לדלג לתוכן

אלכסנדר דוגין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלכסנדר דוגין
Александр Гельевич Дугин
אלכסנדר דוגין, 2023
אלכסנדר דוגין, 2023
אלכסנדר דוגין, 2023
לידה 7 בינואר 1962 (בן 62)
מוסקבה, ברה"מ עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית Edinoverie עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים המכון לתעופה במוסקבה, Novocherkassk State Academy of Melioration עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט Viktor Vereshchagin עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
תחומי עניין תעמולה, פילוסופיה, יחסים בין־לאומיים, מדע המדינה, גאופוליטיקה, סוציולוגיה, מחשבה מדינית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק שדרן תעמולה, פוליטיקאי, סופר, זמר-יוצר, זמר, פזמונאי, סוציולוג, חוקר מדע המדינה, פרופסור, פילוסוף, גאופוליטיקאי, פובליציסט עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ברית המועצות, רוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות יסודות הגאופוליטיקה: העתיד הגאופוליטי של רוסיה, התאוריה הפוליטית הרביעית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Evgenia Debryanskaya עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים דריה דוגינה עריכת הנתון בוויקינתונים
dugin.tv
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלכסנדר גלייביץ' דוגין (נולד ב-7 בינואר 1962) הוא פילוסוף פוליטי, אנליסט ואסטרטג פוליטי רוסי הידוע בהשקפותיו הפשיסטיות[1][2][3][4].

יש לו קשרים הדוקים עם הקרמלין והצבא הרוסי,[5][6] לאחר ששימש כיועץ של יו"ר הדומא הממלכתית גנאדי סלזניוב[7] ושל חבר מפתח במפלגת רוסיה המאוחדת, סרגיי נארישקין (ששימש גם כיו"ר הפרלמנט ומנהל סוכנות הביון הרוסית)[8]. דוגין היה המארגן המוביל של המפלגה הנציונל-בולשביקית, החזית הבולשביקית והמפלגה האירואסית (שלושתן הוצאו מחוץ לחוק). הוא מחברם של יותר משלושים ספרים, בהם "יסודות הגאופוליטיקה: העתיד הגאופוליטי של רוסיה" (1997) ו"התאוריה הפוליטית הרביעית" (2009).

ראשית חיים והשכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגין נולד במוסקבה, למשפחתו של אלוף-משנה במודיעין הצבאי הסובייטי והמשפטן גלי אלכסנדרוביץ' דוגין ורעייתו גלינה, רופאה במקצועה.[9] בשנת 1979 הוא למד במכון התעופה במוסקבה, אך לא סיים את לימודיו, ונאלץ לעבור קורס לעיתונות במכללה אחרת[10].

קריירה והשקפות פוליטיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגין בשנות השמונים היה דיסידנט[11] ואנטי קומוניסט.[12] הוא עבד כעיתונאי לפני שהשתלב בפוליטיקה רגע לפני נפילת הקומוניזם. בשנת 1988 הוא וחברו גאידר ג'מאל הצטרפו לארגון הלאומני פמיאט. הוא סייע בכתיבת התוכנית הפוליטית למפלגה הקומוניסטית שהוקמה מחדש בהנהגתו של גנאדי זיוגאנוב[5].

דוגין היה בין חברי המפלגה הנציונל-בולשביקית (NBP) ושכנע את אדוארד לימונוב להיכנס לזירה הפוליטית בשנת 1994. כמה מחברי NBP הלאומניים הקיצוניים, שנתמכו על ידי דוגין, התפצלו לחזית הבולשביקית הלאומית.

דוגין פרסם את "יסודות הגאופוליטיקה" בשנת 1997; עבודה זו שימשה כספר לימוד באקדמיה למטה הכללי של הצבא הרוסי והדאיגה מדענים פוליטיים בארצות הברית,[13] שכינו אותה "הייעוד הגלוי של רוסיה".[14]

כמו כן, בשנת 1997, מאמרו "פשיזם - ללא גבולות ואדום" הכריז על בואו של "פשיזם פשיסטי אמיתי, מהפכני ועקבי לחלוטין" ברוסיה. במאמר כתב: "בשום אופן לא ההיבטים הגזעניים והשוביניסטיים של הנציונל-סוציאליזם הם שקבעו את טיב האידאולוגיה שלה. עודף האידאולוגיה הזו בגרמניה הוא עניין בלעדי של הגרמנים... ואילו הפשיזם הרוסי הוא שילוב של שמרנות לאומית טבעית עם רצון נלהב לשינויים אמיתיים."[15] הוואפן-אס-אס ובעיקר המגזר המדעי של ארגון זה, אננארבה", היה לדבריו "נווה מדבר אינטלקטואלי במסגרת המשטר הנציונל-סוציאליסטי."

דוגין החל במהרה לפרסם את כתב העת האישי שלו בשם "Elementy", שהתחיל בתחילה בשבחו של ז'אן פרנסואה תיריה, התומך ב"אימפריה אירו-סובייטית שתשתרע מדבלין לוולדיווסטוק ותצטרך גם להתרחב לדרום, מכיוון שהיא דורשת נמל באוקיינוס ההודי."[16] דוגין נוהג בעקביות לפאר הן את רוסיה הצארית והן את הסטליניסטית, בכתב העת "Elementy" מובחנת גם הערצתו ליוליוס אבולה. דוגין שיתף פעולה גם עם כתב העת השבועי "Den" (היום), שערך בעבר אלכסנדר פרוחאנוב[5].

דוגין מתנגד לליברליזם ולמערב, ובמיוחד להגמוניה האמריקאית.[17] הוא טוען כי "אנחנו בצד של סטלין וברית המועצות"[18]. הוא מכנה את עצמו שמרן: "אנחנו, השמרנים, רוצים מדינה חזקה ואיתנה, רוצים סדר ומשפחה בריאה, ערכים חיוביים, חיזוק חשיבות הדת והכנסייה בחברה". הוא מוסיף: "אנחנו רוצים רדיו פטריוטי, טלוויזיה, מומחים פטריוטים, מועדונים פטריוטיים. אנו רוצים שהתקשורת תביע אינטרסים לאומיים"[19].

גיבוש תנועת אירואסיה החדשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת אירואסיה, המקדמת רעיונות נאו-אירואסייתים, הושקה באפריל 2001. דווח על דוגין כמייסדה. הוא אמר שהתנועה תדגיש את המגוון התרבותי בפוליטיקה הרוסית, ותתנגד ל"גלובליזציה בסגנון אמריקני, וגם תתנגד לחזרה לקומוניזם וללאומיות." המפלגה הוכרה רשמית על ידי משרד המשפטים ב-31 במאי 2001[5]. מפלגת אירואסיה טוענת לתמיכה מצד כמה חוגים צבאיים ומנהיגי הכנסייה האורתודוקסית ברוסיה, והמפלגה מקווה למלא תפקיד מפתח בניסיונות לפתור את הבעיה הצ'צ'נית, במטרה להכין את הבמה לחלומו של דוגין לברית אסטרטגית של רוסיה עם מדינות אירופה והמזרח התיכון, בעיקר איראן. רעיונותיו של דוגין, ובמיוחד אלה הנוגעים לברית "טורקית-סלאבית במרחב האירו-אסייאתי" הפכו פופולריים לאחרונה בקרב חוגים לאומניים מסוימים בטורקיה, ובמיוחד בקרב חברים כביכול ברשת Ergenekon.[20] דוגין תומך גם בברית רוסית-ערבית[21].

לידתה מחדש של רוסיה, על פי תפיסתו של דוגין, מוזכרת על ידי צ'ארלס קלובר מ"פייננשל טיימס" כגרסה מחודשת מעט של ברית המועצות עם הדים ל-"1984" של ג'ורג' אורוול, שם אירואסיה הייתה אחת משלוש מדינות ענק. כולל איסטסיה ואוקיאניה כשני האחרים והייתה במלחמה אינסופית מולן[11].

בתחום השיח הציבורי האירואסייתי, המדיניות הקומוניסטית הטוטליטרית שנפרסה במשך למעלה משלושה עשורים בעבודות של קבוצות בינלאומיות שונות המהוות חלק מהתנועה, היא "גרסה של שילוב מחדש של המרחב הפוסט-סובייטי לתחום השפעה אירו-אסייתי"[22]. התוכנית הצפון אמריקאית "עובדת עם מגוון רחב של שותפים מכל המגזרים בחברה האזרחית" ו"מתקדמת באמצעות קבלת מענקים, סנגור ומחקר, יוזמות אזוריות ומעורבות קרובה"[23].

אלכסנדר דוגין, בכנס הבינלאומי "אופק חדש", מאי 2018, משהד, איראן

דוגין מתח ביקורת על המעורבות "האירו-אטלנטית" בבחירות לנשיאות אוקראינה בשנת 2004, כתוכנית ליצירת אסור השפעה אמריקאי ברחבי רוסיה, בדומה לניסיון הצרפתים והבריטים שלאחר מלחמת העולם הראשונה ליצור אזורי השפעה משלהם.

בשנת 2005 ייסד דוגין את איחוד הנוער האירואסי ברוסיה כאגף הנוער של תנועת אירואסיה הבינלאומית.[24]

אוקראינה אסרה על דוגין להיכנס למדינה לחמש שנים, החל מיוני 2006,[25] וקייב הכריזה עליו כ"פרסונה נון גרטה" בשנת 2007.[26] איגוד הצעירים האירו-אסייתי נאסר באוקראינה. ודוגין עצמו גורש חזרה לרוסיה כשהגיע לשדה התעופה הבינלאומי סימפרופול ביוני 2007[27].

לפני שפרצה מלחמה בין רוסיה לגאורגיה בשנת 2008, ביקר דוגין בדרום אוסטיה וניבא, "כוחותינו יכבשו את בירת גאורגיה טביליסי, את כל המדינה, ואולי אפילו את אוקראינה ואת חצי האי קרים, שהיא באופן היסטורי חלק מרוסיה, בכל מקרה."[28] אחר כך אמר שרוסיה צריכה "לא להפסיק לשחרר את דרום אוסטיה, אלא להמשיך הלאה" ו"אנחנו צריכים לעשות משהו דומה באוקראינה."[29] בשנת 2008 הצהיר דוגין כי על רוסיה לחזור על התרחיש הגאורגי באוקראינה, כלומר לתקוף אותה[30]. בספטמבר 2008, לאחר מלחמת רוסיה-גאורגיה, הוא לא הסתיר את כעסו כלפי פוטין, ש"העז לא להפיל את הנעל השנייה" ו"להחזיר את האימפריה".[31]

דוגין הוטבל בגיל שש לכנסייה הרוסית האורתודוקסית של מיצ'ורינסק על ידי סבתא רבתא ילנה מיכאילובנה קרגלצבה. מאז 1999 הוא אימץ רשמית את המאמינים הישנים, תנועה דתית רוסית שדחתה את הרפורמות של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית בשנת 1652–1666.

בראשית שנות התשעים עבודתו של דוגין בחזית הבולשביקית הלאומית כללה מחקר על שורשי התנועות הלאומניות ופעילותן של קבוצות כאלה במחצית הראשונה של המאה העשרים.

אלכסנדר דוגין תומך בפוטין ובמדיניות החוץ שלו, אך התנגד לממשלות הרוסיות בגלל המדיניות הכלכלית שלהן. ציטוט שלו מ-2007, "אין יותר מתנגדים לכיוון של פוטין, ואם יש, הם חולי נפש וצריכים להעביר אותם לבדיקה קלינית. פוטין נמצא בכל מקום, פוטין הוא הכל, פוטין הוא מוחלט, ופוטין הוא חיוני"[32].

בקרמלין מייצג דוגין את "מפלגת המלחמה", חלוקה בהנהגה על אוקראינה[דרושה הבהרה].[33] דוגין נתפס כמי שכתב את יוזמתו של פוטין לסיפוח קרים על ידי הפדרציה הרוסית.[34] הוא ראה במלחמה בין רוסיה לאוקראינה בלתי נמנעת ופנה לפוטין להתחיל בהתערבות צבאית במזרח אוקראינה. דוגין אמר, "הרנסאנס הרוסי יכול רק לעצור ליד קייב."[35] במהלך הסכסוך הפרו-רוסי ב-2014 באוקראינה, דוגין היה בקשר שוטף עם המורדים הבדלניים הפרו-רוסיים.[36][37] שיחת וידאו של סקייפ שפורסמה ביוטיוב הראתה את דוגין מספק הוראות לבדלנים של דרום ומזרח אוקראינה, וכן יעץ ליקטרינה גובאריובה, שבעלה פאבל גובאריוב הצהיר על עצמו כמושל מקומי ואחרי כן נעצר על ידי שירות הביטחון של אוקראינה[24]. ב-31 במרץ 2014 נעצר אולג בחטיארוב, חבר איגוד הנוער שהקים דוגין. הוא אימן קבוצה של כמאתיים איש להשתלט על הפרלמנט ובניין ממשל אחר, כך נמסר משירות הביטחון של אוקראינה. דוגין פיתח גם קשרים עם מפלגות ימין ומפלגות שמאל קיצוניות באיחוד האירופי, כולל סיריזה ביוון, אטקה בבולגריה, מפלגת החופש של אוסטריה והאיחוד הלאומי בצרפת, כדי להשפיע על מדיניות האיחוד האירופי בנוגע לאוקראינה ולרוסיה.[38][39][40]

דוגין הצהיר כי הוא מאוכזב מנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, ואמר שפוטין לא סייע למתקוממים הפרו-רוסיים באוקראינה לאחר המתקפה של הצבא האוקראיני בתחילת יולי 2014.[36] באוגוסט 2014 קרא דוגין ל"רצח עם" של אוקראינים.[41]

ב-10 באוקטובר 2014 אמר דוגין ש"רק לאחר שחזור רוסיה הגדולה שהיא האיחוד האירואסייתי, אנו יכולים להפוך לשחקן גלובלי אמין. כעת התהליכים הללו הואטו מאוד. היברומאידאן האוקראיני היה תגובתו של המערב לקידום האינטגרציה הרוסית."[42] הוא תיאר את היברומאידאן כהפיכה שבוצעה לא על ידי האוקראינים אלא על ידי ארצות הברית: "אמריקה מבקשת לנהל את המלחמה נגד רוסיה לא על ידי עצמה, אלא בידי האוקראינים. ארצות הברית הביאה למלחמה זו בהבטיחה לקרוץ לעשרת אלפים קורבנות בקרב האוכלוסייה השלווה באוקראינה ולמעשה לדרוש את הקורבנות. ארצות הברית ביצעה את ההפיכה במהלך המאידאן לצורך מלחמה זו. ארצות הברית העלתה את הרוסופובים הנאו-נאצים לשלטון."[43] דוגין אמר כי רוסיה היא הכוח המניע העיקרי לאירועים הנוכחיים באוקראינה, "רוסיה מתעקשת על ריבונותה, על חירותה, מגיבה לאתגרים שהוטלו עליה, למשל, באוקראינה. רוסיה מנסה לשלב את המרחב הפוסט-סובייטי..." כפי שאומר ויאצ'סלב ליחאצ'וב, "אם מישהו לוקח ברצינות את העובדה שאדם כזה כמו אלכסנדר דוגין הוא האידאולוג של השאיפה הקיסרית למערב, אפשר לקבוע שרוסיה לא מתכוונת לעצור עד האוקיינוס האטלנטי."[44]

ב־11 במרץ 2015, מחלקת האוצר של ארצות הברית הוסיפה את דוגין לרשימת האזרחים הרוסיים שהוטלו עליהם סנקציות כתוצאה ממעורבותם במשבר אוקראינה; גם איגוד הנוער האירו-אסייתי שלו צורף לרשימה.[45] ביוני 2015, קנדה הוסיפה את דוגין לרשימת האנשים שהיא מטילה עליהם סנקציות.[46]

יחסו ליהודים ולישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו עם ההוגים האירואסיאניים האחרים, הגותו של דוגין משלבים טיעונים פילושמיים ואנטישמיים. דוגין מציע גרסה משלו לאותו צירוף בצורת פרו-ציונות אנטישמית פרדוקסלית. במאמרו "המהפכה השמרנית" (1994) מכיר דוגין בכך שמדינת ישראל מימשה סוג של מסורתיות. הדבר גרם לו ליצור קשרים הדוקים יותר עם כמה זרמים לאומניים בישראל. מאז 1998, ביקש דוגין לפתח קשרים עם אותו חלק בימין הישראלי המקיים את האמונה שכל היהודים חייבים לחיות בישראל. הציונות המיליטנטית הזו הסכימה איתו כי היא בהתאם לעקרון האתנופלורליזם: כל העמים צריכים לחיות בשלום, אבל "בבית".

דוגין מנסה למחוק את השורשים ההיסטוריים המשותפים הקושרים את היהדות לשתי הדתות המונותאיסטיות האחרות, הנצרות והאסלאם, והוא מאשים את העולם היהודי בכך שהיווה השראה לתפיסה ביולוגית של עצמו. היפוך זה שהינו מאפיין קלאסי של האנטישמיות, נמצא ברבים מטקסטים שלו, שם הוא דוחה, אך גם מעריץ בחלקו, את יכולתם לכאורה של היהודים לתפוס את עצמם כגזע. לפיכך, לפי דוגין, ישראל היא הדוגמה הארכיטיפית למדינה המושתתת על עיקרון אתני או גזעי. דוגין טוען שגזענות גרמנית ומשיחיות יהודית הן שתי צורות של "אסכטולוגיה אתנית", זוג אידאולוגי שקשה לדעת מה גרם לשני; הקוטביות שלהם היא סימן למתאם המקשר ביניהם. דוגין טוען שהיהודים רואים את עצמם כעם הנבחר, דבר שעולה על מסלול התנגשות עם המשיחיות הרוסית, אידאולוגיה נוספת של ייחוד לאומי. התנגשות עקבית נוספת בין יהדות לרוסיות נוגעת ליחס לטריטוריה. לטענת דוגין, החיים בגולה חיללו בתודעה היהודית את השטחים עליהם חיו היהודים כבר אלפיים שנה, ורק ארץ ישראל שלא הייתה נגישה זה מכבר שמרה על צביונה הקדוש. לטענתו, חוסר הרגש שלהם כלפי הטבע ודחייתם התאולוגית את הגאולה על ידי האדמה, המגולם על ידי ישו בנצרות, חושפים את חוסר ההתאמה שלהם לרעיון האירואסיאני, שעבורו הטריטוריה עמוסה במשמעות, כמו גם לזהות הרוסית, שבאה לביטוי בפולחן ואמונה בקדושת האדמה הרוסית.

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשתו הראשונה של דוגין הייתה יבגניה דבריינסקיה(אנ'), ולהם בן משותף, ארתור. אשתו השנייה היא נטליה מלנטייבה, ובתם המשותפת הייתה העיתונאית והפעילה הפוליטית דריה דוגינה. דריה נהרגה בפיצוץ מכוניתה במוסקבה ב-20 באוגוסט 2022[47].

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מספריו של דוגין פורסמו על ידי בית ההוצאה לאור Arktos Media, מוציא לאור בשפה האנגלית[48][49].

  • "Konflikte der Zukunft - Die Rückkehr der Geopolitik", Bonus (2015)
  • "מלחמת העולם האחרונה: הגאופוליטיקה של רוסיה בת זמננו", ארקטוס (2015)
  • "המשימה האירואסית: מבוא לנאו-אירואסיאניזם", ארקטוס (2014)
  • "מרטין היידגר: הפילוסופיה של התחלה אחרת", פסגת וושינגטון (2014)
  • "פוטין נגד פוטין", ארקטוס (2014)
  • "אפלטוניות פוליטית", ארקטוס (2018)
  • "Noomahia: voiny uma." "טרי לוגוסה: אפולון, דיוניס, קבלה", Akademicheskii proekt (2014)
  • "V poiskah tiomnogo Logosa", Akademicheskii proekt (2013)
    • "התאוריה הפוליטית הרביעית", ארקטוס (2012)
    • "Die Vierte Politische Theorie", Arktos (2013)
  • "ארצות הברית והסדר העולמי החדש" (דיון עם אולבו דה קרבליו), עורך VIDE (2012)
  • "Pop-kultura i znaki vremeni", Amphora (2005)
  • "פילוסופיה מבולבלת", יוזה (2004)
  • "Absoliutnaia rodina", Arktogeia-tsentr (1999)
  • "Proletariata Tampliery: natsional-bol'shevizm i initsiatsiia", Arktogeia (1997)
  • "יסודות הגאופוליטיקה: העתיד הגאופוליטי של רוסיה", ארקטוג'יה (1997)
  • "Metafizika blagoi vesti: Pravoslavnyi ezoterizm", Arktogeia (1996)
  • "Misterii Evrazii", Arktogeia (1996)
  • "Konservativnaia revoliutsiia", Arktogeia (1994)
  • "קונספירולוגיה" (ברוסית)

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלכסנדר דוגין בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "Андреас Умланд (22 ביוני 2012). ""Евразийские" проекты Путина и Дугина – сходства и различия" [Dugin's "Eurasian" projects − similarities and differences]. Geopolitika (Lithuania). אורכב מ-המקור ב-2016-03-04. נבדק ב-31 באוגוסט 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Shekhovtsov, Anton (2008). "The Palingenetic Thrust of Russian Neo-Eurasianism: Ideas of Rebirth in Aleksandr Dugin's Worldview". Totalitarian Movements and Political Religions. 9: 491–506. doi:10.1080/14690760802436142. אורכב מ-המקור ב-2020-09-18. נבדק ב-2019-12-05.
  3. ^ Shenfield, Stephen (2001). Russian Fascism: Traditions, Tendencies, Movements. Armonk: ME Sharpe. p. 195. ISBN 978-0765606341.
  4. ^ אלכסנדר דוגין, בביצוע Кургинян об оккультном фашисте Дугине [Kurginyan about occult fascist Dugin], סרטון באתר יוטיוב
  5. ^ 1 2 3 4 John Dunlop (בינואר 2004). "Aleksandr Dugin's Foundations of Geopolitics". Demokratizatsiya. 12 (1): 41. {{cite journal}}: (עזרה)
  6. ^ Dawid Madejski (2009). "Mongolian Prince's kiss. Aleksander Dugin's Eurasian Imperium of Russia". Geopolityka. 1 (2): 87–100.
  7. ^ Eurasian Mission: An Introduction to Neo-Eurasianism, Arktos (2014) p.26
  8. ^ Shaun Walker (23 במרץ 2014). "Ukraine and Crimea: what is Putin thinking?". The Guardian. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ Доктор Дугин (ברוסית). Литературная Россия. אורכב מ-המקור ב-22 באוקטובר 2012. נבדק ב-18 במרץ 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ «Континент»№ 21(83)- 22(84),2002 р.
  11. ^ 1 2 Charles Clover (5 באוקטובר 2011). "Putin's grand vision and echoes of '1984'". Financial Times. {{cite news}}: (עזרה) In Russian: Чарльз Кловер (6 באוקטובר 2011). Грандиозные планы Путина и отголоски "1984" (ברוסית). inoSMI. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Christian von Neef (14 ביולי 2014). "Jeder Westler ist ein Rassist". Der Spiegel (בגרמנית). No. 29. {{cite news}}: (עזרה) In Russian: Кристиан Нееф (16 ביולי 2014). Дугин: На Западе все расисты (ברוסית). InoSMI. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Dunlop, John B. (30 ביולי 2004). "Russia's New—and Frightening—"Ism"". Hoover Institution. נבדק ב-12 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ "The Unlikely Origins of Russia's Manifest Destiny". Foreign Policy. נבדק ב-2017-10-23.
  15. ^ Andreas Umland (15 באפריל 2008). "Will United Russia become a fascist party?". Hürriyet Daily News. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ Allensworth, Wayne (1998). The Russian Question: Nationalism, Modernization and Post-Communist Russia. Lanham, MD: Rowman and Littlefield. p. 251.
  17. ^ Дугин хочет с помощью Путина прояснить свой статус в МГУ (ברוסית). BBC Russian Service. 30 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ Иван Зуев (31 באוקטובר 2012). Александр Дугин: Уроки религии – это великая победа над русофобами (ברוסית). Nakanune.ru. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Дугин (28 בספטמבר 2012). Мы должны забрать у либералов как минимум половину медийного поля! (ברוסית). Nakanune.ru. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ James D. Heiser (במאי 2014). The American Empire Should Be Destroyed: Alexander Dugin and the Perils of Immanentized Eschatology. Repristination Press. ISBN 978-1891469435. {{cite book}}: (עזרה)
  21. ^ Megah Stack (4 בספטמבר 2008). "Russian nationalist advocates Eurasian alliance against the U.S." Los Angeles Times. California. נבדק ב-26 באוגוסט 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ RAND (2017). "Russian Views of the International Order". נבדק ב-21 בנובמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ OSF. "Eurasia Program". נבדק ב-21 בנובמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ 1 2 "Alexander Dugin: The Crazy Ideologue of the New Russian Empire". The Daily Beast. 4 בפברואר 2014. {{cite web}}: (עזרה) In Russian: Арсентий Тропаревский. Дугин: Сумасшедший гений новой Российской империи. The Internet Times (ברוסית).(הקישור אינו פעיל, October 2018)
  25. ^ Служба безопасности Украины установила лиц, которые надругались над государственной символикой Украины на горе Говерла [The Security Service of Ukraine identified persons who outraged Ukraine's state symbols on the mountain of Hoverla] (ברוסית). 20 באוקטובר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ Marlène Laruelle (3 בספטמבר 2008). "Neo-Eurasianist Alexander Dugin on the Russia–Georgia conflict". Central Asia-Caucasus Institute Analyst. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ Andreas Umland (14 ביוני 2007). "Vitrenko's flirtation with Russian "Neo-Eurasianism"". Kyiv Post (op-ed). {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ "Road to War in Georgia: The Chronicle of a Caucasian Tragedy". Der Spiegel. 25 באוגוסט 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ Alexander Dugin (8 באוגוסט 2008). "Interview" (ברוסית). Echo of Moscow. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ Ірина Біла (10 בספטמבר 2008). Можливість застосування Ющенком силового сценарію; махінації навколо землі. (Огляд преси) (באוקראינית). Radio Free Europe/Radio Liberty. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ Vincent Jauvert (3 במאי 2014). "Le Raspoutine de Poutine". Le Nouvel Observateur (בצרפתית). {{cite news}}: (עזרה) In Russian: Венсан Жовер (12 במאי 2014). Дугин — путинский Распутин (ברוסית). inoSMI. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ Кто похвалит его лучше всех [Who will praise him better than the rest]. Kommersant (ברוסית). 2007. נבדק ב-24 במרץ 2016. {{cite news}}: (עזרה) (Click the "Results" ("Результаты") button at the bottom of the page)
  33. ^ Donald N. Jensen (1 באוקטובר 2014). "Are the Kremlin Hardliners Winning?". Institute of Modern Russia. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ Dina Newman (10 ביולי 2014). "Russian nationalist thinker Dugin sees war with Ukraine". BBC News. {{cite news}}: (עזרה) In Russian: Дина Ньюман (10 ביולי 2014). Кто придумал аннексировать украинский Крым? (ברוסית). BBC Ukrainian. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ Александр Дугин (21 במאי 2014). За Ахметова грудью встала российская шестая колонна (ברוסית). Nakanune.ru. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ 1 2 Ben Hoyle (3 ביולי 2014). "Putin accused of betraying and abandoning Ukraine separatists". The Australian. {{cite news}}: (עזרה)

    "Rebel leaders in Ukraine feel 'abandoned' by Putin". The Australian. 4 ביולי 2014. {{cite news}}: (עזרה)

    Paul Sonne (4 ביולי 2014). "Russian Nationalists Feel Let Down by Kremlin". The Wall Street Journal. {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ "Ректор МГУ уволил Александра Дугина". lenta.ru. נבדק ב-29 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ Coalson, Robert (28 בינואר 2015). "New Greek Government Has Deep, Long-Standing Ties With Russian 'Fascist' Dugin". Radio Free Europe/Radio Liberty. {{cite news}}: (עזרה)
  39. ^ Shekhovtsov, Anton (28 בינואר 2015). "Aleksandr Dugin and Greece's SYRIZA Connection". The Interpreter Magazine. {{cite web}}: (עזרה)
  40. ^ Mehmet Ulusoy: "Rusya, Dugin ve‚ Türkiye'nin Avrasyacılık stratejisi" Aydınlık 5. Dezember 2004, S. 10-16
  41. ^ Jones, Sam; Hope, Kerin; Weaver, Courtney (28 בינואר 2015). "Alarm bells ring over Syriza's Russian links". Financial Times. {{cite news}}: (עזרה)
  42. ^ Татьяна Медведева (10–16 באוקטובר 2014). Александр Дугин: "Нужно бороться с "шестой колонной". Газета "Культура" (ברוסית). {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ Руслан Горевой (30 ביולי 2014). На пороге войны. Газета "Версия" (ברוסית). No. 24. {{cite news}}: (עזרה)
  44. ^ Юрій Савицький (22 בספטמבר 2014). Путін є найбільшим радикалом Росії – ізраїльський експерт (באוקראינית). Radio Free Europe/Radio Liberty. {{cite web}}: (עזרה)
  45. ^ "U.S. Department of the Treasury Ukraine-related Designations". treasury.gov. 11 במרץ 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  46. ^ "Expanded Sanctions List". pm.gc.ca. 29 ביוני 2015. אורכב מ-המקור ב-20 באוגוסט 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  47. ^ נטע בר, חשד לחיסול פוליטי ברוסיה: בתו של יועצו הקרוב של פוטין נהרגה בפיצוץ ברכבה, באתר ישראל היום, 21 באוגוסט 2022
  48. ^ R., Teitelbaum, Benjamin. Lions of the north : sounds of the new Nordic radical nationalism. New York, NY. p. 51. ISBN 9780190212599. OCLC 953576248.
  49. ^ Heidi Beirich (21 בנובמבר 2014). "White Identity Worldwide". Southern Poverty Law Center. {{cite web}}: (עזרה)

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Laurelle, Marlene. Russian Eurasianism: An Ideology of Empire. Johns Hopkins University Press. ISBN 978-1421405766.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אלכסנדר_דוגין&oldid=40015050"