דיספפסיה

דיספפסיה
תחום	גסטרואנטרולוגיה
טיפול	levosulpiride; eseridine; bromopride; ranitidine; לנסופרזול; carbonate ion; מטוקלופראמיד; פנטופרזול; magnesium carbonate; אומפרזול; דקסלנסופרזול; אזומפרזול; aluminium carbonate; magaldrate; famotidine; מגנזיום הידרוקסיד; gal blech; dihydroxyaluminum sodium carbonate; magnesium trisilicate; cimetidine; calcium gluceptate; ציסאפריד; nizatidine; סודה לשתייה ;
קישורים ומאגרי מידע
MeSH	D004415
סיווגים
ICD-11	MD92

דיספפסיה (באנגלית: Dyspepsia), או פֶּרַע עִכּוּל^[1], היא המונח הרפואי לקשיי עיכול בחלק העליון של הבטן. התסמינים יכולים לכלול כאב או חוסר נוחות בבטן, תחושת מלאות, שובע מוקדם, בחילה, הקאה, גזים, גיהוקים, ותחושת שריפה. דיספפסיה נחלקת לשני סוגים: אורגנית ותפקודית.

כ-20%-25% מהאוכלוסייה בעולם המערבי סובלים מדיספפסיה.^[2] היא שכיחה יותר בקרב נשים, מעשנים ואנשים הנוטלים תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידיות. היא אינה משפיעה על תוחלת החיים, אך פוגעת באיכות החיים.^[3]

סיווג

דיספפסיה אורגנית

דיספפסיה שמקורה בהפרעה אורגנית באיברים או ברקמות, שניתן לראות בבדיקות. למשל: כיב עיכולי (אולקוס), רפלוקס קיבתי-ושטי, סרטן הקיבה או הושט, הפרעות בלבלב או בכיס המרה, אי-סבילות של מזון או תרופות, מחלות זיהומיות או מערכתיות.^[2]

דיספפסיה תפקודית

דיספפסיה שהבדיקות השונות לא מעלות סיבה אורגנית לקיומה. בין המנגנונים הפתופיזיולוגיים אשר יכולים לגרום לדיספפסיה תפקודית ניתן למנות: התרוקנות קיבה איטית, ליקוי ביכולת ההכלה של הקיבה, רגישות יתר להתנפחות הקיבה, רגישות התריסריון לליפידים או חומצות, תנועתיות לקויה, אי-סדירות של מערכת העצבים האוטונומית המרכזית ועוד. גורמים פתוגניים: נטייה גנטית, זיהום הליקובקטר פילורי או אורגניזמים אחרים, דלקת וגורמים פסיכוסוציאליים.^[2]

היסטוריה

ההגדרה של דיספפסיה השתנתה לאורך השנים.

המונח "דיספפסיה" הוטמע לראשונה במאה ה-18, בהקשר של "הפרעות קיבה".^[3]

בשנות ה-80 של המאה ה-20 התכנסה בשיקגו, ארצות הברית, קבוצת עבודה בינלאומית שהמליצה להגדירה ככל תסמין באזור הבטן העליונה או מאחורי עצם החזה, שההנחה היא שמקורו בקיבה או במעיים, ונמשך יותר מארבעה שבועות. בנוסף, הם חילקו את התסמינים לארבע קטגוריות: דומה לריפלוקס, דומה לכיב, שקשורה להפרעה בתנועתיות, ולא ספציפית.^[4]

בשנת 1991, ועדת רומא (אנ') הגדירה דיספפסיה ככאב או חוסר נוחות בבטן העליונה, והציעה שמקרים בהם התסמינים העיקריים הם כשל ריפלוקס לא יחשבו כדיספפסיה אלא כרפלוקס קיבתי-ושטי עד שיוכח אחרת, ואלה שמציגים תסמינים שתואמים לתסמונת המעי הרגיז יאובחנו בתסמונת הזו. דיספפסיה כרונית הוגדרה כקיומם של התסמינים במשך 25% מהזמן לפחות, לאורך חודש אחד או יותר. דיספפסיה תפקודית (שאינה כיבית) הוגדרה כדיספפסיה כרונית בהיעדר מחלה מבנית מובהקת. החלוקה לקטגוריות הייתה: דומה לכיב, שקשורה להפרעה בתנועתיות, ולא ספציפית.^[4]

בהמשך עדכנה ועדת רומא (ROME IV, 2006) את ההגדרה של דיספפסיה תפקודית כתסמינים שמקורם המשוער באזור הקיבה או התריסריון, בהיעדר הימצאות של סיבה אורגנית, מערכתית או מטאבולית לקיומם. כמו כן, לצורכי מחקר הגדירה שתי קטגוריות: תסמינים דיספפטיים מושרי-ארוחה (PDS), וכאב אפיגסטרי (EPS)^[5].

תסמינים

תסמיני דיספפסיה קשורים בדרכי העיכול העליונות. התסמינים הנפוצים ביותר הם כאב בבטן העליונה, תחושת שריפה או צריבה, תחושת מלאות גם לאחר ארוחה קטנה ושובע מוקדם. תסמינים נוספים כוללים נפיחות, בחילות, הקאות, צרבת, גיהוקים, גזים. בשל התסמינים המקשים על אכילה, ייתכן איבוד משקל.^[6]^[7]

התסמינים יכולים להימשך בין דקות למספר שעות לאחר אכילה^[7] וחומרתם משתנה בין חולה לחולה, החל מהפרעה קלה ועד פגיעה חמורה באיכות החיים ובתפקוד התקין.

אבחנה

האבחנה מתבססת על היסטוריה רפואית של החולה, תסמינים קליניים ובדיקות (כגון בדיקות מעבדה, דימות ופולשניות).^[6] לא בכל מקרה יבוצעו כל הבדיקות להלן, והחלטת הרופא אילו בדיקות לבצע היא בהתאם למצב המטופל.

בין הבדיקות האפשריות לצורך אבחון הסיבה לתסמינים הדיספפטיים: בדיקות דם, בדיקות לנוכחות זיהום הליקובקטר פילורי וטיפול בו. בדיקות דימות כגון אולטרה סאונד בטני. בקווים המנחים לאבחנה, המלצה על בדיקות אנדוסקופיה פולשניות קיימת לגבי למטופלים מעל גיל 60 או למטופלים צעירים יותר שנמצאים בסיכון גבוה למחלה ממארת. בדיקות התרוקנות קיבה כוללות סינטיגרפיה, תבחין נשיפה, אולטרה סאונד או דימות תהודה מגנטית. בדיקות אפשריות נוספות הן טומוגרפיית פליטת פוטון בודד, בארוסטט (בדיקה פולשנית לרגישות הקיבה).^[2]^[3]

הטיפול יקבע בהתאם לממצאים ולסיבה לתסמינים הדיספפטיים.

אפידמיולוגיה

מחקרים מראים כי שכיחות התחלואה משתנה בין מדינות ובהתאם להגדרות השונות של דיספפסיה במחקרים שונים. בהגדרה הרחבה ביותר, השכיחות של דיספפסיה בלתי מאובחנת בעולם נעה בין 17.8% ל-23.9%, כאשר בעולם המערבי המספר עומד בממוצע על כ-20%. מטא-אנליזה שכללה 100 מחקרים מרחבי העולם, שנערכו בין השנים 1947 ל-2014, בחנה את שכיחות הדיספפסיה הבלתי מאובחנת (אנשים המדווחים על תסמיני דיספפסיה ללא אבחון מקיף). נמצאה שונות משמעותית בין אזורים גאוגרפיים: השכיחות הנמוכה ביותר נצפתה בצפון אירופה (15.2%), ואחריה בדרום-מזרח אסיה (18.6%), צפון אמריקה (26.3%), אוסטרלאסיה (28.3%), דרום אירופה (29.5%), המזרח התיכון (32.2%), והשכיחות הגבוהה ביותר בדרום אמריקה (37.7%). יש הבדלים משמעותיים בין הממצאים הסטטיסטיים של המחקרים שנבדקו, שעשויים לנבוע ממגוון גורמים, כולל שיטות מחקר, הגדרות קליניות וגורמים סביבתיים ותרבותיים.^[2]^[8]

דיספפסיה שכיחה יותר בקרב נשים, מעשנים, אנשים הנוטלים תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידיות (NSAID) ואנשים שנמצאו חיוביים לחיידק הליקובקטר פילורי.^[2]^[8]

לדיספפסיה השפעה כלכלית על שירותי הבריאות והרווחה. ההערכות הן שעלויות הדיספפסיה לשירותי הבריאות בארצות הברית לבדה עומדות על 18 מיליארד דולר בשנה.^[3]

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דיספפסיה בוויקישיתוף

ד"ר ליסי יוסף, קשיי עיכול, באתר אינפומד
תלונות בבטן עליונה – דיספפסיה (Dyspepsia), באתר גסטרומד
דיספפסיה – איך אדע אם זה מה שיש לי?, באתר בתי חולים בישראל
הפרעות תפקודיות של מערכת העיכול - אסופת מאמרים, מוגש בעברית ע"י המכון למחלות דרכי העיכול והכבד, המרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי, נכתב במקור ע"י International Foundation for Functional Gastrountestinal Disorders, ‏2006

הערות שוליים

^ פֶּרַע עִכּוּל | מונחי האקדמיה, באתר terms.hebrew-academy.org.il
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Pantelis Oustamanolakis, Jan Tack, Dyspepsia: organic versus functional, Journal of Clinical Gastroenterology 46, 2012-03, עמ' 175–190 doi: 10.1097/MCG.0b013e318241b335
^ ¹ ² ³ ⁴ Paul M. Moayyedi, Brian E. Lacy, Christopher N. Andrews, Robert A. Enns, Colin W. Howden, Nimish Vakil, ACG and CAG Clinical Guideline: Management of Dyspepsia, Official journal of the American College of Gastroenterology | ACG 112, 2017-07, עמ' 988 doi: 10.1038/ajg.2017.154
^ ¹ ² Lars Agréus, Natural history of dyspepsia, Gut 50 Suppl 4, 2002-05, עמ' iv2–9 doi: 10.1136/gut.50.suppl_4.iv2
^ Tack J, Talley N.J, et al, Functional Gastroduodenal Disorders, Gastroenterology Journal 130 (5), 2006, עמ' 1466-1479 doi: https://doi.org/10.1053/j.gastro.2005.11.059
^ ¹ ² Barbara Medić, Žarko Babić, Marko Banić, Lana Ljubičić, MODERN APPROACH TO DYSPEPSIA, Acta Clinica Croatica 60, 2021-12, עמ' 731–738 doi: 10.20471/acc.2021.60.04.21
^ ¹ ² Indigestion (Dyspepsia), Cleveland Clinic, ‏2022
^ ¹ ² Alexander C. Ford, Avantika Marwaha, Ruchit Sood, Paul Moayyedi, Global prevalence of, and risk factors for, uninvestigated dyspepsia: a meta-analysis, Gut 64, 2015-07, עמ' 1049–1057 doi: 10.1136/gutjnl-2014-307843

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

[1] פֶּרַע עִכּוּל | מונחי האקדמיה, באתר terms.hebrew-academy.org.il

[:0-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Pantelis Oustamanolakis, Jan Tack, Dyspepsia: organic versus functional, Journal of Clinical Gastroenterology 46, 2012-03, עמ' 175–190 doi: 10.1097/MCG.0b013e318241b335

[:3-3] ¹ ² ³ ⁴ Paul M. Moayyedi, Brian E. Lacy, Christopher N. Andrews, Robert A. Enns, Colin W. Howden, Nimish Vakil, ACG and CAG Clinical Guideline: Management of Dyspepsia, Official journal of the American College of Gastroenterology | ACG 112, 2017-07, עמ' 988 doi: 10.1038/ajg.2017.154

[:4-4] ¹ ² Lars Agréus, Natural history of dyspepsia, Gut 50 Suppl 4, 2002-05, עמ' iv2–9 doi: 10.1136/gut.50.suppl_4.iv2

[5] Tack J, Talley N.J, et al, Functional Gastroduodenal Disorders, Gastroenterology Journal 130 (5), 2006, עמ' 1466-1479 doi: https://doi.org/10.1053/j.gastro.2005.11.059

[:1-6] ¹ ² Barbara Medić, Žarko Babić, Marko Banić, Lana Ljubičić, MODERN APPROACH TO DYSPEPSIA, Acta Clinica Croatica 60, 2021-12, עמ' 731–738 doi: 10.20471/acc.2021.60.04.21

[:2-7] ¹ ² Indigestion (Dyspepsia), Cleveland Clinic, ‏2022

[:5-8] ¹ ² Alexander C. Ford, Avantika Marwaha, Ruchit Sood, Paul Moayyedi, Global prevalence of, and risk factors for, uninvestigated dyspepsia: a meta-analysis, Gut 64, 2015-07, עמ' 1049–1057 doi: 10.1136/gutjnl-2014-307843

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]