לדלג לתוכן

נגורנו קרבאך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרפובליקה של ארצאך
הרפובליקה של קרבאך עילית
Արցախի Հանրապետություն
Нагорно-Карабахская Республика
דגלסמל
מנזר גאנדזאסר
מנזר גאנדזאסר

לחצו כדי להקטין חזרה

קזחסטןרוסיהאוקראינהמולדובהרומניהפוליןסלובקיההונגריהסרביהקוסובומקדוניה הצפוניתבולגריהיווןאלבניהחצי האי קריםטורקיהדרום אוסטיהאבחזיהגיאורגיהאזרבייג'ןארמניהנגורנו קרבאךנחצ'יבאןאוזבקיסטןקירגיזסטןטג'יקיסטןאפגניסטןפקיסטןטורקמניסטןאיראןכוויתעיראקערב הסעודיתסוריהלבנוןקפריסיןירדןישראלמצריםלוב
המנון לאומי ארצאך חופשית ועצמאית
ממשל
משטר רפובליקה נשיאותית
ראש המדינה נשיא רפובליקת ארצאך
נשיא רפובליקת ארצאך אראיק הארטיוניאן
ראש הרשות המבצעת ראש המועצה המחוקקת
ראש המועצה המחוקקת ארתור טובמסיאן
שפה נפוצה

ארמנית

רוסית
עיר בירה סטפנקרט 39°48′55″N 46°45′7″E / 39.81528°N 46.75194°E / 39.81528; 46.75194
(והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת האספה הלאומית של הרפובליקה הארצאכית של נגורנו-קרבאך
גאוגרפיה
יבשת אסיה
אחוז שטח המים זניח
אזור זמן UTC +4
היסטוריה
הקמה   
- עצמאות[א]
- תאריך		 מאזרבייג'ן
10 בדצמבר 1991
פירוק כיבוש בידי אזרבייג'ן במלחמת נגורנו קרבאך השלישית
תאריך פירוק 1 בינואר 2024
ישות קודמת אזרבייג'ןאזרבייג'ן אזרבייג'ן
ישות יורשת אזרבייג'ןאזרבייג'ן אזרבייג'ן
כלכלה
מטבע

דראם ארמני

דראם ארצאכי‏ (AMD)
שונות
סיומת אינטרנט אין
קידומת בין־לאומית 374

נַגוֹרְנוֹ-קַרָבָּאך (ברוסית: нагорный Карабах) הוא חבל ארץ בהרי הקווקז, אשר באופן היסטורי אוכלס על ידי ארמנים אתניים בני הדת הנוצרית. בחבל פרץ סכסוך נגורנו קרבאך בין האזרים לארמנים על הריבונות בו. אזרבייג'ן רואה בחבל חלק משטחה והוא הוכר ככזה על ידי הקהילה הבין-לאומית, אולם הארמנים הצליחו להשיג בו שליטה דה פקטו עד ספטמבר 2023.

בתקופת השלטון הסובייטי בקווקז נגורנו קרבאך הייתה אובלסט אוטונומי בשליטת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האזרית. בשנת 1988 החליט הפרלמנט של נגורנו קרבאך על עריכת משאל עם על איחוד עם הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית. החלטה זו הובילה לפרוץ מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה בין אזרבייג'ן לארמניה. במהלך המלחמה התפרקה ברית המועצות, והאזור הוכר על ידי הקהילה הבין-לאומית כחלק מאזרבייג'ן.

בין השנים 1988–1994 התחוללה מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה, שבה נהרגו כ-30 אלף בני אדם, ומעל למיליון איש הפכו לפליטים. ארמניה ניצחה במלחמה ובשטח הוקמה "רפובליקת ארצאך" (אנ') העצמאית, לאחר משאל עם שהוחרם בידי המיעוט האזרי בחבל. אף מדינה לא הכירה בעצמאות הרפובליקה, ובפרט לא ארמניה, אך דה פקטו היא שלטה בחבל. בשנת 1994 השלימו הארמנים את ההשתלטות על החבל ואזור חיץ סביבו, המהווה 8% משטח אזרבייג'ן. אזור החיץ כולל גם את כל השטח שהפריד את המובלעת מארמניה, ויצרו רצף טריטוריאלי מארמניה לחבל העצמאי, תוך שהם השתלטו גם על שבעה מחוזות אזרים, ממזרח לאזור המריבה.

בשנת 2020 פרצה מלחמת נגורנו קרבאך השנייה, בה איבדה ארמניה את השליטה על אזור החיץ, אך לא על המובלעת. בהסכם הפסקת האש שנחתם בסיום המלחמה, נקבע שהמעבר בין המובלעת לארמניה יתאפשר דרך מסדרון לצ'ין (אנ'), מסדרון צר שבשליטת רוסיה. באפריל 2023 חסמה אזרבייג'ן את מסדרון לצ'ין, ובכך ניתקה את המובלעת מארמניה.[1] באוגוסט 2023 עתרה ארמניה למועצת הביטחון של האו"ם בבקשה לכנס דיון חירום בנושא.[2] בספטמבר 2023 פתחה אזרבייג'ן במלחמת נגורנו קרבאך השלישית וכבשה את החבל תוך יום אחד, מרבית הארמנים תושבי החבל נטשו אותו, וממשלת ארצאך הודיעה על פירוקה.[3]

אטימולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה "נגורנו" מקורה ברוסית, נגזרת מ"נגורני" (нагорный), שם תואר שפירושו "נמצא על רמה", כלומר רמת קרבאך. המינוח האזרי דומה, שום התואר "dağlıq" (הררי) ומכאן קרבאך ההררי או "yuxarı" (עילית, עליון) – קרבאך עילית/הקרבאך העליון. "קרבאך" (אנ') בעצמו הוא חבל ארץ, שבתוכו שוכנת הרמה הררית גורנו קרבאך. המינוח בשפות השונות נובע מהמילה "קרבאך" בתוספת אחד משמות התואר הללו. בצרפתית, למשל, החבל נקרא Haut-Karabakh, שפירושו "קרבאך עילית".

המילה "קרבאך" מורכבת משני חלקים: קארא (=שחור) ו-באך (=גן), כלומר גן שחור. המילה באך או באע' (باغ) מגיעה מהשפה הפרסית והיא נפוצה גם בשפות אחרות כגון פשטו, כורדית, אורדו, אזרית, ארמנית, גאורגית ועוד (בשפות טורקיות: bāgh). משמעותה גן או פרדס.

השם "נגורנו קרבאך" היה שמו הרשמי של מחוז סובייטי אוטונומי בשליטה ארמנית: "המחוז האוטונומי של נגורנו קרבאך" (אנ') שבעצמו שכן בתוך הרפובליקה האזרית הסובייטית. מינוח דומה לא מופיע בארמנית. בארמנית האזור נקרא "ארצאך" על שם מחוז זה בתקופת ממלכת ארמניה העתיקה.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האומה הארמנית התפתחה בימי קדם בסביבות האלף ה-2 לפנה"ס. הממלכה הארמנית הראשונה, אוררטו, נוסדה במאה ה-9 לפנה"ס. האזור הגאוגרפי המכונה רמת ארמניה סובב את ימת ואן וגובל בכורדיסטן, אסיה הקטנה, הרי זגרוס ורכס הקווקז הקטן. שיא התפרשותה הטריטוריאלית של הממלכה הארמנית הגיע בתקופת מלכות טיגראנס הגדול במאה ה-1 לפנה"ס. ארמניה הייתה האומה הראשונה שקיבלה את הנצרות כדתה הראשית, והתפתח בה בפרט זרם הכנסייה האפוסטולית הארמנית. קהילה ארמנית נרחבת עברה לקיליקיה, בעיקר עקב בריחה מהשושלת הסלג'וקית, ובעת מסעי הצלב הוקמה ממלכת קיליקיה הארמנית.

במהלך העת החדשה המוקדמת הייתה התחלקה האומה הארמנית. במזרח חיו תחת שלטון פרסי שחילק את שטחי האימפריה הארמנית ל"חאנים", אזורים אדמיניסטרטיביים שונים שנשלטים בידי שליט שנבחר על ידי הנהגת האימפריה. במערב חיו תחת שלטון עות'מאני. שנגורנו קרבאך נכללה בשטחי האימפריה הארמנית מימיה הראשונים ונכללת בחאן החדש שהוקם ונקרא חאנות קרבאך (אנ').

בהתאם להסכם קורקָצ'אי (רו')[ב] בין האימפריה הרוסית והאימפריה הפרסית, שנחתם בשנת 1805, הפכה חאנות קרבאך למדינת חסות של האימפריה הרוסית. מעמדה זה קיבל אשרור בהסכם גוליסטן משנת 1813, שבו למעשה האימפריה הפרסית ויתרה על השליטה בה עוד לפני שהשליטה על כל עבר הקווקז עברה לידי האימפריה הרוסית בהתאם להסכם טורקמנצ'אי (1828). בעקבות הסכם השלום היה חילופי אוכלוסין בין האימפריות, כאשר אזרים מוסלמים מצד אחד היגרו לתחומי האימפריה הפרסית וארמנים נוצרים מהאימפריה הפרסית היגרו לתחומי האימפריה הרוסית. ההגירה חידדה את המאזן הדמוגרפי בנגורנו קרבאך.[4]

השלטון הרוסי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1822, התפרקה חאנות קרבאך רשמית והפכה לחלק מפלך אליזבטפול (אנ') של מלכות המשנה של הקווקז. הגישה המסורתית של האימפריה הרוסית לאזור הקווקז הייתה ניצול הסכסוכים בין הקבוצות האתניות לשם קידום השפעתה של האימפריה הרוסית. מגמה זו נמשכה במדיניות "הפרד ומשול" גם בתקופת השלטון הסובייטי בקווקז.

התפוררות האימפריה הרוסית והקמתן של מדינות עצמאיות לזמן קצר, הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן מחד והרפובליקה הראשונה של ארמניה מאידך, בשנת 1918, הביאה לניצני הסכסוך, והוא נמשך עד לכיבוש הסובייטי של הקווקז. הסכסוך הטריטוריאלי לא שכך עד 1920, כששתי המדינות הצעירות הפכו לחלק מברית המועצות. במהלך תקופה זו, אזרים רבים נהרגו בידי ארמנים.

השטח ייועד להיות חלק מהרפובליקה הסובייטית הארמנית. בפועל, בשנת 1924 הכריז השלטון הסובייטי על קרבאך כאוטונומיה בתוך שטח אזרבייג'ן. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה ברצון של השלטון הבולשביקי החדש לרצות את טורקיה, תחת מנהיגותו של אטאטורק, ולהעניק לאזרבייג'ן העשירה בנפט והמוסלמית מעמד בכורה ושליטה על הארמנים והנוצרים שבתוכה,[5] או במדיניות הפרד ומשול המסורתית של השלטון הרוסי, או בשניהם גם יחד.

ההרכב הדמוגרפי של המחוז האוטונומי של נגורנו קרבאך (באחוזים)[6]
1939 1959 1970 1979 1989
ארמנים 88.0 84.4 80.5 75.9 76.9
אזרים 9.3 13.8 18.1 23.0 21.5
אחרים 2.7 1.8 1.4 1.1 1.6
סה"כ 100.0 100.0 100.0 100.0 100.0

האוכלוסייה הארמנית בחבל הארץ תמיד היוותה רוב מוחלט. אף על פי כן, השינוי הדמוגרפי בקראבך וירידת חלקם של הארמנים באוכלוסייה עקב גידול טבעי נמוך והגירה לרוסיה היו הרקע לטענות הארמנים על מדיניות דמוגרפית מכוונת של אזרבייג'ן להקטנת האוכלוסייה הארמנית בקרבאך ולתביעתם להסתפח לתחומי הרפובליקה הארמנית של ברית המועצות. לאחר כמה עשורים של רגיעה, בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, כשמיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון במוסקבה והחל ברפורמות דמוקרטיות במדינה, החליטו תושביו הארמנים של אזור נגורנו קרבאך להסב את תשומת לבם של ראשי הסובייטים לבעיה. הם התלוננו על "אזריזציה" כפויה של האזור, ודרשו להבטיח בו רוב ארמני. באוגוסט 1987, ערכו תושביו הארמנים של אזור נגורנו קרבאך משאל עם בלתי פורמלי.[7] הסובייט העליון של ארמניה פנה לסובייט העליון של ברית המועצות וביקש תמיכה בהצטרפות החבל לארמניה. פנייה זו נדחתה, וכוחות של צבא ברית המועצות נשלחו לירוואן כדי למנוע הפרות סדר. האירוע החיש את ההתפרצות האלימה של הסכסוך.

ב-13 בפברואר 1988, תושבי קרבאך הארמנים החלו להפגין בעיר הבירה שלהם, סטפנקרט, בעד איחוד עם הרפובליקה הארמנית. שישה ימים לאחר מכן הצטרפו אליהם צעדות המוניות בירוואן, בירת ארמניה. ב-20 בפברואר של אותה שנה, החליטה מועצת הנציגים של חבל נגורנו קרבאך לבקש שהאזור יועבר לארמניה. מוסקבה דחתה דרישה זו. ב-22 בפברואר 1988 התקיים העימות הישיר הראשון של הסכסוך, כשקבוצה גדולה של אזרים צעדו מאגדם לאזור המאוכלס בארמנים אסקראן. האזרים הרסו את הדרך בין שתי הערים, מה שהוביל לעימות שהידרדר לשני הרוגים מקבוצת האזרים, לפציעתם של חמישים כפריים ארמנים ומספר לא ידוע של שוטרים ואזרים. פליטים רבים עזבו את שתי המדינות כשהאלימות החלה, כשכל צד פוגע במיעוטים שבמדינתו.[8] ביולי 1988 החליטה נשיאות הסובייט העליון של ברית המועצות שהחבל יישאר באזרבייג'ן, ובכך דחתה את תביעת מועצת החבל לצרפו לרפובליקה הארמנית השכנה.[9]

בסתיו של 1989, החריף הסכסוך האתני בנגורנו קרבאך ובסביבתו, מה שהוביל את ברית המועצות להעניק לשלטונות אזרבייג'ן מרחב פעולה רב יותר של שליטה על האזור. ב-29 בנובמבר 1989, השליטה הישירה בנגורנו קרבאך הופסקה והאזור הוחזר לאזרבייג'ן.[10] המדיניות הסובייטית הפכה לחרב פיפיות, כאשר בישיבה משותפת של הסובייט הארמני העליון והמועצה הלאומית, הגוף המחוקק של נגורנו קרבאך, הכריזו על איחוד של נגורנו קרבאך עם ארמניה. בשנת 1989, האוכלוסייה של נגורנו קרבאך מנתה 192,000. 76% מהאוכלוסייה באותה תקופה היו ארמנים, 23% אזרים[דרושה הבהרה], והשאר מיעוטים כורדים ורוסים.[11] ב-26 בנובמבר 1991 ביטלה אזרבייג'ן את מעמדו האוטונומי של מחוז נגורנו קרבאך, ביצעה ארגון מחדש של החלוקה המנהלית במחוז והעבירה את השטח לשליטתה הישירה.

הפרלמנט של נגורנו קרבאך, שבמשך כל תקופת השלטון הסובייטי בקווקז היה אובלסט אוטונומי תחת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אזרבייג'ן, החליט בשנת 1988 לערוך משאל עם על איחוד עם ארמניה. החלטה זו הובילה לתחילת ההתנגשויות החמושות ולפתיחת מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה. במהלך המלחמה הטילו טורקיה ואזרבייג'ן הסגר על ארמניה שנמשך עד לשנת 1994. בשנת 1991 הכריזה הישות על עצמאותה, לאחר משאל עם, שהוחרם על ידי המיעוט האזרי בחבל. הדבר הביא להסלמת הסכסוך על השליטה בחבל ולמלחמה של ממש, שבה נהרגו כ-30 אלף בני אדם, ומעל למיליון איש הפכו לפליטים. בשנת 1994 השלימו הארמנים את ההשתלטות על החבל, וכבשו גם אזור חיץ מסביב לו, המהווה כשמונה אחוזים משטח אזרבייג'ן. אזור החיץ כולל גם את כל השטח שהפריד בין המובלעת ובין ארמניה, והארמנים הצליחו ליצור רצף טריטוריאלי בשליטתם בין ארמניה לחבל העצמאי. הארמנים השתלטו על שבעה מחוזות בתוך אזרבייג'ן ממזרח לאזור המריבה. סכסוך זה הוא אחד הסכסוכים עקובי הדם בין הסכסוכים שלאחר התפרקות ברית המועצות. זהו הסכסוך הארוך ביותר, ובעל מספר הנפגעים והיקף מעשי הזוועה הרב ביותר, שבוצעו על ידי הצדדים. זהו סכסוך אזרחי פנים-מדינתי ובין מדינתי בעת ובעונה אחת. מספר העקורים האזרים באזרבייג'ן מגיע לכמה מיליונים.

רפובליקת נגורנו-קרבאך

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגבול בפועל לאחר הסכסוך וחתימת פרוטוקול בישקק (1994)

החלת הריבונות הארמנית על שטחי נגורנו קרבאך האוטונומיים באזרבייג'ן הסובייטית הביאה ללחץ בינלאומי לנסיגתה. בסוף 1991 הקימו התושבים הארמנים את רפובליקת נגורנו-קרבאך (משנת 2017 רפובליקת ארצאך). בשנת 1992 הוקמה קבוצת מינסק (OSCE),[ג] שכללה את נציגי צרפת, גרמניה, הונגריה, איטליה, רוסיה, שוודיה ובלארוס, במטרה למצוא פתרון לסכסוך בדרכי שלום. באפריל 1993 שוגרו משקיפים מטעם הקבוצה לאזור, ובמקביל דרשה מועצת הביטחון מארמניה לפנות את כוחותיה מאזרבייג'ן.[ד] אולם למהלכים אלה לא הייתה השפעה בשטח.

ב-5 במאי 1994 נחתם פרוטוקול בישקק, הסכם הפסקת אש זמני בין נציגי ארמניה, אזרבייג'ן, נגורנו קרבאך ורוסיה, בבישקק שבקירגיזסטן. הוסכם כי הכוחות הארמניים ייסוגו מהשטחים שכבשו באזרבייג'ן ונגורנו קרבאך תקבל אוטונומיה תחת אזרבייג'ן. כמו כן הוסכם כי יינתן מעמד מיוחד למסדרון לצ'ין (אנ'), מעבר הרים באזור החיץ באזרבייג'ן המהווה את הדרך הקצרה ביותר מנגורנו קרבאך לארמניה, וכי יוצבו באזור כוחות שמירה על השלום מטעם רוסיה, דוגמת הכוח שהוצב בגאורגיה.[12] אף על פי שאזרבייג'ן חתמה על ההסכם הזמני בבישקק, היא לא חתמה על הסכם הקבע במוסקבה. מאז ערוכים הצבא האזרי והצבא הארמני לאורך קו הפסקת אש עמוס תעלות. למרות תקריות ירי שמתרחשות מעת לעת, הפסקת האש נשמרה.

אף על פי שההסכמות שהושגו בין הצדדים היו לא מבוטלות, לא הוסכם מה יהיו מרכיבי כוח שמירת השלום שיוצב באזור. ארמניה דרשה שהכוח יהיה מורכב מרוסים, אשר נטו לטובתם. אזרבייג'ן דרשה שכוח מטעם הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה יעמוד ביחד עם הכוח הרוסי, היות שהאזרים חששו מאותה נטייה רוסית לטובת ארמניה. הארמנים בנגורנו קרבאך התנגדו להכללת חיילים טורקיים בכוח הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה, מחשש לנטייה הטבעית שלהם להעדיף את האזרים.

ב־25 בינואר 2005 אימצה האספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה (PACE) את החלטה 1416 המגנה את הטיהור האתני כנגד האוכלוסייה האזרית וקוראת לנסיגת הכוחות הארמניים משטח אזרבייג'ן.

בנובמבר 2007 הוצע הסכם שלום שנקרא עקרונות מדריד (אנ'). הגרסה הראשונה של ההסכם הוצגה לשרי החוץ של ארמניה ואזרבייג'ן בכנס השרים שהתקיים בנובמבר 2007 במדריד. זו הייתה גרסה מתוקנת של הצעת הסדר השלום של קבוצת מינסק (בראשות צרפת, רוסיה וארצות הברית) מקיץ 2006. העקרונות שהתבססו על הסכמי הלסינקי משנת 1975, הציעו כי בשלב הראשון ייסוגו הכוחות הצבאיים הארמנים ממחוזות אגדם, פיזיולי, ג'בריל זנגלן וקובאדי וכן מ-13 כפרים במחוז לצ'ין. כמו כן הוצע גם לפרז את השטח הנשלט על ידי הכוחות הארמנים ולפנות את המוקשים שבו. בשלב השני ייסוגו הכוחות הארמנים ממחוז לצ'ין ומחוז קלבג'ר, ובמקביל תחזור האוכלוסייה האזרית לנגורנו קרבאך. כוחות "שמירת השלום" ייפרסו להבטחת ביטחונם של הפליטים השבים לבתיהם הנטושים. נגורנו קרבאך תקבל רמה גבוהה של אוטונומיה בדומה לזו המתקיימת בטטרסטן שבתחומי הפדרציה הרוסית. ההצעה נתקבלה בשביעות רצון מצד האזרים אולם נדחתה בידי ארמניה והפזורה הארמנית במערב.

ב-2 באפריל 2016 דווח כי קרבות פרצו בין כוחות ארמניים לכוחות אזריים במובלעת.[13]

בשנת 2017 החליטו התושבים על שינוי שם המדינה ל"רפובליקת ארצאך".

תוצאות המלחמה בשנת 2020 והפסקת האש שנחתמה בעקבותיה

ב-28 בספטמבר 2020 דווח כי קרבות פרצו בין כוחות ארמניים לכוחות אזריים במובלעת.[14] הצדדים הכריזו על מלחמת נגורנו קרבאך השנייה. בדומה למלחמת נגורנו קרבאך הראשונה גם בסכסוך זה נתמכת אזרבייג'ן על ידי טורקיה, לעומת ארמניה שנתמכת על ידי יוון. במאבק זה רוסיה מכרה נשק לשתי המדינות, וישראל מכרה נשק לאזרבייג'ן.[15] המלחמה הסתיימה בעקבות הסכם הפסקת האש של נגורנו קרבאך (2020). הוסכם על פיזור 2,000 משקיפים רוסים. האזרים השתלטו על חלק מהשטח.

עד המלחמה בשנת 2020 היה רוב האזור תחת שליטת הצבא הארמני. בנושא זה ובעניינים אחרים, קיימו ארמניה ואזרבייג'ן שיחות שלום בתיווך הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה. לאחר המלחמה, בשנת 2021, נערכה פסגה משולשת של נציגים רוסים, ארמנים ואזרים במטרה להשיג הסדרים על שליטה ופיתוח כלכלי באזור.

במאי 2021, הייתה הסלמה באזור שבאה לידי ביטוי בכמה תקריות.[16]

ביולי 2022 החלה אזרבייג'ן ליישב את השטחים ששוחררו מידי הבדלנים הארמנים. עימותים בין הלוחמים האזרים והארמנים התחוללו באוגוסט 2022.[17] ההתלקחויות האחרונות התמקדו במחלוקת על מסדרון לצ'ין, הכביש היחיד המקשר בין ארמניה לסטפנקרט, וכן ביחס של אזרבייג'ן לכוחות הנתמכים על ידי ארמניה השוכנים בישות.[18] לאחר יותר מחודש פרצו קרבות קשים ליד הגבול המשותף בין הצדדים.[19][20] הם נמשכו שלושה ימים והיו קשורות לחבל סינוק הארמני השוכן בין נגורנו קרבאך לנחצ'יבאן.[21]

בינואר 2023, שבה המתיחות סביב המובלעת הארמנית בקווקז, בעקבותיה חסמו האזרים באפריל את מסדרון לצ'ין (אנ'), הציר היחיד שחיבר אותה לארמניה.[22] באוגוסט 2023 עתרה ארמניה למועצת הביטחון של האו"ם בבקשה לכנס דיון חירום בנושא. ב-10 בספטמבר 2023 שני הצדדים הגיעו להסכם. הארמנים קיבלו את פתיחת מסדרון לצ'ין בתמורה לפתיחת מסדרון מהצד האזרי.[23]

הכיבוש האזרבייג'ני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת נגורנו קרבאך השלישית

ב-19 בספטמבר הודיעה אזרבייג'ן על תחילת מבצע "נגד הטרור" בחבל,[24][24] עקב טענה ששניים מחייליה נהרגו ממוקש שהטמינו ארמנים.[25] לפי אזרבייג'ן, המבצע נועד לגרש כוחות ארמניים מהחבל.[26] כעבור יממה[27] אזרבייג'ן הפסיקה את המבצע וטענה כי הארמנים הסכימו לפרז לחלוטין את המסדרון בין המדינות מצידם וקיבלו את כל הדרישות של ממשלת אזרבייג'ן.[28] לפי ההסכם, הכוחות הבדלניים הארמניים הסכימו להתפרק מנשקם ולדון על הטמעת החבל באזרבייג'ן. נקבע גם כי כוחות צבא ארמניה יורחקו מהחבל ומאזור מעבר לצ'ין. ראש ממשלת ארמניה טען כי ממשלתו לא הייתה מעורבת בניסוח ההסכם וכי כוחות הצבא של ארמניה לא נוכחים בחבל מאז אוגוסט 2021.[29][30] ב-23 בספטמבר אישרה רוסיה כי הבדלנים הארמנים בנגורנו קרבאך התפרקו מנשקם בכפוף להסכם הפסקת האש.[31]

ב-28 בספטמבר 2023 ממשלת רפובליקת ארצאך הבדלנית חתמה רשמית על פירוקה, שייצא לפועל עד 1 בינואר 2024.[32] צבא אזרבייג'ן כבש את כל הערים בחבל, ומרבית תושביו הארמנים נמלטו לארמניה[32], עקב חשש מטיהור אתני,[33][34] אותו הכחישה אזרבייג'ן.[25] משרד החוץ האזרי קרא לאזרחים הארמנים שלא לעזוב את החבל, והציע להם להפוך להיות חלק מאזרבייג'ן.[35] נשיא אזרבייג'ן, אילהם אלייב, הצהיר כי ארצו מתכוונת ליישב את החבל באזרחיה שגורשו מהחבל בתקופת השלטון הארמני.

דמוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן היסטורי בשטח ישבו בעיקר ארמנים. ב-1989 מנתה אוכלוסייתה 192,000 נפש. האוכלוסייה באותה עת הייתה בעיקר ארמנית (76%) ואזרית (23%), עם מיעוט רוסי וכורדי. לפני מלחמת נגורנו קרבאך השלישית בשנת 2023, 95% מהאוכלוסייה בחבל הייתה ארמנית. אולם רובם ככולם נמלטו עקב הכיבוש האזרבייג'ני.

הכרה בין לאומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה לא זכתה להכרה מאף אחת מהמדינות החברות באומות המאוחדות. עם זאת, היא זכתה להכרה מגופים מדיניים אחרים שאינם מוכרים – הרפובליקה האוטונומית של אבחזיה, טרנסינסטריה, ודרום אוסטיה. בנובמבר 2020 עברה בסנאט הצרפתי החלטה הדוחקת בממשלת צרפת להכיר ברפובליקת ארצאך. כמו כן, גורמים באיחוד האירופי הקימו ועדה שתשקול את שינוי מעמדה של הרפובליקה בעיני האיחוד.

גאוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחוזות אזרבייג'ן. שטח "נגורנו קרבאך" מסומן בירוק.

המדינה היא מובלעת בעלת שטח של 4,400 קילומטרים מרובעים ובירתה סטפנקרט. ידועה גם העיר ההיסטורית שושה, אשר לפני הסכסוך הייתה מאוכלסת בעיקר באזרים, וכעת היא עיר רפאים.

אזורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבלה השוואתית (נכון לתחילת ספטמבר 2023) של האזורים בנגורנו קרבאך עם הקבלה לאזורים בעת שליטת האזרים:

אזור ארמני אזור אזרי
אסקראן סטפנקרט (עיר), חוג'אלי
מארטקרט חלקים של קלבג'אר, טרטר
מרטוני שארית של חוג'אבנד
שאומיאן נאפטאלאן (עיר), חלק של גורנבוי

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נגורנו קרבאך בוויקישיתוף

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ עצמאותה של רפובליקת נגורנו קרבאך אינה מוכרת על ידי שום מדינה בעולם.
  2. ^ הסכם קוראקצ'אי (רו'), נקרא גם ההסכם הרוסי-קרבאכי, נחתם ב-14 במאי 1805, בין הנציב העליון של מלכות המשנה של הקווקז, פאבל ציציאנוב לבין נציג החאן האזרי, איברהים חליל חאן ג'אוואנשיר (אנ') ‏(1730–1806), מחאנות קראבך, ולפיו הפכה חאנות קרבאך לפרוטקטורט של האימפריה הרוסית.
  3. ^ קבוצת מינסק (OSCE)‏ (OSCE Minsk Group) – קבוצה שהוקמה מטעם הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה, ב-24 במרץ 1992 בהלסינקי, במטרה לעודד פתרון של שלום בסכסוך נגורנו קרבאך. האזרים מצידם טוענים למידה מסוימת של חוסר נייטרליות של הקבוצה כיוון שפזורה ארמנית נרחבת במדינות המשתתפות מונעות את הנייטרליות של הנציגים הקשובים לרצון בוחריהם.
  4. ^ החלטות האו"ם ביחס לסכסוך:
    החלטה 822 מה-30 באפריל 1993 קוראת להפסקת מעשי האיבה בין הצדדים ולנסיגת כוחות הכיבוש ממחוז קלבג'אר שנכבש בשלישי לאותו חודש.
    החלטה 853 מה-29 ביולי 1993 קראה לנסיגת כוחות הכיבוש ממחוז אגדם, שנכבש ב-23 ביוני של אותה שנה.
    החלטה 874 מה-14 באוקטובר 1993 קראה לנסיגת כוחות הכיבוש מהאזורים שנכבשו זה לא מכבר מחוז פיזולי (נכבש ב-23 באוגוסט של אותה שנה), מחוז ג'בראיל (26 באוגוסט), מחוז קובטלי (30 בספטמבר) וחזקה את החלטות 822 ו-853.
    החלטה 884 מה-12 בנובמבר 1993 קראה לנסיגת כוחות הכיבוש מהאזור שנכבש זה לא מכבר – מחוז זנגלן והעיר גורדיז, קראה לממשלת ארמניה להשתמש בהשפעתה על הכוחות הכובשים, וחזקה את החלטות 822, 853 ו-874.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אלכס נירנבורג, חסמה עורק: אזרבייג'ן מתקרבת להשתלטות על קרבאך, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 25 באפריל 2023
  2. ^ ציוץ של כאן חדשות ברשת החברתית אקס (טוויטר), 12 באוגוסט 2023
  3. ^ סוכנות הידיעות, [https://www.ynet.co.il/skqkdrflp המובלעת בנגורנו-קרבאך חתמה על מותה, מיליארדר ארמני הואשם ב"טרור"], באתר ynet, 28 בספטמבר 2023
  4. ^ George Long, The Penny Cyclopædia of the Society for the Diffusion of Useful Knowledge: V. 11, 1838, p. 175
  5. ^ מתוך מאמרו של אלכסיי זוורב, Ethnic Conflicts in the Caucasus, 1988-1994, פורסם ב-Bruno Coppieters (ed) “Contested Borders in the Caucasus” (Brussels: Vubpress, 1996), p. 37
  6. ^ אוכלוסיית המחוז האוטונומי נגורנו-קרבאך, מפקדי אוכלוסייה שפורסמו על ידי הסובייטים (Перепись населения СССР), (ברוסית)
  7. ^ Thomas de Waal, Black Garden: Armenia and Azerbaijan Through Peace and War, p. 22, ISBN 0814719457
  8. ^ Lieberman, Benjamin (2006). Terrible Fate: Ethnic Cleansing in the Making of Modern Europe . Chicago: Ivan R. Dee. pp. 284–92. ISBN 1-5666-3646-9.
  9. ^ רויטרס, הסובייט העליון: חבר נגורנו־ קרבאך לא יצורף לארמניה, חדשות, 19 ביולי 1988
  10. ^ The Encyclopedia of World History . Houghton Mifflin Harcourt. 2001. p. 906.
  11. ^ Miller, Donald E. and Lorna Touryan Miller. Armenia: Portraits of Survival and Hope . Berkley: University of California Press, 2003 p. 7
  12. ^ Scotland Liddel, The Armenia-Azerbaijan Conflict Over Karabakh: From History to Future Peace Prospects, ISBN 9789952809244
  13. ^ אתר למנויים בלבד אי-פי, קרבות קשים במובלעת הארמנית הבדלנית נגורנו-קרבאך שבאזרבייג'אן, באתר הארץ, 2 באפריל 2016
  14. ^ סוכנויות הידיעות, ‏טנקים עולים בלהבות: קרבות בין ארמניה לאזרבייג'ן, באתר ‏מאקו‏, 28 בספטמבר 2020
  15. ^ קרבות בין ארמניה לאזרבייג'ן שמאשימות זו את זו בהרג אזרחים, סרטון בערוץ "כאן חדשות", באתר יוטיוב (אורך: 2:38)
  16. ^ סוכנויות הידיעות, הרוג, שבויים וירי על מוצבים: חשש ממלחמה בגבול ארמניה-אזרבייג'ן, באתר ynet, 27 במאי 2021
  17. ^ הרוגים בקרבות בחבל המחלוקת בקווקז. רוסיה מזהירה: "המצב מידרדר", באתר ynet, 3 באוגוסט 2022
  18. ^ With Russia distracted, clashes rock Nagorno-Karabakh, POLITICO, ‏2022-08-05 (באנגלית אמריקאית)
  19. ^ קרבות עזים בגבול ארמניה-אזרבייג'ן, שמאשימות אחת את השנייה: "פרובוקציה", באתר ynet, 13 בספטמבר 2022
  20. ^ Ceasefire holds on Armenia-Azerbaijan border following deadly clashes, France 24, ‏2022-09-15 (באנגלית)
  21. ^ גילעד שדה, ארמניה חוששת מרצח עם נוסף, באתר זמן ישראל, 24 בספטמבר 2022
  22. ^ התלקחות בסכסוך בין ארמניה לאזרבייג'ן: מצור על נגורנו קרבאך, רוסיה יושבת בצד, באתר ynet, 24 בינואר 2023
  23. ^ אמיר בר-שלום, המלחמה השלישית בנגורנו קרבאך נדחתה, לעת עתה, באתר זמן ישראל, 10 בספטמבר 2023
  24. ^ 1 2 גיא אלסטר‏, בדרך למלחמה: אזרבייג'ן פתח ב"במבצע נגד טרור" בנגורנו-קרבאך, באתר וואלה, 19 בספטמבר 2023
  25. ^ 1 2 הארמנים בורחים מנגורנו-קרבאך, הרוגים בפיצוץ בתחנת דלק. רוסיה: "זו אשמתכם", באתר ynet, 25 בספטמבר 2023
  26. ^ אתר למנויים בלבד ליזה רוזובסקי, אזרבייג'אן: פתחנו במבצע "נגד טרור" בנגורנו-קרבאך; דיווח על הרוגים, באתר הארץ, 19 בספטמבר 2023
  27. ^ אתר למנויים בלבד ליזה רוזובסקי, אזרבייג'אן הכריזה על סיום המבצע בנגורנו-קרבאך, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2023
  28. ^ יאיר אמר, ‏ארמניה נכנעה: אזרבייג'ן עצרה את המבצע הצבאי, באתר "סרוגים", 20 בספטמבר 2023
  29. ^ אוריאל לוי, ‏אחרי יממה של קרבות מדממים: הושגה הפסקת אש בנגורנו-קרבאך, הכוחות הארמניים הסכימו להתפרק מנשקם, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 20 בספטמבר 2023
  30. ^ בהלה במובלעת הארמנית אחרי הכניעה ההיסטורית לאזרבייג'ן: "העולם עומד מנגד", באתר ynet, 20 בספטמבר 2023
  31. ^ "העולם הפקיר אותנו": המורדים הארמנים מתפרקים מנשקם, במובלעת מסתתרים במקלטים, באתר ynet, 23 בספטמבר 2023
  32. ^ 1 2 המובלעת בנגורנו-קרבאך חתמה על מותה, מיליארדר ארמני הואשם ב"טרור", באתר ynet, 28 בספטמבר 2023
  33. ^ אסף רוזנצוייג, ‏דרמה בנגורנו קרבאך: אלפים נוטשים את האזור לאחר התבוסה לאזרבייג'אן, באתר ‏מאקו‏, 25 בספטמבר 2023
  34. ^ אתר למנויים בלבד כ-28 אלף ארמנים עזבו את נגורנו-קרבאך, דיווח על עשרות הרוגים, באתר הארץ, 26 בספטמבר 2023
  35. ^ שירז תקווה ואלכס נירנבורג ויואב זהבי, הסכסוך בנגורנו-קרבאך: יותר מ-88 אלף פליטים ברחו לארמניה, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 29 בספטמבר 2023
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=נגורנו_קרבאך&oldid=40086367"