המשמר הפרטוריאני

המשמר הפרטוריאני (בלטינית: cohortes praetoriae) היה יחידת עילית של הצבא הרומי. במשך כ-300 שנים שימשו חיילי המשמר כשומרי ראש, ובתפקידי מודיעין צבאי, בתחילה עבור בעלי משרות רמות ברפובליקה הרומית, ולאחר מכן עבור קיסרי רומא.

אוגוסטוס קיסר היה הקיסר הראשון שהפך את המשמר ליחידת שומרי הראש האישית שלו. היחידה נשאה בתפקיד זה, בשינויים קלים, בשלוש מאות השנים שלאחר מכן. כבר בשלב מוקדם יחסית, צברו מפקדי המשמר כוח פוליטי רב. הם לא נרתעו מלהשתמש בכוחם ובהשפעתם כדי למנות ולהדיח קיסרים, לצבור רכוש, נכסים ומעמד מיוחד בכל זרועות השלטון.^[1] על רקע זה, המוניטין של המשמר וחייליו היה מפוקפק מאוד. מקורות היסטוריים בני התקופה, ובהשראתם גם מחקרים מודרניים, מתארים את חיילי המשמר כמפונקים חסרי יכולת צבאית, אשר נהנו מהחיים הנוחים של הבירה, ואת המשמר מתארים כגולם הקם על יוצרו.^[2]

שיא פעילות מפקדי המשמר, ובמידה מסוימת גם של חייליו, הייתה בתקופת שלטונם של קיסרים חלשים וחסרי יכולת, שהותירו את רסן השלטון בידי דמויות חזקות, והתמכרו למנעמי הארמון ולעיתים למעשי שחיתות. בשנת 312, לאחר תפיסת רסן השלטון באימפריה הרומית, פירק קונסטנטינוס את המשמר הפרטוריאני, הרס את מחנה המשמר הקסטרה פרטוריה ברומא, והביא את הקץ על המשמר הפרטוריאני.

רקע

המשמר הפרטוריאני החל את דרכו כיחידת שומרי ראש של נושאי תפקידים בכירים ברפובליקה. הם היו ידועים בשם ליקטור (לטינית: Lictor), ומשימתם הייתה טיפול במגיסטראטים בעלי "אימפריום". בין השאר נתנו הליקטורים שירותי ליווי, ייצוג והגנה למגיסטראטים, ושימשו כמשרתיהם האישיים ושומרי ראשם. מקור מורשת הליקטורים בהיסטוריה הרומית עתיק מאוד. לפי טיטוס ליוויוס,^[3] הליקטורים נשאו עימם מוטות מעוטרים בשבטים (פסקס), ומחוץ לפומריום נשאו גם גרזנים שסימלו את סמכות הביצוע של האימפריום. הם הלכו אחר המגיסטראט בכל אשר הלך, כולל לתוך הפורום, לביתו, למקדשים ואפילו לבתי המרחץ.

כוחם של הליקטורים היה מספיק כדי לשמור על פקידים ונושאי משרות תוך כדי מילוי תפקידם האזרחי, אך הם היו מעטים מדי מכדי שיוכלו להיות יעילים כשומרי ראש למפקדי צבא בקרב. על רקע ליקוי זה החלו קצינים צבאיים להקיף את עצמם ביחידות זמניות של חיילים שנבחרו מבין הלוחמים המצטיינים כדי להבטיח את ביטחונם במהלך מערכה ובמהלך הקרבות. נוהג זה התפשט יותר בצבא הרפובליקה והכה שורש, מכיוון שגנרלים נותרו במערכה לתקופות ארוכות יותר. ההיסטוריון הרומאי טיטוס ליוויוס מספר, כי לדיקטטור פוסטומיוס הייתה קוהורטה, ששימשה כיחידת כשומרי-ראש בראשית המאה החמישית לפני הספירה. השימוש הראשון במונח קשור לפובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס. ההיסטוריון הרומאי פסטוס כותב^[4]:

”הקבוצה נקראה פרטוריאנים, כי הם היו קשורים לפראיטור. סקיפיו אפריקנוס היה הראשון לבחור את הגברים האמיצים ביותר, שמעולם לא היו רחוקים ממנו במלחמה. הוא שחרר אותם מתפקידי השירות הצבאי האחרים והם קיבלו פעמיים וחצי את השכר.”

התייחסות מפורשת ראשונה לקבוצה צבאית המועסקת כשומרי ראש ומוגדרת ספציפית בשם 'פראיטוריאנית' היא משנת 62 לפני הספירה, כאשר מרקוס פטריוס (Marcus Petreius) יצא נגד לוקיוס סרגיוס קטילינה, שהוכרז כאויב המדינה. ההיסטוריון גאיוס סאלוסטיוס קריספוס כתב^[5]:

”כשפטריוס ראה את קטילין ... [הוא] הוביל את הקוהורט הפרטוריאני שלו (קוהורטם פרטוריאם) למרכז הכוח של האויב.”

יחידות משמר אלו היו צמודות למפקד הצבא והתגוררו באוהל שהיה ידוע בשם פרטוריום (לטינית Prætorium – מפקדה צבאית) על שם תואר הפראיטור – תוארו של הקונסול כאשר הוא מוביל צבאות למלחמה.

ייסוד ותפקידים

ייסוד

עם תום תקופת הרפובליקה ובמהלך מלחמת האזרחים בסוף שנת 40 לפנה"ס, הפעילו אוקטביאנוס – הטוען לכיסא השליט ברומא כיורשו של יוליוס קיסר – ומרקוס אנטוניוס, שניהם, יחידות של לוחמים ותיקים שנבחרו מקרב הלוחמים הוותיקים של הלגיונות הנאמנים. לאחר הניצחון וביסוס שלטונו, הפך אוקטביאנוס – ששינה את שמו לאוגוסטוס – את המשמר הפרטוריאני ליחידה מאורגנת ומגובשת, שתפקידה היחיד היה שמירה על מערכות השלטון הרומאיות. על פי ההיסטוריון משה עמית, המשמר הפרטוריאני הוקם כיחידה צבאית שתפקידה העיקרי בימי אוגוסטוס ויורשיו היה להבטיח שתעמוד לפקודת הקיסר בכל עת, כערובה ליציבות המשטר, ועל מנת להבטיח את הסדר הציבורי ברומא. את ביטחונו הישיר של הקיסר הבטיחה יחידת שומרי ראש, שכירי חרב זרים (Numerus Batavorum), שנחשבו לחסינים מהשפעת גורמים שעוינים לאוגוסטוס בתוך מערכת השלטון הרומאית. יחידה זו הייתה פעילה בהרכבים משתנים עד תקופת שלטונו של גלבה.^[6]

מבנה

על פי המקורות הרומאיים, המשמר היה מורכב מ-9 קוהורטות (יחידה בסדר גודל של גדוד) בני 1,000 חיילים בכל גדוד קוהורטה, ויחידת פרשים קטנה שחייליה שימשו לתפקידי קשר בעיקר. שלוש קוהורטות הוצבו על ידי אוגוסטוס במחנה בסמוך לרומא, ושאר הקוהורטות הוצבו בערים אחרות באיטליה. יחידה נוספת של המשמר כללה כ-300 לוחמים שנקראו "צופים" (לטינית: speculatores), שעסקו בתפקידי מודיעין מחד גיסא, ותקשורת בין היחידות בשדה מאידך גיסא. החיילים גויסו מתוך מחוזות של איטליה ועליהם פיקדו שני קצינים בכירים ממעמד הפרשים שנשאו בתואר פרפקט פרטוריאני (לטינית: praefectus praetorio). בהמשך ועם התרחבות תחומי העיסוק של המשמר, הפך התואר לתפקיד הגבוה ביותר אליו יכול היה להגיע אזרח רומאי ממעמד הפרשים.^[7] חיילי המשמר הפרטוריאני זכו לתנאי שירות טובים, שכר ומענקים גבוהים במיוחד – בעיקר בהשוואה לחיילים בלגיונות אחרים, ותקופת השירות במשמר הייתה 16 שנים במקום 25 שנים בלגיונות הצבא. עם זאת, הוטלו עליהם מספר מגבלות, ובהן האיסור להיכנס בברית הנישואים בעת השירות, איסור שהיה בתוקף עד לתקופת שלטונו של ספטימיוס סוורוס.^[8] לאחר תום תקופת השירות במשמר פרשו רוב הלוחמים והיו לסוג של חיל מילואים – חלקם הוזמנו להמשיך את השירות כחיילים וטרנים (evocati) ולשרת פרק זמן נוסף. התואר והתפקיד היו שמורים אך ורק לחיילי המשמר, ומקור השם בקשר המיוחד בין המשמר לשליט האימפריה – אוגוסטוס.

מתחילת תקופת הפרינקיפט, עם הקמת צבא קבע, נדרשו האזרחים הרומאים, ותושבי איטליה בכללותה, למלא את חובת השירות הצבאי רק בעיתות משבר. בהדרגה הפך העם הרומאי מקהילת איכרים, שהתפרנסו מעבודת אדמה והקדישו מזמנם לשירות צבאי, לקהילה עירונית מגוונת ומורכבת שעיקר פרנסתו נסמכה על השלטון המרכזי ברומא. בתקופת הרפובליקה גויסו חיילי רומא מקרב תושבי איטליה, והרפורמות של אוגוסטוס גרמו לשינוי כשחלקם של הרומאים והאיטלקים בצבא האימפריה הלך וקטן. כתוצאה מכך בתהליך איטי אך ברור ירדה ההשפעה של רומא באימפריה, והגורם היחיד שאיזן במידת מה את כף המאזניים, בעניין הצביון הרומי של הצבא, היו הקוהורטות של המשמר הפרטוריאני והקוהורטות העירוניות של רומא. השפעה מאזנת זו חדרה גם ללגיונות הצבא, מאחר שרבים מחיילי המשמר שירתו בהמשך הקריירה שלהם כקצינים בלגיונות.^[9]

"יחידת הצופים" (speculatores), שפרטוריאנים שירתו בה, שימשה כיחידה לאיסוף מודיעין ופעילות כנגד גורמים העוינים לשלטון בכלל, ולקיסר בפרט, בעיקר ברומא אך גם באיטליה ומעבר לכך. יש עדויות רבות בכתבי ההיסטוריונים, על מערכות ריגול נגד אזרחי רומא לכל אורך ההיסטוריה, ובין עדויות אלו יש כאלו המצביעות על כך שמפקדי המשמר הפרטוריאני העסיקו אנשים לאיסוף מידע בעיר. עם זאת ההתייחסות ליחידת הצופים באופן מפורש מעטות יותר, אולי מסיבות של חשאיות. ההיסטוריון סווטוניוס תיעד כי פרטוריאנים מיחידה זו ליוו את הקיסר קלאודיוס בעת משתאות וארוחות חגיגיות, על מנת להאזין, לפקח ולאסוף מידע מהמשתתפים. תפקיד נוסף של הצופים היה לשמש כיחידה של מוציאים-לפועל, בדרך כלל על ידי ביצוע של התאבדויות כפויות, אירועים בהם לקורבן, שהיה בדרך כלל מתנגד לקיסר או כל אדם אחר שהקיסר חפץ במותו, ניתנה האפשרות להתאבד, במקום הוצאה פומבית להורג. התאבדות כפויה מסוג זה הטילה טרור בקרב מתנגדים פוטנציאליים, בעוד הקיסר ופקידיו נותרו נקיים מאשמה.^[10]

תנאי שירות

תקופת השירות

תקופת השירות של חיילי המשמר הפרטוריאני הייתה קצרה יותר מתקופת השירות של חיילי הלגיונות ובמהלכה נהנו הפרטוריאנים ממספר זכויות יתר. יתרון ראשון נבע ממקום השירות שאיפשר מגורים ברומא שמשמעותם הייתה מרחק בטוח משדות הקרב. חיילי המשמר הפרטוריאני גויסו מקרב גברים בין הגילאים 15 עד 32 בשונה מגיוס ללגיונות שהיה בדרך כלל בין הגילאים 18 ל-23. מתקופת שלטונו של ספטימיוס סוורוס (193–211 לספירה) ואילך גויסו לשורות המשמר גם חיילים מהקוהורטות העירוניות ומהלגיונות והחל מהמאה השלישית היו לוחמים אלו רוב המגויסים למשמר. ההיסטוריון טקיטוס כתב כי בתקופת שלטונו של טיבריוס (14–37 לספירה) גויסו פרטוריאנים בעיקר מאטרוריה, אומבריה ולאטיום. ההיסטוריון קסיוס דיו כתב כי לפני הרפורמה של ספטימיוס סוורוס גויסו לשורות המשמר חיילים מאיטליה, ספרד, מקדוניה ומנוריקום. מידע זה מקבל אישור מכתובות על מצבות של חיילי המשמר הפרטוריאני והמסקנה היא שכוח האדם ששירת במשמר גויס מהחלקים המשגשגים והקרובים ביותר מבחינה תרבותית לרומא. כאשר ספטימיוס סוורוס עלה לשלטון הוא פיזר את משמר הפרטוריאני של קודמיו והחליף אותם באנשים מהלגיונות הדנובים שלו. לאחר מכן לא גויסו עוד איטלקים כלל ובמקום זאת היו אלה בעיקר גברים מאזור הדנובה שהיה רחוק יותר מבחינה תרבותית לרומא. הם גויסו למשמר לאחר שירות של ארבע עד תשע שנים בלגיונות. משנת 5 לפני הספירה ואילך, פרטוריאנים גויסו לשירות של 16 שנים, לעומת 20 השנים שנדרשו בקוהורטות העירוניות ו-25 השנים בלגיונות. לוחמים שעברו לשרת במשמר משורות הלגיונות של הצבא היו צריכים לשרת רק את יתרת שירותם ב"השלמה" לתקופה של 16 שנים.^[11]

תשלומים

הפרטוריאנים קיבלו שכר גבוה משמעותית מחיילים אחרים, ותגמוליהם נקראו "קצבה וחצי" (לטינית: sesquiplex stipendum). בשנת 27 לפנה"ס אוגוסטוס קבע את שכרם של הפרטוריאנים ככפול מזה שקיבלו חיילים בדרגה מקבילה בלגיונות של הצבא. עד שנת 14 לספירה הם קיבלו 720 דינרים בשנה, פי שלושה מ-225 ששולמו לחיילי הלגיונות. סביר להניח שההפרש הזה נשאר קבוע לאורך ההיסטוריה של המשמר. תחת הקיסר נרון עלה שכרו של חייל במשמר הפרטוריאני, והיה פי שלושה וחצי משכרו של חייל בלגיון. ספטימיוס סוורוס הגדיל את השכר ל-1,500 דנאריוס בשנה. השכר חולק בינואר, מאי וספטמבר, כמקובל בצבא הרומי. בנוסף לשכר זכו הפרטוריאנים למענקים נדיבים (לטינית: donativum), שלא ניתנו לחיילי הלגיון, שחולקו על ידי כל קיסר שעלה לשלטון. מענק זה היה שווה ערך למספר שנות שכר ושולם גם לחיילי המשמר באירועים חשובים באימפריה, או באירועים שנגעו למשפחה הקיסרית, כגון ימי הולדת, לידות ונישואים. מענקים אלו, וחלוקה משמעותית של סובסידיות מזון, הבטיחו את נאמנותם של הפרטוריאנים.

בעת פרישה, קיבל חייל פרטוריאני 20,000 ססטרטיוס (1500: דנאריי), שטח אדמה כמקובל גם אצל חיילי הלגיון ודיפלומה בה נכתב "ללוחם, שבאומץ ובאמונה סיים את שירותו".^[12]

קידום

כדי להתקבל לשורות המשמר הפרטוריאני המועמד היה חייב להיות אדם חופשי, אזרח רומאי בכושר גופני מתאים וממשפחה מכובדת ויכול היה להמציא מכתבי המלצה מאצילים או קציני צבא. בתום התהליך המגויס זכה לתואר "פרובאטוס" (לטינית: probatus מילולית: עבר מבחן) והוצב כחייל פשוט באחת הקנטוריות של המשמר. חיילים מצטיינים שזכו לחסות אחד מקציני היחידה או שהיו בעלי קשרים עם אנשים בעלי מעמד זכו לקידום בתוך שורות הקוהורטה למעמד של "נושאי פטור" (milites immunes) ששימשו כעוזרים למפקדי היחידות או שהתמקצעו בתחום מסוים. שירות של כמה שנים נוספות עשוי לקדם אותו לפיקוד זוטר (פרינציפליס) (לטינית: principalis) כטסרריוס, האחראי על יחידת השמירה (Tesserarius), לתפקיד סגן הקנטאור ה"אופטיו" (Optio) או נושא הנס של היחידה "סיגניפר" (Signifer) ולזכות אותו בתואר ובשכר כפול (Duplarius).

מיעוט מחיילי המשמר זכו להגיע לדרגת פרינציפליס ומיעוט מהם זכו להימנות עם "נבחרי הקיסר" האיבוקטי אוגוסטי (Evocati Augusti) – שסיימו את שירותם המלא ובחרו להמשיך לשרת את הקיסר. מינוי זה איפשר להם למלא תפקידים אדמיניסטרטיביים או מפקד יחידת קנטוריה בדרגת קנטוריון תפקיד יוקרתי שנשא איתו גם שכר משמעותי ואנו יודעים שחלק מהאבירים הרומיים ויתרו על מעמדם כחברי מעמד הפרשים על מנת לקבל דרגה זו. הקידום מעבר לדרגה זו חייב מעבר מהמשמר לשירות בלגיון של הצבא.^[13]

במחקר על המשמר הפרטוריאני קובע ההיסטוריון הצרפתי מרסל דירי כי קציני המשמר הפרטוריאני בדרגת קנטוריון (דרגתו של מפקד הקוהורטה) שימשו בהמשך הקריירה הצבאית שלהם בתפקידים בכירים בלגיונות שונים של האימפריה הרומית וחלקם אף שבו לשרת במשמר הפרטוריאני וחזרו לפקד בדרגות גבוהות יותר על יחידות צבאיות ברחבי האימפריה. מחקר זה מעלה השערה כי המשמר הפרטוריאני שימש מסלול עבור קצינים זוטרים לקבל דרגת קנטוריון ומסגרת בה הוכשרו הקצינים שנשאו בעול ניהול הצבא. קצינים אלו קיבלו את ההכשרה במשמר ושימשו בתפקידי הדרכה בעת אימונים ותפקידי פיקוד בעתות קרב ותרמו לאחדות הצבא, שהיה מפוזר ברחבי האימפריה. משה עמית ממשיך וקובע כי על רקע ראיות אלו ניתן לקבוע כי המשמר הפרטוריאני לא היה יחידה שעסקה במצעדי ראווה ושימשה כקישוט גרידא לחצר הקיסר אלא חלק חשוב במערך הצבאי הרומאי.^[14]

ציוד

קיים דיון מתמשך בקרב חוקרים בנוגע לציוד, ללבוּש ולנשק ששימש את חיילי המשמר הפרטוריאני. המקורות העומדים לרשות המחקר מוגבלים מאוד ועיקרם אזכורים במקורות כתובים ותיאורים אמנותיים. רק החל מהמאה השנייה מופיעים תבליטים עם דמויות חיילים מהמשמר, בדרך כלל בתיאורי קרבות, אך גם בקונטקסט זה קשה לעיתים להבדיל בין לגיונרים לפרטוריאנים.^[15]

פרטוריאנים לא לבשו שריון מלא לעיתים קרובות בעת השהות ברומא, אלא באירועים מיוחדים ובעיקר על מנת להרשים זרים רמי מעלה או להטיל מורא על סנאטורים ואזרחים. בעת מצעדים ואירועים חגיגיים הלכו בראש החיילים הצועדים נושאי ניסים של המשמר כשעל ראשם כיסוי מיוחד דמוי ראש אריה, שהיה ייחודי ואופייני למשמר. הניסים שנשאו הפרטוריאנים היו ייחודיים בכך שעליהם הוטבעו פני הקיסר. בדרך כלל, ביום יום, לבשו הפרטוריאנים טוניקות ועליהם חגורה צבאית. הם נעלו סנדלים צבאיים, לעיתים עם גרביים. על לבוש פשוט זה עטו הפרטוריאנים גלימות-מסע עם ברדס (paenulae). הפרטוריאנים נשאו בדרך כלל פגיון או חרב.

בתיאורים אמנותיים של המשמר, ככל הנראה על מנת להבדיל בין הפרטוריאניים ללגיונרים, לובשים הפרטוריאנים קסדה אטית (Attic helmet) מפוארת, אך אין עדויות ארכאולוגיות המעידות כי קסדה זו הייתה אכן בשימוש המשמר.^[16] בתיאורים אומנותיים מופיע ציור של עקרב על מגן חיילי המשמר. על פי אחת ההשערות העקרב היה סמלו של טיבריוס ואומץ על ידי הפרטוריאניים שראו בו "אבא שני" של המשמר, שכינס את היחידה אל תוך הקסטרה פרטוריה.^[17] סמלים נוספים המזוהים עם המשמר זהים לאלה שהיו נפוצים בכלל הצבא הרומי: חוט החיים (מעין סמל של גורל שטוות המוירות), ברקים מכונפים, לעיתים בתוספת ירח וכוכבים. ככל שניתן להסיק מהממצאים הארכאולוגיים אפשר לשער שעד המאה הראשונה נשאו חיילי המשמר מגינים אובליים ולאחר מכן נשאו מגינים מלבניים. כך שנראה שמעבר לסמלים הייחודים הפרטוריאנים נשאו נשק זהה לנשק של חיילי הלגיון. בחלק מהתבליטים מופיעים הפרטוריאנים לובשים שריון קשקשים, המבדיל אותם משריון לוחות האופייני ללגיונרים. קסיוס דיו מתאר את העימות בין הפרטוריאנים של מקרינוס לחיילי אלאגבאלוס וכיצד הופשטו הפרטוריאנים משריון הקשקשים שלבשו. סימן זיהוי זה איננו חד-משמעי, מאחר ששריון קשקשים וגם שריון טבעות היה נפוץ גם בלגיונות.^[18]

הפרפקט הפרטוריאני

הפרפקט הפרטוריאני (לטינית: praefectus praetorio), דרגה שבתקופת אוגוסטוס הייתה דרגה צבאית לכל דבר, הפכה עוד בעת שלטון טיבריוס לדרגה שכללה גם תפקידים משפטיים ומנהליים נרחבים. בנוסף לתפקידיו הצבאיים, הפרפקט הפרטוריאני קיבל סמכות שיפוט בעניינים פליליים כנציג הקיסר בבית הדין. בשיא תקופת ההשפעה של המשמר עמדו בראשו 2 שלא היו שווים במעמדם. הבכיר מבין השניים היה בדרך כלל יד ימינו של הקיסר ושימש כממלא מקומו במועצות שלטוניות, קיבל את סמכויות השיפוט באיטליה מעבר לאבן המייל המאה מרומא (בתוך העיר הסמכות הייתה בידי הסנאט – לכאורה) ואת האחריות על אספקת התבואה לעיר.^[19] קשה להפריז בכוח שנצבר על ידי המפקד הבכיר של המשמר הפרטוריאני וחשיבות המשמר בניהול האימפריה. בעת שלטונם של שליטים חלשים היו מושכות השלטון בידי מפקד המשמר ובעת שלטונם של קיסרים חזקים היה מפקד המשמר אחד מהאנשים החזקים והמשפיעים באימפריה.^[20]

בתקופת דיוקלטיאנוס קיבל הפרפקט הפרטוריאני, במסגרת הרפורמות השלטוניות הנרחבות, סמכויות ביצועיות נוספות ושימש הלכה למעשה כראש הזרוע המבצעת של השליט. רפורמת הטטררכיה של דיוקטליאנוס (בערך בשנת 296) קבעה שהאימפריה הרומית תשלט על ידי 4 אנשים (מכאן טטררכיה – טטרה – 4). שני השותפים הבכירים נקראו "אוגוסטוס" וכל אחד מהם בחר לעצמו סגן שנקרא "קיסר". כל אחד משני הזוגות של אוגוסטוס וקיסר שלטו במחצית מהאימפריה. במסגרת רפורמה זו הוכפל גם מספר הנושאים במשרה: היה פרפקט פריטטוריאני כרמטכ"ל (צבאי ומינהלי) – ולא כמפקד המשמר – עבור כל אחד משני האוגוסטי, אך לא עבור שני הקיסרים. כל מחוז פרטוריאני פיקח על אחד מארבעת חלקי האימפריה שיצר דיוקטליאנוס, ארבעת המחוזות נשארו כיחידה המינהלית הגבוהה ביותר, האחראית על מספר דיאוקסיות (קבוצות של מחוזות או פרובינציות רומיות), שכל אחת מהן נוהלה על ידי פקיד בדרגת ויקריוס.^[21]

השינוי הגדול הבא חל בעת שלטונו של קונסטנטינוס הראשון, שהסיר את סמכויות הפיקוד הצבאי ממשרת הפרפקט הפרטוריאני ומסר אותם לידי המגיסטר מיליטום (בלטינית: magister militum), ובמקביל פירק את המשמר בשנת 312. בארגון מחדש הפך הפרפקט למנהל הכללי הראשי האחראי לאספקה הלוגיסטית של הצבא. תחת שלטונם של יורשי קונסטנטינוס הראשון, מחוזות פראטוריאנים מוגדרים טריטוריאלית הופיעו כחטיבה המנהלית ברמה הגבוהה ביותר של האימפריה. הפרפקטים הפרטוריאניים תפקדו כשרים הראשיים של המדינה, לשכת הפרפקט ניהלה את החובות הממלכתיים שהוטלו על תושבי האימפריה, והייתה בעלת סמכויות חקיקה נרחבות. גם לאחר התמוטטות האימפריה הרומית המערבית המשיכה המשרה כחלק מהשדרה האדמיניסטרטיבית העליונה של האימפריה הרומית המזרחית עד שלטונו של הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית במאה ה-7 לספירה, כאשר רפורמות רחבות היקף צמצמו את סמכויות המשרה והמירו אותן למפקחים בלבד על הממשל המחוזי. המשרה עברה מן העולם במחצית השנייה של המאה ה-9.^[22]

מחנה המשמר

בתקופת שלטונו של הקיסר טיבריוס רוכזו כל 9 הקוהורטות במחנה מיוחד מחוץ לשער הצפוני-מזרחי של רומא, שקיבל את השם קַסְטְרָה פְּרֶטוֹריָה (בלטינית: Castra Praetoria – קסטרה פירושו מחנה בלטינית). לדברי ההיסטוריון סווטוניוס, המבנים הוקמו בין השנים 21–23 על ידי לוקיוס איליוס סיאנוס.^[23] המתחם נועד לרכז במקום אחד כמה יחידות משמר. מחנה המגורים נבנה מחוץ לעיר רומא, בקצה הצפון מזרחי של העיר. הוא הוקם באחד האתרים הגבוהים ביותר בעיר רומא, בגובה של 50–60 מטרים מעל פני הים, והוקף בחומות אבן. אורכו של המחנה היה 440 מ' ורוחבו 380 מ'. המחנה המרובע חולק לארבע על ידי רחוב ראשי (הקארדו מקסימוס, cardo Maximus) שחצה אותו מדרום לצפון, ורחוב שחצה אותו ממזרח למערב. הקארדו קישר בין שני שערים, הפורטה פרטוריה והפורטה דוקומנה (לא ברור איזה שער היה בצפון, ואיזה בדרום), והרחוב המזרחי-מערבי קישר בין הפורטה פרינקיפליס דקסטרה (ממזרח) והפורטה פרינקיפליס סיניסטרה (ממערב) חומות המתחם נבנו מבטון ומלבנים והתנשאו לגובה של 4.73 מטרים. שלוש מתוך ארבע החומות שהקיפו את המחנה שולבו בחומת אורליאנוס בעת הקמתה, והוגבהו ב-2.5-3 מ'. מצידה החיצוני של החומה נחפר חפיר בעומק של כ-2.3 מטרים.^[24]

היסטוריה

השושלת היוליו-קלאודית

התיאור ההיסטורי של המשמר הפרטוריאני בתקופת שלטון השושלת תחת טיבריוס מתמקד במידה רבה בפעולותיו של הפרפקט הפרטוריאני סיאנוס ויורשו מאקרו, ובכוח שהם החזיקו כמפקדיהם של כמה אלפי חיילים ברומא. בפיקודו של סיאנוס, כל הפרטוריאנים הובאו לרומא והוצבו במתחם מבוצר משלהם, קסטרה פרטוריה. מהלך זה הפך את המשמר מאיום פוטנציאלי על הכוח האימפריאלי לאיום ממשי. סיאנוס ניצל את הפגיעות שנבעה מנסיגת קיסר מהחיים הציבוריים והאציל חלק ניכר מהניהול היומיומי של האימפריה לידי המפקד הפרטוריאני שלו. אז נחשפו הסכנות של פרפקט שאפתני. בעקבות נפילתו של סיאנוס ועלייתו לתפקיד הפיקוד של מאקרו, יורשו, אשר מתוך האינטרסים של הבטחת עתידו תחת יורשו של טיבריוס קליגולה זירז את מותו של טיבריוס, והפך לפרטוריאני הראשון שגרם לפטירתו של קיסר.^[25]

ערך מורחב – השושלת היוליו-קלאודית

תחת פיקודו של סיאנוס

לוקיוס איליוס סיאנוס (בלטינית: Lucius Aelius Seianus) היה מפקד המשמר הפרטוריאני בימי הקיסר טיבריוס. עם עלייתו של טיבריוס לכס הקיסרות בשנת 14 הוא מינה את סיאנוס, יחד עם אביו לוקיוס ססיוס סטראבו, למפקד המשמר הפרטוריאני וכשאביו נפטר הוא הפך למפקדו היחיד של המשמר. הוא הפך לעמוד התווך של טיבריוס ברומא והוא אף כינהו "חברו לעמל". לסיאנוס ניתנה הזכות למנות את חבריו לקנטוריונים ולטריבונים צבאיים (טריבון צבאי היא דרגה בכירה בצבא הרומי). הוא נהנה מזכות מלאה לשמור על קשרים עם חברי הסנאט. החל משנת 19 לשנת 31 מסר למעשה טיבריוס את הניהול של האימפריה לידי סיאנוס, והשפעתו הלכה וגברה עם פרישתו של טיבריוס לקאפרי בשנת 26, וכך סיאנוס הפך למעין משנה לקיסר. בזמן זה עוצבו תפקידי המשמר הפרטוריאני ומעמדם של מפקדי המשמר.^[26]

סיאנוס הפך למשנה לקיסר לענייני משפט וישב בראש בית דין שהיה שני רק לבית הדין של הקיסר. פסקי הדין של בית המשפט שימשו כתקדימים מנחים לכל מערכות המשפט באימפריה. בהמשך ההיסטוריה של המשמר היו רבים ממפקדיו משפטנים.^[27] בסיכומו של דבר, יחסיו של סיאנוס עם טיבריוס התערערו, הקיסר מינה בחשאי מפקד חדש למשמר הפרטוריאני, וב-17 באוקטובר 31 שלח טיבריוס את מאקרו, מפקדו החדש של המשמר הפרטוריאני, עם מכתב לסנאט שבו הוא מגנה את סיאנוס. עוד באותו היום הסנאטורים ציוו לשים אותו במעצר ולמחרת היום גזרו עליו דין מוות, והוא הוצא להורג. החל מסוף תקופה זו ועם הוצאתו להורג של סיאנוס באשמת בגידה היה המשמר הפרטוריאני כחרב פיפיות בידי הקיסר – כוח צבאי גדול וזמין שיכול היה להיכנס לתוך הפומריום (הגבול הקדוש של רומא) עם נשק – בניגוד למסורת ולחוק הרומי. מחד גיסא כוח זה חיזק את סמכות השליט ואכף את חוקיו ומאידך גיסא המשמר תמיד היה איום מוסווה, ומפקדי המשמר התפתו להשתמש בכוחם הרב על מנת לאיים על הקיסר, להתערב בפוליטיקה ולצבור השפעה ורכוש.^[28]

תחת קליגולה

לאחר הדחתו של סיאנוס מינה טיבריוס את מאקרו (בלטינית: Naevius Sutorius Macro) למפקד המשמר הפרטוריאני. גם מאקרו התגלה כמפקד שאפתן שניצל את כוחה של המשרה לצבור כוח והשפעה. הוא הימר על עתידו של קליגולה, אחד היורשים העתידיים של הקיסר. על פי דבריו של ההיסטוריון הרומי סואטוניוס מאקרו לא בחל בשום מעשה על מנת לקדם את ענייניו. כאשר קליגולה החל לקיים יחסי מין עם אשתו של מאקרו, אניה תרסילה (Ennia Thrasylla,), השלים מאקרו עם הבגידה. לא ברור אם מאקרו יזם זאת כדי לקדם את עצמו, או שקליגולה התחיל ברומן כדי להבטיח את נאמנותו של מאקרו על ידי כך שגרם לו להאמין שהשלמה עם הבגידה של אשתו תועיל לו בעתיד ולכן הוא יעזור לקליגולה להיפטר מטיבריוס. כך או כך, להזנות את אשתו של פקיד בכיר לקיסר הייתה חובה חדשה עבור פרפקט פרטוריאני.^[29]

כאשר טיבריוס נפטר בשנת 37, מאקרו הטיל את כובד משקלו לטובת קליגולה כקיסר החדש. לטענת טקיטוס, עשה יותר מכך – משהתפשטו השמועות על מותו של טיבריוס הכריז קליגולה על עצמו כקיסר הבא, בטרם עת. טיבריוס התעורר ומאקרו רצח אותו בחניקה על מנת להעניק את כס השלטון לקליגולה. מאקרו היה בטוח שקנה בכך את עולמו וכי מעשיו ייתנו לו מעמד וכוח מול הקיסר הצעיר והלא מנוסה. אך קליגולה היה מודע לאיום הפוטנציאלי שמאקרו הציב ובמהרה, במהלך שנת שלטונו הראשונה, הדיח אותו מתפקידו. הוא נשלח למצרים ושם נעצר והוצא להורג או התאבד.^[30]

תחת קלאודיוס

לאחר שלוש שנים ועשרה חודשים של שלטון אימים, בשנת 41 לספירה, נרצח קליגולה על ידי אנשי המשמר הפרטוריאני ובהם מפקדם מרקוס ארסיניוס קלמנס (לטינית Marcus Arrecinus Clemens), שקשרו קשר עם אצילים וסנטורים שקצו בשלטון הטירוף של הקיסר צמא הדמים.^[31] מייד לאחר הרצח התברר כי הקושרים אינם רואים עין בעין את המשך ההפיכה. לאחר שהקושרים רצחו את אשתו של קליגולה, קיסוניה ואת בתם התינוקת, נראה היה כי בכוונתם להשמיד את המשפחה הקיסרית כולה. בהמולה שהשתררה לאחר הרצח ראה קלאודיוס כיצד המשמר רוצח אצילים שלא היה להם כל קשר למשטרו של קליגולה, וביניהם ידידיו של קלאודיוס עצמו. הוא חשש לחייו והתחבא במקום מוצנע בארמון. על פי המסורת, איש המשמר הפרטוריאני בשם גראטוס מצא את קלאודיוס מסתתר מאחרי וילון, והכריז עליו כקיסר. האירוע מתואר גם בספרו של יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות היהודים".^[32] קלאודיוס נלקח למחנה הפריטוריאנים והושם תחת השגחתם. חיילי המשמר הפרטוריאני, על מנת לבסס את מעמדו של הקיסר "שלהם" ואת השקעתם, הוציאו להורג את הקיסרית קסוניה ובתם המשותפת יוליה דרוסילה.^[33]

האירועים בכללם סיפקו הוכחה פומבית לכוחו האדיר של המשמר הפרטוריאני. הסנאט התכנס בבהילות, והחל בדיונים על המשטר הרצוי בעת הזו, אך לבסוף הידרדר הדיון לפסים אישיים שנגעו לשאלה מי מן הסנטורים יזכה במשרת הפרינקפס. מששמעו כי הפרטוריאנים הכתירו את קלאודיוס, דרשו כי המינוי יזכה להסכמת הסנאט, אך קלאודיוס סירב, מתוך הבנת הסכנה הצפויה במהלך זה. לבסוף הוכרח הסנאט להיכנע, ובתמורה להסכמה לשלטונו, חנן קלאודיוס את כל השותפים לקשר נגד אחיינו קליגולה. קלאודיוס הציע מייד לפרטוריאנים את הסכום המדהים של 15,000 ססטרטיים לכל אחד מחיילי המשמר בתמורה לתמיכה בו ולהבטחת שלטונו. כותבים בני התקופה כסנקה הביעו התנגדות לשלטונו של קלאודיוס בטענה כי נקנה בכסף מידי המשמר הפריטוריאני. ההיסטוריון הרומי סווטוניוס מציין כי היה זה האירוע הפומבי הראשון בתולדות האימפריה שבו נעשה שימוש בשוחד כדי להבטיח את נאמנותו של המשמר. ההיסטוריון המודרני גאי דה לה בדוייר מציין בציניות כי התשלומים לרכישת רצונו הטוב של המשמר החלו למעשה עם קביעת משכורת מיוחדת, גבוהה משאר יחידות הצבא, שהובטחה למשמר.^[34]

תחת נירון

בשנת 51 בחרה אגריפינה את סקסטוס אפרניוס בורוס למפקד המשמר הפרטוריאני מנת להבטיח את עלייתו של נירון לשלטון. קלאודיוס מת ב-13 באוקטובר 54, ככל הנראה^[35] כתוצאה מהרעלה בידי אגריפינה. לאורך כל תקופת שלטונו היה למשמר הפרטוריאני אחיזה במושכות השלטון והשפעה מכרעת על הקיסר, ובתמורה סיפק המשמר תמיכה צבאית שאיפשרה לאגריפינה להחזיק במושכות השלטון, מאחר שבהיותה אישה חסרה לה תמיכה של מוקדי כוח וקשרים בסנאט.^[36]

לאחר מותו של קלודיוס המתינו תומכי נירון – אגריפינה ומפקד המשמר הפרטוריאני כחודש עד להבשלת התנאים. בנובמבר 54 הוצג נירון בפני חיילי המשמר הפרטוריאני ולפי אות ממפקד המשמר הכריזו חיילי המשמר על נירון כקיסר החדש. בתחילת שנות כהונתו מעריכים ההיסטוריונים כי נירון פעל כחותמת גומי, וכי ההחלטות הממשיות התקבלו על ידי אמו, מורו סנקה ומפקד המשמר הפרטוריאני. חמש שנותיו הראשונות של נירון היו שנים של שלטון מוצלח ושל מינהל תקין.^[37] עד מהרה התגלה הקרע בין אגריפינה תאבת השלטון ובין שני יועציו הגברים של נירון. הם הצליחו להרחיק את אגריפינה ממוקדי הכוח ושללו ממנה את ההגנה של המשמר הפרטוריאני. בשנת 55 הורעל בריטניקוס, בנו החוקי של קלאודיוס ובן בריתה של אגריפינה. ההרעלה נעשתה על ידי המשמר הפרטוריאני במצוות נירון, ומעורבות המשמר ברצח מצביע על הפיכתו לכלי חיוני עבור הקיסרים לשימוש בכל תפקיד ולכל משימה, גם אלו שהיו בגדר פשעים חמורים.^[38]

מששקע אבק העימותים אגריפינה נרצחה, ובורוס הורעל – ככל הנראה על ידי מחליפו בתפקיד טיגלינוס (Ofonius Tigellinus) שחלק את הפיקוד תחילה עם פיניוס רופוס ואחר כך נימפדיוס סאבינוס. טיגלינוס הציג עצמו כידידו של הקיסר נירון ויד ימינו. הוא זכה במהירות למוניטין של אדם אכזר וגס רוח. השפעתו על נירון הייתה עמוקה והרת גורל – הוא איפשר לנירון לתת דרור לתאוותיו ולאכזריותו תוך שהוא מנצל את הכאוס לטובתו האישית.^[39] המפקד השני (והמשני בחשיבותו בעת ההיא), פאינוס רופוס, התגלה כאדם בעל מידות מוסריות כאשר השתתף בקשר פיסו שארגן גאיוס קאלפורניוס פיסו (Gaius Calpurnius Piso) ב-65 לספירה, במטרה לרצוח את נירון קיסר ולתפוס את מקומו באמצעות הכרזה של המשמר הפרטוריאני. פאניוס רופוס היה אמור להוביל את פיסו אל הקסטרה פרטוריה ולקבל את תמיכת המשמר. הקשר נכשל, רופוס הוצא להורג ובמקומו מונה נימפידיוס סאבינוס, שנשאר בצילו של טיגלינוס עד למרד וינדקס ונפילתו של נירון.^[40]

מלחמת האזרחים, גלבה ואותו

בשנת 68 מרד יוליוס וינדקס, נציב בגאליה, בנירון. נירון החל במסע טיהורים והוצאות להורג בין אצילי רומא, ואף הורה להרוג את ידידו ונאמנו גלבה שהיה מושל ספרד. גלבה, בלית ברירה, הודיע על נאמנותו לעם הרומי ולסנאט, וכי אינו מכיר עוד בשלטונו של נירון, והחל בארגון החילות הדרושים לעלייה על רומא. סופו של נירון הגיע כאשר הוא איבד את תמיכת המשמר הפרטוריאני, וטיגלינוס "נעלם" מצידו של נירון בטענה כי הוא חולה במחלה קשה. במקביל נימפידיוס הצליח לאכוף את סמכותו על הפרטוריאנים, והבטחתו לתגמול חומרי הגבירה את נכונותם להעביר את תמיכתם לגַלבה. עם אובדן תמיכת המשמר הסנאט הדיח את נירון, אשר התאבד ב-9 ביוני 68.

בין מותו של נירון והגעתו של גלבה לרומא, נימפדיוס לא בזבז זמן: הוא כפה על טיגלינוס להתפטר מתפקידו ותפס את הפיקוד על המשמר הפטוריאני. האימפריה נכנסה לתקופה של אי יציבות ומאבקי כוח. גלבה מינה את קורנליוס לאקו במקומו של טיגלינוס ונקט מספר צעדים נוספים כדי לחסל יריבים פוטנציאליים. נימפידיוס, שחש מרומה לאור תמיכתו הראשונית בגלבה שסללה את דרכו אל רומא וממינוי מפקד חדש למשמר, החליט שהוא לא הסתפק בתפקיד המסייע והמאפשר לאחרים לעלות לכס המלוכה. הוא הצהיר שהוא עצמו היה ממשיך דרכו הלגיטימי של נירון. הוא הבטיח מענק כספי לחיילי המשמר על מנת שיתמכו בו, אך שאר הקצינים במשמר, שעשו חשבון קר, רצחו את נימפידיוס והעבירו את תמיכתם לגלבה. נימפידיוס הוא דמות משמעותית בהיסטוריה של המשמר לא רק מכיוון שהוא מילא חלק אינסטרומנטלי בנפילתו של נירון, אלא גם משום שהוא ממחיש את הגבהים אליהם אפילו גברים מליגה נמוכה יכלו לעלות מיוזמתם דרך המערכת הצבאית, כמו גם את החשיבות העצומה של נאמנות פרטוריאנית לרצף קיסרי בשנה הסוערת של ארבעת הקיסרים שבאה בעקבות מותו של נירון.^[41]

שנת ארבעת הקיסרים

שנת ארבעת הקיסרים היא שנת 69 לספירה, בה התרחשה באימפריה הרומית מלחמת אזרחים. השם נובע מן העובדה שכתוצאה מאי היציבות שלטו ברומא בשנה זו ארבעה קיסרים בזה אחר זה – גלבה, אותו, ויטליוס ואספסיאנוס. המשמר הפרטוריאני נטל חלק פעיל במאבקי הכוח הן במישור הפוליטי ככוח בעל השפעה בשדרות השלטון של האימפריה והן ככוח צבאי במהלך קרבות במסגרת מלחמת הכול בכול שסחפה את האימפריה הרומית.

גלבה שהיה מושל ספרד, מונה לקיסר על ידי הסנט לאחר מות נירון. הוא מינה את קורנליוס לקו למפקד המשמר בזמן הקצר בו שלט (9 ביוני 68 ועד 15 בינואר 69) והצליח להתסיס נגדו גורמים רבי השפעה, זאת מתוך רצון להשתית שינויים מוסדיים ולהבטיח שלטון יציב ומוסרי יותר. כניסתו לרומא לוותה בשפיכות דמים קשה. תושבי העיר לא אהבו את משטר הצנע שהנהיג והלגיונות שהוצבו בפרובינציות סירבו להישבע לו אמונים משום שלא העניק להם את המענקים שהבטיח להם, זאת לאחר שסייעו לו להגיע לשלטון. במיוחד התמרמרו נגדו הצבאות בגרמניה, שבראשם עמד אז ויטליוס. גלבה נסמך על ידי לקו, מפקד המשמר, ששימש כשליט בפועל של רומא. גלבה, מצידו, עשה כמעט כל שגיאה אפשרית – הוא נמנע מלחסל את מתחריו ואויביו ונמנע מלקרב אליו את חיילי המשמר. באספה מיוחדת בפני המשמר הפרטוריאני במחנה המשמר הוא הכריז על הסנטור פיסו ליקיאנוס כבנו המאומץ ויורשו, אך שוב סירב לתת לחיילי המשמר מענק שהם ציפו לו, נאמן לאמרתו שהוא "רגיל לגייס חיילים ולא לקנות אותם". נראה שהשחיתות במשמר הפרטוריאני התפשטה אל כל השורות. אחד הנוהגים היה לדרוש תשלום מהקנטאורים בתמורה לזמן החופשי שלהם. הפרטוריאנים נהגו לגנוב את הכסף שהם צריכים עבור השוחד או לקחו עבודה שנייה, שהביאה לתוצאה המצערת שככל שהיו טובים יותר, כך הוקצו להם יותר חובות כדי לכפות עליהם לשלם. המערך כולו עורר חוסר משמעת והתנגדות, והגדיל את הסיכוי שהם ישתתפו במרד.^[42]

חיילי המשמר, ככל הנראה בהשפעת לקו, אישרו את המינוי של ליקיאנוס אך למעשה קציני המשמר כבר קשרו להדיח את גלבה וליקיאנוס. בינואר 69 הביאו חיילי המשמר הפרטוריאני את אותו למחנה ושם הכריזו עליו כקיסר רומא. אותו ניצל את ההזדמנות ונשא נאום שבו הוא קרא לחסל את גלבה. בפקודתו של הקיסר החדש יצאו הפרטוריאנים לארמון, רצחו את גלבה, את יורשו המיועד ואת לקו – מפקד המשמר שהיה איתם.^[43]

אותו היה קיסר מ-15 בינואר עד 16 באפריל בשנת 69. נסיבות עלייתו לשלטון על "כידוני" המשמר הפרטוריאני ורציחתם של גלבה ויורשו, שייצגו את המסורת העתיקה של רומא, עוררו התנגדות לאותו בקרב המעמדות הגבוהים של רומא. למרות זאת, ועל רקע תמיכתו של המשמר הפרטוריאני, אושר מינויו על ידי הסנאט שאף העניק לו את כל התארים של הקיסרים הקודמים. תחילת שלטונו של אותו הפתיעה לטובה. הוא הצליח לרסן את אזרחי העיר, שבשלב זה של הכאוס השלטוני החלו להתגעגע לתקופת שלטונו של נירון, הוא החזיר את המשחקים שבוטלו על ידי גלבה, הורה להמשיך את המפעלים הציבוריים שנירון יזם והוציא להורג את טיגליאנוס, מפקד המשמר הפרטוריאני שלכאורה בגד בנירון. עם תפיסת השלטון פעל אותו לשקם את מעמד הסנאט ולהרחיק עצמו מהמשמר הפרטוריאני.^[44]

מייד עם הגיע השמועה על מות גלבה מרדו הלגיונות הרומיים בגרמניה, והכריזו על מפקדם ויטליוס כקיסר. מהלך זה של מינוי קיסר על ידי לגיונות הפרובינציה היה חדש יחסית בפוליטיקה של האימפריה. המהלך החל עם מותו של נירון אך הבשיל עם עלייתו לשלטון של ויטליוס. היחידות שחנו שנים רבות בפרובינציה הפכו לקבוצות לחץ בעלות אינטרסים ייחודיים, שניצלו תקופות של משבר על מנת להשיג כוח, כסף והשפעה. דרך זו הפכה לדרך המקובלת בה קצינים בכירים קידמו את שאיפותיהם והדרך המקובלת למינוי קיסרים.^[45] תחילה ניסה אותו למנוע את הקרבות העתידיים הן במשא ומתן ובניסיון לחתן את ויטליוס למשפחתו. משנדחו הצעות אלו ניצחו הלגיונות של ויטליוס את הלגיונות של איטליה כולל הקוהורטות של חיילי המשמר הפרטוריאני בסדרת קרבות קצרה. למחרת התבוסה, ב-16 באפריל 69, התאבד אותו, על מנת שלא לגרור את רומי למלחמת אזרחים ארוכה ומיותרת.^[46]

ויטליוס עצמו לא השתתף בלחימה מול אותו ואת הבשורה על ניצחון מצביאיו הוא קיבל בגאליה. בתוך זמן קצר הכיר בו הסנאט כקיסר ולהכרה הצטרפו הנציבים של הפרובינציות וראשי הצבא. ויטליוס סלח ליריביו, חנן אותם והעניק תפקידים ופרסים לתומכיו. הוא פיזר את המשמר הפרטוריאני שנלחם לצד אותו והוציא להורג חלק מהקנטריונים, ובמקביל הקים משמר חדש בן 16 קוהורטות מחיילים שבאו איתו מגרמניה. הוא נכנס לרומא ככובש ומנצח בראש צבא של 60,000 חיילים, שהטילו את אימתם על אזרחי העיר. תקופת שלטונו מתוארת בצבעים קודרים של התפוררות החוק והסדר ואובדן שליטה על הצבא.^[47]

עוד ויטליוס נכנס לרומא החלו הלגיונות של סוריה ומצרים לגלות מרדנות והחלו לדרוש את החלפתו של ויטליוס באספסיאנוס. 60 אלף הלוחמים, ותיקי המלחמות בגאליה ובגרמניה שעמדו לרשותו של ויטליוס, היוו איום גדול דיו על אספסיאנוס, שהיה זהיר מטבעו, והוא נקט בצעד המכריע בתמיכת ליקיניוס מוקיאנוס (אנ'), נציב סוריה, וטיבריוס יוליוס אלכסנדר, נציב מצרים. כוחותיו של אספסיאנוס פלשו לאיטליה מצפון מזרח, והביסו את כוחות ויטליוס בבדריאקום, משם המשיכו לרומא, אליה נכנסו אחרי קרבות עזים שהביאו לשריפת הקפיטול. קרבות התנהלו בין המשמר הפרטוריאני שתמך בוויטליוס לבין המשמר העירוני ברחובות רומא ועם כניסת המורדים לעיר ניהלו הפרטוריאנים קרבות איתם עד שהוכרעו ומחנה המשמר נהרס. ויטליוס ניסה להימלט מהעיר אל טרקינה שם נמצאו הקוהורטות של שומרי ראשו, מחליפות המשמר הפרטוריאני, אך נלכד ונרצח על ידי המון משולהב מתושבי העיר. שומרי ראשו נכנעו למפקד הצבא המנצח. הצבא הרומאי, שהיה רחוק מפוליטיקה וייצג את כל שדרות העם הרומאי, נכנס ככוח פעיל למאבקי הכוח והחל משנת 69 ייצג את האינטרסים של הצבא וקציניו הבכירים.^[48]

השושלת הפלאבית

ערך מורחב – השושלת הפלאבית

בינואר 70 התמנו אספסיאנוס ובנו טיטוס לתפקיד קונסולים אך לא מיהרו להגיע לרומא. אספסיאנוס שהה במצרים לאחר הכרזתו לקיסר וטיטוס היה טרוד בדיכוי המרד הגדול וכיבוש ירושלים. אנטוניוס פרימוס, מי שסלל את הדרך להדחת ויטליוס, נתן בינתיים לחייליו להשתולל ברומא. כל מי שיכול היה נטל לעצמו מלוא חופניים שלל וביזה וקצינים ניסו לתפוס את המקום הטוב ביותר לקראת בואו של השליט החדש. על רקע זה תפס קצין אלמוני יחסית בשם אריוס ורוס (Arrius Varus) את התפקיד הפנוי של מפקד המשמר הפרטוריאני.^[49] ככל הידוע לא עמדו לרשותו גייסות משמר או סמכות. בסוף דצמבר 69 הגיע מוקיאנוס לרומא ולקח מידי אנטוניוס פרימוס את רסן השלטון ואת הפיקוד על הצבא, העביר סמכויות לידי הסנאט והעביר בסמכותו תקנות להחזרת החוק והסדר על כנם. במקביל פעל לסילוק גורמים שעלולים לערער על שלטונו של אספסיאנוס ובהם אצילים עם שושלת יוחסין שקשורת לשושלת היוליו-קלאודיאנית וכן הרחיק את אנטוניוס פרימוס ואריוס ורוס מתפקידיהם והרחיק אותם מרומא. למרות ההיסטוריה הסוערת של התקופה והעובדה שחיילי המשמר הפרטוריאני לא טמנו את ידם בצלחת בזמנים של חילופי שלטון קובע מחקר היסטורי כי בהשוואה לחלקו של המשמר באירועים שהתרחשו בתקופת השושלת היוליו-קלאודיאנית ההיסטוריה של המשמר וחלקו של המשמר בהיסטוריה הוא "לא מרשים באופן מפתיע".^[50]

אספסיאנוס עלה לשלטון בסיומו של תהליך שעיקרו היה מלחמות אזרחים וקרבות בין צבאות של האימפריה הרומית. תהליך זה הבליט את ההשפעה ההולכת וגוברת של הצבא ויחידות משמר בבחירת הקיסרים ויציבות שלטונם. השיא של תהליך זה הגיע עם הדחתו של ויטליוס, אז הפכו יחידות הצבא והמשמר הפרטוריאני לגורמים פעילים בהתמודדות על כיסא השלטון. ניצחונו של אספסיאנוס לא ביטל תהליך זה אך הביא ליציבות שלטונית וכפיפות של הצבא לשלטון המרכזי. צעדי הייצוב כללו בין היתר פירוק לגיונות שנשבעו אמונים למורדים, שינויים בפיקוד על יחידות עזר, פיזור יחידות צבאיות במרחק מארץ מוצאן, וטיפול במשמר הפרטוריאני. יחידות המשמר לקחו חלק פעיל במלחמת האזרחים, ושימשו ככוח המרכזי בעלייתו של אותו ובמאבק מול ויטליוס שפירק את המשמר הפרטוריאני והקים תחתיו כוח חדש בן 16 קוהורטות מחיילים שגויסו בגרמניה. אספסיאנוס חזר והקים מחדש את המשמר הפרטוריאני בן 9 קוהורטות של חיילים שגויסו באיטליה ובראשם הציב את בנו טִיטוּס פְלַאוְויוּס אַסְפַּסְיָאנוּס, מהלך שהיה בו מן החידוש, מאחר שעד למינוי טיטוס הייתה המשרה שמורה לבני מעמד הפרשים, וככל הנראה המהלך נעשה על מנת לחזק את אחיזת הקיסר בזרועות האכיפה. בפעולותיו תחת תפקיד זה זכה טיטוס למוניטין של מוציא לפועל מטעם הקיסר. כך הוצאו להורג וללא משפט מתנגדים, רובם מקרב סנטורים שסלדו מהעובדה שאספסיאנוס בא לשלטון ממעמד נמוך ושהתעתד להעביר את השלטון לטיטוס.^[51]

השליט האחרון בשושלת היה דומיטיאנוס, שבסוף תקופת שלטונו ולאחר ניסיון מרד מצד מושל גרמניה, הורה על הוצאה להורג של לפחות תריסר קונסולים לשעבר, של מושל מצרים, של שני מפקדים של המשמר הפרטוריאני, ואף של אי-אילו אנשים שנחשדו בקבלת מידע על ההורוסקופ של הקיסר. דומיטיאנוס אף הרחיק לכת והחל מעניש והורג אנשים לפי גחמותיו, ובשנת 95 הורה להוציא להורג את פלאביוס קלמנס, בן דודו, שאת בניו אימץ כיורשים. החלטה זו הסתברה כטעות קריטית מבחינתו, שכן המעשה הביא לתחושת חוסר ביטחון בקרב מקורביו. המזימה לרצוח את דומיטיאנוס נרקחה על ידי הפמליה הקרובה שלו, שככל הנראה כללה את אשתו דומיטיה, שני מפקדי המשמר הפרטוריאני החדשים, משרתו האישי של הקיסר ועוד כמה בעלי תפקידים בבית הקיסר. המורדים הכניסו את דומיטיאנוס לחדר השינה שלו, לכאורה במטרה לספר לו על קושרים נגדו. באמצע הקראת שמות הקושרים הוציא אחד הנוכחים פגיון והחל לדקור את הקיסר, וכאשר זה צעק לעזרה נכנסו שאר המורדים וסייעו לו ברצח.^[52]

הקיסרים הנאורים

ערך מורחב – חמשת הקיסרים הטובים

חיילי המשמר הפרטוריאני על תבליט. מימין פרשים של המשמר ומשמאל חיילים רגליים. חלק מקשת קונסטנטינוס, כלל הנראה במקור מקשת ניצחון של טראיאנוס

תחת שלטון נרווה

הקושרים נגד דומיטיאנוס תכננו היטב את הקשר. הם דאגו לקבל את הסכמתו של הסנטור נרווה לקבל את השלטון, ומאידך דאגו שהסנאט יאשר את חילופי השלטון על ידי הענקת הסמכויות והכהונות הנלוות לתואר אימפרטור, כל זאת באותו יום, יום מותו של דומיטיאנוס. העברת השלטון הרשמית נעשתה ללא קושי, מבלי שאזרחי רומא הספיקו להגיב, אבל חיל המשמר הפרטוריאני התגלה כמכשול של ממש. הם לא קיבלו את רצח דומיטיאנוס בשלוות נפש ולא הסכימו לקבל את נרווה כקיסר מבלי שדרישתם שרוצחי דומיטיאנוס ייענשו. דרישה זו נדחתה על הסף על ידי נרווה, שניסה להטות את דעת הקהל לצידו על ידי חלוקת מענקי כסף לחיילים ולאזרחי העיר. מפקד המשמר קספריוס אליאנוס (Casperius Aelianus) סילק את הקצינים הקושרים מקרב הפרטוריאנים ולאחר מכן הסבו חיילי המשמר את נשקם נגד הקיסר ונאמניו. הם הטילו מצור על רומא ותחת איום זה נכנע נרווה, מסר את הקושרים לידי אליאנוס והוא הוציא אותם להורג. התסיסה נגד נרווה והאיום הלא מרומז על שלטונו וחייו נמשכה כל תקופת שלטונו הקצרה.^[53] על מנת להבטיח את שלומו, ככל הניתן, ולהבטיח את יציבות השלטון, אימץ נרווה, במפתיע וללא הודעה מוקדמת, את טראיאנוס ליורשו. בעצה אחת עם טראיאנוס שלח נרווה את אליאנוס עם חיילים מהמשמר הפרטוריאני לגרמניה בתואנה שעזרתם נחוצה ללגיונות. בהגיעם לגרמניה הוצאו הפרטוריאנים להורג.

מחקר אחר טוען כי המשמר הפרטוריאני לא נטל חלק פעיל ברצח דומיטיאנוס והתעמת עם נרווה בדרישה להוציא להורג את הקושרים, אך המשמר היה חסר הנהגה אפקטיבית במשך כשנה ועל רקע זה לא הצליח לכפות את רצונו על נרווה. קספריוס אליאנוס מונה למעשה על ידי נרווה לתפקידו אם כי הנסיבות לכך אינן ברורות. השערת המחקר היא שמינויו היה האמצעי שבאמצעותו ביקש הקיסר החדש לחזק את השפעתו על המשמר, תוכנית שנכשלה לאחר שאליאנוס נתגלה כבעל שאיפות וניצל את כוחו של המשמר על מנת להפוך לשחקן ראשי במאבקי הכוחות. על פי מחקר זה אליאנוס קיבע את מעמדו על ידי כפיית רצון המשמר להענשת הקושרים, והוצאתם להורג באירוע שמכונה במחקר "מרד הפרטוריאנים"^[54] והוא שהביא לאימוצו של טראיאנוס ולעלייתו לשלטון באופן חלק וללא התנגדות. כשעלה הקיסר החדש טראיאנוס לשלטון בשנת 98 לספירה הוא זימן את אליאנוס לגרמניה יחד עם כמה מחבריו הפרטוריאנים ומאז שמו של אליאנוס אינו מופיע עוד על דפי ההיסטוריה. המחקר מעלה השערה שאליאנוס לא נרצח אלא שוחרר מתפקידו והוגלה. כך נפטר טראיאנוס מאדם בעל כוח רב, בעל חוב ומי שעשוי היה להיות יריב פוטנציאלי.^[55]

תחת שלטון טראיאנוס

המשמר הפרטוריאני של תקופת טראיאנוס שונה לחלוטין מהמשמר של הקיסרות המוקדמת. אין ספק שבמהלך אגרסיבי הצליח טראיאנוס לשבור את כוחו של המשמר על ידי הוצאה להורג או סילוק בדרך אחרת של שדירת הפיקוד הפרטוריאנית. ההיסטוריון פליניוס הצעיר מתאר כיצד נכנס טראיאנוס לרומא כאשר הוא הולך ברגל כאחד האזרחים, מלווה ביחידת פרשים שומרי ראש (Equites singulares Augusti) שגויסו מקרב יחידות העילית של הלגיונות הגרמניים, יחידה שהחליפה למעשה את חיילי המשמר הפרטוריאני כשומרי ראשו של הקיסר והרחיקה אותם ממקורות הכוח וההשפעה.^[56] רמז לביטחונו של טראיאנוס שהמשמר איבד מהשפעתו וכוחו מופיע בעובדה שהוא חילק "תרומות" צנועות לחיילי המשמר ברומא מבלי לחשוש מתגובתם.

מחקר אחר טוען כי חיילי המשמר הפרטוריאני שימשו בתפקידם המסורתי לצד יחידת הפרשים, בהסתמך על תבליט, ככל הנראה שבר מקשת ניצחון של טראיאנוס שנמצא בסמוך לנאפולי, ובו מופיעים חיילי המשמר הפרטוריאני כשהם לבושים בשריון מלא ועוטים את סמלי המשמר כמי שמייצגים את יציבות משטרו של טראיאנוס מחד ואת העובדה שתקופת שלטון זה הייתה תור-זהב של המשמר הפרטוריאני.^[57]

יחידת הפרשים של הקיסר

בתקופתו של טראיאנוס תפסה יחידת פרשים גרמנית את מקום שומרי ראשו של הקיסר. היחידה נקראה "הפרשים הפרטיים של הקיסר" (לטינית: equites singulares Augusti) ולכאורה תפסה את מקומם של שומרי הראש הגרמניים של הקיסרים היוליו-קלאודיאנים. עם זאת, יחידת הפרשים נכנסה לתפקידה כחלק מארגון מחדש של המשמר בתקופת טראיאנוס – ארגון שהפחית את השפעתו וכוחו של המשמר על הקיסר.^[58] פרשי המשמר מופיעים על גבי התבליטים על עמוד טראיאנוס ובכתובות היחידה מוגדרת כנומרוס. נראה שעם המיזוג לתוך המשמר הפרטוריאני נבנתה יחידת הפרשים כחיל עזר (בלטינית: Auxilia) ומפקד היחידה היה בדרגת טריבון צבאי על פי תורת הלחימה של הצבא הרומי. השערת המחקר המודרני היא שעם ייסודה מנתה היחידה כ-720 פרשים שפעלו ב-24 טורמות בנות 30 לוחמים כל אחת. מספר הלוחמים עלה ל-1,000 תחת שלטון אדריאנוס ומספרם גדל ל-2,000 פרשים תחת שלטון ספטימיוס סוורוס בתחילת המאה ה-3. המחנה הראשי של יחידת פרשי הקיסר (בלטינית: Castra Nova equitum singularium) היה על גבעת צ'ליו ברומא ושרידיו נתגלו מתחת לבזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו.^[59]

חיילי משמר הפרשים של הקיסר התהדרו בסמל של עקרב על דגלי היחידה ועל מגיני החיילים. סמל זה היה הסמל של טיבריוס וככל הנראה סימל את חלקו של טיבריוס בהקמת המשמר הפרטוריאני.^[60] מלבד זאת נשאו כלי נשק ששימשו את שאר יחידות הפרשים של צבא האימפריה. לאחר עלייתו לשלטון של קונסטנטינוס הגדול פוזרה יחידת פרשי המשמר של הקיסר ובמקומה הוקמה יחידת המשמר הפלטינית (Scholae Palatinae).

תחת שלטון אדריאנוס

ב-9 באוגוסט 117 מת טראיאנוס בטרסוס שבקיליקיה. אשתו של טראיאנוס, פלוטינה, בתמיכתו של מפקד המשמר הפרטוריאני פובליוס אכיליוס אטיאנוס (Publius Acilius Attianus), הכריזו בשמו של הקיסר הגוסס על אימוצו של אדריאנוס ועל פי ההיסטוריונים הרומאיים, זייפה פלוטינה את חתימתו של טראיאנוס על מסמכי אימוצו של אדריאנוס לבן לאחר מות טראיאנוס. הקיסרית ומפקד המשמר הסתירו את מותו של טראיאנוס עד שאדריאנוס תפס את מושכות השלטון, תחילה על הצבאות במזרח ולאחר מכן הוכר כקיסר על ידי כל יחידות הצבא, ובסיכומו של דבר על ידי הסנאט. עד יולי 118 שהה אדריאנוס במזרח כשהוא מקדיש מאמץ להרגעת הפרובינציות המזרחיות, למעשה נסיגה מכיבושי טראיאנוס, ובמקביל פעל לניקוי הצבא במזרח מנאמני הקיסר הקודם שחשדו בדרך בה הועבר השלטון וחלקם אף ראו עצמם כיורשים ראויים. כבר בימיו הראשונים כקיסר הודיע מפקד הפרטוריאנים על ניסיונות לארגן קשר נגדו. אדריאנוס ובעיקר הפרטוריאנים פעלו מהר וללא היסוס והוציאו להורג את החשודים בשני גלי טיהורים. גל ראשון הביא להוצאתו להורג של הפריפקט של רומא ואחדים מעוזריו ובגל שני, נרחב יותר, עצרו אטיאנוס וחיילי המשמר נאמנים של טראיאנוס ובהם לוסיוס קווייטוס, ממצביאיו המצליחים של טראיאנוס שראה עצמו יורש לגיטימי, ואת קורנליוס פלמה – כובש ומושל פרובינקיה ערביה. הם הוצאו להורג ביחד עם עוד שני קונסולים. הסנאטורים הקימו קול מחאה ואדריאנוס פיטר את אטיאנוס מפיקוד על המשמר אך מינה אותו לקונסול ונתן לו מקום בסנאט. הטיהורים בקרב ארבעת הקונסולים העכירו את היחסים בין הסנאט לקיסר אך מאידך גיסא הטילו אימה על הסנאטורים ואדריאנוס היה חופשי לנהל את ממלכתו בדרכו, ללא התנגדות.^[61]

אדריאנוס הסדיר את מסלול התפקידים של בני מעמד הפרשים, חלק מתהליך ארוך שהחל מאז ימי אוגוסטוס, שבנה מנגנון של פקידים ממעמד הפרשים שהיו נתונים לפיקוח הישיר של הקיסר. אדריאנוס קבע מספר שינויים שעיקרם ביטול החובה של הפרשים לשרת בצבא בטרם מינויים לתפקידי ניהול ויצירת מסלול המאפשר לפרשים כניסה למשרות אזרחיות, למשל מינוי משפטנים לתפקיד ראש המשמר הפרטוריאני.

הקיסרים הסוורים

ההיסטוריה של המשמר הפרטוריאני בחצי השני של המאה השנייה ובעיקר תקופת שלטונו של מרקוס אורליוס לוּט בערפל. ידוע כי הפרטוריאנים נהנו ממענקים עם עלייתו לשלטון וכי הקיסר הכריז על מתן הטבות למשוחררי המשמר. עם עלייתו של מרקוס אורליוס שימש המשמר כיחידת צבא לכל דבר תחת פיקודו של טיטוס ויקטורינוס (Titus Furius Victorinus). הפרטוריאנים השתתפו בקרבות מול צבאות האימפריה הפרתית בשנת 162 בהצלחה. באפריל 168 יצא ויקטורינוס עם צבא רומאי כנגד השבטים המרקומנים. הפעם לא נחלו הפרטוריאנים הצלחה, וההיסטוריה אוגוסטה מציין ביובש "הפרפקט ויקטורינוס אבד והצבא הושמד". השערה אחת היא שההערה מרמזת על תבוסה צבאית מוחלטת והשערה אחרת מתארת אפשרות של מוות ממגפה בשורות החיילים.^[62] ידוע מממצאים ארכאולוגיים ובעיקר מכתובות ארכאולוגיות, כי יחידות של המשמר יצאו מרומא ואף מאיטליה, ושימשו בחלק מהמקרים כחיל מצב זמני (Stationarius).^[63]

מחקר היסטורי עדכני מסכם את מעמד המשמר הפרטוריאני ב-82 השנים בין שלטון טראיאנוס למותו של מרקוס אורליוס, תקופה ארוכה מספיק על מנת למחות מזיכרון בני התקופה את המשמר הפרטוריאני, ככוח משפיע הן בניהול האימפריה והן במינוי והדחת שליטים. המחקר מייחס זאת לאופי שלטונם של קיסרי התקופה, שאחזו בביטחון ותקיפות במושכות השלטון והעברת התואר ליורשים הייתה מאורגנת וללא קריאת תיגר של ממש, מאחר ששיפוטם של השליטים היה נאמן על מרכזי הכוח של האימפריה. מול ממשל מרכזי נחוש ובעל כוח לא יכלו הפרטוריאנים לתפוס עמדת כוח והשפעה, ובמקום זה הם השתתפו במלחמות על גבולות האימפריה, וחלק מפקידי המשמר שימשו כיועצים, כמפקדים של יחידות צבאיות וכמפקדי משטרה. המחקר מגדיר אורח חיים זה כפריווילגי, שקט ונוח.^[64]

שלטון קומודוס

המידע על המשמר רב יותר בתקופת שלטונו של קומודוס, בנו ויורשו של מרקוס אורליוס, קיסר בעל מוניטין של שליט אכזר על גבול הטירוף שניהול האימפריה לא היה בראש מעייניו.^[65] קומודוס מינה אדם בשם טיגידוס פרניס למפקד המשמר הפרטוריאני (לצד טרוטוניוס פטרונוס המפקד מימי אורליוס) שביחד עם משרתו האישי של קומודוס סאוטרוס ניהלו את האימפריה הלכה למעשה. מעשיו של קומודוס עוררו התנגדות מצד האצולה והסנטורים, שמחד גיסא שיתפו פעולה עם הקיסר בכל מעשיו אך מאידך גיסא קשרו נגדו במסתרים. ניסיון הרצח הראשון אירע בשנת 182. הרוצח נתפס והקושרים, ובהם אחותו של קומודוס לוקילה, שנתמכה על ידי מספר סנטורים וככל הנראה על ידי מפקד המשמר הפרטוריאני פטרונוס, שבשלב זה חמק מעונש. המשמר הפרטוריאני, ככל הנראה ביוזמת שני מפקדיו, פתח בגל טיהורים מקיף שכלל גם את סאוטרוס, שהפרטוריאנים האשימו בירידת קרנו של קומודוס בקרב ברומאים - הם פיתו אותו לצאת מהארמון וחיילי המשמר רצחו אותו. זמן מה לאחר מכן פרניס שכנע את קומודוס לסלק את שותפו לפיקוד פטרונוס מתפקידו, זמן קצר לאחר מכן הופצו שמועות מכוונות שפטרנוס היה שותף לקשר לוקילה. פרניס המשיך ויצא בהאשמות של בגידה כנגד פטרונוס וכתוצאה מכך הורה קומודוס על גל טיהורים חדש שכלל את פטרונוס, בני משפחתו וסנטורים רבים והשלטון על האימפריה עבר לשלוש השנים הבאות לידי פרניס. קומודוס, שסבל מפראנויה מחשש מקושרים ומתנקשים, הותיר את מושכות השלטון בידי מפקד המשמר בעוד הוא מתמסר לתענוגות, חגיגות ובמסיבות חשק שאורגנו כטקסים דתיים.^[66]

ההיסטוריונים הרומאיים בני התקופה חלוקים בדעותיהם לגבי פרניס ומעשיו. קסיוס דיו מתאר אותו כאדם מסור שניסה לנהל כיאות ולהבטיח את הסדר באימפריה. לעומת זאת הרודיאנוס מתאר את פרניס באופן השלילי ביותר, כאדם תאב בצע וחסר מעצורים שהשתמש בכוחו לחסל יריבים ולצבור רכוש רב על ידי גזל וגניבה. לדברי הרודיאנוס פרניס תכנן לתפוס את כיסא הקיסר וקידם לצורך זה את בניו לתפקידי פיקוד על לגיונות באזור הדנובה. פרניס לא שרד זמן רב. הטעות הראשונה שעשה הייתה למנות קצינים מבין מעמד הפרשים למפקדי לגיונות – תפקיד שהיה שמור לבני משפחות הסנטורים. שלושה חברו כנגד פרניס – קלנדרוס, משרתו האישי החדש של קומודוס, שקרבתו לקיסר הגבירה את תאבונו לכוח. כ-1,500 חיילים וקצינים מבריטניה שהגיעו לרומא ודרשו את הדחתו של פרניס ומספר קצינים באיליריה ששלחו שליחים לרומא עם פרטים על תוכניתו של פרניס לתפוס את השלטון. קלנדרוס שיכנע את קומודוס שפרניס קשר כנגדו והסנאט שמח לשפוט אותו למוות. המפקדים הפרטוריאנים שמונו לאחר מכן הוחלפו בתדירות גבוהה, כך שלא יכלו לצבור כוח.

בשנת 186 מונה קלנדרוס עצמו למפקד המשמר. זו הייתה הפעם הראשונה שעבד משוחרר מילא תפקיד זה.^[67] לקלנדרוס הוצמד השם "על הפגיון" (לטינית: pugione) על ידי אויביו, רוצה לומר "רב טבחים"^[68] ולפי חוקרים אחרים מדובר בשם הרשמי של תפקידו, וההשערה היא שתחתיו שירתו שני מפקדים זוטרים וה"דרגה החדשה" הצביעה על היותו מפקד-על של המשמר הפרטוריאני.^[69] קלנדרוס, שיכור מכוח, פרק כל עול ועסק במכירה סיטונית של משרות ציבוריות לכל המרבה במחיר. חלק מהכספים הלכו למימון ההוצאות על גחמות הקיסר שלא ידע שובע. בנוסף לכך נאספו כספים מהאצולה על ידי רציחתם של סנטורים עשירים והחרמת כספם. באביב 190 סבלה רומא ממחסור במזון. מושל העיר – יריבו של קלנדרוס, הצליח להסיט את האשמה מעצמו ולהצביע על קלנדרוס כמי שאחראי למצוקה. באפריל 190, במהלך אירוע ציבורי החל ההמון לקרוא בגנות קלנדרוס, שפקד על חיילי המשמר הפרטוריאני לדכא את המחאות. תחילה נהדפו האזרחים אל תוך העיר אך שם התארגנה התנגדות שהצליחה לפגוע בפרשים בירי קלעים מהחלונות והגגות. החיילים הרגליים של המשמר שהיו עוינים ליחידת הפרשים על רקע מתיחות בתוך שורות המשמר החליטו שלא לפעול כנגד האזרחים. המהומות התפשטו בעיר והפכו לקרבות פנים אל פנים בין האזרחים לחיילי המשמר שסבלו מנחיתות מספרית ונאלצו לסגת תחת הלחץ. המוני האזרחים החלו לצבוא על דלתות הארמון. קומודוס החליט להציל את עורו ומסר את קלנדרוס לידי ההמון, שעשה בו שפטים.^[70]

שנת חמשת הקיסרים

אחרי נפילתו של קלנדרוס עבר השלטון באימפריה אל משרתו האישי ופילגשו של קומודוס והמפקד החדש של המשמר הפרטוריאני קווינטוס אימיליוס לייטוס (Quintus Aemilius Laetus). השלושה המשיכו במדיניות קודמיהם ודאגו למלא את כל רצונותיו של קומודוס, שבשלב זה איבד כל קשר למציאות והגיע לשיאים של אכזריות וטירוף.^[71] הם שיתפו פעולה ביניהם וכאשר הוברר להם כי גורלם נחרץ הם קשרו לרצוח את קומודוס ביום 29 בדצמבר 192. מייד לאחר הרצח הוציאו הקושרים את הגופה מהארמון ופנו לפרייפקטוס העירוני של רומא פרטינקס שבתחילה סירב להצעה כיוון שסבר שמדובר במזימה מצד קומודוס לבחון את נאמנותו, אולם לאחר שהשתכנע שקומודוס אכן מת, הסכים לקבל את התפקיד.

מותו של קומודוס פתח תקופה של מאבק על השלטון שמזכירה את אירועי שנת ארבעת הקיסרים אחרי מותו של נירון. קיסר חסר תמיכה הורד בכוח מהבימה מבלי שנקבע מועמד מקובל על הכוחות השונים שניהלו את האימפריה. לכאורה היה הסנאט מקור הכוח העיקרי ומקור הבסיס החוקי לשלטון הקיסר אך גורם זה איבד לחלוטין את מעמדו בתהליך שהחל עם שלטון הפרינקפס, והכוח עבר למוקדי הכוח הממשי: הצבא על יחידותיו ומפקדיו השונים. בראש הפירמידה עמד המשמר הפרטוריאני שהיה מוצב ברומא עצמה.^[72] ההיסטוריונים הרומאים לא חוסכים את שבט לשונם מהמשמר הפרטוריאני ומתארים את מפקדיו ואת המשמר כחסרי משמעת וכאדישים לגורל האימפריה. הרודיאנוס קובע כי מה שהנחה את המשמר הפרטוראני היה תאוות-בצע, אהבת הביזה ושחיתות מוסרית. קסיוס דיו קובע כי קרבתם של חיילי המשמר הפרטוריאני למנעמי החיים ברומא גרמה לכך שהם איבדו את יכולתם כחיילים קרביים והפכו ל"חיילי שוקולד".^[69]

לאחר רצח קומודוס לקח מפקד המשמר לייטוס את פרטינקס אל מחנה המשמר הפרטוריאני על מנת להציג לחיילים את הקיסר החדש. החיילים, שהתרגלו למנעמי החיים תחת שלטון קומודוס, לא היו נלהבים לקבל את פרטינקס, שהיה ידוע כמפקד המקפיד על המשמעת, כקיסר, אך התרצו לאחר שלייטוס הבטיח להם סכום כסף גדול. מהר מאוד התברר ללייטוס שאין בסיס לתקוותו שפרטינקס יהיה שליט בובה כמו קומודוס והוא התחיל להסית את חיילי המשמר הפרטוריאני נגד הקיסר החדש. הקשר נתגלה בעקבות הלשנה של עבד, ומספר קצינים של המשמר הפרטוריאני הוצאו להורג. ביום 28 במרץ התפרצה לארמון קבוצת חיילים מהמשמר הפרטוריאני, פרטינקס ניסה לדבר על ליבם ודרוש מהם משמעת וסדר אך אחד החיילים דקר את הקיסר ורצח אותו.^[73] על פי קסיוס דיו, לצידו של הקיסר עמדו מספר חיילי משמר מיחידת הפרשים הקיסרית אך הוא העדיף שלא להפעיל אותם.^[74]

לאחר רצח פרטינקס ערך המשמר הפרטוריאני מכירה פומבית לתפקיד הקיסר. טיטוס פלאביוס סולפיקיאנוס, שתפקידו הפוליטי איפשר לו לדרוש את הכתר, פנה למשמר הפריטוריאני עם הצעה של 20,000 מטבעות לכל חייל אם יהפוך לקיסר. במקביל בא למחנה דידיוס יוליאנוס, קונסול בעל רכוש רב, מלווה בשני טריבונים, לבקש את תמיכת המשמר במינויו לקיסר. תחילה הוא לא הורשה להיכנס למחנה. הוא עלה על סולם ונשא נאום מעבר לחומה. שני המועמדים מטעם עצמם ניהלו מכירה פומבית על כס השלטון ובסופה זכה דידיוס בתואר. קציני המשמר ליוו את הקיסר החדש לסנאט ושם אושר מינויו, אזרחי רומא התנגדו למינוי והפגינו ברחובות העיר אך המשמר הפרטוריאני הגן על מועמד-המחמד שלו.^[75]

תחילה נראה היה כי מפקדי הצבא שבפרובינציות משלימים עם רציחתו של קומודוס ועם מינויו של פרטינקס אך משהגיעו הידיעות על התוהו ובוהו השלטוני ברומא, רציחתו של פרטינקס ועלייתו לשלטון של דידיוס יוליאנוס, ראה עצמו כל אחד ממפקדי הגושים העיקריים של הצבא חופשי מחובתו לקיסר ומועמד ראוי לכס השלטון. ספטימיוס סוורוס מפקד הלגיונות בפנוניה כינס את חייליו ותיאר בפניהם את השתלשלות האירועים ברומא, תיאר את רציחתו של פרטינקס, אותו הוא תיאר כמשרת נאמן של האימפריה, וגינה את התנהגות המשמר הפרטוריאני "המפונקים" שבגדו באזרחי האימפריה ובקיסר וקרא לצאת ולהעניש אותם. הוא הוכרז כקיסר על ידי הלגיונות והחל במסע לרומא תוך שהוא אוסף תומכים ומחסל מתנגדים מקרב מפקדי הצבא. שליחיו, שהקדימו את הצבא, נשאו מכתבים ובהם המסר שספטימיוס סוורוס עושה דרכו לרומא לנקום את מותו של הקיסר ולהעניש את הפרטוריאנים שבגדו בו ואת דידיוס יוליוס שתפס את הכיסא. מהלכיו המהירים של סוורוס הביאו אותו אל תוך איטליה ומול חומות רומא מבלי שתהיה לקיסר אפשרות לארגן התנגדות יעילה. יוליוס הכריז על סוורוס כאויב רומא – באישור הסנאט מינה מפקדים חדשים לצבא והוציא להורג את לייטוס ומרקיה באשמת רצח קומודוס. יוליוס איבד שליטה על העיר ועל הסנאט. סוורוס הורה לפרטוריאנים, עוד בטרם כניסתו לרומא, לאסור את יוליוס ואחד החיילים רצח אותו.^[76]

השושלת הסוורית

תחת שלטון ספטימיוס סוורוס

מייד עם עלייתו לשלטון נקט סוורוס סדרת צעדים נגד המשמר הפרטוריאני: הוא מינה מפקדים חדשים למשמר וציווה על חיילי המשמר להתכנס מחוץ לעיר, לכאורה על מנת להישבע אמונים לקיסר, אך באותו זמן יחידה מחייליו פשטה על מחנה המשמר ותפסה את כל הנשק שאוכסן שם. חיילים אחרים מלגיונות הדנובה תפסו את חיילי המשמר הפרטוריאני שחיכו לבואו של הקיסר. ספטימיוס סוורוס עלה על במה ופתח בנאום מאשים ותקיף נגד המשמר והפרטוריאנים – הוא האשים אותם ברצח פרטינקס, תמיכה ברוצחי הקיסר ושיתוף פעולה עם בוגדים. הוא הכריז על פירוק המשמר, פיטורי חייליו ומפקדיו והודיע כי הם מגורשים מרומא ומנועים מלהתקרב לעיר. צעדים אלה היו הלכה למעשה פירוק המשמר הפרטוריאני, ששימש במשך 200 שנים רצופות כיחידת שומרי הראש הקיסרית ויחידת עילית שכל שאר חיילי הצבא קינאו בחייליה. עם זאת, ספטימיוס סוורוס לא שינה את שם היחידה ולא את המסגרת הצבאית. הוא שינה את הרכב המשמר ובמקום טירונים שגויסו רק באיטליה הוא מילא את שורות המשמר ב-1,500 חיילים ותיקים נאמנים ומצטיינים מקרב לגיונות הצבא שעל גבול הדנובה, שרובם היו יוצאי הפרובינציה איליריה. צעד נוסף להחלשת השפעת כוחו של המשמר הפרטוריאני היה הצבת לגיון של הצבא בעיר אלבה הסמוכה לרומא, זאת בניגוד להסדר של אוגוסטוס שקבע כי הקוהורטות של המשמר הפרטוריאני יהיו הכוח הצבאי היחיד שבסיסו הקבוע באיטליה, עובדה שממנה נגזר בדיעבד כוחו הרב של המשמר במשחקי הכוח ברומא.^[77] השירות במשמר הפרטוריאני הפך חלק ממערך הצבא הרגיל של האימפריה הרומית, החיילים קיבלו קידום על פי שיטת הקידום והתגמול של שאר הלגיונרים וחיילים מכל קצוות האימפריה יכלו להיות מגויסים לשורות המשמר. מאידך גיסא המשמר נשלח למשימות צבאיות רגילות ברחבי האימפריה ושהה פחות ופחות במחנה המשמר ברומא. למעשה, המשמר דמה יותר ליחידות המשמר של תקופת סוף הרפובליקה.^[78]

את הפיקוד על המשמר הפרטוריאני החדש מסר סוורוס לידי גאיוס פלביוס פלאוטיאנוס (Gaius Fulvius Plautianus), ידידו ובן בריתו שהלך לצידו בדרכו לכס המלוכה. במשך 12 שנים הוא היה האדם מספר שתיים בשלטון האימפריה. הוא החזיק את הפיקוד על המשמר ללא שותף בתפקיד, כמקובל. בראשית 203 הוא מונה לקונסול והצטרף לשורות הפטריקים, אך גם אז לא עזב את הפיקוד על המשמר, כפי שהיה מקובל. למעשה בהיסטוריה של המשמר והאימפריה רק טיטוס החזיק בשתי משרות אלו יחד. עובדה זו הביאה את פלאוטיאנוס, ככל הנראה, להבין שגם הוא מועמד לרשת את כס השלטון והוא המשיך וביסס את מעמדו על ידי כך שהשיא את בתו פלאוטילה לקרקלה בנו של סוורוס. מהלך זה התגלה כטעות. קרקלה שנא את אשתו ואת אביה עד כדי כך שפנה לאביו מספר פעמים בטענה שפלאוטיאנוס קושר נגדו. בסוף 205 החליט קרקלה לאחוז את השור בקרניו, והזמין את פלאוטיאנוס להופיע לפני הקיסר ללא בני לוויה. במהלך הפגישה תקף קרקלה בעצמו את פלאוטיאנוס וציווה על חייל מחיילי המשמר לסיים את המלאכה ולהרוג את פלאוטיאנוס. סוורוס הסתפק בהבעת צער אך איפשר לקרקלה להגלות את אשתו ואת חותנתו ובהמשך להוציאן להורג. במקום פלאוטיאנוס מונו שני מפקדים למשמר, אחד מהם פפיניאנוס, מגדולי המשפטנים של התקופה.^[79]

ההיסטוריון קסיוס דיו, בן התקופה ומי שחזה במו עיניו בחלק גדול מהאירועים, מציין בספרו את מסקנותיו לגבי הלכות השינוי בהרכב המשמר הפרטוריאני על החיים ברומא: לפי דבריו, צעירי איטליה נזנחו ונאלצו למלא את זמנם ואת כיסם בהתאגדות לכנופיות שודדים או כגלדיאטורים. כדוגמה נותן דיו סיפור על אדם בשם בולה פליקס (לטינית: Bulla Felix), שייתכן שהיה קצין שהודח מהמשמר בטיהור של סוורוס, שאסף סביבו קבוצה של כ-600 גברים שעסקו בשוד בדרום איטליה. יחידות של המשמר הפרטוריאני עסקו במשך שנתיים בניסיון לתפוס את בולה שחמק מידיהם בכישרון רב ולבסוף נתפס בעקבות בגידת אהובתו. לפי דיו, משנתפס בולה הוא נשאל על ידי מפקד המשמר הפרטוריאני "מדוע אתה שודד?" ובולה השיב "מדוע אתה פרטוריאני?".^[80]

תחת שלטון קרקלה

סוורוס מת בשנת 211. לפני מותו ציווה את בניו שלושה צווים: לחיות בהרמוניה אחד עם השני, להעשיר את החיילים ולהתעלם מכל אדם אחר. לאחר מותו הכריז הצבא על בניו קרקלה וגטה כשליטי האימפריה. לקרקלה היות תוכניות אחרות. שאיפתו להיות שליט יחיד העבירה אותו על דעתו משינאה לאחיו ומלכתחילה התנהג כשליט יחיד. תחילה הוא הרחיק את האנשים שעמדו לצד אביו, ובהם מפקד המשמר הפרטוריאני פפיניאנוס, ככל הנראה מאחר שהלה ניסה לפשר בין האחים על פי צוואת האב. לאחר מכן פעל קרקלה לסלק את גטה ולאחר מספר ניסיונות כושלים הוא הזמין את גטה להיפגש במגורי אימם המשותפת יוליה דומנה, שייתכן שהייתה שותפה למזימה. בעת הפגישה התנפלו על גטה חיילים, ככל הנראה סנטוריונים של המשמר הפרטוריאני, ששוחדו לבצע את הרצח, והרגוהו,^[81] או שהיו מנאמני קרקלה ורצחו את גטה בעוד הוא מבקש מקלט בזרועות אימו. לאחר הרצח רץ קרקלה למחנה הפרטוריאנים, וביקש את תמיכתם בטענה כי הוא נמלט על חייו מפני גטה. הוא הצליח להשתיק כל קול מתנגד על ידי כך שהבטיח לחיילי המשמר מענקים נדיבים – כסף וחיטה. ממחנה המשמר פנה קרקלה למחנה הלגיון באלבנום הסמוכה לרומא. גם פה נתקל קרקלה בהתנגדות ראשונית אך הצליח לרכוש את תמיכת החיילים במענקי כסף. את הלילה עשה קרקלה במחנה המשמר תחת שמירתם ובבוקר שלמחרת הופיע בסנאט מלווה בכוח מחיילי המשמר, נשא נאום להצדקת מעשיו וזמן קצר לאחר מכן פתח במסע טיהורים נרחב, שבסופו נרצחו על פי קסיוס דיו 20,000 איש וביניהם מפקד המשמר הפרטוריאני Maecius Laetus, ככל הנראה מפני שהיה שותף למזימת הרצח של גטה ופפיניאנוס, מי שפוטר כשנה קודם מתפקידו כמפקד המשמר.^[82] לאחר הרצח נאם קרקלה בפני חיילי המשמר והצהיר שהוא שולט על מנת לשרת אותם ולא עבור עצמו. לדבריו הוא מתיר לפרטוריאנים להיות מאשימים ומוציאים להורג. עם זאת מחה קרקלה בפני המשמר שפפיניאנוס הוצא להורג באמצעות גרזן ולא באמצעות חרב.^[83]

באביב של שנת 217 יצא קרקלה למערכה נגד האימפריה הפרתית, ובאפריל ביקר במקדש שנבנה בסמוך לשדה הקרב של קרב חרן. אחד ממפקדי המשמר הפרטוראני, מקרינוס, שככל הנראה חשש שהקיסר מתעתד לחסל אותו, קשר קשר ביחד עם קצינים נוספים של המשמר הפרטוריאני ובנוסף מפקד הלגיון השני והצי. הקושרים שכרו את שירותיו של חייל מהמשמר, שידקור את קרקלה למוות. לאחר שהחייל רצח את קרקלה, הרג אותו אחד משומרי הראש הזרים של קרקלה וכך לא נחשפה זהותו של מתכנן הרצח.^[84]

תחת שלטון מקרינוס

מקרינוס היה בתוקף תפקידו כמפקד המשמר הפרטוריאני בעל הסמכות והשררה לאחר מות הקיסר ולאחר ארבעה ימים הוכרז לקיסר על ידי משלחת של חיילי הצבא. הוא הבטיח מענק למשמר הפרטוריאני, כנהוג, על מנת להבטיח תמיכת המשמר. מקרינוס היה ממעמד הפרשים ולא טרח לקבל את המינוי הרשמי מידי הסנאט ובכך התחיל ברגל שמאל את כהונתו. אי שביעות הרצון גברה כשמינה מקרינוס את המפקד השני של המשמר הפרטוריאני לתפקיד מושל רומא, תפקיד שהיה שמור מסורתית לסנאטורים. מקרינוס, שלא היה איש צבא, לא הצליח לאחוז בתמיכת הלגיונות. אף על פי שחוסר שביעות הרצון ממקרינוס הלכה והתגברה במוקדי הכוח של האימפריה הרומית, הנסיבות שהביאו לנפילתו התפתחו ממקורות הקשורים לשלטון הקיסר הקודם ולכשלונו של מקרינוס בביסוס שלטונו בהחלטיות חסרת מעצורים, שהייתה מחויבת עבור קיסר חפץ חיים באימפריה הרומית. מקרינוס הוא דמות שולית בהיסטוריה של האימפריה הרומית, אך ציון דרך בהיסטוריה של המשמר הפרטוריאני, כאשר הצליח למנות את עצמו לקיסר האימפריה הרומית מתוך עמדת הזינוק של מפקד המשמר. הישג זה היה קצר ימים.^[85] על פי אחד המחקרים המודרניים, אמו של קרקלה והשליטה האמיתית של האימפריה יוליה דומנה זכתה לליווי של יחידת חיילים מהמשמר הפרטוריאני באישורו של מקרינוס. על פי המחקר, הפרטוריאנים שקלו למרוד במקרינוס ולקדם את יוליה דומנה לתפקיד הקיסרית של האימפריה הרומית. המזימה לא יצאה לפועל מאחר שמקרינוס ציווה על דומנה לעזוב לאנטיוכיה, שם התאבדה, ככל הנראה.

תחת שלטון אלאגבאלוס

יוליה מאיסה, אחותה של יוליה דומנה, ניצלה את הפופולריות של אחד מנכדיה, סקסטוס ואריוס בסיאנוס, בקרב חיילי הלגיון השלישי ואת הנאמנות של חיילי הלגיון לקרקלה על מנת ליצור בסיס כוח צבאי להפיכת השלטון. היא התניעה והנהיגה מהלך שבסיכומו עלה בסיאנוס בשם אלאגבאלוס לשלטון.^[86] עם קבלת הידיעה על המרידה שלח מקרינוס, שככל הנראה לא העריך את חומרת האיום, כוח פרשים תחת פיקודו של מפקד המשמר הפרטוריאני אולפינוס יוליאנוס (Ulpius Julianus) עם כוח קטן, אולי מבין הקוהורטות של המשמר, לדכא את המרד. המהלך נכשל כאשר חיילי הכוח חברו למורדים והרגו את אולפינוס.^[85] לאחר סדרת קרבות קצרה איבד מקרינוס את תמיכת הצבא, ניסה לנוס על חייו, נתפס והוצא להורג. מפקד הלגיון השני פרטיקה, פובליוס ולריוס קומזון (Publius Valerius Comazon), מתומכי אלגבאלוס בתחילת דרכו, מונה למפקד המשמר הפרטוריאני ולאחר מכן לקונסול לצד אלאגבאלוס בשנת 220 ומושל העיר רומא. כל זאת כפרס על תמיכתו וכדרך להבטיח את תמיכת המשמר בשלטונו של אלאגבאלוס שהיה נער צעיר וחסר יכולת לשלוט, ולהבטיח את ביטחונן של הנשים לבית סוורוס, שהיו השליטות האמיתיות של האימפריה אך היו ללא בסיס כוח פיזי אמיתי.^[87]

לאורך כל שלטונו של אלאגבאלוס היה ברור כי פעולת המשמר היא שתקבע את גורל שלטונו וברור היה שקציני המשמר לא תומכים בו מתוך נטיית לב. קסיוס דיו מצטט את אלאגבאלוס מתייחס לנושא: "כאשר האנטונינוס המזויף (אלאגבאלוס) זכה לשבחים מהסנאט הוא אמר: אכן, הם חייבים לי וכך בשם יופיטר, האזרחים וכך גם הלגיונות בפרובינציות אבל הפרטוריאנים, להם אני נותן הרבה, לא מרוצים ממני".^[88] משהתגברו מאבקי הכוח בתוך המשפחה השלטת התלקח עימות בין אלאגבאלוס ואמו מצד אחד לבין יוליה מאסה ואלכסנדר סוורוס מצד שני והצדדים פנו למשמר הפרטוריאני בבקשה לסיוע ולהגנה. מצבו של אלאגבאלוס המשיך להדרדר. הוא ניסה למנוע מאלכסנדר סוורוס להופיע בפומבי ובמקביל ביקש מהסנאט שהתואר "קיסר" יילקח מסוורוס. בקשתו נדחתה, הוכחה לכך שהוא הפך לחסר השפעה לחלוטין ומנותק מכל מקורות התמיכה בו. ביום 13 במרץ 222, לאחר שניסה ככל הנראה לפגוע שוב בסוורוס, הופיע אלאגבאלוס בלווית אימו במחנה המשמר הפרטוריאני על מנת להרגיע את התסיסה והכעס נגדו אך נתפס ונאסר. שתי האחיות יוליה מָמָאֶיאה ויוליה סואימיאס שליוו את בניהן התעמתו והתחרו על תמיכת חיילי המשמר שהוציאו להורג את אלאגבאלוס ולאחר מכן את אימו. ראשיהם נכרתו, הגופות הופשטו ונגררו ברחובות העיר, גופת אלאגבאלוס נזרקה לנהר הטיבר וגופת יוליה סואימיאס נקברה במקום לא ידוע.

תחת שלטון אלכסנדר סוורוס

אלכסנדר סוורוס היה שליט חלש, תלוי באימו שאחזה במושכות השלטון, תלוי במשמר הפרטוריאני להגנתו ותלוי במפקד המשמר הפרטוריאני, המשפטן המפורסם דומיטיוס אולפיאנוס, שניהל את ענייני האימפריה ביד רמה. אולפיאנוס ניצל את עמדתו החדשה כדי לשמור בחסכנות על אוצר הקיסר, זאת בניגוד לפזרנות ולרהבתנות שאפיינו חצרות קיסריות קודמות. הוא פעל לרווחת אזרחי רומא: תרם בשר ושמן לתושבים רומאים, שיקם מבני ציבור קדומים, תרם כסף לחקלאים ונתן מתנות כסף. בביוגרפיה הלא אמינה הידועה בשם היסטוריה אוגוסטה מסופר שסוורוס הכריז על רפורמה ולפיה "הוא הוסיף למפקדי המשמר שלו את הכבוד של סנאטור על מנת שיהיו אישים מפוארים" – כלומר, על פי הוראת סוורוס קציני המשמר הפרטוריאני הפכו לסנאטורים, ולמעשה קצינים ממעמד הפרשים המשיכו להתמנות למפקדי המשמר אבל האיסור למנותם לסנאטורים בוטל.

חולשתו של הקיסר והניסיון להטיל מרות על הפרטוריאנים הביאו לעימות שהדגיש את התערערות המשמעת של המשמר בפרט והצבא בכלל. יש עדויות שחיילי המשמר הפרטוריאני היו מעורבים בהתנגשויות אלימות עם אזרחי העיר בעת שלטונו של סוורוס ובמהלכן נהרגו אזרחים רבים ונזק נגרם לרכוש. בבסיס העימותים הייתה נוכחות של חיילים לא-רומאים שהובאו מהפרובינציות והוצבו בעיר. אף על פי שההיסטוריה של המשמר רצופה עימותים עם אוכלוסיית רומא, המחקר המודרני מצביע על הסלמה והידרדרות בתכיפות העימותים ועוצמתם. זמן קצר לאחר המהומות ברומא הפרטוריאנים תפסו ורצחו אחד ממפקדי המשמר, דומיטיוס אולפיאנוס, שככל הנראה בהיותו אזרח ומשפטן לא היה מסוגל להתמודד עם יחידה צבאית של חיילים למודי קרבות. הרצח בוצע בארמון וככל הנראה הרוצחים לא נאסרו ולא נדרשו לתת דין וחשבון על מעשיהם. מדובר באירוע יוצא דופן בתולדות המשמר הפרטוריאני.^[89] דיו מספר שבשנת 229, בעת שהתמנה לקונסול, לא יכול היה לתפוס את מקומו ברומא בגלל אי השקט האזרחי והמתיחות עם חיילי המשמר הפרטוריאני. על פי האמור הקיסר טען כי אין הוא יכול להבטיח שחיילי המשמר לא יפגעו בדיו מאחר שיצא לו מוניטין של אדם המקפיד על משמעת.^[90] סוורוס נרצח, עם אימו, על ידי חיילים מלגיונות הדנובה בקשר שאורגן ככל הנראה מבעוד מועד במרץ 235.

יש מידה של אירוניה היסטורית בעובדה שבתקופתו של אלכסנדר סוורוס הגיעו היצירה וההגות בתחום המשפטים לשיאה, הגות הנחשבת לאחת מהתרומות המשמעותיות ביותר של האימפריה לתרבות האנושית ומיוחסת למפקדי המשמר הפרטוריאנים שמונו על ידי אלכסנדר סוורוס, ובהם מהוגי הדעות הגדולים של רומא: פפיניאנוס, אולפיאנוס ומודסטינוס. אלו חיברו ספרי משפט ששימשו כבסיס לתורת המשפט הקונטיננטלי.^[91]

משבר המאה השלישית

משבר המאה ה-3 (235–284) הוא תקופה בהיסטוריה של האימפריה הרומית שבמהלכה האימפריה כמעט קרסה תחת שילוב של לחצים, בהם פלישה, מלחמת אזרחים, מגפה ומשבר כלכלי. המשבר החל עם ההתנקשות בחייו של הקיסר אלכסנדר סוורוס על ידי חייליו בשנת 235. ההתנקשות פתחה תקופה בת חמישים שנה, שבה עשרים ושישה אנשים התקבלו באופן רשמי על ידי הסנאט הרומי כקיסרים, ובכך הפכו לקיסרים לגיטימיים. רובם היו מצביאים בולטים בצבא הרומי. התקופה מכוסה באופן חלקי ומעורפל על ידי מעט מקורות היסטוריים. כתבי הרודיאנוס מסתיימים וכל שנותר הוא טקסט לא אמין בעליל של ההיסטוריה אוגוסטה וחלקי מידע המפוזרים בכתבי היסטוריונים ביזנטים, כמו גם מידע אפיגרפי וממצאים ארכאולוגיים מעטים ומפוזרים אחרים. ההתייחסות במקורות ההיסטוריים למשמר הפרטוריאני בתקופת המשבר חלקיים ומעורפלים, דבר המקשה לשחזר את ההיסטוריה של המשמר בתקופה סוערת זו. אין ספק ממעט המידע שקיים, שהמשמר לא טמן ידו בצלחת והיה מעורב לפחות בחלק מהמערבולות הפוליטיות ומלחמות האזרחים, בדרך כלל תוך ניצול ומאמץ לשמור על מעמדו ככוח הצבאי המרכזי ברומא וככוח הצבאי הראשון לצד השליט.

אין ידיעות על התערבות המשמר במותו של אלכסנדר סוורוס ולא במלחמת הכל בכל בין מקסימינוס תראקס, גורדיאנוס הראשון ופופיאנוס ובלבינוס. סביר להניח שהעובדה שהאירועים אירעו מחוץ לגבולות איטליה ומחוץ לטווח ידו של המשמר מנעו את התערבותו. אזרחים רומאים וחברי סנאט החלו לאחד כוחות בתמיכה סביב גורדיאנוס השלישי, ילד בן 13 ושאיר משפחה של הגודיאניים שהיו חביבי רומא. הסנאט נסחף בהתלהבות והצביע על בחירת גורדיאנוס השלישי כקיסר לצד פופיאנוס ובלבינוס. בין ההמונים שנקבצו למדרגות הסנאט היו מספר קצינים מותיקי המשמר הפרטוריאני שהיו לא-חמושים ולבשו גלימה מעל למדים הפשוטים של המשמר. תוך כדי הדיונים התחממה האווירה ושני סנאטורים שלפו פגיונות ודקרו למוות שני פרטוריאנים, שאר חיילי המשמר נסוגו למחנה והסתגרו בו בעוד הסנאטורים משלהבים את ההמונים. האספסוף, מונהג על ידי הסנטור גליקנוס, אסף כלי נשק ממחסנים ברומא וגייס לשורותיו גלדיאטורים, עלה על הקסטרה פרטוריה ושם אותה תחת מצור. הלחימה סביב המחנה המבוצר השתוללה למשך זמן מה עד שהצרים הצליחו לנתק את אספקת המים למחנה. בשלב זה פרצו הפרטוריאנים מתוך המחנה והלחימה עברה לרחובות העיר, אזרחים החלו לתקוף את הפרטוריאנים מהגגות ואלו הגיבו בהצתת בתי העיר. השריפה כילתה חלק גדול מרומא.^[92]

בינתיים נרצח מקסימינוס על ידי חייליו, אולי על ידי יחידת המשמר הפרטוריאני שלו. מששקע האבק על הקרבות באיטליה פופיאנוס חזר לרומא מלווה בשומרי ראשו הגרמנים ונתקבל בכבוד על ידי שותפו לשלטון בלבינוס. לכאורה הסתיימה מלחמת האזרחים ועל כיסא השלטון ישבו שני סנאטורים בעלי ניסיון ותמיכה של הסנאט, אך השותפים לשלטון היו מסוכסכים והמשמר הפרטוריאני ראה בשליטים אויבים פוטנציאליים, בגלל יחידת שומרי הראש הגרמנים שליוותה את בלבינוס, והחשש שיחידה זו נועדה להחליף את המשמר לחלוטין, כבימי ספטימיוס סוורוס. ביולי 238, בעת שאזרחי רומא היו עסוקים באירוע ציבורי, נכנסו הפרטוריאנים לארמון. פופיאנוס הבין את מצבו הנואש, מנותק משומרי ראשו ומבודד בארמון באופן שהותיר אותו נתון לחסדי אויביו, ולכן פנה לבן בריתו היחיד, בלבינוס, וביקש ממנו להכניס את שומרי הראש הגרמנים לאחוזה. בלבינוס, שחשד כי צעד זה עלול להביא למותו סירב, ופרץ וויכוח בין שני הקיסרים. הוויכוח הופסק על ידי חיילי המשמר הפרטוריאני, שפרצו לחדר, גררו את זוג הקיסרים אל מחנה המשמר והרגו אותם לפני שיחידת שומרי הראש הגרמנים הספיקה להיחלץ לעזרתם. גורודיאנוס השלישי נלקח גם הוא למחנה, הוכרז כקיסר והושם תחת "הגנת" המשמר הפרטוריאני.^[93]

בשנת 241 מינה גורדיאנוס השלישי את גאיוס אקילה טימסיתאוס (Gaius Furius Sabinius Aquila Timesitheus) לתפקיד מפקד המשמר הפרטוריאני ובהמשך התחתן עם בתו של טימסיתאוס ונתן לו לנהל למעשה את האימפריה. המקורות לא מציינים מדוע מונה טימסיתאוס לתפקיד הרם ומדוע נכרכו השניים בברית משפחתית, אבל ההערכה במחקר המודרני היא שהמינוי היה ראוי ביותר.^[94] מינוי זה הוכיח שוב את חשיבותו ומרכזיותו של תפקיד מפקד המשמר הפרטוריאני כאחת המשרות המרכזיות לניהול האימפריה וכי הפיקוד על יחידת שומרי הראש של הקיסר היה, הלכה למעשה, תואר ששורשיו בעבר הרחוק. בשנת 242 יצאו גורדיאנוס וטימסיתאוס למסע מלחמה נגד האימפריה הסאסאנית תחת שלטונו של שאפור הראשון, שהיה הצלחה גדולה, אך בשנת 243 מת טימסיתאוס ובמקומו מונה למפקד המשמר הקצין מַרְקוּס יוּלְיוּס פִילִיפּוּס. מייד עם מינויו לתפקיד החל פיליפוס לחתור תחת שלטון גורדיאנוס על ידי יצירת משבר מזון, שהביא למרידה בצבא, ובפברואר 244 נרצח גורדיאנוס בידי חייליו שהכריזו על מפקד המשמר הפרטוריאני כקיסר הבא – פיליפוס הערבי, הוא הפרפקט הפרטוריאני השני שתפס את השלטון על האימפריה הרומית.^[95]

המידע לגבי חלקים ניכרים מהמשך התקופה קטוע. ברור שיחידות של המשמר הפרטוריאני שימשו כיחידות צבא לאורך גבולות האימפריה הרומית. היעדרות יחידות המשמר מרומא הייתה דבר שבשגרה והתפיסה של המשמר הפרטוריאני כיחידת עילית של חיילים בעלי מעמד מיוחד שמוצבים דרך קבע ברומא השתנתה. המשמר היה למעשה יחידות של שומרי ראש שהורכבו לצורך השעה על מנת ללוות ולהגן על השורה המתחלפת של שליטים והטוענים לכתר. במהלך שלטונו של אורליאנוס, עבר מחנה הקסטרה פרטוריה את השינוי המשמעותי ביותר מאז הקמתו. כחלק מפרויקט חומת אורליאנוס, על מנת לחסוך בעלויות, שולבו מבנים שונים קיימים בחומות – בהם אמפיתיאטרון קסטרנסה, קסטרה פרטוריה, אקווה קלודיה ופירמידת קסטיוס. מעריכים כי כשישית מהחומה נבנתה ממבנים קיימים ששולבו בה. שלוש מתוך ארבע החומות שהקיפו את המחנה שולבו בחומת אורליאנוס בעת הקמתה, והוגבהו ב-2.5–3 מ'. מצידה החיצוני של החומה נחפר חפיר בעומק של כ-2.3 מטרים.

הקמת הפרוטקטורס

גליאנוס היה קיסר האימפריה הרומית משנת 253 עד לשנת 260 ביחד עם אביו הקיסר ולריאנוס ושלט לבדו באימפריה משנת 260 עד לשנת 268. גליאנוס הצליח במאמצים רבים להשיג מספר ניצחונות צבאיים וניסה להתניע תהליכי רפורמה על מנת לפתור חלק מגורמי המשבר. חלק מהרפורמות שהנהיג כללו שינויים מרחיקי לכת בצבא האימפריה וכן הקמת גוף צבאי-מנהלתי חדש שזכה לשם פרוטקטורס (Protectores Domestici). פירוש השם הוא שומרים או מגינים של הבית וחברי גוף זה, קצינים בעלי דרגות גבוהות שהוצבו ליד הקיסר, נשאו את התואר "שומר הצד האלוהי" (protector lateris divini). עם חלוף הזמן הצטרפו ליחידת הפרוטקטורס קצינים נוספים והיחידה הפכה ליחידת מטה שממנה בחרו הקיסרים את המועמדים לתפקידי ממשל ובתמורה זכו להטבות מיוחדות ועמדת כוח שנבעה מהקרבה היתרה לקיסר.^[96] עמדת כוח זו הביאה מספר מחברי היחידה לתפקיד קיסרי האימפריה. לא ברור מה הייתה מערכת היחסים בין הפרוטקטורס למשמר הפרטוריאני אך אין ספק כי הפרוטקטורס תפסו את משבצת הכוח שהייתה נחלת מפקדי המשמר הפרטוריאני בעבר, והקמתם מסמנת את תחילת הידרדרות המשמר ומפקדיו.^[97]

תקופת דיוקטליאנוס

דיוקלטיאנוס היה קיסר האימפריה הרומית מ-20 בנובמבר 284 ועד פרישתו מרצון ב-1 במאי 305. תקופת שלטונו סימנה את סופה של תקופת הפרינקיפאט שתחילתה בשלטונו של אוגוסטוס. הרפורמות שיזם הביאו לשינוי מהותי בכל מערכות השלטון הרומאיות והביאו לעליית מערכת חדשה הידועה בשם תקופת הדומינט. לפי ההיסטוריוגרפיה המודרנית סיימו הרפורמות את תקופת משבר המאה השלישית.^[98] דיוקלטיאנוס הגה, יישם ועמד בראש שיטת חלוקת שלטון הידועה בשם טטררכיה שבה התחלק עומס השלטון על ארבעה שליטים, שניים מהם בדרגת אוגוסטוס ושני שליטים הכפופים להם בדרגת קיסר. בשנת 282 מינה אותו האוגוסטוס קארוס לתפקיד פרוטקטורס.^[99]

דיוקלטיאנוס החל את עלייתו לשלטון במערבולת של מלחמות בין קציני צבא הטוענים לשלטון, ששיאה היה בעלייתו של קארוס לכס השלטון. קארוס הספיק למנות את בניו, קארינוס ונומריאנוס, לשליטים לצידו ויצא בשנת 283 להילחם בשטחי האימפריה הסאסאנית. במהלך המסע, קארוס נמצא לפתע מת באוהלו ליד העיר קטסיפון. לפי גרסה אחת הוא מת ממכת ברק, ודיווחים אחרים מספרים על כך שהוא מת ממחלה. השערה נוספת היא שהוא הורעל על–ידי אריוס אפר, הפרפקט הפרטוריאני ואבי אשתו של נומריאנוס. המחקר המודרני נוטה לייחס מעורבות לדיוקלס (שמו המקורי של דיוקלטיאנוס), שהיה אז מפקד המשמר האימפריאלי. חשד זה מעוגן במעורבותם של דיוקלטיאנוס ושל אריוס אפר במותו של נומריאנוס.^[100] עם מותו של קארוס התמנו שני בניו לשליטי האימפריה – קארינוס שלט בחלק המערבי ונומריאנוס קיבל את השליטה בחלק המזרחי. הוא היה מרוחק מענייני שלטון וצבא והפקיד את הכוח דה-פקטו בידי מפקד המשמר הפרטריני של קארוס – אריוס אפר. ביוזמת אפר הוחלט להפסיק את מסע המלחמה כנגד הסאסאנים ולסגת לכיוון הפרובינציות המזרחיות של האימפריה. במהלך המסע מנע אפר משאר הקצינים לבקר את נומריאנוס ומשהגיע השיירה לעיר ניקומדיה התגלה כי נומריאנוס מת וככל הנראה הורעל זמן מה לפני כן. במשפט השדה שאורגן על ידי קציני המטה קם דיוקלטיאנוס והצביע בחרבו על אפר, הכריז כי הוא רצח את הקיסר והרג אותו במקום. האספה שהתכנסה כבית משפט בחרה מיד בדיוקלטיאנוס לאוגוסטוס. אם מסתמכים על המקורות הרומאיים, הרי שאריוס אפר הוא מפקד המשמר הפרטוריאני היחיד שרצח שני קיסרים זה אחר זה.^[101]

בתקופת דיוקלטיאנוס נערכו רפורמות שעיקרן שינוי בתפקוד הפרפקט הפרטוריאני ופיצול המשמר לכל אחד מחברי הטטרכיה. כך נותק הקשר בין המשמר הפרטוריאני למפקדיו, בעוד חיל המשמר נותר במתכונתו המצומצמת. ברומא נתמנו ארבעה פרפקטים פרטוריאנים, אחד לכל שותף בשלטון, שבו היו למעשה ארבעה שותפים ששימשו כמפקדי הצבא, ממלאי מקום בתחום המשפט וראשי המערכת האזרחית, מאחר שהיו ממונים על הפקידים שניהלו את הדיוקסיות תחת התואר "ממלא מקום מפקד חיל המשמר הפרטוריאני" (vice praefecti praetorio). דיוקטליאנוס הקים יחידות משמר מתוך הצבא ובכך המשיך את הפיחות בחשיבותו ותפקידו של המשמר הפרטוריאני. כיחידות משמר ראש הוא הקים יחידה חדשה שנקראה בשם "יוביה ווהרקוליה" והורכבה, ככל הנראה, מיחידות מובחרות משני לגיונות חדשים שהוקמו על בסיס מגויסים מאזור איליריקום – מקום לידתו של דיוקטליאנוס – הלגיון החמישי יוביה, והלגיון השישי הרקוליה, שנוצרו כשלעצמם כדי לשמש כיחידות מגן לארמונו של דיוקטליאנוס בסירמיום. המשמר הפרטוריאני המשיך להתקיים ופעל מבסיסו ברומא, שבתקופה זו חדלה מלהיות מקום מושבו של הקיסר, וכך נותק מעמדת ההשפעה המסורתית של המשמר.

פירוק

מהלכים של השליטים הרומאים לאורך המאה הרביעית, לאור העובדה שהמשמר הפרטוריאני הוכיח עצמו כמטרד עבור השלטון המרכזי, הביאו לצימצום כוח האדם של המשמר וייתכן שדיוקלטיאנוס רצה לבטל את המשמר לחלוטין. ידוע שגליאנוס שקל לבטל את המשמר בשנת 306, ככל הנראה מסיבות כלכליות.

מקסנטיוס, בנו של אחד מראשי הטטררכיה, החליט לדרוש את מורשת אביו מקסימיאנוס. הוא ניצל את רגשי הקיפוח והמירמור ברומא כלפי שלטון הטטררכיה, הוכרז באוקטובר 306 כאוגוסטוס על ידי המשמר הפרטוריאני, וזכה לתמיכת הסנאט ואזרחי רומא, שראו בעיניים כלות איך גובי מיסים של גליאנוס פושטים על רומא, עיר של פריבילגיות שאזרחיה נהנו מפטור מתשלומים. על פי ההיסטוריון הרומאי, אוסביוס מקיסריה, לאחר עלייתו לשלטון מקסנטיוס לא היסס להפעיל את המשמר הפרטוריאני נגד אספסוף מתושבי רומא. תיאור זה הוא חלק מהתיאורים על הברוטאליות לכאורה של שלטון מקסנטיוס, אבל ייתכן שהאפיזודה מתעדת פעולות של המשמר הפרטוריאני ככוח השיטור בעיר רומא בניסיון להשליט סדר.^[102] הייתה זו תקופת הפריחה האחרונה של המשמר הפרטוריאני.

המאבק בין שני הנושאים בתואר אוגוסטוס הגיע לשיאו באביב של שנת 312. על מנת לכפות את שלטונו כאוגוסטוס היחיד, קונסטנטינוס, שביסס את שלטונו ברחבי האימפריה, הכריז מלחמה על מקסנטיוס ויצא לאיטליה בראש צבא שמנה כ-40,000 חיילים. על אף שכוחותיו של מקסנטיוס היו גדולים יותר ככל הנראה, בהתנגשות הצבאית הראשונה בין השניים, שהתרחשה בצפון איטליה בחודשי הקיץ והאביב, ניצח קונסטנטינוס את הכוחות שמקסנטיוס שלח תחת פיקודו של מפקד המשמר הפרטוריאני רוסריוס פומפיאנוס (Ruricius Pompeianus), והחל להתקדם אל עבר רומא.^[103] ההכנות של מקסנטיוס להגנה על רומא כללו הגבהה של חומת העיר וסתימת השערים בחומה באזור הקסטרה פרטוריה.

קרב גשר מילביוס

ערך מורחב – קרב גשר מילביוס

שירת הברבור של המשמר הייתה בקרב גשר מילביוס. בשיא המאבק בין הטוענים לשלטון, המשמר, במידה רבה בלית ברירה, בחר להטיל את כובד משקלו על מקסנטיוס מתוך תקווה לבטל את רוע הגזירה של פיזור המשמר ולשמר את מעמד המשמר כממליך קיסרים.^[4] מקסנטיוס בחר לפגוש את צבאו של קונסטנטינוס מחוץ לגבולות העיר רומא ולהימנע מהאפשרות של מצור על העיר, ועל כן יצא עם כוח צבאי לקראת קונסטנטינוס. הצבאות נפגשו בקרבת גשר מילביוס (Pons Mulvius) שעל נהר הטיבר, ב-28 באוקטובר 312 לספירה. חיילי המשמר הפרטוריאני נלחמו לצידו של מקסנטיוס ועמדו בלחץ ההתקפה בעוד חייל הרגלים והפרשים נדחפו ונסוגו לכיוון נהר הטיבר. המומנטום של הקרב נטה לטובת קונסטנטינוס, ומקסנטיוס, מלווה ב"יחידת הפרשים של הקיסר" של המשמר הפרטוריאני, ניסה לחצות את הנהר. הגשר קרס תחת משקל הגייסות, וחיילי המשמר הפרטוריאני ומקסנטיוס עצמו טבעו בנהר. שאר הקוהורטות של המשמר נותרו לבדן על הגדה הצפונית של הנהר ונאלצו להילחם לחיים ולמוות מול עיקר הכוח התוקף. בזאת בא הסוף על המשמר הפרטוריאני. קונסטנטינוס הקים שער ניצחון לציון האירוע ובו שולב תבליט המתאר את חיילי המשמר לובשים שריון קשקשים אופייני.

קונסטנטינוס המנצח פעל למחוק כל אפשרות לערער את שלטונו. בשלושת החודשים שבהם שהה ברומא הוצאו להורג רבים מהפרטוריאנים ששרדו את הקרב ואת המעטים שנותרו בחיים פיטר וסילק. מיעוטם נשלחו לשירות בלגיונות לאורך הגבולות המערביים. בצעד סמלי אבל ברור הקירות הדרומיים והצפוניים של מחנה המשמר נהרסו ומה שנותר היו הקירות ששולבו בחומה האורליאנית. המחנה שנשא את שמו של המשמר היה גם שם נרדף לכל מה שהמשמר הפרטוריאני סימל לאורך המאות. הרס המחנה היה הצהרה ברורה שהפרטוריאנים נמחקו מההיסטוריה ובעיקר מעתידה של האימפריה.^[104] החלטתו של קונסטנטינוס ויכלתו להוציא אותה אל הפועל הייתה הפגנה שאין להבין אותה אלא כהפגנת-כוח פומבית, המביעה את יכולתו של השליט לאכוף את רצונו. זו הייתה החלטה חיונית עבור קונסטנטינוס על מנת לסלק כוח עוין בעל יכולת לגרום לאי יציבות שלטונית. בצעד משלים סולק הלגיון הפרתי השני שספטימיוס סוורוס הציב באלבה הסמוכה לרומא, ובכך שלל קונסטנטינוס את האפשרות של רומא להיות מרכז שלטון חלופי ומרכז אפשרי למרד נגדו.^[105]

מורשת

פסיפס מבזיליקת סן ויטאלה מן המאה ה-6 בעיר רוונה. מתאר את יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית מוקף באנשי חצרו ושומרי ראשו מיחידת הסקולאי פלטינאי שהחליפה את המשמר הפרטוריאני

המשמר הפרטוריאני נותר לאורך ההיסטוריה הרומאית סמל לזהותה של האימפריה כישות המבוססת על כוח צבאי. ההיסטוריון המפורסם ובר הסמכא להיסטוריה של האימפריה הרומית אדוארד גיבון כתב בספרו המונומנטלי שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית כי המשמר הפרטוריאני פעל מתוך אמונה לא מבוססת שראתה בכוח שניתן למשמר כסחורה הניתנת למסחר, אמונה שהתבססה על תנאים פריווליגיים, קרבה של המשמר לכיסא השלטון ולקיסר בעצמו. לפי אחד המחקרים ההיסטוריים המודרניים מורשתו ההיסטורית של המשמר הפרטוריאני היא האזהרה שמנהיג המבסס את שלטונו על כוח, גם כוח המוסתר בכישרון בקישוטים וסמלים של סמכות לגיטימיות ותמיכה של אחרים, תלוי באחיזה ושליטה בכוח שגם אם הוא סמוי מעין הציבור יופעל ללא מצרים. קיסר שהתנהל בשיגיון, בחוסר יכולת לנהל ולהבין את מערך הכוחות, עלול היה לעורר את הכוח הסמוי מאחרי קלעי השלטון ולהפנות אותו נגד הקיסר עצמו. גיבון קבע בספרו כי האלימות חסרת הגבולות של המשמר הפרטוריאני הייתה התסמין הראשוני וסיבה להידרדרות האימפריה הרומית.^[106]

משרת הפרפקט הפרטוריאני לא נעלמה ממערכת השלטון הרומאית, אך עם פיזור המשמר נותקה המשרה מיחידת שומרי הראש ונותרה משרה שלטונית-ניהולית בכירה. לעיתים שימשו הפרפקטים הפרטוריאנים בתפקיד משנה לקיסר ולעיתים הוטל עליהם הפיקוד על יחידות צבא במערכה. המשרה התפתחה לכלל מערכת ממשל אזורית וחמש יחידות מוכרות מכתובות משנת 335 שנמצאו באנטיוכיה וקרתגו. פרפקט פרטוריאני הוצב בראש כל אחת מחמשת האזורים הגאוגרפיים המוגדרים. במסמך ההיסטורי נוטיטיה דיגניטטום, המפרט את המבנה האדמיניסטרטיבי של האימפריה בסוף המאה הרביעית, מוזכרים הפרפקט הפרטוריאני הממונה על איטליה, הפרקפט הפרטוריאני של גאליה, הפרפקט של המזרח, והפרפקט של איליריה. בסמוך לתיאור המשרה מצוין כי הם "אנשים מצוינים" (vir illustris), והדבר מצביע על כך שנושאי המשרה היו חלק משדרת השלטון הגבוהה ביותר.

סופו ההיסטורי של המשמר הפרטוריאני לא סימן את הסוף ליחידת שומרי ראש שליוו את שליטי האימפריה הרומית או את שליטי האימפריה הביזנטית, אך עם זאת הזמנים המשתנים דרשו שיחידה זו תהיה שונה באופן מהותי מהמשמר הפרטוריאני. בראש ובראשונה קיום של יחידה צבאית עם בסיס מבוצר ברומא או בכל אחת מערי הבירה העתידיות של האימפריה היה בגדר חבות ועול, שהיו בגדר איום על יציבות השלטון, ולכן פורקה הקסטרה פרטוריה ולא הוקמה מחדש. מעבר לכך, צרכים אסטרטגיים של האימפריה שהצריכו את הקיסר ליכולת מוביליות ותנועה על מנת להתמודד עם איומים משתנים לאורך כל גבולות האימפריה חייבו יחידת שומרי ראש קטנה וניידת. כך נוסדה יחידת סקולאי פלטינאי (Scholae Palatinae), שמנתה 500 חיילים – מקבילה יותר ליחידת הפרשים הקיסרית מאשר למשמר הפרטוריאני. היחידה הייתה תחת כפופה ישירות לקיסר. המסורת של יחידות משמר אישיות המשיכה לאורך ההיסטוריה, לעיתים כיחידות צבאיות ולעיתים כמשמר סמלי למעמד ושררה, אך יחידות אלו לא החזיקו את הכוח ולא היו במעמד של המשמר הפרטוריאני בשיאו. המשמר הוורנגי, ששמר על קיסרי האימפריה הביזנטית ונוסד על ידי בסיליוס השני בולגרוקטונוס, קיסר האימפריה הביזנטית בשנת 988, הורכב משכירי חרב גרמאנים וסקנדינבים, שנחשבו לאמינים יותר מחיילים מרחבי האימפריה הביזנטית. המשמר השווייצרי נוסד על ידי האפיפיור יוליוס השני בשנת 1506.^[107] הוא כוח המונה כ־100 חיילים בלבד, שמשימתו להגן על ארמון האפיפיור ועל הכניסה לעיר, והאחראי לביטחונו האישי של האפיפיור. על אף שחיילי המשמר עוברים הכשרה צבאית מלאה והם מצוידים בכלי נשק מודרניים, הם עדיין לומדים להשתמש בחרבות, בגרזנים, בהאלברד ובכלי נשק עתיקים נוספים.

במחקר

באנגלית מודרנית, הביטוי "משמר פרטוריאני" מציין יחידה צבאית נאמנה ללא תנאים, הקשורה אישית לאנשים בעלי כוח ושררה. המפורסמת ביחידות אלו הייתה דיוויזיית האס אס הראשונה (או בשמה המלא דיוויזיית הלייבשטנדרטה אדולף היטלר) רגימנט שומרי הראש של אדולף היטלר. (לייבשטנדרטה הוא מונח בגרמנית עתיקה שפירושו הוא "שומרי ראש של מנהיג"). במחקר מקיף על יחידות העילית של האס אס מוצא החוקר מקס ויליאמס קווי דמיון בין רומא העתיקה לגרמניה הנציונל-סוציאליסטית של המאה ה-20, ובין יחידות המשמר ושדרת הפיקוד של האס אס, החל מהסממנים החיצוניים ובהם ההצדעה בסגנון הרומאי, הסגנון המילולי של ברכה למנהיג, העיטורים והסמלים של הנשר המעוטר על שלטים ודגלים. הדמיון הברור ביותר נמצא ביחידות המשמר עצמן, אותן מגדיר החוקר כמשמר פרטוריאני מודרני – ארגון שלא בחל באמצעים והיה בעל אידאולוגיה שראתה את הארגון עצמו כגוף בעל זכות קיום עצמאית ומעורבות עמוקה בכל פניה של המדינה.^[108]

גוף נוסף המושווה תדיר למשמר הפרטוריאני הם משמרות המהפכה האסלאמית, שתפקידו העיקרי להגן על המשטר האסלאמי השיעי הקיים כיום באיראן, וכן לשרת את האינטרסים של איראן במדינות זרות. פעילותם כוללת מימון של ארגוני טרור, אימונם, ארגונם והדרכתם, אספקת אמצעי לחימה ואף ביצוע פעולות טרור עצמאיות. מחקרים שנערכו מחוץ לתחומי איראן מציירים תמונה של גוף המוגדר בחלק מהמחקרים כ"משמר פרטוריאני" שמשתמש בכלים של כוח גלוי כמו גם במערכות בחירות וכלים סמויים, כדי לחדור אל מוסדות המדינה והכלכלה של הרפובליקה האסלאמית של איראן. על פי המחקרים, תהליכים דומים להפיכת המשמר הפרטוריאני מכוח משמר לגוף בעל אחיזה בשלטון מתחוללים במשמרות המהפיכה שחרגו מתפקידם המקורי כמיליציה פרו-חומיינית בשנת 1979 והפכו לגוף חברתי-פוליטי-כלכלי-ביטחוני עצום בעל אינטרסים נרחבים ועצמאיים, שאינו בוחל בשימוש בכל אמצעי להעמקת השפעתו. על פי המחקרים, האסטרטגיה של משמרות המהפכה כוללת שימוש בכלים של השתלטות על מערכות שלטון על ידי אמצעי כפייה אלקטורליים ובמקביל לחדירתם הסמויה לכלכלה ולמוסדות המדינה.^[109]

המונח התרחב לשימוש תדיר במחקרים במדע המדינה על מנת לתאר מערכות יחסים לא מאוזנות בין המוסדות והמערכות האזרחיות למערכות הצבאיות, מערכות יחסים בהן מאזן הכוחות נוטה לכיוון מיליטריזם ובהן הצבא נוטל סמכויות ומשאבים מהמדינה והעומד בראשה. במאמר בכתב עת העוסק במדע המדינה ונושא את הכותרת "המשמר הפרטוריאני" מתאר החוקר את ההשפעה ההולכת וגוברת של הצבא האמריקאי דרך שדרת הפיקוד העליונה שלו על המערכות האזרחיות, וזאת בתקופה בה אין לצבא עיסוקים הקשורים לאיומים חיצוניים.^[110]

תפיסה דומה של תפקידו של הצבא האמריקאי כקבוצה בעלת פריבילגיות משמעותיות עולה בספר המחקר הסוציולוגי של מייקל גמבונה על "וטרנים", מעמד החיילים המשוחררים, שמהווים קבוצה אמריקאית אקסקלוסיבית. קבוצה זו נוצרה עם סוף מלחמת וייטנאם, שלאחריה רק חלק זעיר מהאמריקאים מצטרפים לשירותים המזוינים, מה שהופך את החיילים המשרתים והמשוחררים, לטענת הספר, לפרטוריאנים מודרניים, המופרדים מהחברה לצמיתות על ידי מערכת ערכים ופריבילגיות ייחודיות.^[111]

השימוש בדימוי הישיר של חיל משמר נמצא בשימוש בעיתונות לעיתים קרובות והעיתון וול סטריט ג'ורנל רואה הקבלה בין השירות החשאי של ארצות הברית למשמר הפרטוריאני. על פי העיתון, כאשר ממשל ביל קלינטון ביקש מבית משפט הפדרלי ליצור הרשאה חדשה וגורפת של "פונקציית הגנה" על מנת להפוך את השירות החשאי מארגון אכיפת חוק לגוף, אותו מכנה העיתון "משמר ארמון", ומציין כי יצירת מעמד הפרטוריאנים החדשים יבואו עם השלכות משפטיות והיסטוריות מסוכנות."^[112]

ג'ון סטוקוול (John Stockwell (CIA officer)), שהיה קצין ב־CIA, השתמש בתואר ה"משמר הפרטוריאני" בהתייחסו לארגון הביון בספרו "המשמר הפרטוריאני: תפקידה של ארצות הברית בסדר העולמי החדש" The Praetorian Guard: The U.S. Role in the New World Order שפורסם בשנת 1991 ,בו הוא מותח ביקורת וחושף מעשים שלטענתו בוצעו על ידי ה CIA בשליחות ממשלת ארצות הברית ובניגוד לחוק הבינלאומי. בספר זה השימוש במושג "משמר פרטוריאני" מתייחס לארגון שמקדש את המטרה בכל אמצעי ופועל לטובת הארגון ולפי תפיסה שכל האמצעים כשרים.^[113]

השימוש במשמר הפרטוריאני כדימוי לכוח או שיטה בעלת השלכות שליליות על מערכות שונות לא מצטמצם לתחום ההיסטוריה הצבאית ונמצא בשימוש בדיסציפלינות אחרות כגון כלכלה – כך במחקר מדעי על כוחות שאיפשרו את המשבר הכלכלי של שנת 2008 כותבים החוקרים כי התנאים ההיסטוריים והתרבותיים ערערו את החיים הציבוריים בארצות הברית, אותם הם מכנים "הזמנים הפרטוריאניים", המתאפיינים בשחיתות. תוך התמקדות באינדיבידואליזם ובדומיננטיות של הרציונליות הטכנית, שהחמירה בעקבות עלייתה של תפיסת כוחות השוק ככוח היחיד הראוי לגישה זו, קוראים החוקרים "הצבת האכזריות במקום הראשון". הכותבים גורסים כי הבנת התנאים הנוכחיים כ"פרטוריאניים" מביאה למסקנה שהדרך לשיקום מתחילה בהתמקדות בעוולות נגד הציבור. פעולה זו עשויה למנוע פגיעה נוספת במרקם החברה והמוסדות.^[114]

בתרבות הפופולרית

בתקופת קיומה של האימפריה הרומית

היסטוריונים מציינים כי חיילים רומיים, במיוחד המשמר הפרטוריאני, תוארו בתרבות הפופולרית של רומא העתיקה כבריונים מיוחסים שנהנו ממעמד מועדף של אלו הנמצאים מעל החוק. דֶקִימוּס יוּנִיוּס יוּבֶנָאלִיס (בלטינית: Decimus Iunius Iuvenalis; סביבות 60–130 לספירה), שהיה משורר סאטירי רומי חיבר את אוסף השירים הסאטיריים הידועים בשם "סאטירות" (Satires (Juvenal)). בסאטירות אלו פירט את היתרונות השונים שנובעים ממעמדו של המשמר הפרטוריאני, כגון החופש להכות אזרח ללא חשש מעונש, והידיעה שחייל המנהל תיק בבית משפט יכול להיות בטוח שעתירתו תידון מייד, בניגוד לכולם. יובנאליס הרשה לעצמו לכתב על האופן שבו התנהגו הפרטוריאנים, המיוחסים מכל החיילים הרומאים. הקיסר, שהיה תלוי בשיתוף פעולה צבאי ותמיכה של המשמר ומפקדיו, לא יכול היה להרשות לעצמו משמר פרטוריאני לא מרוצה.^[115]

בעת המודרנית

הדימוי של המשמר הפרטוריאני בתרבות המודרנית הוא של יחידה המזוהה עם מעשים מרושעים וכמי שלא בחלו באמצעים ואפילו ברצח והחלפה של קיסרים. לעיתים רחוקות מוצגים הפרטוריאנים באור אחר. ביצירה אני, קלאודיוס (באנגלית: I, Cloudius) רומן היסטורי וסדרת טלוויזיה בריטית (שנוצרה בעקבותיו) על חיי הקיסר הרומי קלאודיוס וסביבתו הקרובה, ששודרה במקור על ידי ה-BBC בשנות ה-70, קיימת נוכחות של המשמר הפרטוריאני ברוב הפרקים של הסדרה. הם מופיעים ברקע כמעט כחלק מהתפאורה, יותר מאשר כמשתתפים פעילים. מדי פעם הם מעורבים בהשלטת מדיניות של טרור כתליינים, כייצוג חזותי של הכוח האימפריאלי.^[116]

בסרט גלדיאטור, המתרחש בתקופת הקיסר קומודוס, נוכח המשמר הפרטוריאני לכל אורך העלילה, החל מסצינות הפתיחה בה מוצג המשמר ככוח לוחם. לאורך שאר הסרט הם נראים בתלבושות שונות, אבל תמיד בתור היריבים חורשי הרע כנגד הגיבור. באחת הסצינות, הקרובה ביותר לתיאורים של פעילות המשמר במקורות עתיקים, נראית יחידה של פרטוריאנים שנשלחים לעצור את הסנטור הנחשד בקשר כנגד הקיסר. החיילים מתגלים על ידי עבד, המודיע לאדונו שהם מתקרבים, אך הסנטור הולך בשקט עם הפרטוריאנים לגורלו הקבוע מראש.

בסיפורת, בעיקר בסוגה של רומן היסטורי, המשמר הפרטוריאני, חייליו וקציניו, משמשים כדמויות משכנעות מלאות רוע או כאויב, אך לעיתים מופיעה דמות של איש המשמר הפרטוריאני כגיבור שעשה כברת דרך וחצה את הקווים המפרידים בין טוב לרע. בספר "אופטימוס: המשמר הפרטוריאני" שפורסם בשנת 2006 (אנגלית: Optimus: Praetorian Guard) מאת פ.מ פרסקוט, איש המשמר הפרטוריאני ממיר את דתו, מאמץ את הדת הנוצרית ומצטרף לקבוצה של נאמנים למען קיסר נוצרי במאה הראשונה לספירה. הרומן "הפרטוריאני" מאת סיימון סקראו, שיצא לאור בשנת 2011, הוא רומן של תככים, המתרחש בשנת 50 לספירה ובו הגיבור הנאמן לקיסרות מתמודד עם בגידה בשורות המשמר שראשיו תומכים בחזרה של רומא לשיטת השלטון של הרפובליקה. החוקרת סנדרה בינגהם (Sandra Bingham), המתמחה במחקר על המשמר הפרטוריאני, קובעת כי ספרים אלה אינם דבקים באמת ההיסטורית והתיאורים בהם עוקבים באופן רופף אחר האירועים ההיסטוריים לטובת העלילה הבדיונית.^[117]

הסופר הצרפתי ז'אן לרטגוי (Jean Larteguy) כתב בשנת 1961 ספר בשם "הפרטוריאנים", בהתבסס על אירועי מלחמת העצמאות של אלג'יריה. הספר מתאר קבוצה של צנחנים צרפתים המשרתים במלחמת אלג'יריה והם למעשה ה"פרטוריאנים". הם בוחרים לבצע פעולות לא-מוסריות על פי שיקול דעתם, מאחר שלפי אמונתם האידיאל של צרפת הוא מעל ערכי המוסר, ומחשש לאובדן נוסף של כבוד צרפתי. בספר זה לרטגוי מתאר את המהות הבלתי משתנה של לוחמה: האופי המכוער של המלחמה המודרנית והפער הבלתי ניתן לגישור לכאורה בין חוויותיהם של חיילים ושל חוויות האזרחים שהם משרתים.^[118]

בסדרת סרטי מלחמת הכוכבים מופיעה קבוצה קטנה של 8 לוחמים הקרויה "משמר העילית הפרטוריאני" (אנגלית: The Elite Praetorian Guard), שנוצר ופותח עבור מלחמת הכוכבים - פרק 8: אחרוני הג'דיי הסרט השמיני בסאגת מלחמת הכוכבים, שיצא לאקרנים ב-15 בדצמבר 2017. הפרטוריאנים הופיעו לראשונה בספר "מלחמת הכוכבים: סיפורי הכוח" שקדם ליציאת הסרט. ריאן ג'ונסון, התסריטאי והבמאי של "אחרוני הג'דיי", ציין בראיונות כי דמויות "המשמר הפרטוריאני" בסרט נבראו על בסיס המשמר הפרטוריאני הרומאי, אבל הכוריאוגרפיה והלבוש שלהם שאב את השראתו מתרבות הסמוראי, וזאת בניגוד למשמר המלכותי של הקיסר, שנראה מאוד רשמי וטקסי.^[119]

בשנת 2003 יצא משחק מחשב בסוגת טקטיקה בזמן אמת בשם "הפרטוריאנים" על ידי חברת "פיירו" הספרדית (Pyro Studios). המשחק מבוסס על המסעות ההיסטוריים של יוליוס קיסר בגאליה ובבריטניה ואירועי מלחמת האזרחים של קיסר במהלך המאה ה-1 לפני הספירה. השחקן שולט ברפובליקה הרומית, במצרים או בשבט ברברי. אף על פי שמו, המשחק לא שם דגש על המשמר הפרטוריאני. ^[120]

המשחק Civilization IV הוא הגרסה הרביעית של משחק האסטרטגיה ציוויליזציה, שיצא בשנת 2005. המשחק הוא משחק אסטרטגיה מבוסס תורים, שבו השחקן מגלם מנהיג של תרבות עתיקה ועליו להובילה במהלך 6,050 שנות היסטוריה (מ-4000 לפנה"ס עד שנת 2050). על השחקן לבנות ערים, לחקור טכנולוגיות ולהתמודד עם תרבויות אחרות על ידי דיפלומטיה, הסכמי סחר ומלחמות. אחת התרבויות היא התרבות הרומאית שעיקר כוחה הוא כוח צבאי שנשען על יחידת העילית "המשמר הפרטוריאני".^[121]

לקריאה נוספת

משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 (הספר בקטלוג ULI)
אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.

Sandra J. Bingham, The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces, Waco, Baylor University Press, 2012
Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המשמר הפרטוריאני בוויקישיתוף

המשמר הפרטוריאני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
המשמר הפרטוריאני, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

^ Bingham, page 115-116
^ עמית, עמ' 139
^ טיטוס ליוויוס, תולדות רומא, 1.8. בתרגום לעברית של שרה דבורצקי, ירושלים, מוסד ביאליק, עמ' 35-34
^ ¹ ² Bingham, page 10
^ Bingham, page 11
^ עמית, עמ' 141
^ עמית, עמ' 138
^ Bingham, page 57
^ עמית, עמ' 397
^ Sandra J. Bingham, The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces, Waco, Baylor University Press, 2012 page 11
^ Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 26-27
^ Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 27-28
^ Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 29-30
^ עמית מהדורה שנייה (2003), עמ' 139
^ Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 60
^ Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 62
^ Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 25-27
^ Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 68
^ עמית, עמ' 658
^ Sandra J. Bingham, The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces, Waco, Baylor University Press, 2012 page 31
^ Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017) page 244
^ Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017) pp-246-247
^ Suetonius, Tiberius, 37; Tacitus, Annales, 4.2; Cassius Dio 52.9.6
^ Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 6-8
^ Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 70
^ Sandra J. Bingham, The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces, Waco, Baylor University Press, 2012 page 56
^ עמית, עמ' 257
^ עמית, עמ' 256
^ Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 94
^ Sandra J. Bingham, The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces, Waco, Baylor University Press, 2012 page 97-98
^ Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 108
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ב, פסקה א, סעיפים 166-162; פרק ג, סעיפים 235-212.
^ Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 109
^ Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017).page 110
^ למשל: יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ח, פסקאות א-ב, סעיפים 153-148.
^ Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 119
^ עמית, עמ' 307
^ Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 126-127
^ עמית, עמ' 311
^ Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 129
^ עמית, עמ' 345
^ Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 145
^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמ' 348
^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמ' 348
^ עמית, עמ' 349
^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמודים 349-350
^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמ' 351
^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמודים 357-358
^ Gwyn Morgan 6 A.D.: The Year of Four Emperors Oxford University Press, 2005 pafe 256
^ Bingham, page 37
^ עמית, עמ' 404
^ עמית מהדורה שנייה (2003), עמ' 430-429.
^ עמית מהדורה שנייה (2003), עמ' 439
^ Andrew Berriman, Malcolm Todd A Very Roman Coup: The Hidden War of Imperial Succession, AD 96-8 Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte Bd. 50, H. 3 (3rd Qtr., 2001), pp. 312-331
^ Bingham, page 38
^ Michael P. Speidel Riding for Caesar: The Roman Emperors' Horse Guard Harvard University Press, 1997 pages 38-43
^ Harriet I. Flower A Tale of Two Monuments: Domitian, Trajan, and Some Praetorians at Puteoli (AE 1973, 137) American Journal of Archaeology Vol. 105, No. 4 (Oct., 2001), page 644
^ Rankov, page 54
^ Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 55
^ Rankov, page 53
^ עמית, עמ' 476
^ The Cambridge Ancient History Volume 11 "the high empire" Cambridge University Press, 1982 page 168
^ Christopher J. Fuhrmann Policing the Roman Empire: Soldiers, Administration, and Public Order Oxford University Press, USA, 2012 page 132
^ de la Bédoyère
^ עמית, עמ' 617
^ עמית, עמ' 621-622
^ עמית, עמ' 623-622
^ עמית, עמ' 623
^ ¹ ² Bingham, page 42
^ Gibbon, Edward (1862). The History of the Decline and Fall of the Roman Empire. 1 (Sir William Smith ed.). pp. 228–229.
^ עמית, עמ' 624
^ עמית, עמ' 630
^ עמית, עמ' 632
^ Bingham, page 43
^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמודים 633-634
^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמוד 637
^ עמית, עמ' 638
^ Smith, R. E. "The Army Reforms of Septimius Severus." Historia: Zeitschrift Für Alte Geschichte 21, no. 3 (1972): 481-500. Accessed August 20, 2020. www.jstor.org/stable/4435278.
^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמודים 657
^ Christopher J. Fuhrmann Policing the Roman Empire: Soldiers, Administration, and Public Order Oxford University Press, USA, 2012 page 132 page 135-137
^ 1 de la Bédoyère
^ עמית, עמ' 671-672
^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמודים 671-672
^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמודים 680
^ ¹ ² de la Bédoyère
^ Fik Meijer.Emperors Don't Die in Bed. Routledge, 2004 page 78
^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 17
^ Bingham, page 48
^ עמית, עמ' 699
^ Bingham, page 49-50
^ עמית, עמ' 701
^ de la Bédoyère
^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמודים 717-718
^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמוד 720
^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמוד 722
^ עמית, עמ' 752
^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמודים 751-752
^ עמית, עמ' 789
^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמ' 824
^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמ' 785
^ de la Bédoyère
^ de la Bédoyère
^ עמית, עמ' 831.
^ de la Bédoyère
^ עמית, עמ' 838
^ de la Bédoyère
^ נטע בר, הצבא הוותיק בעולם, החוגג יום הולדת, באתר ישראל היום, 22 בינואר 2019
^ Max Williams. SS Elite. Volume 1-3 The Senior Leaders of Hitler's Praetorian Guard Fonthill Media ( 2017).
^ Farzan Sabet and Roozbeh Safshekan (2010) ‘The Ayatollah’s Praetorians: The Islamic Revolutionary Guard Corps and the 2009 Election Crisis’, The Middle East Journal, 64, pp. 543–558.
^ Pfaff, William. “The Praetorian Guard.” The National Interest, no. 62, 2000, pp. 57–64,
^ Michael D. Gambone . The New Praetorians: American Veterans, Society, and Service from Vietnam to the Forever War University of Massachusetts Press ( 2021)
^ Jonathan Turley Praetorian Privilege April 27, 1998
^ Kaganoff, Penny. "The Praetorian Guard: The U.S. Role in the New World Security Complex." Publishers Weekly, vol. 238, no. 2, 11 Jan. 1991, p. 96.
^ Adams, Guy, Adams, Guy. Toward Restoring Integrity in "Praetorian Times". Public Integrity. Fall2012, Vol. 14 Issue 4, p325-339.
^ Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 22
^ Sandra J. Bingham, The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces, Waco, Baylor University Press, 2012 page 16
^ Sandra J. Bingham, The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces, Waco, Baylor University Press, 2012 page 14
^ Helen Andrews Lessons of Algeria Claremont Review of Books Winter 2016/17
^ Breznican, Anthony: Star Wars: The Last Jedi: Supreme Leader Snoke emerges with elite Praetorian Guard (2017-08-09). Entertainment Weekly. ew.com
^ דף עם מידע על המשחק באתר IMDb
^ דניאל מאיר, vgames, ביקורת משחק: Civilization IV - Warlords, באתר ynet, 6 באוקטובר 2006

ערך מומלץ

[1] Bingham, page 115-116

[משה_עמית_139-2] עמית, עמ' 139

[3] טיטוס ליוויוס, תולדות רומא, 1.8. בתרגום לעברית של שרה דבורצקי, ירושלים, מוסד ביאליק, עמ' 35-34

[SB10-4] ¹ ² Bingham, page 10

[5] Bingham, page 11

[6] עמית, עמ' 141

[7] עמית, עמ' 138

[8] Bingham, page 57

[9] עמית, עמ' 397

[10] Sandra J. Bingham, The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces, Waco, Baylor University Press, 2012 page 11

[11] Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 26-27

[12] Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 27-28

[13] Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 29-30

[14] עמית מהדורה שנייה (2003), עמ' 139

[15] Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 60

[16] Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 62

[17] Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 25-27

[18] Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 68

[19] עמית, עמ' 658

[20] Sandra J. Bingham, The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces, Waco, Baylor University Press, 2012 page 31

[21] Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017) page 244

[22] Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017) pp-246-247

[23] Suetonius, Tiberius, 37; Tacitus, Annales, 4.2; Cassius Dio 52.9.6

[24] Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 6-8

[25] Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 70

[26] Sandra J. Bingham, The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces, Waco, Baylor University Press, 2012 page 56

[27] עמית, עמ' 257

[28] עמית, עמ' 256

[29] Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 94

[30] Sandra J. Bingham, The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces, Waco, Baylor University Press, 2012 page 97-98

[31] Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 108

[32] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ב, פסקה א, סעיפים 166-162; פרק ג, סעיפים 235-212.

[33] Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 109

[34] Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017).page 110

[קדמוניות_20,_פרק_ח-35] למשל: יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ח, פסקאות א-ב, סעיפים 153-148.

[36] Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 119

[37] עמית, עמ' 307

[38] Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 126-127

[39] עמית, עמ' 311

[40] Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 129

[41] עמית, עמ' 345

[42] Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 145

[43] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמ' 348

[44] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמ' 348

[45] עמית, עמ' 349

[46] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמודים 349-350

[47] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמ' 351

[48] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמודים 357-358

[49] Gwyn Morgan 6 A.D.: The Year of Four Emperors Oxford University Press, 2005 pafe 256

[50] Bingham, page 37

[51] עמית, עמ' 404

[52] עמית מהדורה שנייה (2003), עמ' 430-429.

[53] עמית מהדורה שנייה (2003), עמ' 439

[54] Andrew Berriman, Malcolm Todd A Very Roman Coup: The Hidden War of Imperial Succession, AD 96-8 Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte Bd. 50, H. 3 (3rd Qtr., 2001), pp. 312-331

[55] Bingham, page 38

[56] Michael P. Speidel Riding for Caesar: The Roman Emperors' Horse Guard Harvard University Press, 1997 pages 38-43

[57] Harriet I. Flower A Tale of Two Monuments: Domitian, Trajan, and Some Praetorians at Puteoli (AE 1973, 137) American Journal of Archaeology Vol. 105, No. 4 (Oct., 2001), page 644

[58] Rankov, page 54

[59] Boris Rankov, The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition, page 55

[60] Rankov, page 53

[61] עמית, עמ' 476

[62] The Cambridge Ancient History Volume 11 "the high empire" Cambridge University Press, 1982 page 168

[63] Christopher J. Fuhrmann Policing the Roman Empire: Soldiers, Administration, and Public Order Oxford University Press, USA, 2012 page 132

[64] Bédoyère

[65] עמית, עמ' 617

[66] עמית, עמ' 621-622

[67] עמית, עמ' 623-622

[68] עמית, עמ' 623

[בינגהאם42-69] ¹ ² Bingham, page 42

[70] Gibbon, Edward (1862). The History of the Decline and Fall of the Roman Empire. 1 (Sir William Smith ed.). pp. 228–229.

[71] עמית, עמ' 624

[72] עמית, עמ' 630

[73] עמית, עמ' 632

[74] Bingham, page 43

[75] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמודים 633-634

[76] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמוד 637

[77] עמית, עמ' 638

[78] Smith, R. E. "The Army Reforms of Septimius Severus." Historia: Zeitschrift Für Alte Geschichte 21, no. 3 (1972): 481-500. Accessed August 20, 2020. www.jstor.org/stable/4435278.

[79] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמודים 657

[80] Christopher J. Fuhrmann Policing the Roman Empire: Soldiers, Administration, and Public Order Oxford University Press, USA, 2012 page 132 page 135-137

[81] 1 de la Bédoyère

[82] עמית, עמ' 671-672

[83] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמודים 671-672

[84] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמודים 680

[עלייה_ונפילה-85] ¹ ² de la Bédoyère

[86] Fik Meijer.Emperors Don't Die in Bed. Routledge, 2004 page 78

[87] Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 17

[88] Bingham, page 48

[89] עמית, עמ' 699

[90] Bingham, page 49-50

[91] עמית, עמ' 701

[92] Bédoyère

[93] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמודים 717-718

[94] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמוד 720

[95] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמוד 722

[96] עמית, עמ' 752

[97] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמודים 751-752

[עמית,_עמ'_789-98] עמית, עמ' 789

[99] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמ' 824

[100] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמ' 785

[101] Bédoyère

[102] Bédoyère

[103] עמית, עמ' 831.

[104] Bédoyère

[105] עמית, עמ' 838

[106] Bédoyère

[107] נטע בר, הצבא הוותיק בעולם, החוגג יום הולדת, באתר ישראל היום, 22 בינואר 2019

[108] Max Williams. SS Elite. Volume 1-3 The Senior Leaders of Hitler's Praetorian Guard Fonthill Media ( 2017).

[109] Farzan Sabet and Roozbeh Safshekan (2010) ‘The Ayatollah’s Praetorians: The Islamic Revolutionary Guard Corps and the 2009 Election Crisis’, The Middle East Journal, 64, pp. 543–558.

[110] Pfaff, William. “The Praetorian Guard.” The National Interest, no. 62, 2000, pp. 57–64,

[111] Michael D. Gambone . The New Praetorians: American Veterans, Society, and Service from Vietnam to the Forever War University of Massachusetts Press ( 2021)

[112] Jonathan Turley Praetorian Privilege April 27, 1998

[113] Kaganoff, Penny. "The Praetorian Guard: The U.S. Role in the New World Security Complex." Publishers Weekly, vol. 238, no. 2, 11 Jan. 1991, p. 96.

[114] Adams, Guy, Adams, Guy. Toward Restoring Integrity in "Praetorian Times". Public Integrity. Fall2012, Vol. 14 Issue 4, p325-339.

[115] Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017). page 22

[116] Sandra J. Bingham, The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces, Waco, Baylor University Press, 2012 page 16

[117] Sandra J. Bingham, The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces, Waco, Baylor University Press, 2012 page 14

[118] Helen Andrews Lessons of Algeria Claremont Review of Books Winter 2016/17

[119] Breznican, Anthony: Star Wars: The Last Jedi: Supreme Leader Snoke emerges with elite Praetorian Guard (2017-08-09). Entertainment Weekly. ew.com

[120] דף עם מידע על המשחק באתר IMDb

[121] דניאל מאיר, vgames, ביקורת משחק: Civilization IV - Warlords, באתר ynet, 6 באוקטובר 2006

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]

[79]

[80]

[81]

[82]

[83]

[84]

[85]

[86]

[87]

[88]

[89]

[90]

[91]

[92]

[93]

[94]

[95]

[96]

[97]

[98]

[99]

[100]