רופוס פקהאם
 | |||||||||
| רופוס פקהאם | |||||||||
| לידה |
8 בנובמבר 1838 אולבני, ניו יורק, ארצות הברית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
24 באוקטובר 1909 (בגיל 70) אלטמונט, ניו יורק, ארצות הברית | ||||||||
| שם מלא | רופוס ו. פקהאם | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות של מחוז אולבני, ממנדס, ניו יורק, ארצות הברית | ||||||||
| השכלה |
יוניון קולג' | ||||||||
| מפלגה |
המפלגה הדמוקרטית | ||||||||
| |||||||||
| חתימה |
.png){kind=small} | ||||||||
  | |||||||||
רופוס ו. פקהאם[א] (באנגלית: Rufus W. Peckham; 8 בנובמבר 1838 – 24 באוקטובר 1909) היה שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית מ-1896 ועד מותו. הוא נודע בשל השימוש הרחב שלו בזכות להליך הוגן לצורך פסילת תקנות שנגעו לתחום העסקי ולסוגיות רכוש. אביו של פקהאם (אנ'), שעל שמו הוא נקרא, היה גם הוא עורך דין ושופט וכיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית. אחיו הבכור, וילר האזרד פקהאם, היה אחד מעורכי הדין שהגישו את התביעה נגד ויליאם "בוס" טוויד, וניסה גם הוא להתמנות לבית המשפט העליון, אך ללא הצלחה.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]רופוס פקהאם נולד באולבני, בירת מדינת ניו יורק כבנם של רופוס וילר פקהאם ושל איזבלה אדליין לייסי. אמו נפטרה כשהיה בן תשע. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון אקדמיית אולבני, הוא הלך בעקבות אביו, הוסמך כעורך דין, וב-1859 התקבל ללשכת עורכי הדין של אולבני, לאחר שלמד משפטים בקריאה עצמית במשרדו של אביו. לאחר עשור בו עסק בעריכת דין במגזר הפרטי, שימש פקהאם כתובע של מחוז אולבני בשנים 1869–1872. לאחר מכן הוא שב למגזר הפרטי ושימש כיועץ המשפטי של עיריית אולבני, עד שנבחר ב-1883 כשופט בבית המשפט העליון של מדינת ניו יורק. ב-1886 הוא נבחר לכהן בבית המשפט לערעורים של מדינת ניו יורק, שהוא הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר במדינה. בעת כהונתו בתפקיד זה הוא גם היה חבר בחבר הנאמנים של בית הספר למשפטים של אולבני. תפקידו בבית המשפט לערעורים של ניו יורק היה התפקיד השלישי מבין התפקידים שהוא כיהן בהם כמו אביו, שגם הוא היה התובע של מחוז אולבני, שופט בבית המשפט העליון של ניו יורק ושופט בבית המשפט לערעורים של ניו יורק, עד למותו ב-1873 בטביעת האוניה "ויל דו הבר" (אנ').
פקהאם היה פעיל בפוליטיקה המקומית של המפלגה הדמוקרטית ושימש כנציג ניו יורק לוועידה הארצית של המפלגה ב-1876. הוא גם היה איש סודם של הטייקונים כמו ג'יי. פי. מורגן, קורנליוס ואנדרבילט וג'ון ד. רוקפלר. רבים האמינו שמערכות היחסים הללו הובילו אותו להעדיף אינטרסים עסקיים כאשר כיהן בבית המשפט העליון של ארצות הברית.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחיו של פקהאם, וילר, היה מועמדו של הנשיא גרובר קליבלנד לכהן בבית המשפט העליון של ארצות הברית ב-1894. עם זאת, עיתוי מינויו זה התרחש בעיצומו של מאבק פוליטי קשה בין קליבלנד לבין הסנאטור מניו יורק דייוויד היל. וילר פקהאם היה המועמד השני לבית המשפט העליון שהיל הצליח לחסום, ובמקומו מונה אדוארד דאגלס וייט. כאשר התפנה מושב נוסף בבית המשפט העליון לאחר מותו של השופט האוול ג'קסון ב-1895, נחלש כוחו הפוליטי של היל, וקליבלנד פנה לרופוס פקהאם, שמינויו אושר בסנאט תוך שישה ימים בדצמבר אותה שנה על ידי רוב רפובליקני, וב-6 בינואר 1896 הוא הושבע לכהונתו. פקהאם הוא השופט האחרון בבית המשפט העליון של ארצות הברית שמונה על ידי נשיא דמוקרטי ואושר על ידי רוב רפובליקני בסנאט.
תקופת כהונתו של פקהאם בבית המשפט העליון תוארה על ידי חוקרים רבים כשיא של ה"לסה פר", שבה פסל בית המשפט באופן קבוע מאמצים להסדרת מערכת יחסי העבודה. חוות הדעת המפורסמת ביותר של פקהאם הייתה בפסק דין לוכנר נגד מדינת ניו יורק מ-1905, בו ביטל בית המשפט את המגבלות על שעות העבודה של עובדי המאפיות לשישים שעות בשבוע, בטיעון שהן נגדו את זכויות הפרט לחוזה חופשי, ובשל היותן בלתי חיוניות להגנה על הבריאות והבטיחות. באותה חוות דעת אישר פקהאם תקנות במקומות עבודה נוספים שהיו קשורים למאפיות ושהוא האמין שהם הצדיקו את הזכות לחוזה חופשי.
בנוסף לפסק דין לוכנר, נודע פקהאם ככל הנראה בשל הפירוש הרחב שלו לחוק ההגבלים העסקיים של שרמן, הוא זיהה את מטרת החוק כהגנה על זכויות הלקוח. חוות הדעת שלו בנוגע לזכויות האזרח של האפרו-אמריקאים בלטו לא רק בשל נסיגתו מההתנגדות הרגילה שלו כאשר הצביע בעד אישור חוקי ג'ים קרואו, כשהבולטת מביניהן הייתה חוות דעתו בפסק דין פלסי נגד פרגוסון מ-1896, שבו הוא הצטרף לדעת הרוב בבית המשפט. עם זאת, פקהאם, ועמיתו השופט דייוויד ברואר היו אלה שהצביעו יותר מכל אחד מעמיתיהם לטובת המהגרים הסינים בעתירות שהוגשו לבית המשפט העליון.
פקהאם כתב את פסק הדין החשוב "אקס פארטה יאנג" (Ex parte Young) מ-1908, שבו נקבע שבית משפט פדרלי יכול להוציא צו מניעה נגד פקיד ממשל של אחת המדינות כדי למנוע אכיפת חוק מדינה בלתי תקף.
פקהאם כיהן בבית המשפט עד למותו. הוא כתב 303 פסקי דין ו-9 חוות דעת מיעוט.
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1867 נשא פקהאם לאישה את הארייט מריה ארנולד. שני בניהם, הנרי ורופוס הבן, נפטרו לפני הוריהם. רופוס פקהאם נפטר בכפר אלטמונט שבמדינת ניו יורק ב-24 באוקטובר 1907 בגיל 70 כתוצאה ממחלה קרדיווסקולרית. הוא נטמן בבית הקברות שבממנדס, מחוז אולבני.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רופוס פקהאם באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- רופוס פקהאם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רופוס פקהאם, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
