שימוע

שִׁימוּעַ הוא הליך שבו, כאשר עומדת לדיון החלטה משמעותית בעניינו של אדם, ניתנת לו הזדמנות להשמיע את טענותיו בעניין זה בפני הגורם המחליט לפני קבלת ההחלטה, כדי להשפיע עליה טרם התגבשותה.

שימוע בישראל

נושאים עיקריים לשימוע בישראל:

• החלטה שמגבש גורם מטעם התביעה בדבר הגשת כתב אישום.
• החלטה של רשות מנהלית בעניינו של אדם.
• החלטה שמגבש מעביד בדבר פיטורים של עובד או בדבר שינוי מהותי באופי עבודתו של עובד.

שימוע לפני הגשת כתב אישום

שימוע לפני הגשת כתב אישום נהוג בישראל שנים רבות. בשנת 1991 נקבעו כללים בנושא זה בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה. הנחיות אלה עודכנו, וגרסתן הנוכחית (4.3001) היא מ-9 בנובמבר 2003. בשנת 2000 עוגנה הזכות לשימוע בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי.

המניע למתן זכות השימוע מופיע בפתח ההנחיות:

אחריות כבדה מוטלת על כל מי שבא להחליט על הגשת כתב אישום פלילי נגד אדם, בייחוד בעבירות בעלות אופי חמור ועבירות שיש עמן קלון. יש אשר אפילו זיכוי בדין, אין בו כדי להיטיב נזק, שנגרם מתוך אישום שלא היה יסוד לו. הגם שכל נאשם מוחזק חף מכל עבירה, ואף יהיה לו "יומו בבית-המשפט" להתגונן כלפי האשמה המיוחסת לו, אין להתעלם מכך כי הליכי משפט דרכם להתמשך ולהסתעף, ולא אחת אף להתפרסם, ויש עמם לא אחת גם משום עינויי דין ונפש. כמו כן, יתר זהירות בהגשת כתבי אישום עשויה, בראייה כוללת, להפחית את העומס על המערכת, וזאת בשל ניהול מספר פחות של תיקים.

בהתאם לסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, על רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירה מסוג פשע (שעונשה למעלה משלוש שנות מאסר) להודיע על כך לחשוד, והוא רשאי לפנות תוך 30 יום לרשות התביעה, בבקשה מנומקת להימנע מהגשת כתב אישום. חשוד שבחר בזכות השתיקה לגבי שאלות עובדתיות שהוצגו לו בחקירתו, אינו רשאי להציג עובדות אלה במהלך השימוע. בזמן השימוע אין חובה להציג לחשוד את חומר הראיות שבידי התביעה (חובה כזו נוצרת עם הגשת כתב האישום).

על מהותו של השימוע עמד היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בעת שהציג את הסדר הטיעון שנחתם עם הנשיא משה קצב בעקבות השימוע שנערך לו:

"שימוע אינו עניין טכני, שימוע הוא עניין מהותי. שימוע הוא הליך שנועד לברר באופן יסודי את חומר החקירה, ושימוע לעיתים קרובות מביא לשינוי בתמונה הראשונית של חומר הראיות. זה מה שהביא לשינוי בסעיפי האישום."

ישנה מחלוקת בפסיקת בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים לגבי משמעות הגשת כתב אישום ללא שימוע. ישנן ערכאות הרואות בכך 'פסול' היורד לשורשו של ההליך והמוביל לביטול כתב האישום. מאידך, ישנן ערכאות הסבורות שניתן לקיים שימוע 'בדיעבד' כל עוד רשויות התביעה יתייחסו לטענות הנאשם "בלב פתוח ובנפש חפצה". בית המשפט העליון טרם הכריע בסוגיה לגופה, אך שופטת בית המשפט העליון איילה פרוקצ'יה הביעה את דעתה לפיה "אין דומה שימוע לפני מעשה, לשימוע בדיעבד, בעוד כתב אישום תלוי ועומד."

שימוע לפני החלטה של רשות מנהלית

בישראל פועלות רשויות מנהליות מסוגים שונים, שבסמכותן לקבל החלטות המשפיעות על אזרח ספציפי או קבוצת אזרחים. על-פי עקרונות המנהל הציבורי, לא תתקבל החלטה הפוגעת באדם, אלא אם ניתנה לו קודם לכן הזדמנות להסתייג ממנה. גישה זו באה לידי ביטוי בחוקים שונים. דוגמה לכך היא סעיף 62 לחוק מס ערך מוסף, שבו נקבע כי כאשר רשות המיסים מעוניינת להפעיל את סמכותה בתחומים מסוימים, עליה לתת לנוגע בדבר הזדמנות להביא לפניה את טענותיו.

שימוע לפני פיטורים או שינוי מהותי באופי עבודתו של עובד

שימוע לפני פיטורים הוא הליך המתנהל לפני המעסיק או לפני נציג מטעמו, שבו ניתנת לעובד הזדמנות להשמיע את טענותיו בטרם יוחלט על פיטוריו. בהליך עצמו טוען העובד כנגד הטענות העומדות בבסיס הכוונה לפטרו מהעבודה. בהתאם לפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה, החובה לערוך שימוע חלה על כל מעסיק בסקטור הציבורי או הפרטי. את ההזמנה לשימוע יש למסור לעובד בכתב, זמן סביר טרם קיומו, ותוך פירוט הנימוקים לפיטורים.

אין לקבל החלטה על הפיטורים קודם לשימוע, אלא לקיים את השימוע בתום לב: לשמוע את נימוקיו של העובד, ורק לאחר מכן להחליט בעניינו. בזמן השימוע רשאי העובד להסתייע בחבר ועד העובדים, בידיד או בעורך דין. המעסיק חייב לתעד את השימוע בפרוטוקול, להחתים עליו את העובד ולמסור לו העתק.

שימוע לפני פיטורים של עובד קבלן

בחודש יולי 2020 פורסם פסק דין תקדימי של בית הדין הארצי לעבודה, הקובע שיש להטיל גם על המשתמש/מזמין השירות של עובד כוח אדם את החובה לערוך שימוע לעובד, וזאת בטרם קבלת החלטה בעלת השלכות מהותיות על זכויותיו, לדוגמה - הרעת תנאי העובד או הפסקת הצבתו אצל המשתמש. משמעות הטלת החובה כאמור היא שרואים במשתמש כמעסיק במשותף של העובד לעניין זכות הטיעון בלבד, וזאת גם באותם מקרים שבהם נקבע כי לא התקיימו יחסי עבודה בינו לבין עובד הקבלן. בית הדין הארצי קבע שהדרך הנכונה היא שהשימוע ייערך במשותף על ידי המשתמש והקבלן.

במשפט העברי

במשפט העברי קיימת הבחנה בין זכותו של הנידון להשמיע את דבריו לבין חובתה של הרשות המנהלית לשמוע את דבריו. בעוד זכותו של הנידון להשמיע את דבריו היא זכות מוחלטת, חובתה של הרשות מוגבלת למצבים בהם תהיה פגיעה משמעותית בתפקודה בעקבות מילוי חובה זו. כמובן הדברים הללו תלויים בנסיבות, באופייה של הרשות המנהלית וכיוצא בזה, ובכל מקרה יש למצוא את האיזון הנכון.

לקריאה נוספת

• דפנה ברק-ארז "זכות הטיעון – בין צדק פרוצדורלי ויעילות", בתוך ספר אור 817 (2013)

קישורים חיצוניים

• גיא מונדלק ונטע־לי בן יהודה, על חובת השימוע: הגישה ההליכית להגנה מפני פיטורים לא צודקים, באתר של אוניברסיטת תל אביב
• פסיקה תקדימית: נבחר ציבור וגוף ציבורי זכאים לשימוע גם בעבירות קלות, באתר גלובס, 17 באוקטובר 2007
• תני גולדשטיין, שימוע לעובד: תנאי לפיטורים הגונים, או כסת"ח?, באתר ynet, 17 בינואר 2010
• הנחיות היועץ המשפטי לממשלה: טיעון לפני הגשת כתב אישום פלילי
• עו"ד חלי דואני-קיל, אינטרסים מנוגדים בשימוע פלילי, יולי 2019
• שימוע, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.