לדלג לתוכן

משפט אייכמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משפט אייכמן. גדעון האוזנר עומד, לשמאלו רוברט סרווציוס. אייכמן יושב בתא הזכוכית

משפט אייכמן הוא משפט שהתנהל בישראל בשנת 1961, ובו הועמד לדין הפושע הנאצי אדולף אייכמן על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, בגין מעשיו בשואה, שבסיומו נידון למוות והוצא להורג בתלייה, לאחר שערעורו ובקשת החנינה שלו נדחו.

אדולף אייכמן היה מבכירי המנגנון הנאצי בגרמניה, בדרגת אובר-שטורמבנפיהרר (סגן-אלוף) באס אס, מהאחראים הראשיים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת יהודים במהלך השואה. הוא היה אחראי מטעם הנאצים על כל משלוחי הרכבות והאקציות מרחבי אירופה אל מחנות הריכוז וההשמדה. בהונגריה הוא ניהל במישרין את השילוח, וכמעט חצי מיליון איש נרצחו בשואת יהודי הונגריה. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא ברח לארגנטינה, שם חי תחת השם הבדוי "ריקרדו קלמנט", עד לכידתו ב-1960 על ידי המוסד והבאתו לישראל.

משפט אייכמן השפיע עמוקות על זכר השואה. רבים מניצולי השואה פתחו לראשונה את סגור לבם בעת עדותם, וכך גברה תודעת השואה בציבור הישראלי ובעולם, כמו גם האמפתיה כלפי הניצולים.

המשפט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אייכמן בבית המשפט - קובץ וידאו (לעזרה להפעלת הקובץ)
שופטיו של אייכמן: יצחק רווה, משה לנדוי, בנימין הלוי (י-ש)

בשנת 1960 לכד המוסד את אייכמן בארגנטינה וחטף אותו לישראל. לאחר חטיפתו הוצא נגדו צו מעצר שהוארך מדי פעם עד סיום שלבי החקירה שארכה כתשעה חודשים. מיד כשהגיע הועבר אייכמן לידי שמואל רוט, ראש המחלקה הפלילית של המשטרה, אשר קיים את החקירה הראשונית. אייכמן אובטח ע״י ״יחידת אייר״ והחקירה עצמה נוהלה על ידי פקד אבנר לס[1] מהיחידה המיוחדת שהוקמה במשטרת ישראל, ונקראה "לשכה 06". בסיום החקירה הוגש נגד אייכמן כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים (סימונו ת.פ. 40/61). כתב האישום כולל 15 סעיפים ובהם: פשעים כנגד העם היהודי, פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה, וחברות בארגונים עוינים אס אס, אס דה ודומיהם, שהוכרזו כארגונים עוינים במשפטי נירנברג. בנוסף כלל כתב האישום גם פשעים שביצע נגד עמים אחרים, כגון: גירושים המוניים של פולנים וסלובנים, רציחת עשרות אלפי צוענים ועוד. משפטו של אייכמן נערך במשכן "בית העם" בירושלים, בפני השופטים משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי וד"ר יצחק רווה. בראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר. על הנאשם הגן עורך הדין הגרמני ד"ר רוברט סרווציוס, מי שהגן על נאשמים אחדים במשפטי נירנברג, בהם פריץ זאוקל. החוק הישראלי לא איפשר לעורך דין זר לייצג נתבע בבית משפט ישראלי, אולם מכיוון שאף עורך דין ישראלי לא היה מוכן לשמש כסניגורו של אייכמן, נעשה תיקון בחוק שאיפשר יצוג זה.

ישיבת הפתיחה של המשפט נערכה ב-11 באפריל 1961.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון התבטא בעיתונות ביום פתיחת המשפט, כי משפט זה יהיה משפט נירנברג של העם היהודי, שמאז השחרור נמנעה ממנו הזכות להביא את רוצחיו למשפט.

עם תחילת המשפט סקרה התביעה את פשעיו של אייכמן. התובע, גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, נשא נאום פתיחה, שנמשך שמונה שעות,[2] ובו אמר בין היתר:

במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם - אני מאשים. מפני שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא.

שאלת סמכות בית המשפט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנגורו של אייכמן, רוברט סרווציוס, חלק על סמכות בית המשפט לשפוט אותו, בהתבססו על ארבע טענות מקדמיות:

  • השופטים הם יהודים ויש חשש שלא יהיו אובייקטיביים.
  • חקיקה אקס-טריטוריאלית: אין לקיים את המשפט מאחר שהנאשם נחטף מביתו שלא בישראל.
  • תחולה פלילית רטרואקטיבית: החוק (חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950) שעליו מתבסס כתב האישום הוא משנת 1950 ולכן הוא מאוחר למעשים שנעשו במהלך המלחמה, ולא מקובל שחוקים פליליים יהיו רטרואקטיביים.
  • העבירות נעברו מחוץ לשטח מדינת ישראל ובתקופה שנעשו מדינת ישראל כלל לא הייתה קיימת.

בית המשפט דחה טענות מקדמיות אלה ופסק:

  • בקשר לטענה בדבר חוסר האובייקטיביות, של השופטים בהיותם יהודים, אמר בית המשפט: "... כי אכן בשבתו על כס המשפט אין השופט חדל להיות בשר-ודם, בעל רגשות ויצרים, אולם הוא מצווה על פי החוק לכבוש רגשות ויצרים אלה, שאם לא כן, לא היה שופט כשיר לעולם לדון באישום פלילי, המעורר רגשות סלידה, כגון בגידה, רצח או כל פשע חמור אחר".
  • בקשר לחטיפתו של אייכמן בארגנטינה והבאתו לישראל בניגוד לרצונו, פסק בית-המשפט כי סמכותו של בית-משפט לשפוט נאשם תלויה אך ורק במהות סעיף העונשין הכלול בכתב האישום ובהתאמתו למעשים המיוחסים לנאשם, ואין בית-המשפט רשאי לבחון את הדרך שבה הובא הנאשם לתחום שטח הריבונות של המדינה שבה הוא נשפט.
  • בקשר לכלל בדבר חוסר תוקף רטרואקטיבי של חוקים פליליים, אמר בית המשפט כי אין זה כלל חוקי מחייב, אלא כלל של צדק, המתקומם על הענשת אדם בשל מעשה שלא היה בלתי חוקי בעת ביצועו. אך המצב שונה בקשר לעבירות המיוחסות לאייכמן, שכן החוק בדבר עשיית דין בנאצים ובעוזריהם לא יצר נורמות משפטיות חדשות, אלא רק איפשר את העמדת העבריינים לדין בשל מעשים, שבכל מקום בעולם, לרבות בגרמניה עצמה, היו הם מודעים לאי-חוקיותם גם בעת ביצועם. בשל משטר אי החוקיות ששרר בגרמניה הנאצית לא נענשו מבצעי הפשעים בגין העבירות, אך דרישות הצדק חייבו הקמת ערכאה, שבפניה יועמדו הפושעים לדין. בית המשפט הסתמך גם על הצהרות פומביות של בעלות הברית בזמן המלחמה כי לאחר סיומה יועמדו הנאצים לדין, וראה בהן אזהרות מספיקות לדרישה כי "אין עונשין אלא אם כן מזהירין".
  • בקשר לטענה כי מדינת ישראל לא הייתה קיימת בזמן ביצוע הפשעים, פסק בית המשפט שהתוכנית להשמדת העם היהודי כוונה אף כלפי היהודים שחיו באותה עת בארץ ישראל. בקשר לטענה כי העבירות נעשו מחוץ לשטח מדינת ישראל, הציג בית המשפט את אייכמן כ"פיראט" מודרני וכך ביסס את סמכות השיפוט האוניברסלית של ישראל עליו. אייכמן הוצג כאויב המין האנושי ולכן כדוגמת הפיראטים מותר לכל מדינה לשפוט אותו ולהענישו לפי המשפט הבין־לאומי.[3]

העדויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרוטוקולים של משפט אייכמן, בספריית בית המשפט העליון

אחרי דחיית הטענות המקדמיות, נדרש הנאשם להשיב על האשמות, ותשובתו לכל אחד מהאישומים הייתה בגרמנית: "ברוח כתב האישום – לא אשם" (Im Sinne der Anklage – nicht schuldig).

העדויות במשפט כללו יותר מ-100 עדים ו-1,600 מסמכים, מהם בחתימת אייכמן עצמו. עדי התביעה היו ניצולי המחנות ואזורי הכיבוש השונים, רובם כאלו שעלו לישראל, בהם ז'ורז' ולרס, אסיר מחנות דראנסי ואושוויץ, הסופר יחיאל די-נור (ק. צטניק)[4] (שהתעלף על דוכן העדים[5] עם תחילת עדותו, לאחר שדיבר על אושוויץ כ"פלנטה אחרת", שם לא חיו לפי החוקים של העולם הנורמלי) והסופר אברהם אביאל, וכן מורדי גטאות כמו צביה לובטקין, יצחק צוקרמן ואבא קובנר. למעט ק. צטניק, לא היה לעדים אלו קשר ישיר עם אייכמן, וחלקם כלל לא ידע על קיומו בזמן השואה; עדויותיהם נועדו להמחיש את זוועות השואה. פועל נלווה לעדותם היה האספקט החינוכי, להחדיר את תודעת השואה בקרב הציבור. עדים אחרים היו כאלו שנפגשו אישית עם אייכמן בזמן המלחמה בניסיון להציל יהודים, בהם כומר גרמני אנטי-נאצי שניסה להציל יהודים מומרים מידי אייכמן, האנזי ברנד ויואל ברנד, אנשי ועדת העזרה וההצלה שניהלו משא-ומתן עם אייכמן בניסיון להציל את קהילת יהדות הונגריה, ומרדכי אנסבכר מנהל מוזיאון יד ושם אשר צירף לעדותו האישית ציורים ורישומים של אמנים יהודים בשואה. כמו כן הופיעו מספר עדים שראיינו לאחר המלחמה את ראשי הממשל הנאצי והס"ס, ביניהם היה הפסיכולוג היהודי גוסטב מארק גילברט, שניהל שיחות עם נאצים בכירים בעת משפטי נירנברג, בהם גרינג והס. הוא העיד כי גרינג, הס ונאצים בכירים נוספים מנו בפניו את אייכמן עם האחראים הראשיים להשמדת היהודים.

עדי הגנה נאצים שסירבו להגיע לישראל מחשש שיועמדו לדין, העידו בפני בתי משפט גרמניים לפי שאלות ששלח בית המשפט הישראלי.[6][7]

הכרעת הדין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התביעה הראתה את חלקו הפעיל של אייכמן בגירוש להשמדת יהודים בכל רחבי אירופה; החזקתם בתנאים לא אנושיים ורציחתם בשיטתיות במטרה להשמדת העם כולו. הסניגוריה לא ניסתה כמעט לטעון להפרכת האירועים אלא ניסתה לצמצם את מעורבות אייכמן במקרים אלה ולטעון כי הוא היה "בורג קטן במערכת". הסניגוריה טענה, כי אייכמן רק ציית לפקודות הממשל הנאצי ולא יכול היה להפר אותן בהיותו פקיד נמוך דרג, וכי האשם העיקרי במאורעות השואה היה הממשל הגרמני ולא מערך הפקידות שלו. טענות אלו נדחו על ידי השופטים. בהכרעת הדין נקבע, כי ניתן היה לסרב לפקודות ואף לפרוש מהמנגנון הנאצי, וכי אייכמן, גם אילו היה רק פקיד צייתן - אסור היה לו לבצע פקודות של רצח.

פסק הדין והעדיות במשפט אייכמן הופצו לציבור בישראל בהוצאת המדפיס הממשלתי בשנת 1962.

בהכרעת הדין נקבע כי הוכח שאייכמן היה בעל תפקיד מרכזי במנגנון ההשמדה. סמכויותיו היו רחבות. הוא יזם ועודד בעצמו חלק מפעולות הגרוש ודבק בקנאות ובברוטליות בהליך זה מתוך דבקות באדולף היטלר ובמשנתו האנטישמית. הוא לא ויתר על השמדתו של אף יהודי גם כשנתבקש לכך מגורמים שונים ולא עצר מפעילותו כשקיבל הוראה מהממונים עליו לקראת סוף המלחמה.

אייכמן היה מוכן אפילו לפעול בניגוד להחלטה של אדולף היטלר עצמו, כאשר סבר, כי אחרת עשויים אי אלה יהודים להינצל. דבר זה הוכח בעליל על ידי מברקו של השגריר הגרמני בבודפשט בשנת 1944, אדמונד וזנמאייר, אשר הודיע לשר החוץ בברלין פרטים על הסכם שנערך בין היטלר לבין המנהיג ההונגרי, אדמירל מיקלוש הורטי. ההונגרים, שלחמו בצד הגרמנים והאיטלקים, סברו שהמלחמה אבודה, ושאפו להסכם שלום נפרד. היטלר ניסה למנוע זאת, ונפגש לשם כך עם הורטי. האחרון נעתר לבסוף להפצרותיו של היטלר שלא לנטוש את השותפות בין מדינות ה"ציר", אך התנה זאת בתנאים אחדים. אחד מאותם תנאים התייחס למתן היתר ל-3,000 משפחות יהודיות לעזוב את בודפשט ולהגיע לשווייץ. היטלר הסכים לכך.[8] אלא שאז הודיע וזנמאייר לשר החוץ יואכים פון ריבנטרופ, כי איש האס אס במקום, אדולף אייכמן, מאוד נסער מהידיעה בדבר ההסכם האמור, שכן חושש הוא ששלושת אלפי המשפחות היהודיות עלולות להגיע לארץ ישראל ולהוות שם תא לצמיחה מחודשת של העם היהודי. ועל כן נתן אייכמן הוראה לאנשיו שיש לבצע את גירוש היהודים מבודפשט מעתה בקצב כזה, שעד להסדרת הוויזות הדרושות לשווייץ לא תישארנה כלל 3,000 משפחות יהודיות בבירה ההונגרית.

אומנם אייכמן לא היה הבכיר ביותר בהליך ההשמדה, ואנשי מנגנון נוספים עמדו מעליו (כדוגמת היידריך והימלר), אולם השופטים קבעו כי אין זה גורע מהתפקיד אותו ביצע ומאחריותו במאורעות השואה.

עם זאת במהלך המשפט הייתה בעיה באי קיומה של הוכחה פורנזית על חלקו של אייכמן ברצח יהודים. אייכמן טען כל הזמן שהוא היה רק מנהל מחלקה בתוך שרשרת ארוכה של גופים שטיפלו בשליחת יהודים ברכבות אל מחנות ההשמדה. למשך זמן במהלך המשפט לא הייתה הוכחה שתסתור את טענתו של אייכמן. שמעון ויזנטל גילה כי קיים תמלול של הקלטות שבהן אייכמן מספר את זכרונותיו בהיותו בארגנטינה אליה ברח אחרי המלחמה. ההוכחה הניצחת הייתה הערות שכתב אייכמן בכתב ידו במקומות מסוימים בתמליל.

הכרעת הדין, המכילה מאות עמודים, הוקראה במלואה במשך שלושה ימים רצופים, 11 בדצמבר - 13 בדצמבר 1961 בבית המשפט המחוזי בירושלים. בהכרעת הדין הורשע אייכמן בכל 15 סעיפי כתב האישום. הוא זוכה חלקית מסעיפים 13–15 לכתב האישום, בגין חברות בארגונים עוינים בתקופה המסתיימת בחודש מאי 1940 וזאת עקב התיישנות העבירות.

תיעוד המשפט וסיקור תקשורתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט נתן היתר מיוחד בישיבה הראשונה לתיעוד המשפט כולו. הוקם צוות מיוחד שכלל ארבעה צלמים (יעקב יונילוביץ', רולף קנלר, אמיל קנבל) שעסקו במשך ארבעה חודשים בצילום המשפט. הבמאי של הצוות היה ליאו הורביץ (Leo Hurwitz), במאי אמריקאי של סרטים תיעודיים. הצילום נעשה בפורמט NTSC וידאו 2 אינץ', במצלמות שהובאו במיוחד לארץ מארצות הברית. חומר זה שימש גם כמקור לדיווחי הטלוויזיה בעולם כולו באותה תקופה. בתום המשפט נשלח כל החומר המצולם לארצות הברית, ובשנות ה-70 הוחזר לישראל. במקביל, צולם חלקו האחרון של המשפט - פסק הדין, הערעור וגזר הדין - בסך הכל כ-30 שעות, על ידי צוות צילום מאולפני גבע. בנוסף לצילום המשפט הוקלט כל הנעשה באולם המשפט על גלגלי רבע אינץ' סאונד עבור קול ישראל. קול ישראל שידר בכל תקופת המשפט שידורים בני חצי שעה בהם תוארו נקודות מרכזיות מדיונים באותו יום, תוך שילוב הקלטות המשפט. כמו כן שודרו באופן ישיר ישיבות בעלות חשיבות מיוחדת.[9] בסך הכל נשמרו בארכיון המדינה שש מאות שעות סאונד, שבהתבסס עליהן הוכנו הפרוטוקולים, שהודפסו בעשרה כרכים ביוזמת ארכיון המדינה מאוחר יותר.

תיעוד נוסף היה של הצייר מירון סימה, שנכח בכל ישיבות המשפט ותיעד את הצוות המשפטי, את העדים ואת אייכמן עצמו.[10] הקלטות ותרגום הפרוטוקולים לשפות זרות בוצע על ידי חברת "קבוצת חבר".

משפט איכמן זכה לסיקור תקשורתי עולמי נרחב ובזכותו נפתח לראשונה קו אלחוטי לונדון-תל אביב להעברת תמונות ברדיו במשך כל שעות היום, אך שיגורו של הקוסמונאוט הראשון יורי גגארין שהתרחש במקביל הסיט את הסיקור העולמי ממשפט אייכמן למירוץ החלל.[11]

גזר הדין וביצועו לאחר ערעור ובקשת חנינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הוצאתו להורג של אדולף אייכמן

עם סיום השמעת הכרעת הדין ב-13 בדצמבר, נשמעו טיעונים לעונש מפי היועץ המשפטי לממשלה, סנגורו של הנאשם ואף מפי אייכמן עצמו. אייכמן שב וטען כי אין להטיל את האחריות על כתפיו אלא על הדרג המדיני ששלח אותו למשימתו: "איתרע מזלי ועורבתי במעשי זוועה אלה. אולם מעללים אלה לא התרחשו על פי רצוני. לא היה זה רצוני לקטול אנשים. הרצח ההמוני אינו אלא אשמת המנהיגים המדיניים בלבד...". ב-15 בדצמבר 1961 הוקרא גזר הדין בבית המשפט ובו נידון הנאשם למוות.[12] לפני קריאת גזר הדין שוב ניתנה לאייכמן זכות הדיבור: "רואה אני כי תקוותי לדין צדק נכזבה... לא רציתי להרוג... אשמתי היא רק צייתנותי... לא רדפתי יהודים מתוך תאווה ותשוקה. את זאת עשתה הממשלה ... הייתי מבקש עכשיו את סליחת העם היהודי והייתי מתוודה שאני מתבייש בזוכרי את מה שעוללו לו, אולם לנוכח נימוקי פסק הדין זה עלול להתפרש רק כצביעות ... מוטל עלי לשאת את אשר הטיל עלי הגורל".[13]

אייכמן ערער על גזר הדין. ב-29 במאי 1962 דחה בית המשפט העליון את ערעורו ואישר את גזר הדין[14] (מדבריו של אייכמן בפנייתו האחרונה לבית המשפט - "אני משוכנע שכנוע עמוק שאני חייב לסבול בשל מעשיהם של אחרים ולשאת את המשא שכפה עלי גורלי"),

אדולף אייכמן בחצר של כלא איילון

אייכמן, אשתו ורה, חמשת אחיו, ועשרים אנשי רוח ישראלים שטענו כי "סיום משפט אייכמן על ידי הוצאתו להורג ימעט את דמות השואה"[15][16] שלחו בקשות חנינה לנשיא המדינה, יצחק בן-צבי, שפרטיהן פורסמו ב-2016.[17] ממשלת ישראל התכנסה כדי לדון על ביצוע גזר הדין. גדעון האוזנר דיבר על לב השרים וטען: "אנחנו חייבים את ביצוע העונש לרבבות ניצולי השואה". רוב השרים הצביעו בעד התלייה אך חלקם התנגדו, ולכן לאחר מכן ביקשו להצביע שוב, כדי שיירשם שההחלטה התקבלה פה אחד.[18][16]

לאחר סירוב הנשיא למתן חנינה, הוצא אייכמן להורג בתלייה בכלא רמלה (כיום כלא אילון) בלילה שבין 31 במאי ל-1 ביוני. לפני תלייתו ביקש וקיבל בקבוק יין לבן ודחה את הצעתו של הכומר הקנדי ויליאם הל לומר תפילה אחרונה לפני מותו. בתלייתו נכחו קומץ עיתונאים. לפני התלייה, קרא אייכמן: ”תחי גרמניה! תחי ארגנטינה! תחי אוסטריה! לעולם לא אשכח אתכן!”. גופתו נשרפה ואפרה פוזר בים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.[18]

השלכות והשפעת המשפט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט אייכמן זכה להתייחסות נרחבת בתקשורת הישראלית (עיתונות ורדיו) ואף באמצעי התקשורת הבינלאומיים, בעיקר בשלבים הראשונים שלו ובפסק הדין בסיומו. בעולם ציינו את המשפט כמאורע הבא לעשות צדק היסטורי, כשהקורבן דן את תליינו. אולם, יש שטענו שמבחינה משפטית, למדינת ישראל לא הייתה הזכות לדון את אייכמן והוא היה צריך להישפט בפני בית דין נייטרלי או בינלאומי.

בכניסה לבית העם המתינו אנשים לכרטיס כניסה במשך שעות. כרטיסי הכניסה לשבוע הראשון של המשפט אזלו עוד לפני פתיחתו.[9] בבית המשפט הוצבה מצלמה במעגל סגור שהעבירה את הדיונים אל אחד מאולמות מנזר רטיסבון הסמוך, שגם הוא היה מלא בצופים.[2] עדויות ניצולי השואה עוררו רושם עז בציבור הישראלי ורבים נצמדו למקלטי הרדיו כדי לשמוע בשידור ישיר את העדויות ולקרוא עליהן בעיתונים. עד אז לא הרבו לשמוע את עדויות ניצולי השואה וחלק גדול מהם העדיף שלא לספר על העבר. המשפט, שהעלה לתודעה את הניצולים כיחידים דרך סיפורם האישי, נחשב אחד מהגורמים הראשונים שהביאו לשינוי תודעת השואה, כשהחלו להבחין כי גבורה התרחשה לא רק במרד גטו ורשה או בלחימה אקטיבית בנאצים אלא גם אצל רבים אחרים, שנאבקו כדי לשרוד ולהינצל. ההאשמה "מדוע הלכתם כצאן לטבח?" שהועלתה בעבר החלה להתפוגג, ואצל רבים הובעה תחושה של שותפות גורל עם הניצולים ואף הרגשת אשמה על ההתייחסות הלא מתחשבת מספיק כלפיהם מצד ילידי ארץ ישראל. דוגמה לכך כתב נתן אלתרמן תחת הכותרת 'קלסתר-הפנים' בעיתון דבר ב-9 ביוני 1961:

כולנו ידענו כי מתהלכים בתוכנו אנשים מן העולם ההוא. היינו נתקלים בהם יום יום ברחוב, במשרדים, בחנויות, בשוק, באסיפות... אך דומה כי רק במהלכו של משפט נורא זה, ככל שהוסיפו העדים לעלות אל דוכן העדויות, הניצולים נצטרפו בתודעתנו להכרה ברורה... כי הם חלק בלתי יימחה מטיבו וצלמו של העם החי שאנו משתייכים אליו.

ביקורת המשפט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורתה של חנה ארנדט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולמוס אקדמי נרחב, שהוזכר אך מעט בישראל באותה תקופה[19] אך זכה לפרסום רב עם השנים, התעורר סביב ביקורתה הקשה של הפילוסופית היהודייה חנה ארנדט בספרה "אייכמן בירושלים". טענתה הופנתה כנגד ניהול המשפט, שנועד לדבריה להעצים את המיליטריזם הישראלי ולהוכיח את עוצמת המדינה היהודית בהווה, אל מול כוח רשע ועולם אדיש שחוו קורבנות השואה בעבר. ארנדט טבעה את הביטוי "הבנאליות של הרוע". מארגני המשפט, לדעתה, לא לקחו מספיק בחשבון את אחריות הבירוקרטיה הגרמנית לשואה והבנאליות שנוצרת במשטר טוטליטרי לגבי חיי אדם. לדעתה, אייכמן הוצג במשפט כמפלצת, אף על פי שהיה אדם ממוצע שהפך למרצח עקב אי יכולתו להבחין בין טוב ורע, בתוך המנגנון שהוא היה חלק ממנו. נגד ארנדט טענו הוגי דעות יהודים כמרטין בובר וגרשם שלום כי המשפט הצדיק השמעת עדויות וכי מי שחולל את השואה הם אנשים כאייכמן ושותפיו. הטענה על אחריות כוללת של החברה בכללותה מתעלמת, לטענתם, מאחריות היחידים, וכי התמקדות במעשיהם הכרחית גם אם סביבתם נתנה להם אישור לכך. בספר שיצא לאור בשנת 2014[20] יצאה החוקרת בטינה שטנגנט נגד העובדות שבבסיס גישתה של ארנדט, וטענה שאייכמן "היה אנטישמי חולני ונאצי קנאי, שהתייחס לתפקידו המרכזי ברדיפת מיליוני יהודים ורציחתם כהגשמת שאיפת חייו".[21]

בתקופת המשפט הפולמוס הוזכר מספר פעמים בעיתונות הישראלית[22] אך באופן מועט בהשוואה לעיתונות היהודית-אמריקאית.[19] עיתון הארץ פרסם שני קטעים מספרה של ארנדט,[23] וכן פורסמו גינויים מפי החוקר גרשם שלום,[24] השופטים גדעון האוזנר[25] ומייקל מוסמאנו,[26] וכן פורסם מאמר ביקורת נגד ארנדט בביטאון של יד ושם.[27]

ביקורתו של ישעיהו ליבוביץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים רבות לאחר המשפט, אמר ישעיהו ליבוביץ: "כל משפט אייכמן היה כישלון טוטלי. אייכמן אכן היה רק בורג קטן וחסר כל ערך במערכת הגדולה. אני חושב שהייתה זו קנוניה בין אדנאואר לבן-גוריון כדי לטהר את העם הגרמני. בתמורה הם שילמו לנו במיליארדים ... (אייכמן) הוא הפרודוקט של אלפיים שנות היסטוריה של הנצרות, שכל משמעותה היא השמדת היהדות... הוא למעשה ביצע את רצון האנושות כלפי העם היהודי!".[28]

במחזה 'אנדה'

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2008 העלה המחזאי הלל מיטלפונקט מחזה בשם "אנדה". ההצגה בנויה על בסיס הטענה שהעדים במשפט אייכמן סוננו על ידי הממסד, ובין היתר כי לא ניתן לניצולים מהונגריה להעיד, כדי לא לעורר מחדש את הטענות נגד הנהגת היישוב ומפא"י שהועלו במשפט קסטנר. המחזה שנוי במחלוקת ויש שראו בו סילוף של העובדות ההיסטוריות (במשפט העידו שלושה מגיבורי פרשת קסטנר, בהם עמיתו יואל ברנד) או ספקולציה שאינה מסתמכת על מקורות אלא על דעה אישית.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורות
מחקרים

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: משפט אייכמן
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: משפט אייכמן

רשומות:

וידאו:

כתבות:

תצלומים:

מאמרים:

הרצאות:

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Jochen von Lang, Das Eichmann-Protokoll, Berlin: Severin und Siedler, 1982 - פרוטוקולי החקירה של אייכמן על ידי פקד אבנר לס למעט התשובה לשאלה אם לאייכמן היה משתף פעולה יהודי בשם ז'אק כשהכוונה לז'אק ואן הרטן
  2. ^ 1 2 תום שגב, המיליון השביעי, עמ' 330.
  3. ^ ליאורה בילסקי, גובֶה המס, הגנגסטר והפיראט: ביקורת על ספרו של אסף לחובסקי, מעשי משפט ט(2), 2018, הערה 39, עמ' 271.
  4. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הערות, הקדמה: הערה 1, עמ' 477: "עדות יחיאל דינור במשפט אייכמן, ישיבה מס' 68 (7.6.61)".
  5. ^ לטענת ההיסטוריון תום שגב (המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 1), התעלפותו של יחיאל די-נור (ק. צטניק) הייתה "הרגע הדרמטי ביותר במהלך המשפט" ואף "אחד הרגעים הדרמטיים בתולדות המדינה".
  6. ^ "הרגשנו שעל מישהו להישאר בחיים ולספר לעולם מה שקרה", דבר, 3 במאי 1961
  7. ^ שלמה סנה, עדויות על מרד גיטו וארשה יימסרו היום במשפט אייכמן, למרחב, 3 במאי 1961
  8. ^ גבריאל בך, מחשבות והרהורים 30 שנה לאחר משפט אייכמן באתר יד ושם
  9. ^ 1 2 השידור ב'קול ישראל' מ-8.50 בבוקר עד 1 אחר הצהריים, דבר, 11 באפריל 1961
  10. ^ ראו: גביש, גליה (אוצרת), מירון סימה: שלוש עדויות, מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אדשות יעקב-מאוחד, 2007
  11. ^ עודד כרמלי, ‏"הכוכב הצהוב יהגר לשמיים", השילוח, 15, יוני 2019
  12. ^ ת"פ (י-ם) 40/61 היועץ המשפטי לממשלה נ' אדולף בן קרל אדולף אייכמן, ניתן ב-15 בדצמבר 1961
  13. ^ תום שגב, המיליון השביעי, עמ' 335–336.
  14. ^ ע"פ 336/61 אדולף אייכמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב-29 במאי 1962
  15. ^ צבי צמרת, כשאנשי הרוח ביקשו לחון את אדולף אייכמן, באתר מידה, 28 בינואר 2016.
  16. ^ 1 2 עמית נאור, מי התנגד להוצאתו של אדולף אייכמן להורג?, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, אפריל 2021
  17. ^ עופר אדרת, בקשת החנינה של אייכמן מהנשיא: "הושפעתי מרגשות אנושיים, ביקשתי לעבור תפקיד", באתר הארץ, 27 בינואר 2016
  18. ^ 1 2 תום שגב, המיליון השביעי, עמ' 342.
  19. ^ 1 2 עדית זרטל, חנה ארנדט נ' מדינת ישראל, תיאוריה וביקורת 12-13, עמ' 165
  20. ^ Bettina Stangneth, Eichmann Before Jerusalem: The Unexamined Life of a Mass Murderer, Knopf, 2014
  21. ^ שלמה שמיר, ‏רוצח אנטישמי ואובססיבי: ספר חדש חושף את האמת על אייכמן, באתר מעריב אונליין, 16 באפריל 2015
  22. ^ אליהו סלפטר, חנה ארנדט: מנהיגים יהודים שיתפו פעולה עם הפתרון הסופי, הארץ, 14 במרץ 1963
    האם הייתה מוצדקת הסערה סביב ספרה של חנה ארנדט?, הַבֹּקֶר, 3 ביולי 1963
  23. ^ חנה ארנדט, משפט אייכמן - הזדמנות שהוחמצה, הארץ, 8 באפריל 1963, המשך
    חנה ארנדט, רבו העדויות על מרידת הגטאות - ועזרת 'מועצות היהודים' נשארת נסתרת, הארץ, מתוך הספר "אייכמן בירושלים", 23 באפריל 1963
  24. ^ גרשם שלום, מכתב לחנה ארנדט, דבר, 31 בינואר 1964
  25. ^ האוזנר מגנה ספרה של חנה ארנדט על משפט אייכמן, דבר, 21 במאי 1963
  26. ^ השופט מוזמנו משיב לחנה ארנדט, מעריב, 20 במאי 1963
  27. ^ תום שגב, המיליון השביעי, הישראלים והשואה, ירושלים: כתר, עמ' 338
  28. ^ מיכאל ששר, ישעיהו ליבוביץ - על עולם ומלואו - שיחות עם מיכאל ששר, הוצאת כתר, 1987 עמ' 79.
  29. ^ אתר למנויים בלבד יחיעם ויץ, "הכבשן והכור": הקשר בין משפט אייכמן לסיוע שהעניקה גרמניה להקמת הכור בדימונה, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2017
אדולף אייכמן
משפחתו
אשתו ורוניקה אייכמן
ילדיו קלאוס • הורסט • דיטר • ריקרדו (אנ')
עיסוקו ביקור אייכמן בארץ ישראל (1937) • הלשכה המרכזית להגירת יהודים • הסוכנות המרכזית להגירת יהודים בווינה • שואת יהודי הונגריה • קומנדו אייכמן
עוזריו אוטו הונשה • הרמן קרומיי • פרנץ נובאק • דיטר ויסליצני
לאחר השואה לכידת אדולף אייכמן • משפט אייכמן • הוצאתו להורג של אדולף אייכמן
בתרבות אייכמן בירושלים • המצוד (ספר) • הבית ברחוב גריבלדי • מבצע פינאלה • The House on Garibaldi Street (אנ') • ניצחתי אותך אייכמן • אייכמן - ההקלטות האבודות • כשאייכמן נכנס אלינו הביתה • מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן • הרדיפה אחר אייכמן • הנקמה היהודית 2: חטיפת אייכמן
עשיית דין בנאצים ובעוזריהם
משפטי אישים משפטי נירנברג • משפט אייכמן • משפטי נירנברג הנוספים • משפט הרופאים בגרמניה • משפט מילך • משפט השופטים בגרמניה • משפט פוהל • משפט פליק • משפט אי גה פארבן • משפט בני הערובה • משפט RuSHA • משפט האיינזצגרופן • משפט קרופ • משפט השגרירים • משפט הפיקוד העליון • משפט טבח מלמדי
משפטי אנשי מחנות משפט בלזן • משפט אושוויץ הראשון • משפט אושוויץ השני • משפטי מינסק • משפטי טרבלינקה • משפטי חלמנו • משפט סוביבור • משפט בוכנוואלד • משפטי מיידנק • משפט בלז'ץ • משפטי שטוטהוף • משפטי דכאו • משפטי מאוטהאוזן • משפט פלוסנבירג • משפט מילדורף • משפט דורה-מיטלבאו
אחר חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם • המשרד המרכזי לחקירת פשעי הנאצים
פורטל מלחמת העולם השנייה
היסטוריה של מדינת ישראל
ביטחון • תעשייה • מדע וטכנלוגיה • חינוך • כלכלה • משפטים • דת • תרבות
שנות ה-40 הכרזת העצמאות • מלחמת העצמאות • אלטלנה • הסכמי שביתת הנשק • הממשל הצבאי על ערביי ישראל • מבצע על כנפי נשרים
שנות ה-50 העלייה ההמונית • תקופת הצנע • המדיניות הכלכלית החדשה • הסכם השילומים • חינוך ממלכתי • העסק הביש • פעולות התגמול • ייבוש החולה • מלחמת סיני • אירועי ואדי סאליב
שנות ה-60 הקמת המוביל הארצי • המלחמה על המים • משפט אייכמן • הקמת הקריה למחקר גרעיני - נגב • מיתון 1966 • תקופת ההמתנה • מלחמת ששת הימים • מלחמת ההתשה
שנות ה-70 הפנתרים השחורים • מלחמת יום הכיפורים • הקמת גוש אמונים • מבצע יונתן • יום האדמה • המהפך • הקמת שלום עכשיו • מבצע ליטני • הסכם השלום עם מצרים
שנות ה-80 מלחמת לבנון הראשונה • המערכה ברצועת הביטחון • פרשת קו 300 • האינפלציה • משבר מניות הבנקים • תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 • משבר הקיבוצים • האינתיפאדה הראשונה
שנות ה-90 מלחמת המפרץ • העלייה מברית המועצות לשעבר • ועידת מדריד • הסכמי אוסלו • טבח מערת המכפלה • הסכם השלום עם ירדן • רצח יצחק רבין • המהפכה החוקתית • אסון המסוקים
עשור ראשון של המאה ה-21 הנסיגה מרצועת הביטחון • אירועי אוקטובר 2000 • האינתיפאדה השנייה • מבצע חומת מגן • חומת מגן כלכלית • הקמת גדר ההפרדה • תוכנית ההתנתקות • מלחמת לבנון השנייה • מבצע עופרת יצוקה
עשור שני של המאה ה-21 אסון הכרמל • המחאה החברתית • מבצע עמוד ענן • מבצע צוק איתן • הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל • הכרת ארצות הברית בריבונות ישראל על רמת הגולן • המשבר הפוליטי
עשור שלישי של המאה ה-21 מגפת הקורונה בישראל • הסכמי אברהם • אסון הר מירון • מבצע שומר החומות • הרפורמה המשפטית • מתקפת הפתע על ישראל ומלחמת חרבות ברזל
פורטל ישראל • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל • ציר הזמן של ההיסטוריה של ישראל
דוד בן-גוריון
אירועים פוליטיים במהלך כהונותיו
כראש ממשלת ישראל
הממשלה הזמנית מלחמת העצמאות (1947–1949) • הכרזה על הקמת מדינת ישראל וחתימת מגילת העצמאות (1948) • פירוק המחתרות והקמת צבא הגנה לישראל (1948) • תחילת העלייה ההמונית (1948)
הממשלה ה-1 תחילת מדיניות הקיצוב (1949) • הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות (1949) • עליות חיסול גלויות (1949)
הממשלה ה-2 פעולות התגמול (1951) • תחילת פיתוח תוכנית הגרעין של ישראל (1952)
הממשלה ה-3 חתימת הסכם השילומים (1952) • המדיניות הכלכלית החדשה (1952)
הממשלה ה-4 חוק חינוך ממלכתי (1953) • תחילת הגאות הראשונה בכלכלת ישראל
הממשלה ה-7 מלחמת סיני (1956) • נסיגת צה"ל מסיני ומעזה (1956–1957) • השביתה במפעל אתא (1957)
הממשלה ה-8 הקמת ברית הפריפריה • אירועי ואדי סאליב (1959) • ביטול מדיניות הקיצוב (1959) • מכירת נשק ישראלי לגרמניה המערבית (1959)
הממשלה ה-9 פרשת יוסל'ה שוחמכר • לכידת ומשפט אייכמן (1961) • פרשת לבון (1960–1961)
הממשלה ה-10 הקמת ועדת אגרנט (1962) • הוצאתו להורג של אדולף אייכמן (1962) • המדיניות הכלכלית החדשה (1962) • משבר המדענים הגרמנים במצרים
משפחתו אביגדור גרין (אב) • שיינדל גרין (אם) • פולה בן-גוריון (בת-זוג) • גאולה בן אליעזר (בת) • עמוס בן-גוריון (בן) • רננה לשם (בת) • יריב בן אליעזר (נכד) • אריה בן-גוריון (אחיין) • עמנואל בן-גוריון (אחיין) • יהודה הר-מלח (גיס) • אריה פרידמן-לבוב (גיס)
הנצחתו יום בן-גוריון • צריף בן-גוריון • יד דוד בן-גוריון • המכון למורשת בן-גוריון • בית בן-גוריון • קריית הממשלה • נמל התעופה בן-גוריון • אוניברסיטת בן-גוריון בנגב • מדרשת בן-גוריון • הילכו שניים יחדיו • בן-גוריון, אפילוג • שומרי היקום • אות בן-גוריון • מחלף בן-גוריון • גן לאומי קבר בן-גוריון • מדרשת שדה בוקר • מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות • פרס בן-גוריון • קריית החינוך בן-גוריון • פארק בן-גוריון • שדרות בן-גוריון • פסל דוד בן-גוריון בחוף תל אביב
שונות הסכמי לונדון • או"ם שמום • בלי חרות ומק"י • החוג לתנ"ך בבית ראש הממשלה • מכתב הסטטוס קוו • מן העיר אל הכפר • משל העגלה המלאה והעגלה הריקה • עוד יסופר • רגע קלפהולץ
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משפט_אייכמן&oldid=39613929"