קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג

קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג
**Crosby, Stills, Nash & Young**
	הלהקה בהופעה משנת 1970. משמאל לימין: יאנג, קרוסבי, נאש וסטילס
	הלהקה בהופעה משנת 1970. משמאל לימין: יאנג, קרוסבי, נאש וסטילס
מקום הקמה	לוס אנג'לס
תקופת הפעילות	1968–1970; 1973–1974; 1976
סוגה	רוק, פולק רוק
חברת תקליטים	אטלנטיק רקורדס, רפרייז רקורדס
פרסים והוקרה	פרס גראמי לתגלית השנה (1970); כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד ;
	www.csny.com
	פרופיל ב-IMDb
חברים
	דייוויד קרוסבי; סטיבן סטילס; גרהאם נאש; ניל יאנג

קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג היא סופרגרופ אשר כלל את דייוויד קרוסבי, סטיבן סטילס, גרהאם נאש, וניל יאנג (לסירוגין).^[1] הלהקה התפרסמה בזכות ההרמוניות המוזיקליות המורכבות שבאו לידי ביטוי בשיריהם, כמו גם בשל סכסוכים מתוקשרים על רקע אישי בין החברים ובמעורבותם הפוליטית. ללהקה הייתה השפעה רבה על התפתחות סגנון הפולק רוק במוזיקה האמריקאית, ולראיה, כל ארבעת חברי הלהקה זכו להיכנס להיכל התהילה של הרוק אנד רול^[2].

היסטוריה

הקמת הלהקה

עוד בטרם הקמתה, הופיעו כל אחד מחברי הלהקה, בהרכבים בולטים אחרים. דייוויד קרוסבי היה הסולן של להקת הבירדס, סטפן סטילס היה חבר בלהקת באפלו ספרינגפילד (שכללה גם את ניל יאנג) וגרהאם נאש היה הסולן של להקת ההוליס.

בשל סכסוכים פנימיים בין חברי ההרכב, עזב קרוסבי את הלהקה לקראת סוף 1967.^[3] ב-1968 התפרקה להקת הבאפלו ספרינגפילד. בעקבות כך מצאו את עצמם קרוסבי וסטילס ללא הרכב, והם החלו להיפגש לעיתים קרובות ולנגן יחד. אחד מן המפגשים הוביל לכתיבת השיר "Wooden Ships" אשר נחשב לאחד מהשירים המפורסמים של הלהקה. נאש וקרוסבי הכירו במהלך מסע ההופעות של הבירדס בבריטניה בשנת 1968. נאש החל לנגן יחד עם קרוסבי וסטילס לאחר שעזב את להקת ההוליס.

הלהקה (ללא יאנג) ניגנה לראשונה ביחד במהלך מסיבה שערכה הזמרת ג'וני מיטשל בשנת 1968.^[4] את השיר "You Don't Have To Cry" כתב נאש.

לאחר שלא הצליחו להשיג חוזה הקלטות עם חברת אפל רקורדס (שבה הייתה חתומה, בין היתר, להקת הביטלס), הצליחה הלהקה להשיג חוזה הקלטות ראשון עם חברת אטלנטיק רקורדס. אהמט ארטגון, נשיא החברה, היה מעריץ של להקת באפלו ספרינגפילד, בה היה חבר סטילס.^[5]

בעקבות הניסיון המר ובסכסוכים שחוו חברי הלהקה בהרכבים הקודמים שלהם, הם החליטו לא להיות כבולים במבנה סטנדרטי של להקה. לדוגמה - הם קבעו כי שמות המשפחה של החברים יכללו בשם הלהקה, דבר שיסמל את עצמאותם של החברים בה וכי הלהקה תפורק במקרה של עזיבת אחד מחבריה.

את הלהקה ניהלו אליוט רוברטס ודייוויד גפן, כאשר גפן היה אחראי על הצד העסקי בעוד רוברטס התמקד יותר בענייני היום יום ופעל לשמירה על יחסים תקינים ומניעת סכסוכים בין חברי הלהקה.^[6]

אלבום ראשון והצלחה ראשונית

האלבום הראשון של הלהקה בשם Crosby, Stills & Nash יצא במאי 1969. האלבום שביטא במידה רבה את רוח התקופה זכה להצלחה מסחרית, וכלל סינגלים מצליחים דוגמת “Suite: Judy Blue Eyes” (אשר נכתב על ג'ודי קולינס, חברתו דאז של סטילס), וכן "Marrakesh Express", ו-"Wooden Ships", אשר כיכבו במצעדים האמריקאים וזכו להשמעות רבות בתחנות הרדיו.

לקראת סיבוב ההופעות הארוך שתוכנן לקיץ 1969, עלה הצורך בצירוף חבר נוסף ללהקה. בתחילה, ניסתה הלהקה לצרף את סטיב וינווד, אך הוא כבר הצטרף ללהקה החדשה בליינד פייט.^[7] אהמט ארטגון הציע לצרף ללהקה את ניל יאנג, חברו של סטילס ללהקת הבאפלו ספרינגפילד שכבר אז החל לבסס לעצמו שם של אמן סולו בולט. אליוט רוברטס, מנהל הלהקה היה גם מנהלו של יאנג.

בתחילה, סטילס ונאש לא תמכו ברעיון, סטילס בשל עברם המשותף בלהקת באפלו ספרינגפילדס, ונאש בשל חוסר ההיכרות עם יאנג. עם זאת לאחר מספר מפגשים הוחלט לצרף את יאנג כחבר רביעי בלהקה. החוזה עליו חתם יאנג איפשר לו לפעול במקביל עם הלהקה ועם להקתו השנייה - קרייזי הורס.

באותה שנה צורף ללהקה גם גרג ריבס, אשר החליף את נגן הבס ברוס פאלמר אשר עזב את ההרכב, בעיקר בשל סכסוכים פנימיים.^[8]

לאחר צירוף החברים החדשים, ובעקבות הצלחת אלבומם הראשון, יצאה הלהקה בקיץ 1969 לסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית. הופעת הבכורה של הלהקה התקיימה ב-16 באוגוסט 1969 בתיאטרון האודיטוריום בשיקגו (כאשר חברתם ג'וני מיטשל נבחרה לבצע את מופע החימום).

הופעתה השנייה של הלהקה, אשר נערכה באותו חודש, במסגרת פסטיבל וודסטוק, תרמה רבות לעלייה הניכרת בפופולריות של הלהקה. ב-1970 הוציאה הלהקה גרסת כיסוי לשיר "Woodstock" שנכתב על ידי ג'וני מיטשל, ואשר זכה להצלחה רבה.

האלבום השני ופירוק ראשון

במרץ 1970 יצא אלבום האולפן השני של הלהקה בשם "Deja Vu", שהיה האלבום הראשון שיצא מאז הצטרפותו של ניל יאנג. בדומה לקודמו, זכה האלבום להצלחה מסחרית, ונחשב למצליח ביותר של הלהקה. בין שירי האלבום היה "Almost Cut My Hair".

באפריל 1970, סולק גרג ריבס מהלהקה לאחר סכסוך עם סטיבן סטילס. הוא הוחלף על ידי קלווין סמואלס.^[9]

בעקבות הצלחת האלבום, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות נוסף, שבמהלכו התעוררה מתיחות רבה בין חברי ההרכב, אשר הובילה בסופו של דבר לפירוקה בקיץ 1970.

לאחר פירוק הלהקה, יצא אלבום ההופעה הכפול של הלהקה בשם "Four Way Street", אשר כלל ביצועים מהופעות הלהקה במסגרת סיבוב ההופעות של 1970. במקביל החלו חברי הלהקה לקדם את קריירות הסולו שלהם.

האיחוד

בשנת 1974, התאחדה הלהקה ויצאה לסיבוב הופעות נוסף. אשר במהלכו יצא אלבום האוסף "So Far", אשר כלל בין היתר את השיר "Ohio", אותו כתב ניל יאנג בעקבות הטבח בקנט סטייט, בו נהרגו ארבעה סטודנטים מאוניברסיטת קנט סטייט שבאוהיו מירי אנשי המשמר הלאומי במהלך הפגנות המחאה נגד הלחימה בווייטנאם.

סיבוב ההופעות היה הסיבוב הראשון של הלהקה שנערך כולו באצטדיונים פתוחים.

האלבום השלישי והרביעי וחזרה לשלישייה המקורית

בשנת 1977, הוציאה הלהקה (ללא ניל יאנג) את אלבומם השלישי "CSN". גם אלבום זה זכה להצלחה מסחרית (עם זאת פחותה מהצלחת האלבומים הקודמים של ההרכב).

בדומה לאלבומים הקודמים, גם אלבום זה לווה בסיבוב הופעות של הלהקה בשנים 1977–1978.

לאחר חזרתם של הלהקה מסיבוב ההופעות, החלו להיווצר סכסוכים בין חברי הלהקה, וזאת בין היתר בשל התמכרותו של קרוסבי לקוקאין, אשר מנעה ממנו להשתתף באלבום " Earth & Sky" אשר יצא בשנת 1980 כאלבום סולו, בהשתתפות גראהם נאש בלבד.^[10]

עוד באותה שנה החלו סטילס ונאש לעבוד על אלבום אולפן חדש ללהקה. השניים שוכנעו על ידי נשיא חברת אטלנטיק לצרף להקלטות את קרוסבי, אשר עדיין היה נתון בבעיות סמים. האלבום "Daylight Again" יצא בשנת 1982, וכלל מספר להיטים כדוגמת “Southern Cross”.

לאחר יציאת האלבום, המשיכה הלהקה להופיע עד למעצרו של קרוסבי בטקסס במאי 1985 בגין שימוש בסמים.^[11] עד שנת 1988, המשיך קרוסבי לצאת ולהיכנס למעצר.

האלבום החמישי

בשנת 1988, לאחר שיצא קרוסבי מהכלא, התאחדה הלהקה (כולל ניל יאנג) להוצאת אלבום האולפן החמישי "American Dream". בניגוד לאלבומים הקודמים, זכה האלבום לביקורת פושרות מצד המבקרים. בעקבות כך, סירב יאנג להצטרף למסע ההופעות שליווה את יציאת האלבום.

שנות ה-90

בתחילת-אמצע שנות ה-90, הוציאה הלהקה שני אלבומי אולפן נוספים. את "Live It Up" בשנת 1990 ואת "After The Storm" בשנת 1994. בשני האלבומים, אשר כשלו באופן יחסי מבחינה מסחרית, לא היה שותף יאנג.

היכל התהילה

בשנת 1997, נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוקנרול. בעקבות הכרה זו עשתה הלהקה היסטוריה כלהקה הראשונה שבה כל חבריה נכנסו להיכל התהילה פעמיים, פעם אחת במסגרת הלהקה ופעם אחת במסגרת ההרכבים הקודמים של חברי הלהקה: קרוסבי כחלק מלהקת הבירדס (1991), סטילס כחלק מלהקת הבאפלו ספרינגפילד (1997), נאש כחלק מההוליז (2010). יאנג הוכר פעמיים אף הוא, פעם אחת בשל קריירת הסולו שלו (1995) ופעם נוספת כחבר בבאפלו ספרינגפילד.

אלבום האולפן האחרון

לקראת סוף שנות ה-90, מצאה עצמה הלהקה ללא חברת תקליטים, והם נדרשו לממן את הוצאות ההקלטה וההפקה בעצמם. אלבומם האחרון לעשור זה "Looking Forward", אשר יצא בשנת 1999, הופק על ידי חברת ההקלטות של ניל יאנג (שאף השתתף באלבום).

מעורבות פוליטית

הלהקה הייתה ידועה במעורבותה הפוליטית, בין היתר במחאה שהביעו חברי הלהקה בשיריהם כנגד מלחמת וייטנאם. הלהקה הקליטה שני שירים כתגובה לאירועים פוליטיים אשר התרחשו במהלך שנות השישים והשבעים. הראשון היה "Chicago", אשר נכתב בשנת 1971 על ידי גראהם נאש (והופיע באלבום הסולו שלו מאותה שנה "Songs for Beginners"), בו מתוארת פרשה בה הורשעו שבעה פעילים חברתיים בשל תפקידים בהפגנות שהתרחשו במהלך כנס של המפלגה הדמוקרטית בשיקגו בשנת 1968.

השיר השני הוא "Ohio", אשר נכתב על ידי ניל יאנג בשנת 1970, כתגובה למותם של ארבעה סטודנטים באוניברסיטת קנט סטייט, במסגרת הפגנה שהתקיימה במקום נגד המלחמה בווייטנאם. השיר מאופיין בביקורת קשה כנגד הנשיא ניקסון, אשר מוזכר במפורש במהלך השיר מספר פעמים בשמו.

דיסקוגרפיה

אלבומי אולפן

#	שם האלבום	שנת יציאה	הערות
1	Crosby, Stills & Nash	1969
2	Déjà Vu	1970	כולל יאנג
3	CSN	1977
4	Daylight Again	1982
5	American Dream	1988	כולל יאנג
6	Live It Up	1990
7	After the Storm	1994
8	Looking Forward	1999	כולל יאנג

אלבומי הופעה

#	שם האלבום	שנת יציאה
1	4Way Street	1971
2	Allies	1983
3	Déjà Vu Live	2008
4	CSN 2012	2012
5	CSNY 1974	2014

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג
קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, באתר ספוטיפיי
קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, באתר Last.fm (באנגלית)
קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, באתר AllMusic (באנגלית)
קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, באתר MusicBrainz (באנגלית)
קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, באתר דיזר
קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, באתר Discogs (באנגלית)
קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, באתר Genius
בועז כהן, "המארז החדש של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג הוא מסע אל העבר" (אורכב 03.03.2016 בארכיון Wayback Machine), באתר מעריב, 29 ביולי 2014.
קרוסבי סטילס נאש ויאנג, באתר MOOMA.
50 שנה לאלבום הבכורה של קרוסבי, סטילס ונאש. תוכנית מיוחדת בכאן 88 עם גיל מטוס ואורי ב"ש

הערות שוליים

^ ניל יאנג היה שותף רק בחלק מאלבומי הלהקה (ראה הערות בפסקה אודות אלבומי הלהקה)
^ "The Rock and Roll Hall of Fame and Museum". Rockhall.com. 2013-04-15. Retrieved 2015-08-24.
^ Zimmer, Dave, and Diltz, Henry. Crosby Stills & Nash: The Authorized Biography (First edition), St. Martin’s Press, 1984. ISBN 0-312-17660-0, p. 54
^ Zimmer and Diltz, p. 72-3
^ Crosby, David, and Gottlieb, Carl. Long Time Gone (First edition), Doubleday, 1988. ISBN 0-385-24530-0, p. 144
^ Zimmer and Diltz, p. 79
^ Zimmer and Diltz, p. 92
^ Zimmer and Diltz, p. 94
^ Zimmer & Diltz. Crosby, Stills & Nash: The Authorized Biography. p. 124.
^ Crosby and Gottlieb, p. 314
^ Crosby and Gottlieb, pp. 438-9

[1] ניל יאנג היה שותף רק בחלק מאלבומי הלהקה (ראה הערות בפסקה אודות אלבומי הלהקה)

[2] "The Rock and Roll Hall of Fame and Museum". Rockhall.com. 2013-04-15. Retrieved 2015-08-24.

[3] Zimmer, Dave, and Diltz, Henry. Crosby Stills & Nash: The Authorized Biography (First edition), St. Martin’s Press, 1984. ISBN 0-312-17660-0, p. 54

[4] Zimmer and Diltz, p. 72-3

[5] Crosby, David, and Gottlieb, Carl. Long Time Gone (First edition), Doubleday, 1988. ISBN 0-385-24530-0, p. 144

[6] Zimmer and Diltz, p. 79

[7] Zimmer and Diltz, p. 92

[8] Zimmer and Diltz, p. 94

[9] Zimmer & Diltz. Crosby, Stills & Nash: The Authorized Biography. p. 124.

[10] Crosby and Gottlieb, p. 314

[11] Crosby and Gottlieb, pp. 438-9

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

פרס גראמי לתגלית השנה
1980−1960	בובי דארין (1960) • בוב ניוהארט (1961) • פיטר נרו (1962) • רוברט גולט (1963) • סווינגל סינגרס (1964) • הביטלס (1965) • טום ג'ונס (1966) • ללא זוכה (1967) • בובי ג'נטרי (1968) • חוזה פליסיאנו (1969) • קרוסבי, סטילס ונאש (1970) • הקרפנטרז (1971) • קרלי סיימון (1972) • אמריקה (1973) • בט מידלר (1974) • מרווין האמליש (1975) • נטלי קול (1976) • סטארלנד ווקל בנד (1977) • דבי בון (1978) • א טייסט אוף האני (1979) • ריקי לי ג'ונס (1980)
2000−1981	כריסטופר קרוס (1981) • שינה איסטון (1982) • Men at Work (1983) • מועדון תרבות (1984) • סינדי לאופר (1985) • שאדיי (1986) • ברוס הורנסבי והריינג' (1987) • ג'ודי וואטלי (1988) • טרייסי צ'פמן (1989) • ~~מילי ונילי~~ (בוטל) (1990) • מריה קארי (1991) • מארק קון (1992) • Arrested Development (1993) • טוני ברקסטון (1994) • שריל קרואו (1995) • Hootie & the Blowfish (1996) • ליאן ריימס (1997) • פולה קול (1998) • לורן היל (1999) • כריסטינה אגילרה (2000)
2020−2001	שלבי ליני (2001) • אלישה קיז (2002) • נורה ג'ונס (2003) • אוונסנס (2004) • מארון 5 (2005) • ג'ון לג'נד (2006) • קארי אנדרווד (2007) • איימי ויינהאוס (2008) • אדל (2009) • זאק בראון בנד (2010) • אספרנסה ספולדינג (2011) • בון איבר (2012) • פאן (2013) • מאקלמור וראיין לואיס (2014) • סם סמית' (2015) • מייגן טריינור (2016) • צ'אנס הראפר (2017) • אלסיה קארה (2018) • דואה ליפה (2019) • בילי אייליש (2020)
2021 ואילך	מייגן די סטליון (2021) • אוליביה רודריגו (2022) • סמארה ג'וי (2023) • ויקטוריה מונה (2024)