ואצלב האוול

ואצלב האוול
Václav Havel
לידה	5 באוקטובר 1936; פראג, צ'כוסלובקיה
פטירה	18 בדצמבר 2011 (בגיל 75); ולצ'יצה (אנ'), צ'כיה
מדינה	צ'כוסלובקיה, צ'כיה
מקום קבורה	בית הקברות של וינוהראדי (4 בינואר 2012)
השכלה	האוניברסיטה הטכנית הצ'כית בפראג (1957); Akademické gymnázium Štěpánská (1955); הפקולטה לתאטרון ;
מפלגה	הפורום האזרחי
	www.vaclavhavel.cz
	2 בפברואר 1993 – 2 בפברואר 2003; (10 שנים)
	ואצלב קלאוס ←
	29 בדצמבר 1989 – 20 ביולי 1992; (שנתיים)
	→ גוסטב הוסאק
פרסים והוקרה
	פרס קרל הגדול (9 במאי 1991); פרס פולברייט (1997); לגון אונארי (2001); פרס קטלוניה הבין-לאומי (1995); קוואדריגה (2009); פרס סונינג (1991); הפרס הבינלאומי ע״ש סימון בוליבר (1990); פרס הגשר של העיר רגנסבורג (2006); מדליית החירות של פילדלפיה (1994); פרס החופש (2003); עיטור ארבע החירויות – מדליית החירות (1990); מדליית ג'וזפה מוטה (2008); פרס מוניסמאניין (2005); פרס אור האמת (2004); פרס גזן (1995); פרס ירוסלב סיפרט (2008); פרס האחד ביוני (2009); פרס אויגן קוגון (2012); פרס אזרחות גרמניה (2000); פרס קארל צ'אפק (2008); פרס נקודת אלפא (2008); מדליית תיאודור הויס (1993); אזרחות כבוד של פלזן (6 במאי 1990); הפרס הלאומי הגרמני (2003); אזרחות כבוד של בודפשט (2013); פרס אוסטריה לספרות אירופית (1968); אביר הצלב הגדול בדרגה מיוחדת של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (מאי 2000); פרס נסיך אסטוריאס לתקשורת ולמדעי הרוח (1997); פרס שגריר המצפון (2003); פרס אולוף פלמה (1989); קולר מסדר איזבלה הקתולית (יולי 1995, 1995); הצלב הגדול של מסדר האמבט (מרץ 1996); צווארון מסדר הצלב הדרומי (אוקטובר 1990); העיטור האוסטרי למדע ואמנות (נובמבר 2005); הפרס העולמי ע״ש סינו דל דוקה (1997); מסדר הניצחון של גאורגיוס הקדוש (אוקטובר 2011); פרס אינדירה גנדי (1993); מסדר הנסיך יארוסלאב הנבון, דרגה 3 (אוקטובר 2006); מסדר הכוכב הזוהר (נובמבר 2004); פרס גוטליב דאטוויילר (1990); עיטור מסדר העיט הלבן של פולין (אוקטובר 1993); מסדר טומאש מסריק, דרגה 1 (אוקטובר 2003); קולר של מסדר האריה הלבן (אוקטובר 2003); צלב גדול של לגיון הכבוד (מרץ 1990); מפקד מסדר האמנויות והספרות (פברואר 2001); מדליית החירות הנשיאותית (יולי 2003); הצלב הגדול של מסדר ויטאוטאס הגדול (ספטמבר 1999); הצלב הגדול של מסדר הצלב הכפול הלבן (29 בינואר 2003, רודולף שוסטר, נשיא סלובקיה); הצווארון של מסדר הצלב של טרה מריאנה (30 במאי 1996); פרס גנדי לשלום (אוגוסט 2003); פרס ארסמוס (1986); מסדר ריו ברנקו (ספטמבר 1996); מסדר החירות (נובמבר 1993); מסדר המשחרר הגנרל סן מרטין (ספטמבר 1996); מסדר הרפובליקה (ספטמבר 1996); פרס פרנץ קפקא (2010); מסדר הרפובליקה של טורקיה (אוקטובר 2000); מסדר חוסיין בן עלי (ספטמבר 1997); שותף במסדר קנדה (8 במאי 2003); הצלב הגדול עם שרשרת של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה ההונגרית (ספטמבר 2001); פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית (15 באוקטובר 1989); אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (27 במרץ 2002); Order Ecce Homo; participant in the resistance and resistance against communism; מסדר החרצית; פרס אוולין פ. ברקי; פרס קונקורדיה; פרסי נסיך אסטוריאס; מדליית החירות של פילדלפיה; מדליית השירות הדמוקרטי; Čestná medaile T. G. Masaryka; פרס דלתא להבנה עולמית; מסדר הכוכב של ירדן; מדליית סנט ג'ורג'; עמית החברה המלכותית לספרות; אזרחות כבוד של פראג; מסדר שלושת הכוכבים, דרגה ראשונה; הצווארון הגדול של מסדר החירות ;
חתימה

ואצלב האוול (בצ'כית: Václav Havel; ‏5 באוקטובר 1936 – 18 בדצמבר 2011) היה מחזאי וסופר צ'כי, מראשי מתנגדי המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה, נשיא המדינה האחרון אחרי נפילת הקומוניזם והנשיא הראשון של הרפובליקה הצ'כית. זוכה פרס גנדי לשלום.

קורות חיים

האוול נולד ב-1936 בפראג למשפחה אמידה שמצד אביו הייתה מעורבת בעסקי הבידור והקולנוע ומצד אמו בדיפלומטיה. בעקבות השתלטות הקומוניסטים על המדינה ב-1948 נושלה המשפחה מנכסיה ומשום שהוגדרה כ"בורגנית-ריאקציונרית", נודתה. כבן למשפחה כזו נאסרו על האוול לימודים בתחום האומנות, והוא למד שנתיים באוניברסיטה הטכנית של פראג.

ב-1959, אחרי שירות צבאי של שנתיים, החל לעבוד בתיאטרון בתור פועל במה. בשלב זה של חייו החל ללמוד דרמה בהתכתבות וגם לכתוב מחזות בעצמו. המחזה הראשון שלו, "מסיבת גן", הועלה ב-1963. ב-1964 נישא לאולגה שפליכלובה.

ב-1996 נפטרה אשתו אולגה ממחלת הסרטן, וגם בגופו של האוול עצמו, שהיה מעשן כבד, התגלה סרטן הריאות. חלק גדול מראותיו נכרתו, אך למרות שמועות על מותו הקרב הוא התאושש, ועורר סערה חדשה כשנישא בינואר 1997 לשחקנית דאגמאר ושקרנובה הצעירה ממנו ב-17 שנה. האוול נפטר ב-2011 בביתו מסיבוכים של מחלת COPD.

פעילות פוליטית

ב-1968, עם תחילת מאורעות "האביב של פראג", נעשה האוול מעורב יותר בפוליטיקה, וכתב מאמר נועז שבו קרא לרב-מפלגתיות. אחרי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה הוא נסחף יותר ויותר לפעילות פוליטית, הפך ל"דיסידנט" והוחרם במולדתו. ב-1975 כתב מכתב פומבי לנשיא המדינה גוסטב הוסאק בו קרא לשינוי מדיניות הממשל. במכתב הוא מתאר את הצורה בה המשטר משליט את מרותו:

"מהפחד לאבד את משרתו, המורה מלמד דברים בהם אינו מאמין; מהפחד לעתידו התלמיד חוזר אחריו; מהפחד שלא יתאפשר לו להמשיך בלימודיו האיש הצעיר מצטרף לתנועת הנוער ומשתתף בפעולותיה, מה שלא יהיו; מהפחד שתחת השיטה המפלצתית של קרדיט פוליטי לבנו או לבתו לא יהיו מספיק נקודות בשביל להירשם לבית-ספר, האב 'מתנדב' לכל פעולה שנדרשת ממנו וכך נוצרת אשליה של חברה שמאוחדת מאחורי המנהיגות"

ב-1977 היה מראשי התארגנות האינטלקטואלים "אמנה 77" שקראה לממשלה לכבד את זכויות האדם ובעקבות מעורבות זו הושלך לראשונה לבית הסוהר. אחרי שנאמר לו שהתנועה גוועה והוא הבטיח להפסיק את פעילותו בה, הוא שוחרר. עם שחרורו גילה שהשלטונות שיקרו לו, בנוסף לתחושת האכזבה מהתנהגותו הוא. ב-1979 השתתף בהקמת ארגון שתמך במתנגדי המשטר ומשפחותיהם, ובעקבות כך נשלח לכלא לארבע שנים, אחרי שסירב להצעה לצאת לגלות.

בתחילת 1989 האוול נשלח שוב למאסר של תשעה חודשים על כך שעמד ברחוב בעת שסטודנטים הניחו זרים ביום השנה ה-20 למותו של יאן פאלאך שהצית את עצמו במחאה על הפלישה הסובייטית באוגוסט 1969. המחאה הציבורית שהתעוררה גרמה לשחרורו במאי.

עם תחילת מהפכת הקטיפה ב-17 בנובמבר 1989, היה האוול מחוץ לפראג. כעבור יומיים הוא היה מראשי מקימי "הפורום האזרחי" שהוביל את המהפכה ויחד עם אלכסנדר דובצ'ק הסתמן כמועמד אפשרי לנשיאות המדינה במעבר מהדיקטטורה לדמוקרטיה. ראשי הפורום הגיעו למסקנה שהוא עדיף על דובצ'ק שרצה מאוד בתפקיד, והטילו על האוול לבשר לדובצ'ק על ההחלטה. לבסוף דובצ'ק התמנה ליושב ראש הפרלמנט, וב-29 בדצמבר הפרלמנט, שעדיין היה בהרכבו מהתקופה הקומוניסטית, בחר בוואצלב האוול לנשיא צ'כוסלובקיה לתקופת ביניים עד שייבחר פרלמנט חדש בבחירות חופשיות. ביולי 1990 בחר אותו הפרלמנט החדש לתקופת כהונה של שנתיים.

כהונה כנשיא צ'כוסלובקיה וצ'כיה

כנשיא נקט האוול קו וסגנון עצמאיים שלא פעם עוררו מחלוקת, והביכו את הממשלה. כך היה בעת שהוא התנצל בפני הגרמנים שגורשו מחבל הסודטים, או כששמר על יחסים קרובים עם הדלאי לאמה למורת רוחה של ממשלת הרפובליקה העממית של סין.

כאשר החלו להישמע קולות התומכים בפירוק המדינה הצ'כוסלובקית, האוול הביע את התנגדותו, וב-20 ביולי 1992 כאשר הפירוק נראה בלתי נמנע התפטר מהנשיאות, מבלי שנבחר לו יורש, ופרש מהחיים הפוליטיים. האוול הצהיר שהוא יסרב להיות נשיא של מדינה צ'כית נפרדת, אך כאשר הפירוק בוצע ב-1 בינואר 1993 התמודד על נשיאות הרפובליקה הצ'כית החדשה, נבחר לנשיאה הראשון ב-26 בינואר, והחל לכהן החל מ-2 בפברואר. גם כנשיא הרפובליקה הצ'כית נקט האוול בקו עצמאי למורת רוחה של הממשלה בראשות יריבו ואצלב קלאוס.

בינואר 1998, אחרי משבר כלכלי ופוליטי במדינה נבחר האוול לקדנציה נוספת כנשיא, אולם רק לאחר סיבוב שני, וברוב של קול אחד. האוול היווה גורם מרכזי בהצטרפות הרפובליקה הצ'כית לנאט"ו, הן כלפי פנים, תוך כדי התנגשות עם הממשלה, והן כלפי חוץ כאשר השתמש במעמדו הבינלאומי על מנת לשכנע את נאט"ו לקבל את מדינתו לשורותיה.

עם סיום תקופת כהונתו השנייה ב-2 בפברואר 2003, התקשה הפרלמנט הצ'כי לבחור את מחליפו, ורק לאחר כמה שבועות ללא נשיא נבחר יריבו ואצלב קלאוס למחליפו.

האוול היה מועמד מספר פעמים לזכייה בפרס נובל לשלום. בשנת 2003 זכה בפרס גנדי לשלום. באותה שנה קיבל את פרס "שגריר של מצפון", מטעם ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, אשר הכיר בו בעבר כאסיר מצפון^[1].

יחסים עם מדינת ישראל

האוול גילה יחס חם למדינת ישראל, וערך שני ביקורים רשמיים: הראשון באפריל 1990, חודשים ספורים אחרי שנבחר לנשיא צ'כוסלובקיה, והשני בספטמבר 1997. ביקורו האחרון בישראל היה ב-2008 אז היה אורחו של שמעון פרס בדיוני ועידת הנשיא.

ביולי 2010 ייסד האוול ביחד עם שורת אישים אוהדי ישראל אחרים את "יוזמת ידידי ישראל" – "Friends of Israel Initiative", שמטרתה להילחם בניסיונות לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולפעול למען זכותה של ישראל לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים. בין היוזמים האחרים היו חוסה מריה אסנאר ראש ממשלת ספרד לשעבר, פיאמה נירנשטיין סגנית יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט האיטלקי, מרצ'לו פארה לשעבר יו"ר הסנאט האיטלקי, אלחנדרו טולדו נשיא פרו לשעבר, דייוויד טרימבל ראש ממשלת צפון אירלנד לשעבר וזוכה פרס נובל לשלום, ותומכי ישראל אחרים ממנהיגי אירופה, ארצות הברית והעולם. אירוע ההשקה של היוזמה התרחש בבניין הפרלמנט הבריטי, כשהמארחים הם "אגודת הנרי ג'קסון" וחבר הפרלמנט הבריטי יהודי מטעם המפלגה השמרנית רוברט חלפון^[2].

בשנת 2006, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה^[3].

בשנת 2015 נקראה על שמו כיכר בחיפה^[4].

לקריאה נוספת

ואצלב האוול, העולם נברא במאמר, תרגמה מצ'כית: רות בונדי, ספרית פועלים, 1991.

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של ואצלב האוול (בצ'כית ובאנגלית)

ואצלב האוול, ברשת החברתית Goodreads
וצלב הול (1936-2011), דף שער בספרייה הלאומית
ביוגרפיה באתר רדיו פראג (באנגלית)
פסטיבל האוול (באנגלית)
מיכאל הנדלזלץ, שתי מדינות, לא נורא, באתר הארץ, 16 במאי 2008
שיחות עם: ואצלב האוול ונאום שלו, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה
צ'כיה: הנשיא לשעבר וצלאב האוול מת, באתר nrg‏, 18 בדצמבר 2011
ערן סבאג, ‏"חיים של אחרים" על ואצלב האוול, באתר iCast‏, 18 בדצמבר 2011
ירון רווסלצ'י‏, ספיריטס: הקטר הצ'כי, באתר וואלה, 9 באוקטובר 2013
ג'ונתן טובין, הדרך לניצחון: ואצלב האבל והמאבק לחירות, באתר מידה, 21 בנובמבר 2019
יוזף זבוריל, ואצלב האבל במילותיו שלו, באתר מידה, 21 בנובמבר 2019
ואצלב האוול, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ואצלב האוול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ ידיעה באתר אמנסטי, 18 בדצמבר 2011
^ האתר של "יוזמת ידידי ישראל"
^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה
^ פרוטוקול מועצת עיריית חיפה, 7 ביולי 2015

[1] ידיעה באתר אמנסטי, 18 בדצמבר 2011

[2] האתר של "יוזמת ידידי ישראל"

[3] מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה

[4] פרוטוקול מועצת עיריית חיפה, 7 ביולי 2015

[1]

[2]

[3]

[4]