שלווה דדיאני
 | |
| שלווה דדיאני לבוש בצ'וחה | |
| לידה |
21 במאי 1874 זסטפוני, פלך כותאיסי, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
15 במרץ 1959 (בגיל 84) טביליסי, ברה"מ |
| מדינה |
האימפריה הרוסית, הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה, ברית המועצות |
| מקום קבורה | פנתאון מתאצמינדה |
| תפקיד |
חבר הסובייט העליון |
| מפלגה |
המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
שַׁלווַה דַדיאני (בגאורגית: შალვა დადიანი; 21 במאי 1874 – 15 במרץ 1959) היה סופר, שחקן ומחזאי גאורגי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלווה דדיאני נולד בזסטפוני שחבל אימרתי, בן למשפחת אצולה. אביו, ניקולוז דדיאני, אציל שמוצאו מחבל סמגרלו, היה משורר, סופר ומתרגם. אמו הייתה ממשפחת אצולה אימרית.
שלווה דדיאני קיבל את השכלתו על ידי מורים פרטיים, שהוזמנו לבית המשפחתי. למרות נאמנותה של האצולה הגאורגית לצארים, דדיאני נסחף מנעוריו על ידי רעיונות של שחרור לאומי וסוציאליזם; שני הרעיונות הללו בולטים בקובץ שיריו בשם "הניצוץ" (1892) ובסיפוריו הקצרים, שפורסמו בעיתון הגאורגי "איווריה" משנת 1896.
בשנת 1893, שלווה דדיאני החל להופיע כשחקן תיאטרון בכותאיסי; משנת 1897 הוא היה מעוזריו הקרובים של הבמאי לאדו אלכסי-מסחישווילי, שהדריך את להקות התיאטרון בעיר בשנים 1906-1897.
בהשפעת המהפכה שפרצה בשנת 1905, שלווה דדיאני כתב את המחזה הראשון שלו: "במעמקי האדמה"; ביצירה זו, הוא תיאר בצורה אלגורית את מאבקם של הגאורגים העובדים למען שוויון חברתי וזכויות לאומיות. במחזה משנת 1907, "בעת שחגגו", דדיאני הציג את שמחתם של תומכי הסדר הישן עם תבוסת המהפכה כזמנית - לאור נכונותם של כוחות מהפכניים להמשיך במאבק. כתיבתו המחזאית של דדיאני הושפעה רבות מיצירתו של מקסים גורקי.
בשנת 1908, שלווה דדיאני הקים את "הלהקה הניידת" - קבוצת שחקנים ואנשי תיאטרון שהציגה מחזות בעלי אופי פוליטי-מהפכני בערים ובעיירות התעשייתיות של גאורגיה (אך גם בבאקו שבאזרבייג'ן ובנובורוסיסק שבדרום רוסיה). "הלהקה הניידת" הציגה בין השאר את המחזה "האחרונים" מאת מקסים גורקי, שנאסר על ידי השלטונות.
במחזה משנת 1916, "אנשי האתמול", שלווה דדיאני ביטא את אמונתו בקריסה הקרבה של המשטר הצארי. למרות רעיונותיו הסוציאליסטיים, בעשור הראשון של השלטון הסובייטי בגאורגיה (החל מכיבושה ב-1921), דדיאני היה ביקורתי כלפי מנגנוני המפלגה הקומוניסטית והמדינה; הוא זיהה בהם בירוקרטיות, חנופה כלפי הדרגים הגבוהים ואחיזת עיני הציבור. כדי שהביקורת שלו לא תהיה ישירה, בשנת 1928 דדיאני כתב מחזה קומי ("באמצע הלב"), שבו לעג כביכול לקלקולי הסדר הישן, אך במרומז הפנה את האצבע כלפי השלטון החדש; היה זה המחזה הסאטירי הראשון בתולדות התיאטרון הגאורגי הסובייטי.
בשנים 1926-1916 שלווה דדיאני עמל בין השאר על כתיבת הרומן ההיסטורי "גיורגי הרוסי"; הרומן מתאר את עלילותיו של הרוזן הרוסי גאורגי (יורי) בוגוליובסקי (בעלה הראשון של המלכה תמר) על רקע הממלכה הפאודלית של גאורגיה בקרבת שיא כוחה. "גיורגי הרוסי" היה הרומן ההיסטורי הראשון בספרות הגאורגית הסובייטית.
במחזה משנת 1931, "תתנולדי", שלווה דדיאני הציג את המאבק המר והאלים בין המנהגים העתיקים למודרנה בחבל סוואנתי והציג את החדשנים כמנצחים ברורים. במחזה "מן הניצוץ", שכתב בשנת 1937, דדיאני תיאר את התאגדותם של פועלים גאורגיים במסגרת ארגונים מהפכניים בראשית המאה ה-20.
בתקופת שלטונו של סטלין, שלווה דדיאני היה שותף לטיפוח פולחן האישיות שלו - כמחזאי וכסופר הוא כתב מחזות ונובלות שהאדירו את דמות השליט.
בשנת 1954, שלווה דדיאני פרסם את הרומן "משפחת גוויגוויליאני"; ברומן זה הוא תיאר את ההידרדרות במצבה הכלכלי של האצולה הגאורגית על סף המאות ה-19 וה-20, את הניוון הערכי של המעמד השוקע ואת מאבקם של האיכרים הגאורגים למען צדק חברתי. בשנת חייו האחרונה, 1959, שלווה דדיאני פרסם את ספר זיכרונותיו: "דברים שנזכרתי בהם".
במהלך חייו, שלווה דדיאני כתב 50 מחזות וכמו כן עשרות סיפורים קצרים, נובלות ורומנים. בנוסף ליצירתו המקורית, שלווה דדיאני תרגם לגאורגית את שיריו של ג'ורג' גורדון ביירון ואת מחזותיהם של ויליאם שייקספיר, פרידריך שילר, גרהרט האופטמן, הוגו פון הופמנסתאל, אנטון צ'כוב, לאוניד אנדרייב ואחרים.
כשחקן תיאטרון, שלווה דדיאני גילם למעלה מ-200 דמויות על הבימה. בשנת 1923, הוא זכה בתואר "אמן העם של גאורגיה". בנוסף למשחק, דדיאני גם ביים בתיאטרון. מחוץ לתיאטרון, שלווה דדיאני שיחק בשישה סרטי קולנוע גאורגיים, כתב תסריטים לשבעה סרטים וביים סרט אחד.
במשך כשני עשורים (בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20) שלווה דדיאני היה יו"ר איגוד שחקני התיאטרון של גאורגיה. בשנים 1950-1938 דדיאני היה חבר המועצה העליונה של ברית המועצות במשך שתי קדנציות רצופות (הקדנציה הראשונה התארכה עד 1946, כי בתקופת מלחמת העולם השנייה לא התקיימו בחירות). למרות מוצאו האצילי, בשנת 1945 הוא התקבל למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. בשנים 1959-1950 דדיאני שימש כיו"ר "החברה התיאטרלית" של גאורגיה. שלווה דדיאני זכה בעיטור לנין ובשני עיטורים נוספים.
שלווה דדיאני מת בשנת 1959 ונקבר בפנתאון מתאצמינדה שבטביליסי. הוא הונצח בזוגדידי שבחבל סמגרלו על ידי קריאת התיאטרון העירוני על שמו. (אביו של שלווה דדיאני היה במוצאו מסמגרלו, ואילו משפחת דדיאני היא משפחת האצולה המגרלית הבכירה ביותר - בימי הביניים ובראשית העת החדשה, בני המשפחה היו השליטים הפאודליים של סמגרלו).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שלווה דדיאני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
שלווה דדיאני, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
