אסם
אסם הוא מחסן תבואה[1], מחסן המשמש לאחסון מיני דגנים, המיועדים למאכל האדם או חיות המשק.
היסטוריה מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאורך ההיסטוריה נהגו איכרים לאחסן תבואה באופן המתאים לאזורם. האסם נבנה מחומרים מקומיים כגון עץ או בוץ ולעיתים הוגבה כדי למנוע חדירת מי גשמים ומזיקים. במצרים העתיקה שאקלימה יבש מאוד, ניתן היה לאחסן תבואה בבורות משך זמן ממושך ללא אובדן איכות ניכר. אחסון תבואה בבורות הייתה דרך מועדפת לאחסן תבואה בארצות המזרח. בטורקיה ובפרס נהוג היה לקנות חיטה או שעורה כשהם זולים ולאחסן אותם בבורות נסתרים לעונות של מחסור.[2] בישראל נחשפו בחפירות ארכאולוגיות אסמים עתיקים. ממגורה מתקופת הברזל, מהמאה ה-11 לפנה"ס, נחשפה בחפירה בתל הדר שעל יד הכנרת. שם התגלתה עיר עם בניני ציבור. אחד המבנים הגדולים כלל אגף עם שישה תאים צמודים ששימשו כממגורות ובהם נמצאו גרעיני חיטה. לממגורה הייתה דלת נפרדת כל התאים רוצפו באבן וקירותיהם טוייחו. בממגורה נמצאו גרעיני חיטה מפוחמים משריפה שאחזה במקום.[3]בעמק הירדן באתר הארכאולוגי, תל צף, שחלקו העליון מתוארך לאלף השמיני לפני הספירה, התגלו בחפירה בשנים 2004–2007 בראשותו של פרופסור יוסף גרפינקל מהאוניברסיטה העברית, ממגורות רבות הבנויות לבני בוץ בין חצרות מבנים בנוסף לבורות צלייה ותנורים.[4]
מזרח אסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מתקני איסום תבואה פשוטים, שהוקמו על ארבעה עמודים או יותר, הופיעו בתרבות היאנגשאו (אנ') בצפון מזרח ין, ולאחר תחילתה של חקלאות אינטנסיבית, בחצי האי הקוריאני בתקופת הקרמית של מומון (אנ') (בערך 1000 לפנה"ס) וכן בארכיפלג היפני (אנ') במהלך תקופת ג'ומון המאוחרת / תקופת יאיואי המוקדמת (בערך 800 לפנה"ס). בשפה הארכאולוגית של צפון מזרח אסיה, מאפיינים אלה משולבים באלה שאולי תפקדו גם כמגורים ויחד נקראים 'בניינים עם רצפה מוגבהת'.
בזמן סין הקיסרית של שושלת צ'ינג, נבנתה מערכת איסום משוכללת שנועדה למזער מקרי מוות מרעב המוני. המערכת נהרסה במרד טאיפינג בשנות ה-50 של המאה ה-19
דרום מזרח אסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בארכיטקטורה המסורתית של הארכיפלג האינדונזי אסמים עשויים מעץ ומחומרי במבוק ורובם בנויים מוגבהים על ארבעה עמודים או יותר כדי להימנע ממכרסמים וחרקים. דוגמאות לסגנונות אסם אינדונזיים הם הלאואיט (אנ') הסונדנזי (אנ') (ג'אווה) והראנגקיאנג (אנ') המיננגקבאווי (סומטרה).
בריטניה הגדולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדרום מערב בריטניה, נבנו אסמים קטנים על עמודי אבן קצרים בצורת פטריות שנקראו אבני סטאדל (אנ'). האסמים עצמם היו מבני עץ ולעיתים קרובות היו להם גגות צפחה. הגדולים יותר היו דומים למבנים שנקראו ליני (אנ'), אך עם הקומה העליונה סגורה. הגישה לקומה הראשונה הייתה בדרך כלל באמצעות גרם מדרגות אבן על הקיר החיצוני.
לקראת סוף המאה ה-19 החלו להתרבות ברחבי בריטניה מחסנים המיועדים במיוחד להחזקת תבואה. ישנם קשיים אקלימיים באחסון תבואה בקנה מידה גדול בבריטניה, אך קשיים אלו נפתרו במידה רבה.
האסם המודרני
[עריכת קוד מקור | עריכה]האסם המודרני הוא בדרך כלל מבנה שטוח או מגדל שמחולק לתאים. המיכון לאסם כולל מעלית כפות ממתכת ומכונת ניקוי לתבואה. אסמי תבואה גדולים או מקבץ מבנים לאחסון גרעינים בתפזורת נקראים ממגורה. הממגורה, להבדיל מאסם, עשויה להכיל לא רק גרעיני תבואה אלא גם חומרים אחרים בתפזורת, כולל נוזלים. מיכל אחסון אנכי, שהוא מגדל תבואה או מגדל תחמיץ נקרא גם "סילו".[5] במאה ה-19 הוקמו ממגורות ענק בצפון אמריקה, שאפשרו להתמודד עם עודף היבול העצום של חיטה ותירס שיוצרו שם. החקלאי האמריקני יכול היה לאחסן את גרעיני החיטה או התירס שלו בתעריף נמוך ואף לקבל מקדמה על חשבון המכירה.[2] האיסום המודרני מאפשר לאחסן תוצרת חקלאית יבשה לתקופות ארוכות, תוך שמירה על איכות התוצרת. בכך האיסום מאפשר למשקים, ארגונים חקלאיים ולמדינות לשמור על היבול המקומי ולצרוך אותו בהדרגה עד לקציר בשנה שאחרי. איסום תוצרת חקלאית יבשה על ידי מדינות חיוני להחזקה של מלאי מזון לשעת חירום, למקרה של מפגעי טבע בחקלאות המקומית או תקלות בשינוע סחורה.[6]
אסמים בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בישראל נבנו מאות מגדלי תבואה בשלושה "גלי בנייה", החל בשנות השלושים ועד שנות השישים של המאה ה-20, בעיקר ביישובים כפריים, ואילו בשנות החמישים והשישים היו אלה התנועות המיישבות שפעלו למימון ולהקמה של עשרות מגדלים בקיבוצים ובמושבים, במודל הסילו האמריקאי.[7] יעודם של מגדלי התבואה הוא צמצום של עבודת הכפיים בהטענה ובשימור הדגנים והמספוא, וכן תנאי אחסון נאותים והגייניים. בשנות ה-50 וה-60 נבנו ביישובים חקלאיים רבים בארץ מגדלי תבואה מבטון שכללו מספר תאים אנכיים גדולים עם תא חלוקה אפקי בראשם. בתחתית מגדל התבואה הותקן משפך ומגוף להורקה. תחתית המכלים של מגדלי התבואה מוגבהת כדי לאפשר למשאית או לטרקטור ועגלה להיכנס מתחתיה. לצד מגדל התבואה, הקימו לעיתים מגדל החמצה, לעיתים מתכתי, שמכונה בפי רבים "סילו" ומשמש לאחסון תחמיץ, לרוב גרעיני תירס שנכבשו והושארו לתסוס, להכנת מלאי של מספוא, מזון עסיסי לבהמות במשק לתקופה של מחסור במספוא ירוק. צריך לציין שהמושג "סילו" משמש אדריכלים וחוקרים ככינוי למיכל אחסון אנכי, לא רק לתחמיץ אלא גם לאחסון גרעינים בתפזורת או מספוא יבש. עד לשלהי המאה העשרים נבנו בישראל אסמים מטיפוסים שונים. בקיבוץ מרחביה ניתן לראות את האסם ההיסטורי שהוא מבנה אבן מרובע מכוסה רעפים, לצידו של האסם המשודרג שנבנה בשנת 1952 לגובה 21 מטר בצורת מתומן. הוא תוכנן על ידי מהנדס חבר הקיבוץ בעזרת ייעוץ מהטכניון וממכון וולקני כמענה לצורך לשדרוג ההובלה והאחסון. אסמים זהים נבנו בקיבוצים נוספים.[5] בחלוף השנים קמו התאגדויות של יישובים חקלאיים שהקימו בשותפות מקבץ מבנים לאחסון גרעינים בתפזורת שמכונה ממגורה. מקבצי אסמים גדולים, ממגורות, הוקמו ליד נמלי הים: ממגורות דגון בחיפה וממגורות אשדוד שמאחסנות את הגרעינים המיובאים שמגיעים באניות. בממגורות חיפה (ממגורות דגון) הגרעינים נפרקים מהאונייה בעזרת מידלים, ומועברים על ידי מסוע ישר לממגורה בקצב פריקה של כאלף טון לשעה.[8]
שימור ומורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלהי המאה העשרים, רבים מהאסמים בקיבוצים ובמושבים יצאו משימוש. אלו מהם ששרדו הם מורשת לזיכרון העבר. אחדים מהאסמים שומרו והוסבו לשימוש חדש, מעטים מהם זכו למעמד של אתר מורשת המיועד לשימור. האדריכל יוסי פרידמן יחד עם אדריכלים נוספים: צבי אלחייני ואור אלכסנדרוביץ תיעדו מגדלי תבואה ומגדלי תחמיץ, "סילו" בשם כללי למיכל אנכי, רובם נטושים ברחבי הארץ. הם איגדו את התיעוד באלבום "סילו ישראלי". להערכתם, קיימים בארץ כ-250 מגדלי אסמים, בעיקר בנוף הישראלי הכפרי. אין להם הגדרה אחת מדויקת: בקיבוצים ובמושבים מסוימים הם מוכרים כמחסן תבואה, באחרים מגדל תחמיץ, ממגורת-בר או סתם, סילו. למרות היותם מחסן תבואה אנכי הדומה לכל מחסן חקלאי באירופה או אמריקה, המאפיינים הייחודיים של הסילו או מגדל התבואה הישראלי נבעו דווקא מההקשרים הקהילתיים והסביבתיים שלו. נוכח יתרון הגובה שלהם, הרבו התושבים להשתמש בהם כבמגדלי שמירה, ובראש כמה מהם הוסיפו מעקות גבוהים כמסתור לשומרים, ואף חרצו בהם חרכי ירי. החנוכייה המרכזית הוצבה לרוב בראשם. למרגלותיהם התנהלו החיים הקהילתיים - אירועים משפחתיים וחגיגות חקלאיות.[7]הבנייה היציבה של המגדלים אמנם הבטיחה את עמידותם לדורות, אולם מרביתם ניצבים היום רק כנשאי זיכרון, שמלמדים על השינויים בזהותה של החברה הישראלית.
האיסום המודרני
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2019 הסתכם המחזור השנתי של גרעינים בישראל, למאכל אדם ולמספוא, בכ 4.5 מיליון טון. כ 3.5 מיליון טון מיועדים למספוא. גרעיני חיטה מהווים בישראל מקור תזונה עיקרי למאכל אדם ולמספוא. במדינת ישראל צורכים בשנה כמיליון טון חיטה למאכל. מתוכם היקף הייבוא הוא כ 800–900 אלף טון המהווים כ 85%-90%, ויתרת הגרעינים מסופקים מהחיטה המקומית. גידול החיטה בארץ נחשב כגידול מרכזי בחקלאות הישראלית. היקף היבול עומד על ממוצע שנתי של כ 100 אלף טון. לאחר הקציר מועברת החיטה המקומית ברובה לממגורות, שם מאוסמים הגרעינים עד למשיכתם לטחנות הקמח. היות שפינוי הגרעינים לטחנות קמח נעשה באופן הדרגתי, זמן האיסום נמשך מספר חודשים ולעיתים אף מעבר לשנה. באיסום ממושך עולה הסיכון לנזק של ירידה באיכות הגרעינים. השתמרות טובה של גרעיני תבואה תלויה בכמה משתנים: משך האחסנה, האקלים, סוג הגרעינים ואיטומו של מתקן האחסנה. באסם צריכים להתקיים תנאים אקלימיים של יובש וקרירות שימנעו התפתחות מזיקים שמשגשגים בתנאים אלה.[6]
גורמי הנזק העיקריים במהלך איסום
[עריכת קוד מקור | עריכה]חרקי המחסן נחשבים בישראל כמזיקים העיקריים בחיטה מאוסמת. חרקי המחסן הם קבוצת חרקים שהסתגלה לתנאי היובש המצויים במחסנים, וכן הסתגלה לתזונה מגרגירים ושבריהם בלבד. בישראל ידועים כ 10 מינים של חרקי מחסן נפוצים הגורמים לנזק העיקרי, בניהם מיני חיפושיות ועשים מעופפים.
גורמי נזק נוספים במהלך איסום הם טמפרטורות קיצון ולחות גבוהה, עובשים, מכרסמים ועופות. בין גורמים אלו ישנה השפעה הדדית שעלולה לגרום להגדלת הנזקים. איסום חיטה אינו אחסון פסיבי ופשוט אלא תהליך דינמי ומורכב, הדורש ידע מקצועי, ציוד וחומרי הדברה מתאימים וגם פיקוח וטיפולים למניעת נזקי החרקים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אסם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ים השיבולים שאנו אוכלים, ד"ר יובל רוזנברג, מכון דוידסון, 2023
- הסילו הראשון בארץ, זאב הררי, מרחביה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ על המילה אָסָם, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ 1 2 George Frederick Zimmer, Granaries, 1911 Encyclopædia Britannica, Volume 12, 1911
- ^ כוכבי משה, ארץ גשור- 1989–1990, חדשות ארכיאולוגיות צז, 1991
- ^ Garfinkel Y., Ben-Shlomo D. and Kuperman T, Large-scale storage of grain surplus in the sixth millennium BC: the silos of Tel Tsaf, Antiquity 83 83, 2009, עמ' 309-325
- ^ 1 2 פרגאי עודד, אסם וסילו ומה שבתוכם, באתר מורשת ארץ, 2024
- ^ 1 2 גוטליב, דפנה; טרוסטנצקי, אנטולי; קווין, אלעזר; קוסטיוקובסקי, משה, איסום גרעיני חיטת מאכל בישראל, אסיף – מאגר המחקר החקלאי, מרכז וולקני, 2019
- ^ 1 2 פרידמן יוסף פיליפ, סילו ישראלי, תל אביב, 2019
- ^ מונחים ותהליכים, ממגורות, אסמים, באתר חברת נמלי ישראל
| מכלאות בעלי חיים | |
|---|---|
|
