אנטה פאבליץ'
.jpg) | |||||
| אנטה פאבליץ', 1942 | |||||
| לידה |
14 ביולי 1889 גוספיץ', האימפריה האוסטרו-הונגרית   | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| נרצח |
28 בדצמבר 1959 (בגיל 70) מדריד, המדינה הספרדית  | ||||
| מדינה |
האימפריה האוסטרו-הונגרית, המדינה העצמאית של קרואטיה, ממלכת יוגוסלביה, ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, המדינה הספרדית | ||||
| מקום קבורה |
בית הקברות סאן איסידרו | ||||
| השכלה |
הפקולטה למשפט באוניברסיטת זאגרב | ||||
| מפלגה | אוסטאשה | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
אנטה פאבליץ' (בקרואטית: Ante Pavelić; 14 ביולי 1889 – 28 בדצמבר 1959) היה מייסד תנועת האוסטאשה הפשיסטית בקרואטיה. כינויו היה ה"פוגלבניק" ("מנהיג", בקרואטית). פאבליץ' הקים על אדמת ארצו 26 מחנות עבודה, ריכוז והשמדה[1] ונחשב כאחראי לרצח של מאות אלפי בני אדם בין השנים 1941–1945.[2]
לאחר המלחמה נמלט לאוסטריה ומשם לאיטליה. הוא יצר קשר עם רשת חשאית של הוותיקן שהבריחה אותו ועוד קבוצה של פושעי מלחמה קרואטים לארגנטינה, שם שימש יועץ לענייני ביטחון לנשיא חואן פרון, והקים את "התנועה לשחרור קרואטיה". ב-9 באפריל 1957 נפצע פאבליץ' משני כדורי אקדח שירה לעברו בלגויה ג'ובוביץ', מתנקש ממוצא מונטנגרי, שנמלט לספרד[3]. פאבליץ' מת מסיבוכים כתוצאה מההתנקשות בחייו, ונקבר במדריד ב-1959. עד היום מנסים חוגים לאומניים בקרואטיה להחזיר את גופתו לקבורה במדינה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פאבליץ' נולד ב-1889 בעיר גוספיץ', שהייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, למשפחת סוחרים. בנעוריו למד פאבליץ' עריכת דין וקיבל תואר ד"ר. כבר בנעוריו התבלט אנטה פאבליץ' בעמדותיו הקיצוניות כלאומן ובדלן קרואטי ובנטיותיו להסתבך באירועים שנויים במחלוקת. הוא החל את דרכו הפוליטית כנציג בפרלמנט היוגוסלבי מטעם הארגון הקיצוני "פרנקובצ'י". בשנות העשרים המוקדמות הגן בבית משפט בסקופיה על קבוצה של טרוריסטים מקדונים.
ב-1927 הוא נבחר למועצת עירית זאגרב ושימש גם כמזכיר מפלגת הצדק היוגוסלבית עד 1929. בינואר 1929 הקים המלך אלכסנדר הראשון ממשלה חדשה. פאבליץ', שהתנגד לה, עזב לבולגריה. השלטונות היוגוסלבים חשדו בו כי הוא ארגן בסופיה, בירת בולגריה, הפגנות אלימות נגדם ועודד פעילות טרוריסטית של קיצונים בולגרים ומקדונים. ב-20 באפריל 1929, חתמו פאבליץ' ופעילים של הוועד הלאומי המקדוני בסופיה על הצהרה בדבר זכותם החוקית לפעול למען "כינון חוקה הדוגלת בזכויות אדם ולאום, חופש פוליטי ועצמאות מלאה בקרואטיה ומקדוניה." בשל פעילות חתרנית זאת הוא הועמד לדין שלא בפניו בפני בית משפט בבלגרד שגזר עליו ב-17 ביולי 1929 עונש מוות.
בעקבות גזר הדין ירד פאבליץ' למחתרת והקים את התנועה הלאומנית הקרואטית אוסטאשה, שמטרתה הקמת מדינה קרואטית עצמאית. התנועה פעלה בשיטות טרור נגד הסרבים והקימה מסגרות צבאיות. פאבליץ' הקים מחנות אימון לפעילי התנועה באיטליה ובהונגריה. האוסטאשים ניסו לחולל הפיכה בזאגרב באמצעות פלישה באמצעות סירות דרך הים האדריאטי, אולם הניסיון נכשל. בעקבות הכישלון הוחלט בארגון לחסל את המלך היוגוסלבי אלכסנדר הראשון. ניסיון התנקשות ראשון נכשל אולם ניסיון שני הצליח בשעה שהמלך נורה ונרצח במרסיי, צרפת, ב-9 באוקטובר 1934. יחד איתו נרצח שר החוץ הצרפתי לואי בארטו (Louis Barthou).
בעקבות ההתנקשות נעצרו פאבליץ' ותומכיו באיטליה, שבועות אחדים לאחר הרצח. פאבליץ' נשלח לכלא האיטלקי אולם זמן קצר לאחר מכן שוחרר וחזר לפעילות מחתרתית. איטליה סירבה להסגיר אותו לצרפת, לצורך העמדה לדין. הצרפתים שפטו אותו שלא בפניו והוא נדון למוות, בפעם השנייה בחייו.[4] בתקופת גלותו באיטליה פעל פאבליץ' בחשאי כדי להכין את ההשתלטות האוסטאשית על קרואטיה.
ההכרזה על קרואטיה העצמאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המדינה העצמאית של קרואטיה
אחרי תבוסתה במלחמת העולם השנייה בותרה יוגוסלביה באפריל 1941 על ידי המדינות המנצחות – גרמניה, איטליה, הונגריה ובולגריה – וכל אחת מהן סיפחה לעצמה חלק ממנה. השטח שנותר לאחר הסיפוחים חולק לשתי מדינות. האחת, סרביה, בראשה ממשלת בובות בראשות נדיץ, והשנייה קרואטיה "עצמאית" שהוקמה ב-11 באפריל 1941 על ידי גרמניה ואיטליה, בראשות אנטה פאבליץ'.[5] תחילה הציעו הגרמנים למנהיג מפלגת האיכרים ולדק מאצ'ק לעמוד בראש המדינה הקרואטית העצמאית, אך כאשר הובהר להם שמאצ'ק אינו מעוניין להקים מדינה עצמאית והוא מסתפק באוטונומיה לקרואטיה, כחלק מהמדינה היוגוסלבית, הם פנו לסלאבקו קווטרניק, מראשי התנועה האוסטאשית, ואף חיברו עבורו מנשר ששודר ברדיו זאגרב. בשעות אחר הצהריים המאוחרות של ה-10 באפריל 1941 הכריז קווטרניק: "היום, ערב תחיית בנו של האל, תקום לתחייה גם המדינה הקרואטית העצמאית". באותו מנשר הודיע קבאטרניק כי הוא מדבר בשמו של המנהיג (פוגלבניק) ד"ר אנטה פאבליץ'. מיד לאחר השידור החלו היחידות הראשונות של הצבא הגרמני להיכנס לזאגרב.[6]
ב-14 באפריל 1941, ארבעה ימים לאחר שהגרמנים כבשו את זאגרב, הגיע לשם אנטה פאבליץ' ועמו כ־300 גולים אוסטאשים אשר היו עמו באיטליה. הוא נכנס לעיר באישון ליל מחשש לתגובת האוכלוסייה, אך זו קידמה את כניסת הצבא הגרמני ואת הכרזת המדינה הקרואטית ב-16 באפריל, בתרועות שמחה ובנפנוף דגלים קרואטים.[7] פאבליץ' חתם על הצו המודיע על הקמת הממשלה הקרואטית העצמאית הראשונה, כשהוא ממנה עצמו לפולגבניק ונוטל לעצמו את כל הסמכויות של ניהול המדינה וענייני החוץ שלה. קווטרניק מונה לשר הביטחון בממשלה החדשה.[8] מדינת החסות הנאצית, שנקרעה על ידי הגרמנים ואיטליה הפשיסטית מיוגוסלביה, השתרעה על פני קרואטיה, בוסניה-הרצגובינה ודלמטיה.
מיד לאחר היבחרו מיהר פאבליץ' להיפגש עם היטלר והכריז על ברית עם גרמניה הנאצית. כשפלש היטלר לברית המועצות שלח פבליץ' יחידות אוסטאשה להילחם לצד הנאצים, ואחר כך הצטרף להכרזת המלחמה נגד ארצות הברית. מנהיגי האוסטאשה הכריזו כי יחסלו שליש מהאוכלוסייה הסרבית בקרואטיה, יגרשו שליש אחר וימירו את דתם של השליש הנותר מאורתודוקסית לקתולית. מי שסירב להמיר את דתו, נרצח.
מיד עם כינון "שלטון הבובות" שלה הקימה האוסטאשה מיליציות וכנופיות שטבחו בסרבים, ביהודים, בצוענים וביריבים פוליטיים אחרים. במעשי הטבח השתתפו גם כמרים קתולים, חלקם פרנסיסקנים. אכזריותם של אנשי האוסטאשה הייתה כה רבה עד שאפילו מפקד הצבא הגרמני ביוגוסלביה התלונן עליהם.
רדיפת הסרבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז יסוד התנועה האוסטאשית, ב-1928, ראו האוסטאשים בסרבים את האויב העיקרי. הם ראו בסרבים כובש זר שיש לגרשו מארצם ומיד לאחר הקמת המדינה הקרואטית העצמאית החלו לפעול ל"טיהור אתני" של קרואטיה מגורמים זרים, סרבים, יהודים וצוענים. בעוד שאת היהודים ביקשו הקרואטים להשמיד, בהתאם למדיניות "הפתרון הסופי" של גרמניה הנאצית, פתרון "הבעיה הסרבית" היה מורכב יותר. הקרואטים תחת הנהגתו של פאבליץ' תכננו לגרש שליש מהאוכלוסייה הסרבית בקרואטיה, שליש להמיר לנצרות קתולית, ושליש נוסף לחסל. לצורך זה בנו שורה של מחנות ריכוז והשמדה מהנוראים ביותר שידעה האנושות.[9] הסרבים נוהגים לכנות את רצח וגירוש הסרבים בידי הקרואטים, בתקופת מלחמת העולם השנייה, "השואה הסרבית".[10] כינוי נפוץ, ומדויק יותר, אשר השתמש בו גם פאבליץ', היה "צ'ישצ'ניה" (Ciscenje) ופשרו "ניקוי אתני". מספרי-ההרוגים הסרבים מופיעים במקורותיהם, כמו-גם במקורות אוסטאשיים, כיותר מ-700,000, אם כי חשבונות מאוזנים יותר מעמידים אותם על מעט פחות מזה.
פאבליץ' והיהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]חרף כל שנאתם לסרבים, קשה לקבוע כי לאוסטאשה היה סדר-עדיפויות כלשהו, אלא שהשמדת הסרבים הומרצה מחמת היותם הגורם הזר הגדול ביותר, ולאו דווקא הגרוע ביותר.[11] לאחר עליית אדולף היטלר לשלטון וככל שקרבה מלחמת העולם השנייה כך גברו בקרב האוסטאשים קולות אנטי יהודיים. הדבר נבע לא מעט מרצונם של האוסטאשים לזכות בתמיכה גרמנית. ב-1936 שלח פאבליץ' זיכרון דברים למפלגה הנאצית בגרמניה בו הדגיש כי תנועתו מזדהה עם התפיסות האנטי יהודיות של הנאצים. ימים אחדים לאחר שזאגרב נכבשה בידי הגרמנים, ומיד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה הקרואטית העצמאית, החל השלטון האוסטאשי, בהנחייתו של פאבליץ', לחוקק חוקים אנטי יהודיים, להחרים רכוש, לשדוד בתי עסק, ולהרוס מבני ציבור של הקהילה היהודית. עד לחודש יולי 1941 הושלם בידודם של היהודים משאר חלקי האוכלוסייה. ב-26 ביוני 1941 ניתן האות הראשון להתחלת השילוחים וההשמדה בצו והוראה תחיקתית מיוחדת של פאבליץ', בה נאמר:
היהודים מפיצים שקרים כדי לעורר אי שקט באוכלוסייה. תוך שימוש בספקולציות הידועות שלהם מקשים הם על הספקת אמצעי מחיה לאוכלוסייה, ועל כן הריני קובע כי הם אחראים לכך באורח קולקטיבי ומצווה כי יינקטו נגדם אמצעים למען ריכוזם, על פי צו הענישה ותיקון המידות הנ"ל, במחנות ריכוז מתחת לכיפת השמיים.
— תולדות השואה. יוגוסלביה. עורך: מנחם שלח, הוצאת יד ושם, תש"ן, עמוד 147
בכך ניתן האות לפתיחת גל מעצרים ושילוחם של עשרות אלפי יהודים למחנות השונים, בהם נרצח חלק הארי של האוכלוסייה היהודית בקרואטיה. בסוף אוגוסט אותה שנה התראיין פאבליץ' לעיתון גרמני ואמר כי "בנוגע ליהודים אני יכול להכריז כי הם יחוסלו סופית בזמן הקרוב ביותר".[12] ב-25 בנובמבר 1941, כאשר רוב מחנות הריכוז וההשמדה כבר עמדו על תילם והיו מלאים עד אפס מקום, פרסם פאבליץ' ביחד עם שר המשפטים שלו, מירקו פוק, את 'החוק לשליחת בני אדם חשודים ומסוכנים לשהייה כפויה במחנות ריכוז ועבודה".[13] הוראה זו כללה הוראה ש"לא ייכלא אדם לתקופה שתקצר מארבעה חודשים ולא תארך משלוש שנים". למעשה, הייתה רשות ביד "שירות הביטחון העממי של האוסטאשה" להאריך בדיעבד את משך השהות במחנות ריכוז, כך שרוב האסירים שלא נידונו לשהייה ממושכת של שלוש-שנים הושארו במחנות, בתנאי שיכלו לעבוד והיה להם מקצוע, והועסקו בתת-תנאים עד שמתו. יתר על-כן, בהמשך נקבע כי אסירים שיישלחו למחנות עם גזר-דין של שלוש-שנים או ללא כל גזר דין, בלי קשר ליכולתם הפיזית, יחוסלו עם הנשים, הילדים וחסרי-המקצוע.[14]
רעיון המלוכה הקרואטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]כדי להחזיר את חובו לאיטליה הפשיסטית, שם מצא מקלט לאחר ההתנקשות במלך יוגוסלביה ובשר החוץ הצרפתי, העלה פאבליץ' רעיון להפוך את קרואטיה למלוכה ולהעמיד בראשה נסיך איטלקי. המלך האחרון של קרואטיה היה המלך פטרוס ששלט בימי ממלכת קרואטיה ונפל בקרב בשנת 1097. מאז ועד להקמת קרואטיה העצמאית, תחת הכיבוש הנאצי, הייתה קרואטיה תמיד תחת שלטון זר, במרבית הזמן שלטון הונגרי. ב-17 במאי 1941 יצא פאבליץ' לרומא כדי להעלות את ההצעה באופן רשמי. את המלוכה הוא הציע לאימון (Aimone), הדוכס מספולטו, שהיה נשוי לאיירין, נסיכת יוון ובת דודתו של ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה. למחרת, בטקס שנמשך עשר דקות בלבד, במעמד מוסוליני והמלך האיטלקי, הוענק לדוכס הכתר המלכותי הקרואטי, והוא קיבל את השם טומישלב השני.[15] בפועל לא היו לו סמכויות כלשהן, כדי לקיים טקס הכתרה מכובד יותר הורה פאבליץ' לבנות קתדרלה חדשה בבאניה לוקה. מוסוליני, שהיה בטוח כי ממלכת קרואטיה תהפוך למדינת חסות איטלקית, הסכים לצרף לתחומי המדינה הקרואטית כנדוניה את חבל דלמטיה, אולם לאחר שהתברר לו כי למלך אין כל השפעה וכי פאבליץ' חתם על הסכם שיתוף פעולה כלכלי ומדיני עם הגרמנים הוא תבע להשיב את דלמטיה לאיטליה ואף איים להחזיר אותה בכוח הזרוע, אולם מעולם לא מימש את איומו. המלך טומישלב השני ויתר על כיסאו ביום בו נכנעה איטליה, ב-2 באוקטובר 1943.[16]
בגלות לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פאבליץ' נמלט מזאגרב ב-15 באפריל 1945, בטרם שוחררה בידי הפרטיזנים של טיטו. הוא ברח לאוסטריה ומשם המשיך לרומא שם קיבל מחסה וסיוע של הכנסייה הקתולית. בחודש יולי 1945 נדון פאבליץ' בפעם השלישית בחייו למוות שלא בפניו, הפעם על ידי בית משפט יוגוסלבי, בעידן טיטו, על פשעי המלחמה שביצע. בתחילת 1948 הוא עבר להתגורר במנזר מבודד ליד קסטל גנדולפו, 25 ק"מ דרומית לרומא, כשהוא מחופש לנזיר. במהלך אותה שנה הוא הוברח לבואנוס איירס, ארגנטינה, באמצעות רשת סיוע של הוותיקן שכונתה "נתיבי העכברושים". בארגנטינה הוא הקים לתחייה את התנועה האוסטאשית ושימש כיועץ לענייני ביטחון לנשיא ארגנטינה, חואן פרון.
מנהיגי האוסטאשה, ובראשם פאבליץ', שדדו בתקופת שלטונם את רכוש הקורבנות: אוצרות אמנות ותכשיטים מכסף ובעיקר מזהב. לאחר המלחמה הם נמלטו עם האוצר השדוד לאיטליה והלבינו אותו בעזרת מוסדות הוותיקן. לפי עדותו של גוון, מונטיני, שב-1964 היה האפיפיור הראשון שביקר במדינת ישראל, היה מעורב גם הוא בסיוע של הוותיקן להלבנת ההון.
לבית המשפט בסן פרנסיסקו הוגשה ב-1999 תביעה לגילוי מסמכים ולפיצויים נגד בנק הוותיקן, המוכר גם בשם "המכון לעבודות דת" ושהוקם ב-1942 על ידי פיוס ה-12 כדי לשמש כלי להעברת תרומות של בישופים מכל העולם לוותיקן, וכן נגד המסדר הפרנסיסקני, "תנועת השחרור הקרואטית" (האוסטאשה), הבנק הלאומי של שווייץ ואחרים. את התביעה הגישו ניצולים יהודים, אוקראינים, סרבים וצוענים, וכן קרובי משפחה של נספים וארגונים שונים המייצגים ביחד 300 אלף קורבנות ממלחמת העולם השנייה.[17]
ממסמכים סודיים שנחשפו בבית המשפט בסן פרנסיסקו העלו כי בתום המלחמה העניק המודיעין הבריטי חסות לפאבליץ' ואיפשר לו ולשיירה של עשר משאיות שנשאו את האוצר השדוד להגיע לאזור הכיבוש הבריטי באוסטריה. הבריטים עשו זאת מתוך כוונה להיעזר בו כמשקל נגד להשתלטות הקומוניסטים על יוגוסלביה.
אנשי שיירת האוצר הצליחו להביאו לרומא, שם מסרו אותו לשגריר הקרואטי בוותיקן, הכומר קרונוסלב דרגנוביץ'. דרגנוביץ' גם דאג להסתיר את פאבליץ' ועוזריו במוסדות הוותיקן ובדירות מסתור ברומא. המודיעין הצבאי האמריקאי איתר את מקום המחבוא של פאבליץ'. אבל לפי מסמך סודי מיולי 1947, שכתב גוון והוגש לבית המשפט, ביחידתו של גוון התקבלה ההנחיה להסיר את ידיהם מפאבליץ'.[18] "זאת הייתה הנחיה מהחלונות הגבוהים ביותר בשגרירות הבריטית ובשגרירות האמריקאית", הדגיש גוון בעדותו. "התברר לנו כי הוא היה, בעצם, חסין מפני מעצר". " עוד נאמר במסמך, שסיווגו היה סודי ביותר, כי פאבליץ' "מקבל את הגנת הוותיקן, שסבור כי משום שמדינת קרואטיה אינה קיימת עוד ואין לצפות ששלטונו של טיטו, שהוא סוכן של סטלין, יעניק משפט הוגן, אין להסגירו לממשלה הנוכחית ביוגוסלביה. הסגרת פאבליץ' רק תחליש את הכוחות הלוחמים באתאיזם ותסייע לקומוניזם במאבקו בכנסייה".[17][19]
באותה תקופה החל ביוגוסלביה מסע טיהור פוליטי כשמאות אוסטאשים ומשתפי פעולה הוצאו להורג. בספטמבר 1946 הועמד לדין הארכיבישוף סטפינץ', ראש הכנסייה הקתולית בקרואטיה, באשמת שיתוף פעולה עם ממשלת פאבליץ', ונדון ל-16 שנות מאסר, אולם הוא שוחרר כעבור 5 שנים.
ב-9 באפריל 1957 נורה פאבליץ', בבואנוס איירס, שתי יריות מאקדחו של בלגויה ג'ובוביץ', מתנקש ממוצא מונטנגרי. הוא נפצע פצעים קשים. לאחר שהחלים, חלקית, נאלץ לעבור להתגורר בספרד, תחת משטרו של הרודן הפשיסט פרנסיסקו פרנקו. ב-28 בדצמבר 1959 הוא מת מפצעיו בבית חולים גרמני במדריד. גופתו נקברה במקום סודי, וחסידיו ממתינים ליום שבו יוכלו לטמון אותה בזאגרב, בירת קרואטיה.[1]
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]רעייתו של פאבליץ', מריה לוברנצביץ, הייתה יהודייה בת לאם יהודייה.[20]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Zeljko Kruselj, Ante Pavelic: "ADVENTURES II - TEN YEARS OF STRUGGLE IN THE HOMELAND 1918 - 1929"
- Israel Gutman (ed.), Encyclopedia of the Holocaust, vol. 2, p.739
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הפיהרר של האוסטשים
- דיווח על מותו בניו-יורק טיימס
- גילויי אהדה לפאבליץ' בקרואטיה של שנות ה-90
- גיא אלסטר, הקצב מהבלקן שהרתיע אפילו את הנאצים, באתר וואלה, 12 באפריל 2018
- אנטה פאבליץ', באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אנטה פאבליץ', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ המחנות בהם נכלאו יהודים היו: מחנה דניצה, מחנה ידובנו, מחנה באי פאג, מחנה קרושצ'יצה, מחנה לובורגראד, מחנה ג'קובו, מחנה סטארה גרדישקה, מחנה טניה ומחנה יאסנובאץ. תולדות השואה, יוגוסלביה. עורך מנחם שלח, הוצאת יד ושם, תש"ן, עמוד 173
- ^ ההערכות נעות בין 300 אלף ל-500 אלף. על פי ההערכה המקסימליסטית שבתחום הסביר, מתוך 500 אלף הקורבנות, 400 אלף היו סרבים, 25 אלף יהודים ו-30 אלף צוענים וכן 25,000 "מתנגדי משטר". בספר תולדות השואה יוגוסלביה, בהוצאת יד ושם, עמ' 189 נכתב כי ועדת חקירה יוגוסלבית קבעה מיד לאחר המלחמה כי מספר הנרצחים במחנה יאסנובץ לבדו נע בין 500 ל-600 אלף. עד שנת 1973 נתגלו במחנה ובסביבתו כ-360 אלף גוויות, לפיכך קבע חוקר יוגוסלבי בשנת 1974 כי 700 אלף נרצחים יכול להיחשב כמספר ריאלי (שם, שם.). נשיא קרואטיה העצמאית, שהוקמה לאחר התפרקות יוגוסלביה, פרניו טוג'מן, טען כי המספרים מוגזמים מאוד וכי ביאסנובץ' נרצחו 40 אלף איש בלבד. ראו עוד ביאסנובאץ ובאוסטאשה
- ^ Ante Pavelic, Jasenovac-info.com
- ^ Dr. Ante Pavelic - Ustashi fuehrer, באתר Srpska Mreza - Serbian Network
- ^ נתן עק, שואת העם היהודי באירופה, הוצאת יד ושם, תשל"ו, עמוד 218
- ^ תולדות השואה, יוגוסלביה. עורך מנחם שלח, הוצאת יד ושם, תש"ן, עמוד 137
- ^ תולדות השואה, יוגוסלביה. עורך מנחם שלח, הוצאת יד ושם, תש"ן, עמוד 137-138
- ^ Decree: On the First Croatian Government
- ^ Herman Naubacher, Hitler's personal assistant for the South-East Europe and the Balkan affairs, in his book "Sonderauftrag Sudosten 1940-1945. Bericht eines fliegenden Diplomate", Gottingen, 1956, on page 31, writes: quote: The Orthodox recipe of Ante Pavelic, Ustashi leader and Croatian Fuehrer, reminds one of the religious wars in the bloodest aspects: one-third must become Catholic, one-third must leave the country and one-third must die. The last item was executed. When the leading men of the Ustashi movement are stating that they have slaughtered ONE MILLION Serbs (including infants, children, women and aged) this in my opinion is a self-praising exaggeration. According to the reports that have reached me, my estimate is that the number of those defenseless slaughtered is some THREE QUARTER OF A MILLION. [=750,000]
- ^ Jasenovac
- ^ ראו: שלח, מנחם (עורך), יוסף לווינגר ואלכסנדר מטקובסקי: "תולדות השואה: יוגוסלאביה" (יד-ושם, תש"ן) עמ' 140–143 וגו'.
- ^ תולדות השואה, יוגוסלביה, עורך מנחם שלח, הוצאת יד ושם, תש"ן. עמוד 166.
- ^ תולדות השואה. יוגוסלביה. עורך: מנחם שלח, הוצאת יד ושם, תש"ן, עמוד 173
- ^ לעניין זה, השוו "ועדת-החקר הממלכתית של קרואטיה בדבר חקר פשעי הכוחות הכובשים ועוזריהם", חלק א' (עמ' 9 וגו'), עמ' 46 וגו'. וכן עדות צדיק דאנון . וכן הודאת ליובו מילוש. הרעיון הזה נהגה בדיעבד, ולכן אסירי שלוש-השנים שהובאו ליאסנובאץ לפני-כן לא חוסלו לאלתר, אלא נאספו מאוחר-יותר ורובם חוסלו. יעקב פינצי הוא פליט מקבוצה זו. עדותו ואחרות, במשפט דינקו שאקיץ'.
- ^ התואר הרשמי שלו היה: "King of Croatia, Prince of Bosnia and Herzegovina, Voivode of Dalmatia, Tuzla and Temun, Duke of Aosta (from 1942), Prince of Cisterna and of Belriguardo, Marquess of Voghera, and Count of Ponderano."
- ^ Dr. Ante Pavelic - Ustashi fuehrer, באתר Srpska Mreza - Serbian Network
- ^ 1 2 יוסי מלמן, בחזרה לנתיב העכברוש, באתר הארץ, 14 בינואר 2006
- ^ ראו המ': http://www.jasenovac-info.com/cd/biblioteka/pavelicpapers/pavelic/ap0022.html . הנושא: אנטון פאבליץ', שלפי המסמך גר ברומא, וייה גיאקומו, 17, קומה שנייה, גרם מדרגות ג'. ושם הערת שוליים בכתב-יד: "הוראות חדשות: הסירו ידיכם [מפאבליץ']. מקור: מר [ברנארד] גרנאן ותת-אלוף הרטמן. 14 ביולי 1947. [חתימה] ג.מ. "
- ^ לשאר המסמכים לעניין זה, ראו בזה: http://www.jasenovac-info.com/cd/biblioteka/pavelicpapers/pavelic/
- ^ Nikad viđeni predmeti Ante Pavelića, 21.03.2009 (בקרואטית)
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}