ג'וני קאש
 | |
| ג'וני קאש, 1969 | |
| לידה |
26 בפברואר 1932 קינגסלאנד, ארקנסו, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
12 בספטמבר 2003 (בגיל 71) נאשוויל, טנסי, ארצות הברית |
| שם לידה | ג'יי. אר. קאש |
| מקום קבורה |
Hendersonville Memory Gardens  |
| מוקד פעילות |
ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | 1955–2003 (כ־48 שנים) |
| סוגה | קאנטרי, רוק אנד רול, רוקבילי, פולק, בלוז, גוספל |
| סוג קול |
בס-בריטון |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| כלי נגינה | זמרה, גיטרה, פסנתר, מפוחית פה, מנדולינה |
| חברת תקליטים | סאן רקורדס, קולומביה רקורדס, Mercury Records, American Recordings, House of Cash |
| שיתופי פעולה בולטים | Tennessee Three, The Highwaymen, The Statler Brothers, Carter Family |
| בן או בת זוג |
ויויאן ליברטו (7 באוגוסט 1954–1966) ג'ון קרטר קאש (1 במרץ 1968–2003) |
| צאצאים |
רוזאן קאש, סינדי קאש, קתי קאש, ג'ון קרטר קאש, טארה קאש |
| פרסים והוקרה |
|
| johnnycash.com | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ג'וני קאש (באנגלית: Johnny Cash; 26 בפברואר 1932 – 12 בספטמבר 2003) היה זמר רוק, פולק וקאנטרי אמריקאי פופולרי, ושחקן במספר סרטים וסדרות טלוויזיה. הוא היה נשוי רוב חייו לזמרת הקאנטרי ג'וּן קארטר קאש (1929–2003).
בשל קולו העמוק ולבושו השחור הוא זכה לכינוי ה"איש בשחור" (מאנגלית: The Man in Black). חלק משיריו המפורסמים הם Hurt ,The Man in Black, I Walk the Line, Highwayman, Folsom Prison Blues, A Boy Named Sue, Get Rhythm, הדואט Jackson (עם אשתו ג'ון קארטר) ורבים אחרים[1].
במהלך חייו מכר קאש 50 מיליון אלבומים והוא נחשב לאחד מזמרי הקאנטרי־רוק החשובים בתולדות המוזיקה המודרנית האמריקאית. הוא אחד מארבעה אמנים החברים ב-4 מהיכלי התהילה המרכזיים של המוזיקה: קאנטרי, רוק אנד רול, רוקאבילי וכותבי השירים מנאשוויל (Nashville Songwriters).
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'וני קאש נולד בשם ג'יי. אר. קאש (J.R. Cash) בקינגסלאנד שבארקנסו וגדל בעיירה דיאס שבארקנסו. מגיל 5 עבד בשדות הכותנה ונהג לשיר עם משפחתו בזמן העבודה. חוות משפחתו הוצפה פעמים רבות. הצפות אלו היוו את ההשראה לשירו המפורסם Five Feet High and Rising. העבודה בשדה הכותנה ומאבקיה הכלכליים של משפחתו בזמן השפל הכלכלי הגדול מוזכרים ברבים משיריו.
קאש היה קרוב מאוד לאחיו ג'ק, שהיה גדול ממנו בשנתיים. ב־1944 ג'ק נפצע קשה בתאונת מסור שולחני שכמעט חתך אותו לשניים. הוא סבל במשך יותר משבוע לפני שהוא מת. קאש דיבר לעיתים קרובות על תחושת האשם שחש בעקבות המקרה. לפי קאש: האוטוביוגרפיה, אביו לא היה באזור באותו בוקר, אבל לו, לאמו וגם לג'ק הייתה תחושה רעה בקשר ליום הזה, תחושה שהובילה את אמו לנסות לשכנע את ג'ק לוותר על העבודה באותו יום וללכת לדוג עם אחיו. ג'ק התעקש ללכת לעבודה, וחזר ואמר שהמשפחה זקוקה לכסף. יום לאחר ההלוויה כל המשפחה, כולל אמו, חזרו לעבוד בשדה הכותנה.
זכרונותיו הראשונים של קאש מלווים במוזיקת גוספל והאזנה ממושכת לרדיו. הוא התחיל לנגן ולכתוב שירים מגיל צעיר כשאימו וחבר ילדות לימדו אותו מוזיקה. אחד מאלבומיו מוקדש למוזיקת גוספל מסורתית והיא נקראת My Mother's Hymn Book. המוזיקה האירית המסורתית שקאש שמע בתוכנית רדיו שבועית בילדותו השאירה עליו חותם חזק אף היא.
הוריו העניקו לו את השם ג'יי. אר. כיוון שלא הצליחו להחליט על שם, אלא רק על ראשי תיבות. כשהתגייס לצבא ארצות הברית לא הסכימו שירשם בראשי תיבות, ולכן אימץ את השם ג'ון. כשחתם חוזה עם חברת התקליטים סאן רקורדס אימץ את שם הבמה ג'וני.
תחילת הקריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי טירונות בבסיס חיל האוויר בלקלנד בסן אנטוניו ואימון טכני בבסיס חיל האוויר ברוקס בסן אנטוניו, נשלח קאש ליחידת האבטחה של חיל האוויר בשדה התעופה הצבאי בלנדסברג על הלך שבגרמניה. שם הקים את להקתו הראשונה.
בתום שירותו הצבאי התחתן קאש עם ויויאן לוברטו (Vivian Liberto (1934 - 2005)), אותה פגש בעת שהתאמן בבסיס ברוקס. ב־1954 עבר לממפיס, שבטנסי שם עבד כמוכר ובמקביל למד להיות קריין רדיו. בלילות היה מנגן עם הגיטריסט לות'ר פרקינס והבסיסט מרשל גרנט, שהיו ידועים אז בשם Tennessee Two. קאש פנה לחברת התקליטים סאן, בתקווה לחתום על חוזה הקלטה. אחרי שניגנו מול סם פיליפס בעיקר שירי גוספל, פיליפס אמר להם ללכת הביתה, לחטוא ולחזור עם שירים שאפשר למכור. לבסוף הצליח קאש לשכנע את פיליפס להקליט אותו. שיריו הראשונים שהוקלטו היו Cry Cry Cry ו־Hey Porter. השירים יצאו לאור ב־1955 וזכו להצלחה יחסית במצעדי הקאנטרי.
הקלטתו השלישית של קאש Folsom Prison Blues זכתה להגיע למקום החמישי במצעדי הקאנטרי ושירו I Walk the Line נכנס למקום הראשון במצעדי הקאנטרי וגם למצעד 20 להיטי הפופ. ב־1957 הפך קאש לאמן הראשון שהקליט אלבום מלא עם חברת ההקלטות סאן. אף שזכה להצלחה, הרגיש קאש שהוא מוגבל בגלל גודלה הקטן יחסית של חברת התקליטים. הוא עזב את סאן לטובת חברת קולומביה רקורדס. השיר הבא שהקליט, Don’t Take Your Guns to Town, הפך לאחד מלהיטיו הגדולים.
ב־4 בדצמבר 1956 אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס, קרל פרקינס וג'וני קאש אלתרו ביחד להנאתם באולפני חברת ההקלטות סאן. הלהקה המאולתרת הוקלטה במקרה וההקלטות יצאו על גבי אלבום בשם קוורטט מיליון הדולר (The Million Dollar Quartet).
בתו הראשונה של קאש, רוזאן קאש (אנ'), נולדה ב־1955. ב־1956 נולדה לו בת נוספת, קייטלין, ב־1959 נולדה סינדי וב־1961 נולדה טארה. עם זאת, התמכרותו לסמים וסיבובי הופעתיו ברחבי ארצות הברית גרמו להתפרקות נישואיו לוויויאן, ולבסוף הם התגרשו ב־1966. קאש התחתן פעם נוספת, הפעם עם זמרת הקאנטרי ג'ון קארטר קאש ב־1968. לבני הזוג יש ילד משותף אחד, ג'וֹן קאש, פזמונאי ומפיק מוזיקלי.
שנות השישים: ההתמכרות לסמים, וההופעות בבתי הכלא
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת שנות ה־60, בעוד הקריירה שלו מזנקת, התחיל קאש לשתות בכבדות ולהשתמש בסמים אמפטמין וברביטורטים. הוא התגורר תקופה קצרה עם זמר הקאנטרי ויילון ג'נינגס שהיה מכור לאמפטמין. קאש התחיל להשתמש בסם המעורר על מנת להישאר ער בסיבובי ההופעות הארוכים. חבריו התבדחו על התנהגותו "הדאגנית", ורבים התעלמו מן ההתמכרות שהלכה והחמירה.
למרות התמכרותו המשיך קאש להיות יוצר נלהב. Ring of Fire הפך לאחד משיריו המפורסמים והגיע למקום הראשון במצעדי הקאנטרי. השיר, אשר נכתב על ידי ג'ון קארטר עוד לפני שהיא וג'וני התחתנו, מדבר על האהבה האסורה ביניהם (שכן שניהם היו נשואים לאנשים אחרים) ועל ההתמודדות שלה עם האלכוהוליזם שלו ועם התמכרותו לסמים.
ביוני 1965 נשרפה המשאית של ג'וני קאש בגלל מפלט מקולקל. התקלה גרמה לשריפת מחצית מן היער הלאומי לוס פדרוס שבקליפורניה. כשנשאל על ידי השופט מדוע עשה זאת, ענה קאש שלא הוא שרף את היערות, אלא הייתה זו המשאית שלו, ואותה כבר אי אפשר לתחקר, כי היא מתה. הממשלה האמריקאית הפדרלית תבעה את ג'וני קאש וזכתה ב־$125,000. לבסוף, לאחר פשרה, שילם כ־$82,000. באוטוביוגרפיה שלו מציין קאש שהוא האדם היחיד שנתבע אי פעם בגין שריפת יערות.
ב־1965, בזמן סיבוב הופעות, נתפס באל־פאסו שבטקסס בחשד שניסה להבריח הרואין ממקסיקו. אולם, לבסוף הסתבר שהחביא בתיק הגיטרה שלו רק תרופות הניתנות במרשם ואמפטמין, ולכן קיבל רק מאסר על תנאי.
באמצע שנות השישים הוציא קאש כמה אלבומים, ביניהם Ballads of the True West ב־1964 ו־Bitter Tears באותה שנה. התמכרותו לסמים בתקופה זו הובילה לגירושיו ב־1966 ולביטולן של הופעות רבות.
ג'וני קאש ידוע גם בשל חיבתו לאסירים, אף שמעולם לא ישב בכלא בעצמו. בסוף שנות השישים ערך מספר הופעות בבתי כלא ברחבי ארצות הברית. ההופעות מבית הכלא פולסום ומבית הכלא סן קווינטן הפיקו שניים מאלבומיו המפורסמים ביותר: Johnny Cash Live At Folsom Prison ב־1968 ואת Johnny Cash Live at San Quentin ב־1969. הגרסה החיה של שירו המפורסם Folsom Prison Blues מתוך בית הכלא שעליו נכתב הפך ללהיט, כמו גם הגרסה החיה ל־A Boy Named Sue מאלבום ההופעה החיה מבית הכלא סן קוונטין. בין השירים ניתן לשמוע את קאש מדבר ומקלל. הגרסאות החדשות שיצאו לאחרונה על גבי תקליטור הן לא מצונזרות, ולכן גם ארוכות יותר.
באמצע שנות השישים פגש קאש את בוב דילן, הם נעשו חברים קרובים וגרו בשכנות בוודסטוק שבניו יורק. קאש היה נחוש להציג את דילן מחדש לקהל שלו. ג'וני קאש אפילו שר איתו באלבום הקאנטרי זוכה גראמי של דילן Nashville Skyline.
שנות השבעים: "האיש בשחור"
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מ־1969 ועד 1971 כיכב ג'וני קאש בתוכנית טלוויזיה שאירחה זמרים מפורסמים, ביניהם ניל יאנג, ג'יימס טיילור ובוב דילן. קאש עלה לכותרות העיתונים כשסירב לשנות מילים של שיר העוסק במריחואנה לבקשת מנהלי רשת הטלוויזיה. במהלך העשור המשיך קאש להופיע בטלוויזיה, ובין השאר הופיע בפרק של "בית קטן בערבה" ושל המיני־סדרה "צפון ודרום".
בשנת 1971, צילם בישראל סרט עלילתי שכתב הפיק וגם כיכב בו, "דרך הבשורה: סיפורו של ישו", על חייו של ישו[2]. קאש השתתף בכתיבת התסריט, שר וקריין בסרט. אשתו ג'ון קרטר קאש שיחקה בו בתפקיד בתור מרים המגדלית[3]. שירותי ההפקה לסרט ניתנו על ידי אולפני הרצליה[4] בשנת 1977 שוב צילם בישראל סרט לטלוויזיה לכבוד חג המולד (זה היה ביקורו הרביעי בישראל לאחר שביקר לראשונה ב-1968 לצורך הקלטת אלבום The Holy Land (album))[5]. באותן השנים התקרב במידה מסוימת לדת. בזכות חברותו עם המטיף בילי גרהאם. הוא הופיע גם רבות מול קהל אוונגליסטי.
עד תחילת שנות ה-70 כבר ביסס קאש את כינויו "האיש בשחור". הוא היה מופיע בשחור באופן קבוע, בלבוש מעיל שחור ארוך. ב-1971 כתב קאש את השיר The Man in Black שבו הוא מסביר למה הוא מתמיד בלבוש שחור. לאחר מכן, בביוגרפיה שלו, כתב קאש מהי הסיבה האמיתית - בתחילת דרכם לבשו קאש והלהקה שלו שחור מכיוון שהיה זה הלבוש התואם היחיד שמצאו.
באמצע שנות השבעים צנחה הפופולריות של קאש והוא כתב את האוטוביוגרפיה הראשונה שלו The Man in Black. הספר מכר 1.3 מיליון עותקים.
ב־1972 הוזמן קאש להופיע בבית הלבן מול נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון. הוא התבקש לנגן שירי עם ידועים, אבל סירב וניגן לבסוף מספר שירים פוליטיים שמאלנים. קאש טען שסירב לנגן את השירים שהתבקש מכיוון שלא היה לו זמן להתכונן אליהם, ולא משום סיבה פוליטית. על ביקור זה יצא לאור בשנת 2018 סרט תיעודי "טריקי דיקי והאיש בשחור", המתאר את ביקורו אצל הנשיא. מאז התיידד קאש עם כל נשיאי ארצות הברית מניקסון והלאה. חברויות אלה מעולם לא נסובו סביב פוליטיקה.
שנות השמונים: שפל בקריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־1980 נכנס ג'וני קאש ל"היכל התהילה של מוזיקת הקאנטרי". למרות כניסתו הצעירה והמרשימה בגיל 48, במשך רוב שנות ה־80 התקשה ג'וני קאש למכור תקליטים. עם זאת הוא המשיך בסיבובי הופעות מוצלחים. באמצע שנות ה־80 הקליט והופיע עם ויילון ג'נינגס, וילי נלסון, וכריס כריסטופרסון. ביחד הם נקראו The Highwaymen. בשנות ה-80 שיחק קאש במספר סרטים לטלוויזיה, בהם הרימייק למערבון הקלאסי "מרכבת הדואר", לצידם של וילי נלסון וכריס כריסטופרסון.
ב־1983 נפגע קאש בתאונה שדירדרה אותו שוב להתמכרות לסמים. יען שהחזיק בחוותו בעט בו ופצע אותו אנושות. כחלק מתהליך ההחלמה, לקח קאש משככי כאבים שדרדרו אותו שוב להתמכרות. בזמן שעבר טיפול גמילה במרכז בטי פורד, פגש והתיידד עם אוזי אוסבורן, הזמר האהוב על בנו.
ב־1988 נכנס קאש לניתוח מעקפים כפול, אם כי הפעם סירב לקחת משככי כאבים מהחשש להתמכרות נוספת. קאש טען מאוחר יותר שבזמן הניתוח חווה חוויה קרובה למוות, ושראה מראות מגן-עדן, שהיו כל כך יפים עד שהוא התאכזב להתעורר חי.
שנות השמונים היו השפל של הקריירה המוקלטת של קאש. הוא הבין שהחברה שהקליטה אותו כמעט 30 שנה, קולומביה רקורדס, הפכה לאדישה כלפיו. באוטוביוגרפיה שלו העיד שבאותו תקופה היה "בלתי נראה". בגלל חוסר ההתייחסות החליט קאש להקליט בכוונה שיר מגוחך, Chicken in Black, ולמרבה האירוניה השיר אכן הצליח יותר מרוב שיריו בתקופה.
ב־1986 קאש חזר לחברת ההקלטות סאן בממפיס כדי לחבור לרוי אורביסון, ג'רי לי לואיס וקרל פרקינס, ולהקליט את האלבום Class of 55'. באותה שנה כתב ג'וני קאש רומן דתי בשם The Man in White.
שנות התשעים והאלפיים: מאמריקן למותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה־90 חווה קאש זינוק מפתיע בפופולריות שלו בקרב מאזינים צעירים שלא היו לרוב מעריצי קאנטרי. צעירים אלו ראו בג'וני קאש אגדה חיה.
אחרי שעזב את קולומביה ב־1989, חתם על עסקה כושלת עם חברת התקליטים מרקורי שנמשכה עד 1991. ב־1991 הוא שר בגרסת כיסוי לשירו Man in Black עם להקת הפאנק One Bad Pig. ב־1993 שר קאש את השיר The Wanderer של הלהקה U2 באלבומם Zooropa.
בשנת 1992, הוכנס קאש להיכל התהילה של הרוק אנד רול. בנאום הקבלה שלו, הוא מנה כהשפעה חשובה את סיסטר רוזטה תארפ, זמרת הגוספל אשר המציאה סגנון ייחודי לגיטרה אשר השפיע על התפתחות הרוק אנד רול, ואמר שהיא ההשראה שלו והייתה המוזיקאית האהובה עליו בילדותו. הוא היה זמר הקאנטרי היחיד שנכנס להיכל כמופיע, בעוד אחרים הוכנסו כמשפיעים[6][7].
בינואר 1992 קאש ביקר שוב בישראל לצורך צילומי הסרט "בחזרה לארץ הקודש"(אנ')[8]. יחד איתו הגיעו אשתו ובנו והוא שהה בעיקר בירושלים אך לא הופיע בפני קהל[9].
קאש חתם עם המפיק ריק רובין על חוזה בחברת התקליטים אמריקן רקורדינגס. הוא הקליט איתו סדרת אלבומים הנקראים American. באלבומים אלו הוא מופיע לבדו עם הגיטרה בביתו, ומנגן את שיריו ושירי כיסוי לאמנים פופולריים, שאותם בחר המפיק רובין. האלבום הראשון ראה הצלחה רבה הן בעיני מבקרים והן במכירות, ואף זכה לגראמי עבור "אלבום הפולק הטוב ביותר". שני האלבומים American III: Solitary Man ו־American IV: The Man Comes Around הוקלטו ב־2000 ו־2002, כשהיה כבר חולה מאוד: הם נשמעים קודרים יותר ונחשבים לתגובה למחלתו.
קאש ואשתו הופיעו מספר בפרקים בסדרה ד"ר קווין רופאה במערב ובפרק בסדרה המצוירת משפחת סימפסון. ב־1996 הוציא קאש אלבום Unchained עם טום פטי וההארט ברייקרס שזכה בפרס גראמי לאלבום הקאנטרי הטוב ביותר.
ב־1999 זכה ג'וני קאש בפרס גראמי על מפעל חיים.
ג'וני קאש חלה ב־1997 במחלה של מערכת העצבים האוטונומית, הנגרמת מסוכרת. ב־1998 הוא אושפז לאחר שחלה בדלקת ריאות. אשתו, ג'ון קרטר קאש נפטרה ב־15 במאי 2003 בגיל 73, עקב סיבוכים בניתוח לב. ג'ון אמרה לקאש שימשיך לעבוד, ולכן המשיך להקליט ואפילו הופיע מספר מצומצם של הופעות בבריסטול שבוירג'יניה. פחות מארבעה חודשים אחרי מות אשתו, מת ג'וני קאש בגיל 71 בגלל סיבוכים הקשורים לסוכרת. הוא נקבר בבית הקברות שליד ביתו בהנדרסונוויל שבטנסי[10].
לאחר מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלבומו האחרון, American V: A Hundred Highways, יצא לאחר מותו ביוני 2006 והגיע מיד לראש טבלת המכירות בארצות הברית[11]. כשג'וני קאש מת היו מוקלטים רק קטעי השירה של האלבום[12]. ריק רובין מפיקו השלים את ההקלטות ואת העריכה בלי קאש לאחר מותו. רובין הוציא אלבום נוסף של שירי קאש בפברואר 2010, בשם American VI: Aint No Grave[13].
ב־24 במאי 2005 מתה אשתו הראשונה ויויאן, ביום הולדתה ה־50 של בתו רוזאן.
ביתו של קאש נמכר ביוני 2005, ונמכר שוב בינואר 2006 לחברה השייכת לזמר הבי ג'יז בארי גיב עבור 2.5 מיליון דולר[14]. ב־10 באפריל 2007 נשרף הבית הייחודי והמוכר בו אירח קאש נשיאים וידוענים שונים[15]. בתוך הבית בנאשוויל צולם הקליפ לשיר "Hurt", חידוש לקלאסיקת הרוק של ניין אינץ' ניילז.
בשנת 2005 יצא לאקרנים סרט המספר את סיפור חייו של קאש, הולך בדרכי, כשאת קאש מגלם השחקן חואקין פיניקס ובתפקיד ג'ון קרטר השחקנית ריס וית'רספון שגם זכתה בפרס אוסקר על תפקידה בסרט[16].
במרץ 2014 יצא אלבום חדש של קאש בשם "Out Among the Stars" שמכיל שירים שהקליט עם מפיק הקאנטרי בילי שריל ב-1980, אך נגנזו על ידי חברת התקליטים קולומביה ולא יצאו לאור[17].
באוגוסט 2014 בית ילדותו של קאש בעיירה דיאס שבארקנסו נפתח לציבור. הבית שופץ ורוהט מחדש עם רהיטים תקופתיים[18].
בנובמבר 2016 פורסם ספר שירה קאש, שערך המשורר פול מולדון. בנו של קאש בחר עבור הספר 41 מתוך 200 שירים שהותיר אביו ולא ראו אור לפני כן[19].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ג'וני קאש
ג'וני קאש, ברשת החברתית פייסבוק
ג'וני קאש, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ג'וני קאש, ברשת החברתית אינסטגרם
ג'וני קאש, סרטונים בערוץ היוטיוב
ג'וני קאש, ברשת החברתית Goodreads
ג'וני קאש, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ג'וני קאש, באתר AllMovie (באנגלית)
ג'וני קאש, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)- ג'וני קאש, באתר Metacritic (באנגלית)
ג'וני קאש, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ג'וני קאש, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
ג'וני קאש, באתר ספוטיפיי
ג'וני קאש, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
ג'וני קאש, באתר Last.fm (באנגלית)
ג'וני קאש, באתר AllMusic (באנגלית)
ג'וני קאש, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ג'וני קאש, באתר דיזר
ג'וני קאש, באתר Discogs (באנגלית)
ג'וני קאש, באתר Songkick (באנגלית)- ג'וני קאש, באתר Genius
- ג'וני קאש, באתר SecondHandSongs
ג'וני קאש, באתר בנדקמפ- ג'וני קאש, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
ג'וני קאש, באתר בילבורד (באנגלית)
ג'וני קאש, באתר טיידל (באנגלית)
ג'וני קאש, באתר אמזון מיוזיק- ג'וני קאש, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ג'וני קאש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- יהודית אביטל, ג'וני קאש - מלך זמרי "הזמנים הקשים", דבר, 20 בנובמבר 1970
- יוסי בבליקי, ג'וני גיטאר, באתר גלובס, 2 באוקטובר 2003
- יואב קוטנר, גיבור גיטרה, באתר גלובס, 12 בינואר 2006
- עינב שיף, תנוח, נשמה, באתר וואלה, 26 בפברואר 2010
- שרון מולדאבי, הלך בדרכו. עד הסוף, באתר ynet, 27 בפברואר 2010
- גראם תומסון, הגרדיאן, כך ניצל ג'וני קאש, באתר הארץ, 6 במאי 2011
- אור ברנע, לבקש את הקש: משמרים את זכרו של ג'וני קאש, באתר ynet, 26 בפברואר 2012
- בני בשן, ג'וני קאש בן 80: בני בשן כותב על הטרובדור המנוח, באתר וואלה, 26 בפברואר 2012
- ג'וני קאש באתר רדיו מוסיכיף.
ערן סבג, 86 שנים להולדתו של קאש, חיים של אחרים, גלי צה"ל, 2017- אורי זר אביב, לבקש את הקאש: 50 שנה לאלבום ההופעה של ג'וני קאש בכלא פולסום, בבלוג אור בזויות, 24 במאי 2018
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ דנה שוופי, עכבר העיר, ג'וני קאש: עלייתו ונפילתו של החלום האמריקאי, באתר הארץ, 2 במרץ 2012
- ^ יוסי חרסונסקי, ג'וני קאש - מלך שירי המערב בישראל - בלדה על נער ושמו סו, מעריב, 18 בנובמבר 1971
- ^ מלך שירי המערב בעקבות ישו, מעריב, 7 בנובמבר 1971
- ^ אולפני הרצליה במלוא התנופה, דבר, 30 בדצמבר 1971
- ^ צבי לביא, הזמר ג'וני קאש מחפש אתרי צילום במדבר יהודה, מעריב, 27 באוקטובר 1977
- ^ Johnny Cash selected as Rock & Roll Hall of Fame Music Master, Music News, 11 August 2016
- ^ SISTER ROSETTA THARPE, Rock n' Roll Hall of Fame
- ^ זמר הקאנטרי האמריקני הנודע, ג׳וני קאש, הגיע אתמול לישראל, חדשות, 22 בינואר 1992
טל פרי, ג׳וני קאש: בחזרה לארץ הקודש, מעריב, 22 בינואר 1992 - ^ יואב בירנברג, בעקבות האור הקדוש, חדשות, 26 בינואר 1992
- ^ סוכנויות הידיעות, מת זמר הקאנטרי ג'וני קאש, בן 71, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2003
- ^ ג'וני מוכר, באתר גלובס, 16 ביולי 2006
- ^ ארז שוייצר, רק עוד מייל אחד, באתר הארץ, 27 ביולי 2006
- ^ נויה כוכבי, לגלות את ג'וני קאש מחדש, באתר הארץ, 11 בפברואר 2010
- ^ שירות גלובס, כאן נולדתי, באתר גלובס, 8 בינואר 2006
- ^ סוכנויות הידיעות, נשרף ביתו של ג'וני קאש, באתר הארץ, 10 באפריל 2007
- ^ ויל הודג'קינסון, הולך בדרכו, נכנס לנעליו, באתר הארץ, 1 בפברואר 2006
ערן רובינפלד, העיר, לבקש את הקאש, באתר הארץ, 29 בינואר 2006 - ^ סגול 59, עכבר העיר, אי אפשר להפסיק את הקאש: האלבום האחרון של האייקון האמריקאי, באתר הארץ, 28 במרץ 2014
משה קוטנר, אלבום חדש של ג'וני קאש יכלול שירים שלא יצאו בעבר, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2013 - ^ ניר גורלי, בית ילדותו של ג'וני קאש בארקנסו נפתח לציבור, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2014
- ^
איתמר זהר, השיר האחרון של ג'וני קאש, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2016
| הקודם: 1968: דולי פרטון ופורטר ווגונר |
פרס איגוד מוזיקת הקאנטרי ללהקת השנה 1969: ג'וני קאש וג'ון קרטר קאש |
הבא: 1970: טומפל והאחים גלזר |
| פרס האגדה החיה של הגראמי | |
|---|---|
|
| פרס איגוד מוזיקת הקאנטרי לבדרן השנה | ||
|---|---|---|
| 1967–1989 | אדי ארנולד (1967) • גלן קמפבל (1968) • ג'וני קאש (1969) • מרל הגארד (1970) • צ'רלי פרייד (1971) • לורטה לין (1972) • רוי קלארק (1973) • צ'רלי ריץ' (1974) • ג'ון דנוור (1975) • מל טיליס (1976) • רוני מילסאפ (1977) • דולי פרטון (1978) • וילי נלסון (1979) • ברברה מנדרל (1980) • ברברה מנדרל (1981) • אלבמה (1982) • אלבמה (1983) • אלבמה (1984) • ריקי סקאגס (1985) • ריבה מקנטייר (1986) • האנק ויליאמס ג'וניור (1987) • האנק ויליאמס ג'וניור (1988) • ג'ורג' סטרייט (1989) | |
| 1990–2009 | ג'ורג' סטרייט (1990) • גארת' ברוקס (1991) • גארת' ברוקס (1992) • וינס גיל (1993) • וינס גיל (1994) • אלן ג'קסון (1995) • ברוקס אנד דאן (1996) • גארת' ברוקס (1997) • גארת' ברוקס (1998) • שאניה טוויין (1999) • דיקסי צ'יקס (2000) • טים מקגרו (2001) • אלן ג'קסון (2002) • אלן ג'קסון (2003) • קני צ'זני (2004) • קית' אורבן (2005) • קני צ'זני (2006) • קני צ'זני (2007) • קני צ'זני (2008) • טיילור סוויפט (2009) | |
| 2010–הווה | בראד פייזלי (2010) • טיילור סוויפט (2011) • בלייק שלטון (2012) • ג'ורג' סטרייט (2013) • לוק בריאן (2014) • לוק בריאן (2015) • גארת' ברוקס (2016) • גארת' ברוקס (2017) • קית' אורבן (2018) • גארת' ברוקס (2019) • אריק צ'ורץ' (2020) • לוק קומבס (2021) • לוק קומבס (2022) • לייני וילסון (2023) • מורגן וולן (2024) | |
| פרס איגוד מוזיקת הקאנטרי לזמר השנה | ||
|---|---|---|
| 1967–1989 | ג'ק גרין (1967) • גלן קמפבל (1968) • ג'וני קאש (1969) • מרל הגארד (1970) • צ'רלי פרייד (1971) • צ'רלי פרייד (1972) • צ'רלי ריץ' (1973) • רוני מילסאפ (1974) • ויילון ג'נינגס (1975) • רוני מילסאפ (1976) • רוני מילסאפ (1977) • דון ויליאמס (1978) • קני רוג'רס (1979) • ג'ורג' ג'ונס (1980) • ג'ורג' ג'ונס (1981) • ריקי סקאגס (1982) • לי גרינווד (1983) • לי גרינווד (1984) • ג'ורג' סטרייט (1985) • ג'ורג' סטרייט (1986) • רנדי טראוויס (1987) • רנדי טראוויס (1988) • ריקי ואן שלטון (1989) | |
| 1990–2009 | קלינט בלאק (1990) • וינס גיל (1991) • וינס גיל (1992) • וינס גיל (1993) • וינס גיל (1994) • וינס גיל (1995) • ג'ורג' סטרייט (1996) • ג'ורג' סטרייט (1997) • ג'ורג' סטרייט (1998) • טים מקגרו (1999) • טים מקגרו (2000) • טובי קית' (2001) • אלן ג'קסון (2002) • אלן ג'קסון (2003) • קית' אורבן (2004) • קית' אורבן (2005) • קית' אורבן (2006) • בראד פייזלי (2007) • בראד פייזלי (2008) • בראד פייזלי (2009) | |
| 2010–הווה | בלייק שלטון (2010) • בלייק שלטון (2011) • בלייק שלטון (2012) • בלייק שלטון (2013) • בלייק שלטון (2014) • כריס סטייפלטון (2015) • כריס סטייפלטון (2016) • כריס סטייפלטון (2017) • כריס סטייפלטון (2018) • לוק קומבס (2019) • לוק קומבס (2020) • כריס סטייפלטון (2021) • כריס סטייפלטון (2022) • כריס סטייפלטון (2023) • כריס סטייפלטון (2024) | |
- אמני קולומביה רקורדס
- זמרי קאנטרי
- זמרים אמריקאים
- זוכי פרס גראמי
- כותבי אוטוביוגרפיה אמריקאים
- חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
- אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
- קורבנות תקיפת בעלי חיים
- חוויות סף מוות
- זוכי פרס מרכז קנדי
- פעילים למען זכויות ילידים אמריקאים
- חברי איגוד מוזיקת הקאנטרי
- זמרי-יוצרי קאנטרי אמריקאים
- זוכי המדליה הלאומית לאמנויות
- אמריקאים שנולדו ב-1932
- אמריקאים שנפטרו ב-2003