שבעת הכפרים

שבעת הכפרים ביחס לגבול הבינלאומי וביחס לקו שנקבע בהסכם סייקס–פיקו

שבעת הכפרים הוא כינוי לשבעה כפרים מתואליים (שיעיים) בגליל העליון המרכזי והמזרחי שננטשו ונכבשו במהלך מלחמת העצמאות ויושביהם ברחו ללבנון. שבעת הכפרים הם (ממזרח למערב) אבל אל-קמח, הונין, נבי יושע, אל-מאלכיה, קדס, צאלחה, ותרביח'א. רובם חרבו, ובמקומם הוקמו יישובים ישראליים.

למרות שהכפרים נמצאים מדרום לגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון דורשים גורמים שונים, ובראשם חזבאללה, להחיל עליהם ריבונות לבנונית על סמך הסכמות אנגלו-צרפתיות לפני המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה וכן על סמך הגבול הלא-רשמי בין שטחי המנדט הבריטי לשטחי המנדט הצרפתי, עד שנת 1923.

היסטוריה

הנוכחות המתואליית־שיעית באזור ג'בל עאמל שבדרום הלבנון קיימת מהמאה ה־12.

בהסכם סייקס–פיקו ב־1916 הסכימו ביניהן האימפריה הבריטית והאימפריה הצרפתית על חלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה. בהסכם שורטטו קווי גבול כלליים בין אזורי שליטה והשפעה בריטיים וצרפתיים עתידיים, כאשר צרפת זוכה באזור הלבנון בו הייתה מעורבת מאמצע המאה התשע־עשרה והשטח שמדרום ניתן לבריטניה.

בדצמבר 1920 הגיעו בריטניה וצרפת להסכמה על קו הגבול בין המנדט הבריטי למנדט הצרפתי בסוריה ולבנון. על פי הקו ששורטט נכללו שבעת הכפרים השיעיים, כמו גם כפרים נוצריים וסוניים נוספים, בשטח המנדט הצרפתי בלבנון ותושביו נחשבו לבנונים. במפקד האוכלוסין שהתקיים בלבנון ב-1921, נמנו תושבי שבעת הכפרים, לצד תושבי יישובים אחרים באזור, ואף קיבלו אזרחות לבנונית. אולם, סימון הגבולות בפועל, שהתבצע ממרץ 1921 לפברואר 1922 על ידי ועדת ניוקומב-פולה, שונה התוואי ועשרים ושניים כפרים סופחו לשטחי המנדט, בהם שנים עשר כפרים סונים (אל-נאעמה, אל-חלאסה, אל-ח'סאס, אל-דוארה, אל-זוק אל-פוקני, אל-זוק אל-תחתאני, אל-זאויה לזאזה, אל-סאליחה אל-בויזיה, שווכה וקיטיה), שלושה נוצרים (כפר ברעם, מנסורה ואקרית), אחד חצי נוצרי וחצי סוני (אל-בסה), שישה שיעים ואחד חצי שיעי וחצי יווני-קתולי (אבל אל-קמח). עם סיום פרויקט סימון הגבולות ב־1926 הוכללו הכפרים בשטח המנדט ותושביהם איבדו את אזרחותם הלבנונית וקיבלו אזרחות מנדטורית. ההסכם קיבל את אישורו של חבר הלאומים ב-1934.

במסגרת מפקד האוכלוסין של המנדט ב־1931 נמנו בכפרים 4,100 שיעים.

במהלך מלחמת העצמאות נעשה ניסיון להגיע להסכם בין השיעים המקומיים ליישוב היהודי במסגרתו יישארו הכפרים במקומם, אך לאחר התנגשות בין כוח ישראלי ללבנוני בספטמבר 1948 ליד כפר הונין פוצצו מספר מבנים בכפר ומרבית תושביו ברחו. בתום המלחמה וקביעת הסכם שביתת הנשק בין ישראל ללבנון נותרו הכפרים בשטח ישראל בעוד תושביהם היו לחלק מהפליטים הפלסטינים.

ב־1984 העלה אמל לראשונה את הדרישה כי תוענק אזרחות לבנונית באופן גורף לפלסטינים־שיעים. בשנה זו הקימו תושבי הכפרים את ועד שבעת הכפרים (לג'נת אל־קרא אל־סבע).

חזבאללה, כארגון טרור שיעי, אימץ את תושבי שבעת הכפרים השיעיים וזיכה אותם במעמד מיוחד. כחלק ממהלך זה הועבר בפרלמנט הלבנוני בשנת 1994 חוק המעניק אזרחות לבנונית מלאה לתושבי שבעת הכפרים, בניגוד לאחרים – המוגדרים פליטים פלסטינים שברובם לא זכו לאזרחות לבנונית ועל כן מוטלות עליהם הגבלות במסחר בנדל"ן ובתחומי עיסוק.

סוגיית שבעת הכפרים מוזכרת בנאומי מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 ובתדירות גבוהה יותר מאז נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 כעילה להמשך המאבק המזוין כנגד ישראל. סוגיה זו מוזכרת פעמים רבות בנשימה אחת עם סוגיית חוות שבעא על מנת להדגיש שהמחלוקת של ארגון הטרור, המשים עצמו מייצג האינטרס הלבנוני, עם מדינת ישראל, לא מסתכמת בתא שטח אחד אלא שוללת את הלגיטימיות של הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון בטענת כזב ש"הארגונים הציוניים הטרוריסטים הזיזו את קו הגבול [בין לבנון לבין ארץ ישראל] משנת 1920 [אל קו] 1923 [וכתוצאה מכך] איבדה לבנון את שבעת כפריה ועשרים חוות חקלאיות [קרי, חוות שבעא]".

החל בקיץ 2023 גם סוגיית הקפת חלקו הצפוני, הלבנוני על פי 'הקו הכחול', של הכפר ע'ג'ר בגדר על ידי ישראל הצטרפה לסוגיית הכפרים והחוות.

ראו גם

• גדר הצפון
• חוות שבעא
• גבולות מדינת ישראל

קישורים חיצוניים

• יואב שטרן, מבחינת נסראללה, חוות שבעא אינן התירוץ היחיד, באתר הארץ, 3 ביולי 2005
• דני רובינשטיין, התביעה הבאה של נסראללה, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2006
• אשר קאופמן, גבולות, זהויות וטריטוריאליוּת במזרח התיכון: שבעה כפרים שיעיים כמקרה מבחן, ג'מאעה יד, תשס"ו, עמ' 89-65