הצבא הלבן
 | |
 | |
| מדינה |
 האימפריה הרוסית |
|---|---|
| תקופת הפעילות |
1918–1921 (כ־3 שנים)  |
| מנהיגות | |
| ראש הצבא | אלכסנדר קולצ'ק, המפקד העליון |
| כוח אדם | |
| זמינות לשירות צבאי מכלל האוכלוסייה | 1,023,000 (1919)[1] |
| מלחמות שהשתתף בהן | |
|
מלחמת האזרחים ברוסיה | |
  | |
הצבא הלבן (ידוע גם כהכוחות הלבנים, הגווארדיה הלבנה) היה כינוי לפדרציה של כוחות צבאיים שתמכו בתנועה הלבנה, התנגדו לבולשביקים אחרי מהפכת אוקטובר ולחמו בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה (1918–1923) כנגד הצבא האדום.
הגדרתו של הצבא הלבן כצבא במובן המקובל של המילה, שהתקבע בעקבות התעמולה הבולשביקית, שנויה במחלוקת. זאת כיוון שהרכבו כלל קבוצות שונות, בעלות אידאולוגיות שונות, שנלחמו תחת פיקודם של מפקדים שונים. המכנה המשותף היחיד לכולן הייתה ההתנגדות לבולשביקים.
מקור אחד השמות, "הגווארדיה הלבנה", ששימש בהמשך את התעמולה הסובייטית, והתפשט לשמם של כלל הכוחות האנטי-בולשביקיים, היו קרבות אוקטובר במוסקבה. במהלכם, סטודנטים מתנגדי הבולשביקים ענדו על כתפיהם פס לבן כסימן מזהה. בעקבות כך הם נקראו "הגווארדיה הלבנה" (כנגד "הגווארדיה האדומה" של בולשביקים עצמם שנוצרה באביב 1917). להצלחת השם והתעמולה עזרה גם העובדה כי בזמן המהפכה הצרפתית הצבע הלבן נחשב לצבעה של שושלת בורבון והצבע האדום היה שייך למתנגדיו של הסדר הישן. בהיותם מקושרים לצבע האדום גם באופן אידאולוגי המצב עזר לבולשביקים להציג את כלל הכוחות המתנגדים להם ככוחות לבנים. בהמשך השם "לבנים" הוצמד גם לכוחות הלאומיים שנלחמו נגדם (פינים לבנים, פולנים לבנים, אסטונים לבנים).
זרועות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארגונים חמושים שנכללו תחת השם
[עריכת קוד מקור | עריכה]להלן רשימת הכוחות הלבנים לפי פריסתם הגאוגרפית והופעתם במלחמת האזרחים:
בצפון
| • הצבא הצפוני (אוגוסט 1918) |
בצפון-מערב
| • הגיס הצפוני (אוקטובר 1918) ↓ | ||||
| • הצבא הצפון-מערבי (יולי 1919) | ||||
בדרום
| • צבא המתנדבים (ינואר 1918) ↙ |
• צבא דון (אפריל 1918) ↘ | |||
| • הכוחות המזוינים של דרום רוסיה (ינואר 1919) ↓ | ||||
| • הצבא הרוסי בחצי האי קרים (מאי 1920) | ||||
במזרח
| • צבא העם של קומוץ' (יוני 1918) ↙ |
• צבא סיביר (יוני 1918) ↘ | |||
| • החזית המזרחית של הצבא הרוסי (ספטמבר 1918) ↓ | ||||
| • צבא המזרח הרחוק (אפריל 1920) ↓ | ||||
| • צבא המורדים הלבנים (1921) ↓ | ||||
| • חיל זמסטבו (1922) | ||||
| • ארגון צבאי טורקסטני (פברואר 1918) | ||||
| • צבא טורקסטן (אפריל 1919) | ||||
| • הצבא האיכרי של פרגנה (יוני 1919) | ||||
פעולות כנגד האדומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבא הלבן לחם בחזיתות שונות, כשהמשפיעות בהן היו: המדינות הבלטיות בצפון-מערב בפיקודו של הגנרל ניקולאי יודניץ'; אזור קזחסטן וחצי-האי קרים בדרום בפיקודו של הגנרל אנטון דניקין וסיביר במזרח, שם פיקד על הכוחות האדמירל אלכסנדר קולצ'ק. קולצ'אק נחשב לראש הצבא הלבן בעיקר מאחר שבעלי בריתו ראו אותו ככזה. בפועל, היו למעשה שלושת הצבאות השונים עצמאיים לחלוטין.
בין הכוחות המאורגנים הנוספים שהתנגדו לבולשביקים, לכוחות הלבנים הצטרפו זמנית גם הצבא השחור האנרכיסטי וה"ירוקים", שלא הזדהו עם אף צד ועברו ביניהם לפי החלטתם בלבד. בנוסף כוחות לאומיים שונים פעלו באופן עצמאי (באוקראינה, מדינות הבלטיות, קווקז ואסיה תיכונה). אך הצבא הלבן ביסס את מעמדו ככוח ההתנגדות וכאיום העיקרי מביניהם למשטר החדש, בין היתר בשל הסיבות הבאות:
- הצבא הלבן כלל קבוצות רבות שהיו נחושות להוציא את המשטר מידי הבולשביקים, משום שהמשטר החדש פגע בהן קשות.
- המעצמות הגדולות, כגון ארצות הברית, בריטניה, צרפת והאימפריה היפנית תמכו בצבא הלבן באמצעים כלכליים, אך גם התערבו באופן פעיל בלחימה. בריטניה וצרפת פלשו למורמנסק וארכנגלסק והקימו שם ממשלות לבנות וכמו כן תמכו בהקמת כוחות לבנים באסיה התיכונה.
- לצבא הלבן היה יתרון משמעותי באיכות הקצינים והחיילים שלו. בעוד שרוב האליטה הצבאית (הקצינים הגבוהים והמנוסים) הצטרפו ללבנים, הצבא האדום כלל בעיקר קצינים צעירים ולא מנוסים. גם החיילים הפשוטים בצבא הלבן היו מנוסים יותר ברוב המקרים.
כוחותיהם של הלבנים במהלך מלחמת האזרחים מנו:
- דצמבר 1917 - כ-4,000 חיילים
- יוני 1919 - כ-300,000 חיילים[1]
- קיץ 1920 - כ-125,000 חיילים
- 1923 - כ-950 אנשים
בעוד שקציניו וחייליו של הצבא הלבן היו ותיקים ומנוסים וללא-ספק אנשי צבא מהשורה הראשונה, רובם סלדו מעיסוק בפן הפוליטי. בעוד שתכנון קרבות היה בעבורם משימה של מה-בכך, הם נכשלו בגיוס האיכרים, שהיוו אז רוב אוכלוסיית המדינה, ובלעדיו לא ניתן היה לקיים את הצבא. הקבוצות שהרכיבו את גרעין הצבא הלבן היו בחלקן קבוצות לא פופולריות בקרב האיכרים וסירובן העיקש לשקול רפורמה אגררית או שינוי המבנה המדיני עד לניצחון המלא על הבולשביקים גרם בשלב מסוים לנטישת האיכרים את הצבא הלבן, שבתגובה נאלץ להפעיל טרור כדי לכפות את סמכותו. הטיפול בצבא הירוק גרע משאבים יקרים אשר היו דרושים בחזית. בשטח האוקראיני נאלץ הצבא הלבן להתמודד בנוסף גם נגד צבאו של נסטור מאכנו, הצבא השחור. בנוסף תרמה להחלשת הצבא העובדה ששלושת הצבאות הלבנים מוקמו בשלושה קצוות מנוגדים של רוסיה. למשל, בין צבאו של דניקין לבין צבאו של קולצ'אק הפרידו 10,500 קילומטר.
אל מול הלבנים, שליטת האדומים באזורים המרכזיים ברוסיה (מוסקבה, פטרוגרד) והתמיכה העממית הגדולה שקיבלו הביאו אותם ליתרון של עשרה לאחד בכמות החיילים. בד בבד נחלש כוחו של הצבא הלבן והדלדלו משאביו. מפקדיו נתפסו או נהרגו וחייליו התפזרו לכל עבר. עד יוני 1920 לא נשארו כוחות הצבא הלבן על אדמת רוסיה האירופאית (עד הרי אוראל), וב-1923 נסתיימה מלחמת האזרחים ברוסיה רשמית בניצחונו של הצבא האדום והבולשביקים עם סיום הלחימה במזרח הרחוק.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אודות הצבא הלבן וערכים נוספים בנוגע למהפכה הקומוניסטית (באנגלית)
- מלחמת האזרחים ברוסיה (באנגלית)
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001343691