חזית הסירוב
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
| תקופת הפעילות |
1974–1991 (כ־17 שנים)  |
|---|---|
| אידאולוגיה |
חזית מאוחדת (אנ')
אנטי-ציונות |
| חברים | |
| בעלי ברית | |
| מתנגדים | |
| קרבות | |
  | |
חזית הסירוב (בערבית: جبهة الرفض, מכונה גם חזית הדחייה) או בשמה הרשמי חזית הכוחות הפלסטיניים דוחים פתרונות כניעה (בערבית: جبهة القوى الفلسطينية الرافضة للحلول الإستسلامية) הייתה קואליציה פוליטית שנוסדה ב-1974 על ידי ארגוני טרור ערביים שפעלו בעיקר ביהודה, שומרון וחבל עזה שדחו את תוכנית השלבים של אש"ף שהתקבלה בישיבה ה-12 של המועצה הלאומית הפלסטינית, הרשות המחוקקת של הרשות היושבת ברמאללה.[1]
הקמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1974 ובחסות הפת"ח, תוך אישור מחויבותו של אש"ף להילחם בישראל, אישרה המועצה הלאומית הפלסטינית את תוכנית עשר הנקודות, אשר אישרה לאש"ף "להקים רשות לאומית לוחמת עצמאית עבור העם על כל חלק בשטח הפלסטיני שמשוחרר". תוכנית זו נחשבה על ידי ערבים רבים ביהודה, שומרון וחבל עזה כצעד ראשון אפשרי בדרך להשמדת מדינת ישראל. באותו מושב הוגדרה המטרה הסופית של אש"ף כהחזרת זכות השיבה וזכות ההגדרה העצמית הערבית "על כל אדמת מולדתם",[2] מה שיכלול את השמדת ישראל.
אישור תוכנית זו גרם לכמה מארגוני הטרור הפלסטיניים לעזוב את אש"ף במחאה ולהקים את חזית הסירוב.[3] ארגונים אלה היו בעיקר ארגונים מהשמאל הקיצוני, שחששו שתוכנית זו תגרום להתקרבות בין אש"ף לישראל. החזית מעולם לא הייתה ארגון מתפקד, אלא היווה רק הצהרת עמדה. היא נתמכה מאוד על ידי עיראק.
אף על פי שארגוני הטרור שהרכיבו את חזית הסירוב המשיכו לתמוך במדיניות קשה כלפי ישראל, בסופו של דבר רובם הצטרפו מחדש לאש"ף, למשל ב-1977, כאשר הוכרז על הקמתה של חזית האיתנות והעימות (אנ'). המתיחות בין פת"ח לשאר ארגוני הטרור נותרה גם לאחר הצטרפותם המחודשת, והחזית הדחייה ויוזמות דומות קמו לתחייה כמעט בכל פעם שערפאת, מנהיג המחבלים, ביצע מחווה לכאורה פייסנית כלפי ישראל. הקרע החמור ביותר בין פת"ח לארגונים האחרים היה ב-1988, כאשר אש"ף הכיר בישראל, ורוב השמאל הפוליטי של אש"ף עזה אותו שוב, הפעם בגיבוי סוריה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף על פי שהמשבר בין חזית הדחייה לפת"ח גרם בתחילה לשיפור גדול באהדה של הציבור כלפי חברי החזית, בטווח הארוך הוא רק דחק אותם לשוליים הפוליטיים וגרם להם להיתפס כעושי דברן של מדינות ערב. העובדה שמהלך ההיפרדות מאש"ף היה יותר נגד יאסר ערפאת, ראש פת"ח, מאשר בעד משהו מסוים לא עזרה לחזית הדחייה, שכן חברו לתוכה ארגונים שאינם בעלי מטרה משותפת. א-סאעקה, תנועה שמהווה את השלוחה של מפלגת הבעת' הפרו-סורית (אנ') היושבת בלבנון ביהודה, שומרון וחבל עזה, וחזית השחרור הערבית, שלוחה של מפלגת הבעת' הפרו-עיראקית (אנ') מלבנון, הם דוגמאות להבדלים פנימיים אלה. הברית בין האגונים לא עשתה דבר כדי לשפר את שיתוף הפעולה בין ארגוני הטרור החברים בה, ושפיכות הדמים הפנימית נמשכה.
החזית כשלה גם במטרתה להחליש את ערפאת; יו"ר אש"ף נשאר בראש הארגון, וגיבש ארסנל מלחמה עצום וכוחות רבים בדרום לבנון, דבר שזכה לכינוי "פתחלנד", במטרה לייצא פיגועים לתוך מדינת ישראל. תוכנית עשר הנקודות גם העלתה את ערכו של ערפאת במישור הדיפלומטי, כאשר מדינות המערב נעשו יותר נכונות לדבר עם נציגי ארגוניו. חברי החזית, לעומת זאת, הראו עצמם כקיצוניים וככפופים למדינות ערב ואף לברית המועצות.
בשנת 1975 פרצה מלחמת האזרחים בלבנון, שהייתה הרבה יותר עקובה מדם מזו שקדמה לה בשנות החמישים. במלחמה זו תמכו רוב הפלגים של אש"ף, ביניהם פת"ח, בחברות התנועה הלאומית הלבנונית, במיוחד בארגון הטרור אל-מורביטון (אנ'), שהיה סוני בעיקרו. החזית הלבנונית הימנית ראתה זה מכבר באש"ף כאיום על עליונותה במאזן העדתי ההפכפך של לבנון. התנועה הלאומית הלבנונית ואש"ף נתפסו גם כאיום על סוריה, מאחר שהם התנגדו לאסטרטגיה הסורית. כתוצאה מכך, חזית הדחייה עצמה התפצלה בין החזית העממית לשחרור פלסטין וקבוצות קטנות יותר, שצידדו בתנועה הלאומית ובפת"ח, לבין א-סאעקה והחזית העממית לשחרור פלסטין - המפלגה הכללית, שתמכו בסוריה.
לאורך שנות ה-70 המאוחרות ולאחר מכן בשנות ה-80, מלחמות לבנון[דרושה הבהרה] פגעו קשות בשורותיהם של חלק מהקבוצות שצידדו בסוריה, ובמיוחד נפגעו אלו שתמכו בסורים במהלך מלחמת המחנות, הפנים-סונית. במהלך המלחמה ההיא, בה הצטרפו לחזית חלקים שפרשו מתוך הפת"ח (פת"ח אל-אינתיפאדה (אנ')) בראשות הקולונל סעיד מוראע'ה, רבים מארגוני הטרור מיהודה, שומרון וחבל עזה תקפו מחנות פליטים של כאלה שהם לכאורה בני עמם, מה שהוביל לנפגעים אזרחיים וגרר האשמות כלפי הארגונים החברים בחזית על כך שעניינם הוא רק שירות מטרותיו של אסד, נשיא סוריה. למשל, החזית העממית לשחרור פלסטין, עליה פיקד מפקד הגרילה המחבל אחמד ג'יבריל, בזבזה חלק ניכר ממאמציה בלחימה נגד ערפאת וארגונו במקום לתקוף את צבא הגנה לישראל בדרום לבנון, או לגייס תשתיות מקומיות ביהודה ושומרון ובחבל עזה. בנוסף, רוב ארגוני הטרור הללו הפכו לתלויות ביותר בסורים, הן מבחינה כלכלית והן עבור אספקה צבאית. יכול להיות שהעמידה מן הצד של החזית העממית והחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין במלחמת המחנות הצילה אותם מגורל הבינוניות, שהוביל גם לחוסר הרלוונטיות, של החזית העממית - המפקדה הכללית ודומותיה עד היום.
דעיכה ופירוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]החזית הפגינה חילוקים פנימיים ברורים גם ביחס לאינתיפאדה הראשונה בין 1987 ל-1991, וגם ביחס למלחמת המפרץ ה-1991. בשנה זו, חזית המאבק העממית הפלסטינית (אנ') הורשה להצטרף מחדש לאש"ף, לאחר שקיבלה את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם ואת הרעיון של משא ומתן עם ישראל. ארגון אבו נידאל נמוג בהדרגתיות אל הצללים לאחר אותה שנה, א-סאעקה מעולם לא השיגה רווח או צמחה בגלל תלותה באסד ובסורים, חזית השחרור הערבית הובלה לאותה התוצאה בחסות סדאם חוסיין, החזית הדמוקרטית התחלקה לשניים בשאלת תמיכת הסכמי אוסלו ב-1993, אך החזית העממית החלה בהשתתפות מסוימת בתהליך שלום, שלא הוביל לדחייתה או קבלתה המוחלטת.
כיום, חזית הסירוב בכללותה נמצאת בחסות של ארגוני הטרור הבולטים, האסלאמיסטים, החדשים והקיצוניים יותר, החברים בחדר המבצעים המשותף: חמאס, הג'יהאד האסלאמי וועדות ההתנגדות העממית. ניתן למנות ברשימה זו גם ארגוני טרור שהיו בעבר חלק מפת"ח, כמו גדודי חללי אל-אקצא. הארגון החזק ביותר כיום מבין החברים לשעבר בחזית הוא החזית העממית, והזרוע הצבאית שלה גדודי אבו עלי מוסטפא לרוב הארגונים שהיו שייכים לחזית יש כיום רק עשרות חברים בודדים, והם חברים בחדר המבצעים, המובל בידי חמאס.
חברים
[עריכת קוד מקור | עריכה]רשימת הארגונים שהשתתפו בחזית הדחייה:[דרוש מקור]
חזית השחרור הערבית
א-סאעקה- פת"ח – המועצה המהפכנית של אבו נידאל
החזית העממית לשחרור פלסטין
החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית
החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין
חזית המאבק העממית (אנ')
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Chakhtoura, Maria, La guerre des graffiti, Beyrouth, Éditions Dar an-Nahar, 2005, page 136.
- ^ "Permanent Observer Mission of Palestine to the United Nations - 10 Point Program of the PLO (1974)". www.un.int. אורכב מ-המקור ב-5 באוגוסט 2011. נבדק ב-12 בינואר 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ As'ad AbuKhalil. "Internal Contradictions in the PFLP: Decision Making and Policy Orientation." Middle East Journal 41, no. 3 (1987): 361-78. https://www.jstor.org/stable/4327585.