומות, כגון "חיפה"), מלבד אלו של מספר קטגוריות כגון גופי מים והרים, מיודעים מטבעם ואין צורך ביידוע נוסף. לכן משפט כמו "היוסי ישן" שגוי תחבירית (עם זאת, בשפה המדוברת ניתן ליידע שמות פרטיים לצורך פרגמטי, כגון: היוסי הזה כזה משעמם; הטבריה הזאת כל כך יבשה). אולם בערבית, למשל, מקובל לעיתים ליידע שמות של מקומות, של שפות וכיוצא בזה. בערבית, שמות ערים ומדינות יכולים להופיע על מפות עם אִל היידוע. הערבים מכנים את שפתם "אלערבי", ואת השפה העברית "אלעבראני".
• כינוי גוף (אתה)

בשפות גרמאניות התווית המיידעת דומה מאוד בתפקידה לכינויי הרמז. כך, למשל, באנגלית, תווית היידוע היא the וכינויי הרמז הם this, that, these, those. באותו אופן, בגרמנית, תוויות היידוע der, die, das דומים לכינויים הרומזים dieser, diese, dieses בהתאמה. בהולנדית היידוע de דומה לכינוי הרמז die. באיסלנדית, תווית היידוע וכינוי הרמז הם אותה המילה – það, ובאותו האופן, הן בדנית והן בשוודית, המילה den/det משמשת גם כתווית מיידעת וגם ככינוי רמז.

בעברית, שם תואר המתאר שם עצם חייב להתאים לשם העצם שהוא מתאר גם ביידוע (דוגמה: הילד הטוב). תכונה זו אינה הכרחית בכל שפה; בשפה האנגלית מספיק יידוע אחד לשם העצם ולתואר שמתאר אותו, שכן התואר מופיע בין היידוע לבין שם העצם (דוגמה: the good boy).

בצירוף סמיכות יש ליידע את הסומך (המילה השנייה בצירוף). ניתן לעשות זאת באמצעות הוספת ה"א הידיעה לפני הסומך (דוגמה: בית הספר) או באמצעות הוספת כינוי שייכות צמוד לסומך (דוגמה: שכונת מגוריו). כאשר מיידעים באמצעות כינוי רמז, הוא צריך להתאים במין ובמספר לנסמך (המילה הראשונה בצירוף) (דוגמה: ילדת רחוב זו).

במשימות שבהן התבקשו נבחנים בעברית להחליט האם להציב את ה"א הידיעה, דוברי אנגלית כשפת אם שגו פחות מאשר דוברי רוסית, מפני שבאנגלית, בניגוד לרוסית, קיימת מערכת מיידעת.

התוויות המיידעות בשפות הרומאניות

בשפות רומאניות רבות יש תוויות מיידעות, הן מיידעות בעיקר שמות עצם ומותאמות למין הדקדוקי של העצם ולכמותו. מיליות אלו התפתחו מתוך כינויי הרמז בלטינית ille, illa, illud (בלטינית לא היו מיליות יידוע כלל).

בצרפתית ישנן שלוש מיליות יידוע: le, la, les. עבור שמות עצם ברבים, משתמשים ב-les. עבור שמות עצם ביחיד, משתמשים בשתיים האחרות: la עבור אלו שבמין הדקדוקי הנקבי ו-le עבור הזכרי. אם המילה המיודעת מתחילה באות תנועה או באות h, המיליות le ו-la מקוצרות ל-'l ונצמדות לתחילת המילה.

בספרדית ישנן ארבע מיליות יידוע: el, la, los, las; בחירת התווית המתאימה היא בהתאם למין הדקדוקי ולמספר של שם העצם המיודע. בנוסף, קיימת התווית המיידעת lo, שמופיעה לפני שם תואר ובהיעדר שם עצם מפורש (כגון במשפט lo importante es leer mucho, "מה שחשוב הוא לקרוא הרבה").

פירוט תוויות היידוע בשפות השונות

השפה	התווית המיידעת
איטלקית	il, lo, la, l' i, gli, le
איסלנדית	-(i)nn, -(i)n, -(i)ð, -(i)na, -num, -(i)nni, -nu, -(i)ns, -(i)nnar, -nir, -nar, -(u)num, -nna (כולן סיומות)
אירית	an, na
אלבנית	-a, -ja, -i, -u, -t, -të (כולן סיומות)
אנגלית	the
אסאמית	-tû, -ta, -ti, -khôn, -khini, -zôn, -zôni, -dal, -zûpa וכו'
אספרנטו	la
אפריקאנס	die
ארמית	־ָא (סיומת)
ברטונית	an, al, ar
גרמנית (ראו גם: תוויות בגרמנית)	der, die, das des, dem, den
הוואית	ka, ke nā
הולנדית	de, het ('t)
הונגרית	a, az
יוונית	ο, η, το οι, οι, τα
כורדית	-eke, -ekan
לוקסמבורגית	den, déi (d'), dat (d') dem, der
מקדונית	-от -ов -он -та -ва -на -то -во -но -те -ве -не -та -ва -на (כולן סיומות)
נורווגית (בוקמול)	-en, -et, -a, -ene, -ne (כולן סיומות)
ספרדית	el, la, lo los, las
עברית	ה
ערבית	ال
פורטוגזית	o, a os, as
צרפתית	le, la, l', les
קטאלונית	el, la, l', els, les Ses, Lo, los, Es, Sa
קורנית	an
שוודית	den -en, det -et, de -na (תחיליות וסיומות, בהתאמה)

מוצא מילית היידוע השמית

בחלק מן השפות השמיות קיים יידוע, אך לא בכולן. בכול שפה שבה יש יידוע, הוא מופיע באופן אחר לחלוטין. בפיניקית היידוע גם הוא בה"א ודגש, כמו כן, גם בעברית היידוע מופיע עם ה"א היידוע, ולאחריה דגש חזק, פרט לאותיות הא"ח ר"ע. בערבית מופיעה מילית אִל. כשה-אִל המושמת בראש מילים, פרט לאלו שמתחילות בקבוצת עיצורים, אשר המכונה אותיות שמש, ושם הלמ"ד של ה-אִל אינה מבוטאת, ובמקומה מוסף דגש חזק לאות השמש, וזאת בשל קשיי הגיית צמד העיצורים באופן רצוף. בארמית מקראית לעומת זאת, היידוע מופיע בצורת " ָא" בסוף המילה.