שיננות

מטופל אצל שִינָנִית במהלך טיפול

שִׁינָּנוּת הוא מקצוע פרא-רפואי בתחום רפואת שיניים העוסק בהיגיינת הפה ובטיפול מונע.

מקצוע השיננות שונה ונפרד מזה של אלו העוסקים בסיוע לרופא שיניים. בדרך-כלל חל איסור על הסייעים לבוא במגע של ממש עם הפה של המטופל, למעט לשם פעולות פשוטות, כגון שאיבת רוק. בסמכותם של השיננית או השינן, לעומת זאת, לבצע פעולות רפואיות בפה של המטופלים. סייעת או סייע לרופא שיניים עובדים בהכרח בצמוד אליו, ואילו שיננים מבצעים מטלתם בנפרד, לפני או אחרי טיפול השיניים.

באנגלית נקרא המקצוע Dental hygienist, בתרגום חופשי: "מטפל היגייני של השיניים".

העוסקים בשיננות מבצעים פעולות טיפול ראשוני ברפואת שיניים, ביניהם:

• בחינת הנתונים הבריאותיים של המטופל.
• בדיקה יסודית של השיניים, כל חלל הפה וסביבתו החיצונית.
• בדיקת כיסים לחניכיים.
• החדרת חומר לשחרור מושהה כטיפול משלים למחלות חניכיים.
• ייעוץ ראשוני במניעה ובהפסקת עישון.
• ביצוע צילומי רנטגן.
• ייעוץ בנושא תזונה נכונה למניעת עששת.
• הסרת אבנית, כתמים ומשקעים (קשים ורכים) מעל ומתחת לחניכיים.
• סיוע במניעת עששת על ידי מתן פלואוריד ואיטום חריצים בשיניים.
• ליטוש שחזורים (סתימות).
• הסרת תחבושות לאחר ניתוחי חניכיים והורדת תפרים.
• תכנון וביצוע פרויקטים בקהילה בנושא רפואת שיניים מונעת, כגון בבתי ספר ובגנים, בבתי אבות ובקרב אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים.
• סיוע בהקניית הרגלים נכונים לשמירה יומיומית על בריאות הפה והשיניים, באמצעות הדרכה אישית.

בישראל

פרק זה טעון עדכון. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לעדכן אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא סטטיסטיקות מגדריות לא מעודכנות.

בישראל, עיסוק במקצוע השיננות כפוף לתקנות רופאי השיניים (שיננניות)- 1978. לפי החוק, העיסוק במקצוע מותר לאחר קבלת רישיון, אותו זכאים לקבל מי שעומד במצטבר בדרישות הבאות: (1) גילם עולה על 18 שנה (2) סיימו קורס שינניות ועמדו במבחן ממשלתי או בעל דיפלומה שהוכרה על ידי משרד הבריאות.

בהתאם לחוק (ראה קישורים חיצוניים) הפעולות המותרות בישראל לביצוע על ידי שיננית כוללות:

(1) ניקוי וצחצוח שיניים;

(2) הסרת אבנית ומשקעים אחרים מהשיניים;

(3) הסרת עודפי מלט משטחים כותרתיים של שיניים;

(4) ליטוש שטחים כותרתיים של שיניים;

(5) לקיחת מיטבעים לתבניות לימוד;

(6) (נמחקה)

(7) הסרת תפרים ותחבושות בפה;

(8) שימוש בתכשירים למניעת עששת בדרך של מריחתם בפה;

(8א) שימוש בתכשירים מתכלים לשחרור מושהה, בטיפול במחלות חניכיים, על פי מרשם חתום ביד מורשה לריפוי שיניים;

(9) שימוש בתכשירי הרדמה מקומית טופיקליים בדרך של מריחתם בפה;

(10) מתן ייעוץ, הדרכה וחינוך לבריאות השן ולגיהות הפה והשיניים;

(11) בדיקת הפה לצורך הפעולות האמורות

שינניות נדרשות, לפי חוק, לעבוד במרפאה ציבורית, או מרפאה של תאגיד או מרפאת שיניים מורשית.

איגוד השיננות הישראלי הביא לשינוי התקנות כך ששיננית תוכל לעבוד ללא נוכחות פיזית של רופא שיניים במרפאה. הצעד הבא של האיגוד לקידום המקצוע הוא אקדמיזציה - תואר אקדמי בשיננות כמקובל במדינות אחרות בעולם. כיום, מקצוע השיננות נלמד בארבעה מוסדות בארץ: באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת תל אביב, במכללה למדעי הבריאות וההתנהגות ברמת גן ובמכון ללימודי המשך בחיפה. משך הלימודים כ-2,000 שעות לימוד. בסיום הלימודים מתקיימים מבחנים בכתב, מבחן מעשי ומבחן בעל פה מטעם משרד הבריאות. לאחר קבלת הרישיון ניתן לעסוק במקצוע. תעודת המקצוע המוענקת בתום הלימודים, אינה נחשבת לתואר אקדמי.

במקצוע זה קיימת דומיננטיות כמעט מוחלטת של נשים, ולכן כמעט ולא מוּכּרת בישראל צורת הזכר של המקצוע - שִינָן. ארגון העובדים של העוסקים בשיננוּת בישראל נקרא "איגוד השיננות הישראלי (אש"י)". לפי נתוני האיגוד בשנת 2013 פעלו בישראל כ-1,200 שינניות, לעומת שני שיננים בלבד.

לימודי שיננות

לימודי השיננות נמשכים שנתיים וכוללים לימודים עיוניים במדעי היסוד, מדעים ורפואת שיניים קלינית וקורסים מורחבים בגהות הפה, פריודונטיה, רפואת שיניים קהילתית וגילוי מוקדם של פתולוגיות בפה. כמו כן כוללים הלימודים התנסות והכשרה מעשית והתנסות בהדרכה קהילתית.  

קישורים חיצוניים

• איגוד השיננות הישראלי
• תקנות רופאי שיניים (שינניות), תשל"ח-1978