לדלג לתוכן

לאופולד-שטאט (מחזה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לאופולד-שטאט
Leopoldstadt
בימוי פטריק מרבר
כתיבה טום סטופארד
מוזיקה אדם קורק
מקום ההתרחשות וינה
תקופת ההתרחשות 1955-1899
מדינה בריטניה
סוגה מחזה
הצגת בכורה 25 בינואר 2020 (וסט אנד)
מספר מערכות 5
משך ההצגה 130 דקות
שפה אנגלית
פרסים פרס לורנס אוליבייה למחזה החדש הטוב ביותר (2020)
leopoldstadtplay.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לאופולד-שטאט הוא מחזה תיאטרון פרי עטו של סר טום סטופארד, שהוצג לראשונה בתיאטרון וינדאם בווסט אנד שבלונדון ב-25 בינואר 2020. העלילה מתרחשת בווינה, ומתארת את קורותיה של משפחה יהודית בורגנית ומתבוללת לאורך שלושה דורות: מתור הזהב של האמנציפציה, עבור במשבר של מלחמת העולם הראשונה והסיפוח לגרמניה הנאצית, ועד לאחר השואה.

 
 
 
 
 
 
 
סולומון
יעקובוביץ'
 
אסטלה
יעקובוביץ'
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישראל
מרץ
 
אמיליה
מרץ
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קורט
 
חנה
יעקובוביץ'
 
ארנסט (נוצרי)
 
וילמה
יעקובוביץ
 
לודוויג
יעקובוביץ' (רופא)
 
אווה
מרץ
 
 
 
 
 
 
 
הרמן
מרץ (מתנצר)
 
גרטל
מרץ (נוצריה)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אוטו
 
הרמינה
 
רוזה
 
סאלי
 
זאק
 
פאולי
יעקובוביץ'
 
פרסי
 
נלי
יעקובוביץ'
 
אהרון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הייני
 
 
 
 
 
בלה
 
מימי
 
נתן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ליאו
 
יעקב
מרץ

משפחות מֶרְץ ויעקובוביץ, חלק מהבורגנות היהודית המתבוללת והאמידה של וינה, מתכנסות לחגוג את חג המולד של 1899 בחוילה ברינגשטראסה. הרמן מרץ, תעשיין עשיר שהמיר את דתו לקתולית (אך סביבתו מתייחסת אליו כיהודי), נזכר כיצד סבו היה רוכל לבוש קאפטן שחויב להתגורר בלאופולדשטאדט, הגטו היהודי הישן, ואילו הוא בן החברה הגבוהה ואזרח שווה. סבתא אמיליה, שנולדה הרחק במזרח והגיעה לווינה בנעוריה, נאמנה למסורת ולערכי המשפחה ובזה לילדיה על נטייתם להמיר את דתם ולהתחתן עם גויים. שניים מבני המשפחה הם גויים: גרטל, אשתו של הרמן, וארנסט. בני המשפחה דנים במורכבות מצבם החברתי: אחד מהילדים נטבל ונימול באותו השבוע; לודוויג, מתמטיקאי, לא מקודם באקדמיה בשל יהדותו. חנה יעקובוביץ מבקשת מגרטל ללוות אותה לפגישה רומנטית עם קצין פרשים גוי, פריץ, והילד פאולי מביע את רצונו להיות חייל.

המשפחה מתכנסת ב-1900 לחגוג את ליל הסדר וכן את לידתה של נלי יעקובוביץ, בתם של לודוויג ואווה. הרמן מגלה כי אשתו גרטל בגדה בו עם פריץ, אך מבליג על העלבון.

המשפחה מתכנסת ב-1924, שש שנים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, לחגוג את ברית המילה של נתן, נכדם של וילמה וארנסט יעקובוביץ. המשפחה מבכה את אבדותיה במלחמה: פאולי, שאכן היה לחייל, מת, ויעקב איבד יד ועין. מצב רוחם של המתכנסים ירוד גם בגלל התפוררותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית וחוסר היציבות באוסטריה החדשה, שמתבטא במאבקים בין מפלגות הימין והשמאל. הרמן נפגש עם הבנקאי שלו, לאומן גרמני התומך באיחוד אוסטריה וגרמניה, ורושם את בנו יעקב כיורשו.

המשפחה מתכנסת ב-1938, זמן קצר לאחר סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה. שוטרים, ביניהם פריץ שהוא עתה נאצי, נכנסים לבניין ומורים למשפחה לארוז את דבריהם ולעזוב את הבית. הרמן נאלץ לחתום על מסמכים לפיהם הוא מוותר על מפעליו. המשפחה דנה באפשרויות המילוט מאוסטריה כשמי שדוחף לכוון זה הוא העיתונאי הבריטי פרסי שבא לחזר אחרי נלי האלמנה. במערכה זו מגלה הרמן למשפחה כי הוא יודע שבנו יעקב איננו אלא בנם של פריץ וגרטל מהרומן ביניהם: מאחר שהוא ארי, ההפקעה בטלה ומבוטלת והרכוש נותר בחזקת המשפחה. ארנסט, המטפל באשתו המשותקת ווילמה, מקבל טופס שמפנה אותה לבית חולים לחולי רוח. מתוך הבנה שלא תשרוד שם, הוא מזריק לה רעל. יעקב מתאבד.

ב-1955, עשור לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בבית המשפחה ההרוס מתכנסים שלושת השורדים האחרונים: ליאו שברח לאנגליה עם אימו נלי ואביו החורג פרסי, רוזה שהיגרה לארצות הברית, ונתן שניצל ממחנה אוושויץ וחזר לווינה. לרוזה ונתן מתברר שליאו, שגדל כאנגלי ואנגליקני, הדחיק את כל זכרונותיו מתקופת הילדות שלפני המלחמה ואינו זוכר דבר מהמשפחה. לאחר שיח בין הנוכחים בחדר מתחיל ליאו להיזכר במפגש שהתקיים ב-1938 ולהוכחה מראה לו רוזה צלקת בידו מפציעה שאירעה באותו מפגש ואותה תפר אביו. בסופו של המחזה מונה רוזה את גורלם של בני המשפחה שרובם הגדול נספה באושוויץ. רוזה מציינת גם את יעקב ששרד אומנם את השואה אך התאבד מייד אחריה.

(בהפקת הבכורה בלונדון)

  • קרוליין גרובר – סבתא אמיליה
  • אדריאן סקרבורו – הרמן מרץ
  • אלכסיס זגרמן – אווה מרץ יעקובוביץ
  • פיי קסטלו – גרטל מרץ
  • אד סטופארד – לודוויג יעקובוביץ
  • ארון ניל – ארנסט קלוסטר
  • סבסטיאן ארמסטו – יעקב מרץ/נתן פישביין
  • לוק תאלון – ליאו צ'מברלין (לאו רוזנבאום) המבוגר


קורות ההצגה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו היהודייה של כותב המחזה טום סטופארד ברחה בתקופת מלחמת העולם השנייה למזרח הרחוק ושהתה בסינגפור ובהודו. רבים מבני משפחתו נרצחו בשואה, ואביו נהרג כששירת כרופא בצבא בריטניה. לאחר המלחמה היגרה המשפחה לאנגליה עם בעלה החדש של אמו, שמחקה כל זכר לעבר; רק ב-1993 גילה סטופארד את עברו היהודי. ההצגה אינה מבוססת על משפחתו של סטופארד, יליד מוראביה שלא היו לו כל קרובים בווינה, אך הביוגרפיה שלו משתקפת בדמותו של ליאו צ'מברלין. הוא שילב בהצגה עוד זכרונות שלו מעברו.

כתיבת המחזה הסתיימה ב-2019[1]. הצגת הבכורה נערכה ב-25 בינואר 2020 בתיאטרון וינדאם (אנ') שבלונדון, בבימויו של פטריק מרבר (אנ')[2]. ההצגה זכתה להצלחה גדולה: היא זכתה בפרס לורנס אוליבייה למחזה החדש הטוב ביותר ל-2020. ההופעות נקטעו במרץ 2020, עקב וירוס הקורונה, וחודשו רק ב-7 באוגוסט 2021. ביום הזיכרון לשואה, ב-27 בינואר 2022, הוקרנה הקלטה של ההצגה (בהפקת התיאטרון הלאומי) ב-380 בתי קולנוע בבריטניה[3].

ב-14 בספטמבר 2022 נערכה הצגת הבכורה בתיאטרון לונגקר (אנ') שבברודוויי, ניו יורק[4][5]. בשנת 2023 המחזה זכה בפרס טוני למחזה הטוב ביותר.

באפריל 2023 נערכה הצגת הבכורה בתיאטרון הבימה בתל אביב. ההצגה תורגמה על ידי דורי פרנס ובוימה על ידי אילן רונן[6] נורמן עיסא כיכב כהרמן מרץ, ולצדו טטיאנה קנליס אולייר בתור אמיליה, אסנת פישמן בתור גרטל, בן יוסיפוביץ' כלודוויג, מיקי פלג רוטשטיין כאווה, דוית גביש כווילמה יעקובוביץ' ושלום שמואלוב כארנסט.

פרסים ומועמדויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקת ווסט אנד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנה פרס קטגוריה מועמד תוצאות
2020 פרס אוליבייה המחזה החדש הטוב ביותר זכייה
השחקן הטוב ביותר בתפקיד משנה אדריאן סקרבורו זכייה

הפקת ברודוויי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנה פרס קטגוריה מועמד תוצאות
2023 פרס טוני המחזה הטוב ביותר זכייה
הבימוי הטוב ביותר במחזה פטריק מרבר זכייה
השחקן הטוב ביותר במחזה ברנדון אורנוביץ זכייה
העיצוב התפאורה הטוב ביותר במחזה ריצ'רד הדסון מועמדות
עיצוב התלבושות הטוב ביותר במחזה בריז'יט ריפנשטואל זכייה
עיצוב התאורה הטוב ביותר במחזה ניל אוסטין מועמדות

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]