ויליאם תומאס קוסגרייב

ויליאם תומאס קוסגרייב
W. T. Cosgrave
לידה	6 ביוני 1880; דבלין, הממלכה המאוחדת
פטירה	16 בנובמבר 1965 (בגיל 85); דבלין, אירלנד
שם לידה	William Thomas Cosgrave
מדינה	מדינת אירלנד החופשית
מקום קבורה	בית הקברות גולדנברידג'
מפלגה	קומן נה גאיל, שין פיין, מפלגת פינה גייל
בן או בת זוג	לואיזה פלנגן
	10 באוגוסט 1917 – 25 בנובמבר 1918; (שנה)
	14 בדצמבר 1918 – 26 באוקטובר 1922; (3 שנים)
	1 ביולי 1943 – 10 במאי 1944; (315 ימים)
	30 ביוני 1938 – 26 במאי 1943; (4 שנים)
	21 ביולי 1937 – 25 במאי 1938; (309 ימים)
	8 בפברואר 1933 – 8 בספטמבר 1933; (213 ימים)
	8 בספטמבר 1933 – 14 ביוני 1937; (3 שנים)
	9 במרץ 1932 – 22 בדצמבר 1932; (289 ימים)
	11 באוקטובר 1927 – 17 בדצמבר 1931; (4 שנים)
	23 ביוני 1927 – 16 באוגוסט 1927; (55 ימים)
	19 בספטמבר 1923 – 20 במאי 1927; (3 שנים)
	9 בספטמבר 1922 – 9 באוגוסט 1923; (335 ימים)
	16 באוגוסט 1921 – 8 ביוני 1922; (297 ימים)
	21 בינואר 1919 – 10 במאי 1921; (שנתיים)
	9 בספטמבר 1922 – 6 בדצמבר 1922; (89 ימים)
	→ ארתור גריפית'
	17 ביולי 1922 – 21 בספטמבר 1923; (שנה)
	→ מייקל קולינס Ernest Blythe ←
	20 במרץ 1924 – 21 בנובמבר 1924; (247 ימים)
	→ Richard Mulcahy פיטר יוז ←
	10 ביולי 1927 – 11 באוקטובר 1927; (94 ימים)
	→ קווין או'היגינס Patrick McGilligan ←
	10 ביולי 1927 – 12 באוקטובר 1927; (95 ימים)
	→ קווין או'היגינס ג'יימס פיצג'רלד-קני ←
	2 באפריל 1919 – 9 בספטמבר 1922; (3 שנים)
	Ernest Blythe ←

ויליאם תומאס קוסגרייב (באנגלית: William Thomas Cosgrave;‏ 6 ביוני 1880 – 16 בנובמבר 1965) היה מדינאי אירי שימש כנשיא הראשון של המועצה המבצעת של מדינת אירלנד החופשית, בין 1922 ובין 1932. תואר זה מקביל לתואר "ראש ממשלה".

חייו

ו.ט. קוסגרייב, כפי שהיה מכונה בפי כל, נולד בדבלין. הוא הצטרף ל"מתנדבים האירים" בשנת 1913. בשנה זו עמד להתקבל חוק "שלטון הבית" לאירלנד, בניגוד לדעתם של אנשי הצפון הפרוטסטנטים. אלו הקימו גדודים ואיימו לעלות על דבלין. בתגובה לכך הוקמו גדודי מתנדבים קתולים אשר נקראו "המתנדבים האירים". גדודים אלו היוו את עיקר כוח האדם למורדי מרידת חג הפסחא, בדבלין בשנת 1916 נגד השלטון הבריטי במדינה.

במרידת חג הפסחא השתתף קוסגרייב כלוחם, ואף נעצר ונדון למוות. עונשו הומתק למאסר. בעודו בכלא נבחר לשמש כחבר הפרלמנט הבריטי מטעם מפלגת שין פיין, בבחירות המשנה שהתקיימו בשנת 1917, ולאחר מכן שמר על כיסאו בבחירות 1918. בתקופה זו היו הפרלמנטים של אנגליה ושל אירלנד מאוחדים, ושין פיין נלחמה למען עצמאות אירית ולמען הפרדת הפרלמנטים. בבחירות אלו זכתה שין פיין ב 73 מתוך 105 המושבים השמורים לנציגי אירלנד בפרלמנט.

ב-21 בינואר 1919 התכנסו חברי הפרלמנט מטעם שין פיין אשר לא היו במעצר, והכריזו על עצמם כפרלמנט האירי העצמאי, או ה"דאל הראשון". קתאל ברויה נבחר כנשיא הפרלמנט, ובאפריל התפטר לטובת איימון דה ואלירה, אשר נמלט מן הכלא.

אנשי הדאל טענו כי הם הפרלמנט של "הרפובליקה האירית", וכי זכותם לשלוט באי כולו. הכרזת העצמאות של הדאל לא הוכרה על ידי אף מדינה בעולם פרט לברית המועצות בהנהגתו של לנין.

אף על פי שהיה בין הפוליטיקאים המנוסים מטעם חברי הפרלמנט, קוסגרייב לא נמנה עם הנהגת המפלגה. למרות זאת, צירף אותו דה ואלירה לממשלתו כ"שר לעניינים מקומיים", בשל היותם ידידים.

דרכיהם הפוליטיות של קוסגרייב ודה ואלירה נפרדו בשל יחסם השונה לאמנה האנגלו-אירית משנת 1921. דה ואלירה, ועמו מיעוט של חברי הפרלמנט סברו כי ההסכם, אשר העניק ל-26 המחוזות הדרומיים של אירלנד מעמד עצמאי כמדינה בשם "המדינה האירית החופשית", אך שמר על מסגרת המונרכיה האנגלית, אשר שלטה בענייני החוץ של המדינה החדשה (במסגרת הידועה כ"דומיניון", על פי הנוסח המוכר מקנדה ומאוסטרליה), הוא בגידה בעקרונות הרפובליקניים לפיהם הוקמה שין פיין. רוב חברי הדאל ראו בכינונה של רפובליקה על פני האי כולו מטרה בלתי ניתנת להשגה. מעמד הדומיניון העניק לאירים, במילותיו של מייקל קולינס "את החירות להשיג את חירותם". קוסגרייב הסכים עם קולינס, ועם מייסדה של שין פיין, ארתור גריפית', (אשר היו ראשי המשלחת האירית לשיחות בהן הושג ההסכם). דה ואלירה התפטר ממשרתו (שעתה הקבילה לתפקיד הנשיא), וגריפית' החליפו בתפקיד זה. קולינס, האיש החזק ברפובליקה, הקים ממשלה זמנית בהתאם לתנאי ההסכם. דה ואלירה והפורשים פתחו במלחמת אזרחים.

באוגוסט 1922 מתו גריפית' וקולינס בזה אחר זה. גריפית' מת באופן טבעי, כתוצאה מן המאמץ והלחץ של אירועי הזמן. קולינס נרצח ממארב מתוכנן של תומכי דה ואלירה. כאשר גריפית' וקולינס בין המתים, ודה ואלירה מנהיג את חבורת הפורשים, איבדה המדינה הצעירה את שלוש הדמויות החזקות שהובילו אותה מאז מרידת חג הפסחא. הנהגת הכוחות התומכים בהסכם האנגלו-אירי נפלה עתה לידי קוסגרייב, בשל העבר שלו כפוליטיקאי מנוסה.

בשלב זה "שלטו" שלוש ממשלות באירלנד. "ממשלת" הפורשים של דה ואלירה, "הדאל השני" בראשו עמד גריפית', והממשלה הזמנית שהוקמה על פי האמנה האנגלו-אירית בראשה עמד קולינס. קוסגרייב קיבל לידיו את הנהגת הדאל, ואת ראשות הממשלה הזמנית. כאשר, על פי הוראות ההסכם, קמה המדינה האירית החופשית באופן רשמי בשנת 1922 היה קוסגרייב לראש ממשלתה הראשון, תפקיד שכונה "נשיא המועצה המבצעת".

קוסגרייב היה איש ביצוע יעיל, יותר משהיה מנהיג כריזמטי. הוא הוביל את המדינה הצעירה בתקופה קשה בהיסטוריה שלה, וקידם את החקיקה הדרושה לייצוב מוסדות ממשל עצמאיים ובני קיימא. ממשלתו של קוסגרייב שיחקה תפקיד חשוב בהפיכת האימפריה הבריטית לחבר העמים הבריטי, כאשר בהנהגתו חלו שינויים מקיפים בתפקידו של הכתר הבריטי, המשנה למלך והממשלה הבריטית, בענייניהן של המדינות הכפופות להם.

בביסוס מוסדותיה הרשמיים של המדינה תפקידו של קוסגרייב היה חשוב והיסטורי. בתקופה בה הפכו ממשלות דמוקרטיות אשר הוקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה באירופה כולה, לדיקטטורות פשיסטיות או למשטרים אוטוריטריים אחרים, המדינה האירית החופשית נותרה דמוקרטית למהדרין, עובדה שהודגשה במעבר השלטון בצורה חלקה ליריבו הגדול דה ואלירה בשנת 1932 לאחר ניצחונה של מפלגתו של דה ואלירה פיאנה פול (Fianna Fáil) בבחירות בשנה זו. נודע כי הצבא האירי זמם לערוך הפיכה על מנת להותיר את קוסגרייב בשלטון, אך קוסגרייב מנע התפתחות זו בעודה באיבה. דה ואלירה עצמו התבטא מספר פעמים כי תפקודו של קוסגרייב כראש הממשלה היה נפלא, וכי שגה כאשר לא קיבל את האמנה האנגלו-אירית.

הפסדו של קוסגרייב בבחירות בשנת 1932 נבע בעיקר מהשפעות המשבר הכלכלי העולמי שהחל בשנת 1929, ואשר פגע אף באירלנד. קוסגרייב נאבק קשות לייצב את כלכלת המדינה הצעירה, אך לבסוף סר חינו בעיני הבוחר, והוא הובס בבחירות.

קוסגרייב ייסד את המפלגה תומכת האמנה האנגלו-אירית "קומן נה גאיל" (Cumann na nGaedheal) בשנת 1923. בשנת 1935 הפך למנהיג מפלגת פיין גאיל (Fine Gael) אשר נוצרה כתוצאה ממיזוג בין מפלגתו ובין מפלגת המרכז הלאומית, ו"החולצות הכחולות" (המשמר הלאומי). בתפקיד זה שירת עד שנת 1944, ולאחר מכן פרש מן הפוליטיקה.

ו.ט. קוסגרייב מת בשנת 1965. ממשלת הפיאנה פול בהנהגת ג'ק לינץ' ערכה לו הלוויה ממלכתית, בה נכחו כל מנהיגי המפלגות באירלנד, וכן אמון דה ואלירה, נשיא אירלנד.

בנו של קוסגרייב, ליאם קוסגרייב, הפך לאחר מותו למנהיג מפלגת פינה גייל, ואף זכה לכהן כראש ממשלת אירלנד בין השנים 1973 עד 1977.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם תומאס קוסגרייב בוויקישיתוף

ויליאם תומאס קוסגרייב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)