עשרת ספרי ההיסטוריה

עשרת ספרי ההיסטוריה
Historiarum libri decem

עמוד פתיחה של הספר הראשון מבין "עשרת ספרי ההיסטוריה"
מידע כללי
מאת	גרגוריוס מטור
שפת המקור	לטינית של ימי הביניים
סוגה	פרוזה

עשרת ספרי ההיסטוריה (בלטינית: Decem Libri Historiarum) ידוע גם בשם דברי ימי הפרנקים (בלטינית: Historia Francorum) הוא חיבור היסטורי בן 10 ספרים, אשר נכתב על ידי גרגוריוס, בישוף העיר טור (573–594), ובו הוא מתאר את תולדות העולם מראשיתו ועד לתקופתו. גרגוריוס החל לכתוב את הספרים בהיותו בן 38, וההערכה היא שהם נכתבו בין השנים 575 ל-591.

הפתיחה

בפתיחה של חיבורו מסביר גרגוריוס מדוע הוא נטל על עצמו לכתוב את תולדות הפרנקים:

"בשעה שהתרבות הספרותית שוקעת, יתר על כן, נעלמת מערי גאליה, ונעשים מעללים טובים ורעים - עמים משתוללים בפראות; זעמם של המלכים גואה; הכנסייה מותקפת על ידי מינים וזוכה להגנת הקתולים; אמונת ישו שבערה [בלב] רבים, מתקררת [בלבם] של לא מעטים; והכנסיות עצמן התעשרו [מתרומות] המאמינים ונשדדו על ידי בוגדים - אין בנמצא אף אדם מלומד הבקיא באומנות הכתיבה (grammaticus) המאומן בדיאלקטיקה שיתאר מעללים אלה בפרוזה או בשירה. רבים מקוננים לעיתים קרובות באמרם: "אוי לימינו, שלימוד הספרות נעלם מביננו, ואין בנמצא בין האנשים ולו רטור (אדם המתמחה ברטוריקה) שיכול להעלות על הכתב את מאורעות ההווה."

בשמעי השכם והערב תלונות אלה ודומות להן, נטלתי על עצמי לשמור על זיכרון העבר למען הדורות הבאים. ועל אף סגנוני המגושם, לא יכולתי להחריש [לנוכח] המאבק בין הרשעים (הפגאנים והכופרים) לבין מי שחיים ביושר (הנוצרים הקתולים). יתר על כן, שאבתי עידוד מכך שרבים מבני דורי אומרים לעיתים קרובות: "מעטים מבינים את הנואם המלומד אך רבים מאד [מבינים] את דבריו של האיש הפשוט"."

הספרים

הספר הראשון בחיבור עוסק בתקופה שמבריאת העולם ועד שנת 397. על אף שהספר נטול כל ערך היסטורי, ניתן ללמוד ממנו על תפיסת המקרא וההיסטוריה הרומית בתקופתו של גרגוריוס. בספר זה הוא מזכיר את פאראמונד כמלך הראשון של הפרנקים.

הספרים השני, השלישי והרביעי סוקרים את תולדות האימפריה הפרנקית מתקופתו של כלוביס ועד שנת 575, השנה בה התחיל גרגוריוס לכתוב את חיבורו. לספרים אלה ישנו ערך היסטורי מסוים, אך הם עדיין נחשבים כמקור שניוני, שכן גרגוריוס לא חי בתקופה הנדונה בספרים אלו, וסביר להניח שהתבסס בכתיבתו על מקורות מוקדמים יותר מתקופת הממלכה (ככל הנראה מקורות כנסייתיים).

ששת הספרים האחרונים (5–10) אשר נכתבו בין השנים 575 ל-591, בהן היה גרגוריוס מטור פעיל ביותר הן כאיש כנסייה בכלל והן כבישוף העיר טור בפרט, מפורטים ביותר וערכם רב. אמנם גם ספרים אלו, כמו רוב החיבור, כתובים לעיתים כספרים היסטוריים ולעיתים בצורה הגיוגרפית, וכן הם אינם נטולי פניות (אבל שום יצירה היסטורית אינה כזאת), עדיין ניתן להפיק מהחיבור את המירב אם בוחנים נכון את הכתוב בטקסט ואת אשר לא כתוב בטקסט.

גרגוריוס גם מזהיר את אנשי הכנסייה לבל ישנו דבר מספריו, וישמרו אותם כמו שהוא כתב אותם:

"כתבתי עשרה ספרי היסטוריה, שבעה ספרי ניסים, וספר אחד על חיי האבות. חיברתי ספר פירוש לתהילים (שלא נשתמר) וספר על משרות הכנסייה. החיבורים הללו נכתבו אולי בסגנון לא מהוקצע, אך מזהיר אני את כולכם, בישופי האדון (הכוונה לישו) אשר ישלטו בכנסיית טור בעקבותיי, השפל, בבואו של האדון ישו כריסטוס ויום הדין [...], לבל תניחו לעולם לספרים האלו לאבד, או להיכתב מחדש תוך בחירת חלקים אחדים והשמטת אחרים, אלא תשאירום בינכם בשלמותם וללא פגע, כפי שהנחתי אותם אני"

התנצרותו של כלוביס

אחד האירועים החשובים ביותר שקרו בימי הביניים המוקדמים הייתה המרת דתו של כלוביס, מלך הפרנקים, מהדת הפגאנית לנצרות הקתולית. גרגוריוס מביא אנקדוטה מעניינת על אופיו ה"נוצרי" כביכול של כלוביס טרם התנצרותו (סיפור האגרטל מסואסון), ואת הסיבות אשר הביאו להתנצרותו, וקבלתו את ישו כאל.

סיפור האגרטל מסואסון

קטע מהספר בכתב יד מהמאה ה-7.

במסגרת תיאורו את ניצחון הפרנקים על הרומאים, כולל גרגוריוס אנקדוטה שהתרחשה בעת שכלוביס היה עדיין פגני: בשנה החמישית למלכותו (486) יצא כלוביס למלחמה נגד סיאגריוס, שישב בעיר סואסון. במהלך כיבוש העיר, בזז צבאו של כלוביס כנסיות רבות ומאחת מהן לקחו לוחמיו אגרטל. בישוף אותה כנסייה ביקש להחזיר את האגרטל, וכלוביס הודיע לו שאם האגרטל ייפול בגורל בידיו בחלוקת השלל, ימלא את בקשתו. כלוביס ביקש מלוחמיו שיסכימו לתת לו את האגרטל, חלקם הסכימו אולם אחד מהם זעם על כך, והשליך גרזן על האגרטל. כלוביס מסר את האגרטל לשליח הכנסייה, וכעבור שנה כינס את צבאו, לקח את גרזנו של האיש שזרק אותו על האגרטל, החדיר את הגרזן לתוך ראשו, ואמר: "כך עשית לאותו אגרטל בסואסון". החייל הסורר דרש לקיים את המנהג העתיק של חלוקת השלל על פי גורל, ונרצח בשל כך על ידי כלוביס, אלא שגרגוריוס מעניק לכך הסבר נוצרי שמצדיק את המעשה כגמול הולם לשבירת האגרטל. סיפור האגרטל מתבסס כנראה על מקור כנסייתי. רמיגיוס, בישוף העיר ריימס, הוריש בצוואתו לכנסיית ריימס אגרטל שקיבל מכלוביס, ובמקום אחר גרגוריוס מציין כי הכיר את ספר תולדות חייו של רמיגיוס. אם כך, ייתכן כי הבישוף בסיפור האגרטל הוא רמיגיוס, הבישוף שהטביל את כלוביס לנצרות. סיפור האגרטל מציג את כלוביס כבעל רגשות נוצריים וכרוחש כבוד לפולחן הקתולי, עוד טרם התנצרותו, וזאת כדי להסביר מדוע הוא נבחר לייסד את השושלת הפרנקית הנוצרית הראשונה.

טקס הטבילה

בספרו השני (פרקים 29–31), גרגוריוס מתאר בהרחבה את הסיבות לקבלתו של כלוביס את הנצרות הקתולית, וכן את טקס הטבילה עצמו:

פרק 29: "המלכה כלוטילדה ילדה למלך בן בכור. היא ביקשה להטביל את בנה, והאיצה בעקשנות בכלוביס להתיר זאת, באומרה: "האלים שאתה עובד להם אינם אלה הבל. אין בכוחם להושיע את עצמם, לא כל שכן אחרים. הרי הם מפוסלים באבן, בעת ובמתכת. השמות שנתת להם הם שמות בני אדם ולא אלוהים [...]"

פרק 30: המלכה לא חדלה להטיף לו [לכלוביס] שיכיר באל האמת וינטוש את האלילים, אך בשום אופן לא יכלה להעבירו לאמונה הזאת, עד אשר פרצה מלחמה באלמנים, ובמהלכה נאלץ להודות, מחמת ההכרח, במה שתחילה מיאן לעשות. והיה בהתנגש הצבאות בקרב, נהרגו רבים מכל אחד מהם, וצבאו של כלוביס היה עד מהרה קרוב להכחדה. כיוון שראה את המתרחש, נשא המלך את עיניו השמימה ואמר בלב מלא חרטה והוא נרגש עד דמעות:

"ישו כריסטוס, אתה שכלוטילדה טוענת כי בן אלוהים חיים אתה, המואיל לעזור לסובלים ולהעניק ניצחון לשמים בך את מבטחם, מתחנן אני בחסידות לזכות בתהילת סיועך. אם תיתן לי ניצחון על האויבים האלה, ואם אחוש בסגולה זו שהעמים העובדים אותך הכירוה, אאמין בך ואטבל בשמך. שהרי קראתי לאלילי, אך הרגשתי כי רחוקים הם מלהצילני. על כן מאמין אני עתה שאין להם הכוח אשר יוחס להם, מכיוון שאינם באים לעזרת מאמיניהם. אני קורא עכשיו לך, ורוצה להאמין בך, למען איחלץ מאויבי".

ובעודו אומר את הדברים הללו, הפנו האלמנים עורף והחלו לנוס. ובראותם כי מלכם נהרג התמסרו לידיו של כלוביס, באומרם: "מבקשים אנו לבל יאבד עוד העם, שהרי אנשיך אנו". והוא, אחרי שסיים את המלחמה, אסף את עמו ושב בשלום, סיפר למלכה כיצד זכה בניצחון בקראו בשם כריסטוס.

פרק 31: אז זימנה המלכה בחשאי את רמיגיוס הקדוש בישוף העיר ריימס, וביקשה ממנו שיחדיר בלבו של המלך את דברי הישועה. ולאחר שבא אליו לבדו, החל אותו כוהן לשכנע שיאמין באלוהי האמת, בורא שמים וארץ, וינטוש את האלילים, שאין הם יכולים להועיל לא לו לא לאחרים. והוא השיב: "שמעתי דבריך ברצון, אב קדוש ביותר, אך נותר מכשול אחד: העם הולך אחרי אינו רוצה לנטוש את אליליו. ואולם אלך אליהם ואדבר איתם, כפי שדיברת אליי". בפגישתו עם אנשיו, עוד בטרם יאמר דברו, הקדימו האל הכל יכול, והכל הריעו פה אחד: "מלך חסיד, אנו דוחים מעלינו את האלילים בני התמותה ואנו מוכנים להישמע לאלוהי הנצח, שרמיגיוס מטיף לו".

הדבר הובא לידיעתו של הבישוף, אשר מלא שמחה ציווה להכין את אגן הטבילה. הכיכרות הוצלו בחופות צבעוניות, הכנסיות קושטו במסכים לבנים, הוכן אגן הטבילה, הופצו ניחוחות בשמים, הודלקו נרות שעווה מפיחי ריח נעים, וכל היכל הטבילה התמלא ניחוח שמימי. אלוהים מעניק במידה כזו את חסדו לנוכחים, עד כי סברו כי נישאים הם על גלי הריח לגן העדן.

[...] כך, לאחר שהכיר המלך באל הכל יכול שבשילוש, נטבל בשם האב הבן ורוח הקודש, ונמשך בשמך המשחה הקדוש בסימן הצלב של כריסטוס"

אירוע זה הפך את המלך כלוביס למלך החזק באירופה, שכן מעתה הייתה הכנסייה הקתולית לצידו, והממלכה הפרנקית הייתה לממלכה נוצרית, ולפיכך הייתה לממלכה החזקה במערב אירופה.

נקמת דם בחברה הפרנקית

גרגוריוס מתאר בספר את אחת ממריבות הדמים הקשות שהתחוללו במחוז טור, בתקופה שכיהן שם כבישוף. מריבה זו החלה ברצח משרתו של כומר הכפר על ידי אחד החוגגים בליל חג המולד. את מותו של המשרת ביקש לנקום סיכאריוס, ידידו של הכומר, אולם אוסטריגיסילוס, שבו רצה להתנקם, הקדים והרג את משרתיו של סיכאריוס. נערך משפט בבית המשפט המקומי ורוצח המשרתים חויב לשלם קנס. סיכאריוס הסכים לפסק דין זה, אך כעבור מספר ימים שמע כי הרכוש שגנב ממנו הרוצח נמצא בבית משפחתו של כראמנסינדוס. לכן פרץ לבית זה, רצח את יושביו ולקח משם את רכושו. גרגוריוס, בהיותו בישוף, ניסה להשכין שלום בין הצדדים, וכדי לקטוע את מעגל הדמים הציע כי הכנסייה תשלם את כופר הנפש עבור הרוצח. אולם הצד של כראמנסינדוס, שביקש לנקום את דמם של בני משפחתו, סירב לקבל את הכופר. בעקבות זאת התכונן סיכאריוס לצאת אל המלך (כרשות משפטית עליונה, כדי שימצא אותו צודק ויטהר אותו מאשמה). בעקבות שמועה כי סיכאריוס מת, בזז כראמנסינדוס את ביתו, הרג את עבדיו ושרף את כל הבתים באחוזתו. השניים התייצבו בעיר למשפט רוזן מחוז טור, והשופטים פסקו כי כראמנסינדוס יפסיד חצי מדמי הכופר שהיה זכאי להם קודם. פסק דין זה סתר את החוק ונועד להרגיע את הרוחות. את החצי האחר של הכופר צריך היה סיכאריוס לשלם, אולם הכנסייה שילמה במקומו, וכך השניים התפייסו ונשבעו זה לזה כי לא תהיה נקמת דם. לאחר מכן הפכו השניים לחברים קרובים, אולם בזמן משתה, אמר סיכאריוס השיכור לכראמנסינדוס כי בזכות כופר הנפש שקיבל ממנו, נעשה עשיר, ולכן עליו להודות לו על כך שהרג את קרוביו. כראמנסינדוס זעם על הפגיעה בכבודו ושיסף את ראשו של סיכאריוס. לאחר מכן תלה את גופתו העירומה על מוט של גדר, ויצא אל המלך כדי שימצא אותו צודק ויטהר אותו מאשמה.

ראו גם

• האימפריה הפרנקית

לקריאה נוספת

• אריך אוארבך, "סיכאריוס וכראמנסינדוס", בתוך: אורה לימור, יצחק חן, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, נספח א, עמ' 329–338 (דיון בסיפורו של גרגוריוס מטור על נקמת דם, המופיע בעמ' 241–246).

קישורים חיצוניים

• הטקסט המלא של הספרים (בלטינית), באתר The Latin Library
• ספרים 1–10 בתרגום לאנגלית