בעיטת עונשין

ערך זה עוסק במושג מתחום הספורט. אם התכוונתם ללקסיקון מטבעות הלשון בשימוש תקשורת הספורט בישראל, ראו בעיטת עונשין (ספר).

בעיטת עונשין היא לרוב עונש המבוצע כבעיטה ישירה של שחקן לשערו של שוער היריבה מנקודת ה-11 מטר, המקובל בענף הכדורגל. המונח "פנדל" בעברית נגזר מהמונח המקורי בשפה האנגלית Penalty kick (בעיטת עונשין/קנס).

בעיטה זו כעונש במהלך משחק – "עונשין"

כששחקן מהקבוצה המגינה מבצע ברחבת ה-16 עבירה המחייבת בעיטה חופשית ישירה, נדרש השופט לפסוק בעיטת עונשין ממרחק של 11 מטרים לזכות הקבוצה היריבה.

הבעיטה מבוצעת מנקודה במרכז הרחבה, הנמצאת במרחק אחד עשר מטרים מהשער, ובעת ביצועה רשאים להמצא בתוך רחבת ה-16 רק השחקן שנבחר לבצע את בעיטת העונשין ושוער הקבוצה שנענשה. בנוסף, כמו בכל בעיטה חופשית, על שאר השחקנים לעמוד במרחק של לפחות 9.15 מטרים מהכדור בזמן הבעיטה. לשם כך מסומן על הדשא מחוץ לרחבה קו מעגלי ברדיוס של 9.15 מטר מנקודת הפנדל. לשוער מותר לנוע על קו השער, אך אסור לו לצאת משערו לפני הבעיטה. מרגע שבוצעה הבעיטה, מותר לכל השחקנים להיכנס אל תוך רחבת ה-16 והמשחק ממשיך כרגיל, מה שמאפשר לשחקנים לבעוט בכדור שנהדף על ידי השוער או ניתז מקורות או משקוף השער. לשחקן שביצע את בעיטת העונשין אסור לגעת בו שוב לפני שנגע בו שחקן אחר. השחקן הבועט רשאי למסור את הכדור לאחד מחבריו לקבוצה, כל עוד הכדור נבעט קדימה. אפשרות זו פחות שכיחה בשל אי יעילותה, שכן עדיף לבצע בעיטה ישירה.

בגלל רוחבו של השער וקרבת נקודת העונשין אליו, מצליחים רוב בועטי בעיטות העונשין להחדיר את כדור העונשין אל תוך השער (להבקיע), ועל כן פסיקת בעיטת עונשין היא מהלך העשוי להכריע את המשחק.

על פי רוב, נבעטת בעיטת העונשין בעוצמה רבה ולשוערים אין יכולת להגיע ממרכז השער אל פינותיו התחתונות או העליונות. משום כך, בוחרים רוב השוערים לנחש לאן תיבעט בעיטת העונשין ולזנק לכיוון זה. מכיוון שלשוערים סיכוי נמוך לעצור את בעיטת העונשין, רמת הציפיות להצלחה נמוכה מהשוער אך גדולה מהשחקן הבועט.^[1] סיכויי הבקעת השער מרביים כאשר הכדור מוחדר לפינתו הגבוהה, הימנית או השמאלית, של השער, אך שחקנים רבים נמנעים מבעיטת הכדור לשם, מחשש שיחטיאו לחלוטין את מסגרת השער.

בעיטה זו כשיטת הכרעה – דו-קרב בעיטות פנדלים

ערך מורחב – דו-קרב פנדלים

דו-קרב פנדלים מתקיימים מהמקום שבו נבעטת בעיטת עונשין, אולם היא איננה עונש או קשורה לבעיטת העונשין הרגילה שניתנת במהלך הזמן החוקי.

דו-קרב פנדלים היא אחת משתי שיטות בכדורגל שבהן נדרשים לשבירת שוויון, במשחקים שנדרשת בהם הכרעה ואינם יכולים להסתיים בתיקו בתום הזמן החוקי. השיטה הראשונה היא הארכה (תוספת של דקות למשחק), ובעבר היה נהוג גם חוק שערי חוץ בעת מפגש כפול בין קבוצות. שיטת הדו-קרב פנדלים ניתנת רק לאחר ששתי השיטות הנ"ל השאירו את התוצאה במצב שוויוני לחלוטין. שיטת שבירת השוויון למשחק מסוים נקבעת מראש על ידי הגוף המארגן את המשחק.

בשיטה משתמשים כאמור לעיתים לאחר תום הזמן החוקי (בכדורגל 90 דקות, ותוספת הזמן שלו) ולעיתים יותר נפוצות לאחר הארכה (30 דקות נוספות שלאחר תום הזמן החוקי שניתן ב-2 מחציות של רבע שעה כל אחת (ותוספת הזמן שלהן) – כלומר בתום 120 דקות משחק).

בדו-קרב פנדלים שולחת כל קבוצה חמישה שחקנים לבעוט כדור מנקודת העונשין בתורם, כאשר הבעיטות מתבצעות לסירוגין מכל קבוצה. הקבוצה שבתום חמש בעיטות הבקיעה יותר פנדלים – מנצחת. אולם אם ההפרש גדול מכדי להסגר לפני שכל חמשת הבעיטות נבעטו מכל צד (למשל, כשנשארה בעיטה אחת וההפרש הוא שני שערים), מסתיים הדו-קרב מיידית, והקבוצה שהבקיעה יותר שערים מוכרזת כמנצחת על ידי השופט, שגם מנהל את הדו-קרב.

הבועט הראשון בדו-קרב, והשער אליו נבעטות בעיטות הדו-קרב נקבעים על ידי הגרלה שמבצע שופט המשחק ממש לפני תחילת הדו-קרב (בדרך כלל על ידי הטלת מטבע).

אם התוצאה נשארת שוויונית בתום חמש בעיטות – עוברים לשלב הבא של הדו-קרב, והוא סבב של בעיטה אחת בודדת לכל קבוצה, במתכונת "מוות פתאומי" (אנ'), כאשר הקבוצה הראשונה שצוברת פיגור בסבב בעיטות – מפסידה בדו-קרב. שערים שהובקעו באמצעות הדו-קרב אינם נרשמים כשערים רשמיים עבור מבקיעיהם או עבור הקבוצה (בשונה מבעיטות עונשין במהלך המשחק שנחשבות כשער), אלא הם רק דרך לקביעת המנצחת.

בשונה מבעיטות העונשין, לאחר בעיטת הדו-קרב, לא ממשיכים את המשחק, ובתום כל בעיטה, מגיע הבועט הבא מהקבוצה היריבה, ורק לו ולשוער מותר לעמוד בקרבת הרחבה (שאר השחקנים נמצאים על קו החצי במגרש).

למרות שהשתמשו בדרך זו באופן נרחב בכדורגל מאז שנות ה-70, שיטת דו-קרב הפנדלים זוכה לביקורת על ידי רבים מאוהדי הכדורגל לאורך השנים, בעיקר בשל מה שנתפס כהסתמכות על המזל ולא על מיומנות הקבוצה, ותלות התוצאה בדו-קרבות אישיים בין שחקנים יריבים, מה שאינו עומד בקנה אחד עם כדורגל כספורט קבוצתי. לעומת זאת, יש הסבורים שהלחץ על הבועט וחוסר היכולת לנבא את המנצחת הופכים אותו לסיום דרמטי ומרגש לאירועי גמר, שרבים מהם זכורים בזכות החמצה או הבקעה של הבעיטה האחרונה והמכריעה.