קרב סוללת מרוויל
בונקר בסוללת מרוויל | ||||||||||
מערכה: הפלישה לנורמנדי | ||||||||||
מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||
תאריכים | 6 ביוני 1944 | |||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
קרב אחרי | הנחיתה בחוף סורד | |||||||||
מקום | נורמנדי, צרפת | |||||||||
קואורדינטות |
49°16′10″N 0°11′52″W / 49.26944°N 0.19778°W | |||||||||
תוצאה | ניצחון בעלות הברית | |||||||||
| ||||||||||
הקרב על סוללת מרוויל (Merville Battery) הוא קרב שהתחולל בבוקר יום הפלישה לנורמנדי, במהלכו כבשו צנחנים בריטים, מידי הצבא הגרמני, סוללת תותחים אשר איימה לפגוע בכוחות בעלות הברית בחופי הנחיתה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפלישה לצרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]תוכנית צבאות בעלות הברית לפלישה לצרפת ב-6 ביוני 1944 הייתה לנחות בחזית ברוחב של כ-70 ק"מ בחופו הצפוני של חבל נורמנדי, מחוף חצי האי קוטנטן (Cotentin) במערב ועד ליון-סור-מר (Lion-sur-Mer) במזרח. תוכנית הנחיתה כללה חמישה חופי נחיתה, שניים אמריקניים במערב ושלושה בריטיים וקנדיים במזרח. לשם סיוע לנחיתות החליטו בעלות הברית להצניח בשעות שלפניהן צנחנים בשני אגפי הפלישה על מנת לתפוס יעדים חיוניים ולחסום את הדרכים בפני כוחות גרמניים שיבקשו לערוך התקפות-נגד על חופי הנחיתה. באגף המזרחי, בסמוך לחופים הבריטיים, צנחה הדיוויזיה המוטסת הבריטית ה-6[1]. שיתוק סוללת מרוויל נכלל בין משימותיה.
הסוללה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סוללת מרוויל הוקמה בסמוך לכפר שעל שמו היא נקראת, כ-16 קילומטר מצפון מזרח לעיר קאן (Caen) וכקילומטר דרומה לחוף הים. היא הייתה חלק מביצורי החומה האטלנטית, שהקימה גרמניה הנאצית על מנת לבלום נחיתות של בעלות הברית באירופה. הסוללה כללה ארבעה תותחים, שמודיעין צבאות בעלות הברית האמין שהם תותחים כבדים ימיים בקוטר של 150 מילימטר. כל אחד מהם היה ממוקם להגנתו בבונקר שתקרתו הייתה יצוקה בטון מזוין בעובי של כ-2 מטר, בתוספת כיסוי אדמה בעובי דומה.
הבונקרים נמצאו בתוך מוצב הגנה מבוצר. המוצב כלל שתי חגורות גדרות תיל היקפיות, שהפנימית שבהן הייתה ברוחב של 3 מטר ובגובה של 1.8 מטר, ובשטח שביניהן נזרע שדה מוקשים ברוחב של 15 עד 22 מטר. תעלה נגד טנקים (4.5 מטר לרוחב ו-3 מטר לעומק) הגנה על המוצב ממערב ומצפון-מערב. היו במוצב תעלות לחימה וקשר שבהן הוצבו מקלעים רבים ותותחים נגד מטוסים בקוטר של 20 מילימטר. המגינים הגרמנים של הסוללה מנו כ-130 עד 160 איש.
הצורך בכיבוש הסוללה לפני תחילת הנחיתות מן הים נבע מכך שתותחיה נמצאו בטווח פגיעה בכוחות בעלות הברית שינחתו בחוף הנחיתה המזרחי ביותר – חוף סורד (Sword Beach) – אשר נמצא כשבעה קילומטר מערבית מהסוללה; להערכת המודיעין של בעלות הברית, התותחים גם היו מסוגלים לפגוע בספינות של בעלות הברית ששטו מול חופי הפלישה.
בגלל עובי הבטון של הבונקרים היה רק סיכוי קלוש להרוס את התותחים שבהם באמצעות הפגזה או הפצצה. על כן הוחלט לשלוח צנחנים בשעות המוקדמות של יום הפלישה על מנת לשתק את הסוללה.
תוכנית הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]משימת כיבוש הסוללה ושיתוק התותחים בה הוטלה על גדוד הצנחנים התשיעי מהרגימנט המוצנח הבריטי (Parachute Regiment), בפיקודו של לויטננט קולונל (סגן-אלוף) טרנס אוטווי (Terence Otway). הגדוד היה מסופח לדיוויזיה המוטסת ה-6.
אוטווי ומפקדיו הכינו תוכנית מורכבת לכיבוש הסוללה:
- בשלב הראשון, מעט אחרי חצות הלילה, יפציצו מאה מפציצי לנקסטר של חיל האוויר המלכותי את הסוללה בפצצות במשקל של 1.8 טון כל אחת ;
- קבוצת חלוץ של הגדוד ואחריה הגדוד כולו (למעט פלוגה א' שלו) יצנחו לקראת השעה אחת לפנות בוקר בשטח צניחה שנקבע במרחק של כ-400 מטר מהסוללה ; הגדוד יצנח בהכוונת משואות רדיו (Eureka Beacons)[2] שתציב קבוצת החלוץ בשטח הצניחה. בהמשך יתוגבר הגדוד באמצעי לחימה שיובאו על ידי מטס של דאונים – ג'יפים, תותחים נגד טנקים (שנועדו לפיצוח דלתות המתכת של הבונקרים), מרגמות, להביורים ומכשירים לגילוי מוקשים ;
- לפני הגדוד ינועו קבוצות פינוי מוקשים, אשר יפרצו את גדר התיל החיצונית של מוצב הסוללה, יפנו ויסמנו פרצות בשדה המוקשים עד לשפת גדר התיל הפנימית, ויניחו מטעני צינור (Bangalore torpedos)[3] לקראת פיצוץ פרצות בגדר זו.
- הגדוד עצמו יסתער על הסוללה בשעה 4:30 לערך, תוך שימוש בהתקפת הסחה ובירי צלפים. מיד לפני תחילת ההתקפה ינחתו שלושה דאונים ובהם חיילי פלוגה א' של הגדוד ישירות בתוך מוצב התותחים כדי לנסות ולהמם את המגינים הגרמנים בהסתערות משולבת. חיילי הדאונים יביאו עמם חומרי נפץ לשם השמדת התותחים ;
- כאמצעי גיבוי למקרה שהצנחנים לא יצליחו לכבוש את הסוללה נקבע שהסיירת הבריטית ארתוסה (Arethusa) תנסה בשעה 5:30 בבוקר (שעתיים לפני תחילת הנחיתה מן הים בחופים הבריטיים) להרוס את התותחים שבה על ידי הפגזה מן הים, וזאת גם אם כבר יהיו שם הצנחנים – אלא אם יודיעו לה הצנחנים לפני כן שהצליחו במשימתם.
גדודו של אוטווי ערך מספר חזרות לקראת הקרב על דגם בגודל מלא של הסוללה.
הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]התוכנית המורכבת שהוכנה לכיבוש הסוללה השתבשה מתחילתה. ההפצצה של מטוסי הלנקסטר החטיאה את הסוללה לחלוטין. לאחר מכן השתבשה הצנחת קבוצת החלוץ של הגדוד התשיעי ושל הגדוד כולו. הוא הוצנח בפיזור על פני שטח נרחב – עד 16 קילומטר מהסוללה - וזאת בשל עננות, ענן אבק שהעלתה ההפצצה הכושלת של הלנקסטרים וגם בשל תמרוני התחמקות שנקטו טייסי מטוסי התובלה מאש נגד מטוסים גרמנית. הפיזור הנרחב היקשה על אנשי הגדוד להתכנס במועד. קושי נוסף להתכנסות הציבה העובדה שהגרמנים הציפו במתכוון במים שטחים נרחבים באזור. בהמשך לא הגיעו אל הגדוד הדאונים נושאי אמצעי הלחימה שעליהם הסתמך – הם נחתו הרחק מיעדיהם בשל אותן סיבות שגרמו להצנחה המפוזרת של הגדוד. עד המועד שנקבע לתחילת ההתקפה התכנסו רק 150 מתוך 650 חיילי הגדוד והם היו חמושים רק בנשק קל, מקלעי ברן ומקלע כבד אחד מדגם ויקרס. מפקד הגדוד התכונן לתקוף את הסוללה עם החיילים ואמצעי הלחימה המעטים שהצליח לכנס. בשלב זה הצליחו קבוצות מפני המוקשים – שפעלו בלעדי מכשירי גילוי המוקשים – לחתוך את גדר התיל החיצונית, לטהר ולסמן פרצות בשדה המוקשים ולהתכונן לפיצוץ הגדר הפנימית, כמתוכנן.
ממש לפני המועד לנחיתת הדאונים התגלו חיילי הגדוד על ידי הגרמנים, וכשישה מקלעים החלו לירות לעברם. חוליית צנחנים הצליחה לשתק שלושה מהם, ומקלע הוויקרס הופעל כדי להעסיק באש את המקלעים הנותרים.
גם נחיתת הדאונים המתוכננת במרכז הסוללה השתבשה. הם היו אמורים להיות מונחים למטרתם על ידי משואות רדיו מהקרקע - ולפי גרסה אחרת בעזרת תאורה מפצצות מרגמה מיוחדות שיירה הגדוד התשיעי - אך ציוד זה כלל לא הגיע אל הגדוד. אחד מהדאונים נאלץ לנחות בבריטניה לאחר שכבל הגרירה שלו ניתק מעט אחרי ההמראה. אחד משני הנותרים זיהה בטעות כמטרתו כפר במרחק של כ-3 קילומטר מהסוללה ונחת שם, רחוק מכדי לסייע בקרב. הדאון האחרון זיהה את הסוללה, אך כשהיה בגישה הסופית לנחיתה ירה עליו אחד מן התותחים נגד מטוסים שבסוללה. הירי פצע מספר חיילים בדאון וגרם לו לסטות ממסלולו, עד שנחת כ-700 מטר מהסוללה. חיילי הדאון, שנחלצו ממנו, לא הגיעו במועד כדי להשתתף בהתקפה על הסוללה, אך זיהו והתקיפו קבוצה של גרמנים שהתקדמה באותה עת לעבר הסוללה.
במצב דברים זה יצא הגדוד המוקטן להתקפה. אנשיו פוצצו פרצות בגדר התיל הפנימית באמצעות מטעני הצינור, הסתערו על מתחם הסוללה ונכנסו לקרב פנים אל פנים עם החיילים הגרמנים בתעלות ובבונקרים. הגרמנים התנגדו, ירו זיקוקי תאורה ואף קראו לסוללת תותחים אחרת באזור על מנת שתירה לעבר התוקפים, אך בתוך עשרים דקות מתחילת ההתקפה נכבשה הסוללה.
הצנחנים הבריטים לא גילו בבונקרים תותחי 150 מילימטר כפי שציפו, אלא תותחים בינוניים בקוטר של 100 מילימטר. למרות שלא קיבלו את חומר הנפץ שנועד להשמדת התותחים, הם הצליחו לפוצץ את קניהם של שני תותחים לפחות באמצעות רימונים נגד טנקים (Gammon Bombs)[4] שנשאו עמם. הצנחנים הצליחו להודיע לסיירת ארתוסה על הצלחת ההתקפה כרבע שעה לפני המועד שבו עמדה להתחיל להפגיז את הסוללה מן הים.
ששים וחמישה מהצנחנים הבריטים נהרגו ונפצעו. מבין החיילים הגרמנים נפגעו כולם מלבד שישה[5].
לאחר הקרב, מאחר שנקבע שהגדוד התשיעי לא יחזיק בסוללה לאחר שיתוקה, הוא נסוג ממנה, כשהוא גורר עמו פצועים. חלק מהפצועים קשה הושארו מאחור – לפי הנטען משום שלבריטים לא היו חומרי חבישה מספיקים ולא אמצעים מספיקים להובילם משם.
למחרת יום הפלישה נכנסו שוב גרמנים לסוללה, ויש טענה כי הם החלו לירות בשניים מתותחיה אל חוף חרב (טענה זו שנויה במחלוקת). כך או כך, יחידת הקומנדו הבריטית מס' 3, שנחתה בינתיים מן הים, נצטוותה לשתק את הסוללה, שוב. היא שלחה למשימה שתי פלגות (פלגה – Troop, יחידת משנה של הקומנדו המונה כ-65 חיילים). הן כבשו את הסוללה באבידות קלות יחסית - אך סגן מפקד יחידת הקומנדו מס' 3 נהרג בקרב זה. כמו כן, בהתקפת נגד גרמנית בסיוע ארטילריה שנערכה לאחר מכן נפגעו רבים מחיילי שתי הפלגות.
כיבוש סוללת מרוויל על ידי הגדוד התשיעי – בכוח מוקטן מאוד וללא כלי נשק מסייעים – נחשבת לאחד ההישגים המרשימים ביותר של יחידות הצנחנים הבריטיות.
למפקד הגדוד התשיעי, סגן-אלוף אוטווי, הוענק עיטור אות השירות המצוין (Distinguished Service Order) על פעולתו בקרב זה ובקרבות נוספים במערכת נורמנדי.
מוזיאון סוללת מרוויל
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיום עומדים עדיין הבונקרים של הסוללה על תילם. מהמכשולים והתעלות שהוקמו סביבם לא נותר כמעט דבר. באחד מהבונקרים הוקם מוזיאון קטן המתאר את הקרבות שניהלו הצנחנים ואנשי הקומנדו לכיבוש המוצב. סמוך לבונקרים הוקם לוח זיכרון להתקפת הגדוד התשיעי. כמו כן הוצב שם מטוס דקוטה - דגם המטוס אשר שימש להצנחת הצנחנים שכבשו את הסוללה.
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קורנליוס ריאן, "היום הארוך ביותר", הוצאת מערכות, 1982.
- סטיבן אמברוז, "יום הפלישה", הוצאת זמורה ביתן, מאנגלית: מרדכי ברקאי, 1995 - תיאור מקיף של יום הפלישה משלב ההכנות ועד להשלכות שבעקבותיו.
- ג'ון גאלבין, "היורדים לקרב", הוצאת מערכות, 1972.
- ניל ברבר, "סוללת מרוויל" באתר 1940.co.uk. תאריך כניסה: 30 בינואר 2010.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ דיוויזיה זו הוצבה לאחר מלחמת העולם השנייה בארץ ישראל, וחייליה זכו שם לכינוי "הכלניות".
- ^ ראו הערך באנגלית
- ^ ראו הערך באנגלית
- ^ ראו בערך באנגלית.
- ^ סטיבן אמברוז, "יום הפלישה", הוצאת זמורה ביתן, מאנגלית: מרדכי ברקאי, 1995, עמודים 198-200.