קרב ים ביסמרק
 | ||||||||||||||||||
| מפציץ האבוק בתקיפה נמוכה על סוחרת יפנית | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 2 במרץ 1943 – 4 במרץ 1943 (3 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ים ביסמרק | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
7°15′S 148°15′E / 7.25°S 148.25°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לבעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב ים ביסמרק היה קרב ימי בין הצי הקיסרי היפני וצי בעלות הברית שהתחולל בין 2 ל-4 במרץ 1943, בים ביסמרק שבמערב האוקיינוס השקט. במהלך הקרב תקפו מטוסי בעלות הברית שיירה יפנית שהובילה חיילים ללָאֶה, גינאה החדשה. מרבית השיירה טובעה ועמה חיילים יפנים רבים.
בדצמבר 1942 פיתחה המפקדה הכללית הקיסרית תוכנית לחיזק מאחזים היפניים בדרום מערב האוקיינוס השקט על ידי שליחת כ-6,900 חיילים מרבאול ללאה.[2] למרות הסיכונים שהיו כרוכים בתוכנית זו אישרה המפקדה הכללית את התוכנית וב-28 בפברואר 1943 יצאה מרבאול השיירה.
מפענחי הצפנים של בעלות הברית במלבורן ובוושינגטון למדו על ההכנות להפלגה, על יעד ועל תאריך היציאה של השיירה, וכך היו מטוסי בעלות הברית מוכנים לביאת השיירה, איתרו ותקפו אותה ב-4-2 במרץ 1943. כל שמונה ספינות התובלה וארבע מהמשחתות המלוות טובעו, ומתוך כ-6,900 החיילים שיצאו הגיעו ללאה כ-1,200 בלבד. 2,700 חיילים נוספים נמשו מהמים בידי המשחתות וצוללות ושבו לרבאול. לאחר קרב ים ביסמרק לא ניסו היפנים לשלוח חיילים ללאה פעם נוספת.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]התוכנית היפנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדצמבר 1942 החליטה המפקדה הכללית הקיסרית לתגבר את עמדותיה בדרום מערב האוקיינוס השקט. לשם כך פיתחו תוכנית ששלחה לגוודלקנל את הדיוויזיה ה-20 מקוריאה ואת הדיוויזיה ה-41 מסין. לאחר ההחלטה היפנית לסגת מגוודלקנל נשלחו שתי הדיוויזיות לגינאה החדשה, שם נחתו בינואר ובפברואר 1943.
מפקד הארמייה השמינית, לוטננט גנרל היטושי איממורה, ומפקד צי אזור דרום מזרח, תת-אדמירל ג'וניצ'י מיקווה, הגו תוכנית שקראה להעברת מפקדת הארמייה ה-18 (שפעלה תחת הארמייה השמינית) ואת הדיוויזיות ה-51 וה-20 מרבאול ללאה. ביצוע תוכנית זו היה כרוך בסיכון בשל נוכחות כוחות האוויר של בעלות הברית באזור, אך היה חוסך לחיילים היפנים צעדה לאורך 230 קילומטרים על פני תנאי שטח קשים כגון ביצות, הרים וג'ונגל עבות.
בינואר נשלח רגימנט הרגלים ה-102, תחת פיקודו של מייג'ור גנרל טורו אוקאבה, ללאה. שיירה זו הפליגה לאורך החוף הדרומי של בריטניה החדשה, ומכיוון שהייתה קרובה לבסיסי האוויר היפנים באי ניתן היה לספק לה הגנה אווירית. עם זאת, הקרבה לבסיסים אלה איפשרה גם לטייסי בעלות הברית לתקוף גם את השיירה וגם את הבסיסים. רגימנט זה הצליח לנחות בלאה ומשם המשיך לוואו, שם נחל תבוסה כנגד חיילי בעלות הברית. השיירה שיצאה בפברואר הפליגה בנתיב אחר, הפעם צפונית לבריטניה החדשה, מתוך כוונה להטעות את בעלות הברית לחשוב שהשיירה מפליגה לעיר מדנג שבצפון גינאה החדשה.
ב-28 בפברואר יצאה השיירה מרבאול. השיירה הכילה שמונה משחתות (טוקיטסוקאזה, יוקיקאזה, שירָיוּקי, אראשיאו, אסאשיאו, אסגומו, שיקינאמי ואורנאמי) ושמונה ספינות תובלה בחיפוי מאה מטוסי קרב.
מודיעין בעלות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעלות הברית החלו לזהות סימנים להכנות לשיירה חדשה, ומפקד כוחות האוויר של בעלות הברית בדרום מערב האוקיינוס השקט, לוטננט גנרל ג'ורג' קני, הורה על הגברת הסיורים מעל רבאול. ב-14 בפברואר הראו תצלומי אוויר 79 כלי שיט בנמל, בהם 45 אוניות סוחר וספינות תובלה, ואלה העידו בבירור על התארגנות שיירה חדשה. ב-8 בפברואר ירטו מפענחי הצפנים של בעלות הברית במלבורן ובוושינגטון די. סי מסרים של הצי היפני ולאחר שמונה ימים הצליחו לתרגם אותם. המסרים הכילו מידע על כוונות היפנים, ועל כך שמספר משחתות ושש ספינות תובלה עתידות להגיע ללאה ב-5 במרץ.
מידע זה נמסר לקני על ידי המפקד העליון של כוחות הברית בדרום מערב האוקיינוס השקט גנרל דאגלס מקארתור במשרדו ב-25 בפברואר. התוכנית להנחתת 6,900 חיילים יפנים באזור לאה הדאיגה את מקארתור שכן פעולה כזאת עשויה לסכל את התוכנית לכיבוש האזור של בעלות הברית. קני מסר את המידע על השיירה למפקד הכוח הקדמי של הכוח האווירי החמישי בגינאה החדשה, בריגדיר גנרל אניס וייטהד, והזהיר אותו מפני התקפות ריכוך יפניות לפני יציאת השיירה. חלק מהמפציצים של בעלות הברית עברו הסבות שהתאימו אותם לתקיפת שיירות כגון התקנת מקלעי 0.5 אינץ'. טייסי המפציצים פיתחו שיטת תקיפה לה קראו "הפצצת דילוג," לפיה טסים המטוסים לכיוון מטרתם בגובה כמה עשרות מטרים מעל פני הים, ולאחר שחרור הפצצות הן ינתזו על פני המים ויתפוצצו על דופן המטרה, מתחתיה או מעליה.[2]
הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
השיירה עזבה את רבאול והתקדמה במהירות 7 קשרים, והצליחה להימנע מגילוי במשך מספר ימים תודות לשתי סופות טרופיות שהכו בים שלמה ובים ביסמרק. ב-1 במרץ, בשעה 15:00, איתר מפציץ B-24 ליברייטור את השיירה, אך שמונה מפציצי B-17 מבצר מעופף שנשלחו ליירטה לא הצליחו לאתר אותה.[3]
עם שחר, 2 במרץ, תקפו שישה מטוסי A-2 האבוק של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי את אזור לאה במטרה להפחית מיעילות ההגנה היפנית באזור. בשעה 10:00 איתר מטוס ליברטור נוסף את השיירה ושמונה מטוסי B-17 נוספים המריאו כדי לתקוף אותה, ושעה לאחר מכן המריאו עשרים מטוסים נוספים. הטייסים איתרו את השיירה ותקפו אותה. עד הצהריים טובעה ספינת התובלה "קיוקוסיי מארו" ו"טֶייוֹ מארו" ו"נוג'ימה" ניזוקו.[4] המשחתות יוקיקאזה ואסגומו אספו 950 ניצולים מקיוקוסיי מארו, ומכיוון שהיו המשחתות המהירות בכוח הפליגו לבדן ללאה שם הנחיתו את החיילים. במהלך הלילה עקב אחר השיירה מטוס ימי מדגם PBY קטלינה.
ב-3 במרץ חלפה השיירה בטווח התקיפה האווירי מהבסיס במפרץ מילן, ושמונה מפציצי טורפדו מדגם בריסטול בופורט יצאו לתקוף אותה. בשל תנאי מזג אוויר איתרו רק שניים מהמפציצים את השיירה ולא הצליחו לפגוע בה. לאחר שהקיפה השיירה את חצי האי הואון התבהר מזג האוויר ותשעים מטוסים המריאו לקראתה מפורט מורסבי. באותה עת המריאו 22 מטוסים אוסטרלים ומטרתם הייתה הבסיס האווירי היפני בלאה. בשעה 10:00 תקפו 13 מפציצי B-17 את השיירה וגרמו לה להתפזר. לאחר מכן התקרבו לשיירה שלושה עשר מטוסי קרב שהתחזו למפציצי טורפדו נוספים על ידי טיסה בגובה נמוך. על מנת לקבל את פני מפציצי הטורפדו פנו הספינות לקראת התוקפים, ובכך איפשרו למטוסי הקרב לירות מטווח קרוב על סיפון הספינות ולפגוע בגשר, בתותחי הנ"מ ובאנשי הצוות. מיד לאחר מכן תקפו את הספינות היפניות 31 מפציצים אמריקאים.
שיריוקי נפגעה ראשונה בהתקפה. פצצה שפגעה במחסן תחמושת גרמה לפיצוץ אדיר שניתק את ירכתי האונייה משאר הגוף והביא לשקיעתה. אנשי צוותה נאספו על ידי שיקינאמי. המשחתת טוקיטסוקאזה נפגעה קשות ושקעה מאוחר יותר, בעוד אנשי צוותה נאספו על ידי יוקיקאזה. המשחתת אראשיו נפגעה גם כן והתנגשה בספינת התובלה נוג'ימה. שתי הספינות ננטשו מאוחר יותר לאחר שיצאו מכלל פעולה.[5] ארבעה עשר מפציצי B-25 שבו לשיירה אחרי הצהריים וטענו לשבע עשרה פגיעות נוספות. בשלב זה טובע שליש מהשיירה, או שהיה בתהליכי שקיעה. לאחר שכילו המפציצים את תחמושתם הצטרפו מספר מטוסי האבוק אמריקאים למתקפה, וטענו לחמש פגיעות. במהלך ההפצצות סיפקו 28 מטוסי P-38 לייטנינג חיפוי למפציצים מפני מטוסי A6M זירו יפניים, ורשמו 20 הפלות, לעומת אובדן שלושה מטוסים משלהם.[5]
כל שבע ספינות התובלה נפגעו, ורובן בערו או שקעו כמאה קילומטרים מהיבשה, יחד עם המשחתות שיריוקי, טוקיטסוקאזה ואראשיו. שאר המשחתות אספו ניצולים ושבו לרבאול. במהלך אותו לילה תקפו עשר ספינות טורפדו אמריקאיות את השיירה. בשעות המוקדמות של 4 במרץ ניזוקה ספינת התובלה "אויגאווה מארו" מפגיעת טורפדו ושקעה. בבוקר פגעה במשחתת אסשיו פצצה במשקל 230 קילוגרם בזמן שאספה ניצולים מארשיו והיא טובעה.
המשחתות היפניות שבו לרבאול כשעל סיפוניהן כ-2,700 ניצולים. על פי פקודתו של קני, תקפו אוניות ומטוסי בעלות הברית את סירות ההצלה ואת הניצולים היפניים כדי למנוע מהם להגיע ללאה. פקודה זו הפרה את אמנת האג משנת 1907, שאסרה על תקיפת ניצולי אוניות טבועות, ולכן נחשבת פשע מלחמה. בימים הבאים אספו צוללות יפניות ניצולים נוספים.
תוצאות הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]היפנים נחלו בקרב תבוסה קשה. מתוך 6,900 החיילים שיצאו למסע רק כ-1,200 הגיעו ללאה. 2,700 חיילים נוספים ניצלו בידי משחתות וצוללות ושבו לרבאול. בסך הכל נהרגו או טבעו כ-2,890 חיילים יפנים.[1] בעלות הברית איבדו 13 אנשי צוות אוויר ושמונה נפצעו.
לאחר התבוסה טס ראש מטהו של איממורה למפקדה הקיסרית בטוקיו ודיווח על תוצאות הקרב. לפיכך הוחלט לוותר על כל ניסיונות נוספים לתגבור הכוחות בלאה באמצעות ספינות, ומרגע זה ואילך נשלחה תגבורת בצוללות או על גבי ארבות מאיים סמוכים.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Kreis, John F. Piercing the Fog: Intelligence and Army Air Forces Operations in World War II. DIANE Publishing, 1996. ISBN 9781428914056.
- Morison, Samuel Eliot. Breaking the Bismarcks Barrier. Little Brown and Company, 1958. ISBN 0785813071
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דאגלס גיליסון, Volume I – Royal Australian Air Force, 1939–1942, אתר מורשת המלחמה האוסטרלי.
- דאגלס מקארתור, Reports of General MacArthur - Volume II, המרכז להיסטוריה צבאית של צבא ארצות הברית.
- ווסלי פרנק קרייבן וג'יימס לי קייט, Chapter V Battle of the Bismarck Sea.
