ארטל האמנים
ארטל האמנים של סנקט פטרסבורג (Artel of Artists) הייתה אגודה שיתופית (ארטל) בראשות אמנים רוסים בשנים 1863–1871. היא נוסדה בסנקט פטרסבורג ביוזמתו של איוואן קראמסקוי בעקבות מרד ארבעה עשר סטודנטים באקדמיה לאמנויות סנקט פטרבורג (אנ').
היווצרות ושגשוג
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-9 בנובמבר 1863, 14 סטודנטים מהשורה הראשונה באקדמיה הקיסרית לאמנויות (אנ') ערכו מחאה נגד החלטת האקדמיה להגיש רק יצירות אמנות מהמיתולוגיה הסקנדינבית בתחרות על מדליית הזהב הגדולה של האקדמיה, שנערכה לרגל 100 שנה לאקדמיה של אמנויות. העזיבה של האמנים נכנסה להיסטוריה כ"מרד הארבעה עשר", העמידה את משתתפיה במצב כלכלי קשה. [1]
לאחר שעזבו את האקדמיה לאמנויות, פינו האמנים את בתי המלאכה שלהם באקדמיה, ששימשו לא רק לעבודה, אלא גם למגורים.[2] כתוצאה מכך התאחדו משתתפי ה"מרד" לקומונת פועלים[3].[3]
הרעיון של הקמת הארטל נוצר על ידי איוואן קראמסקוי, שהפך למנהל העבודה של הארטל ונשאר מנהיגו עד להתפרקותו.
עובדי ארטל שכרו דירה בוסילייבסקי (אי), שם היו לא רק חדרים למגורים אלא גם שלוש סדנאות אמנות גדולות, שבכל אחת מהן יכלו לעבוד כמה אנשים בו-זמנית. יחד עם קראמסקוי, היו עוד חמישה אמנים שהתיישבו בדירה משותפת: בוגדן וניג (אנ'), אלכסנדר גריגורייב (רו'), פירס ז'ורלב (אנ'), אלכסיי קורז'וקין וניקולאי שוסטוב. שאר חברי הארטל דוגמת מיכאיל פסקוב התגוררו בדירות פרטיות.
ב-9 ביוני 1865 אושר התקנון הרשמי של הארטל, לפיה על חברי הארטל לשלם 10% מכל עבודה שנמכרה באופן עצמאי ו-25% מהעבודה המבוצעת במשותף.[3]
הראשון לעזוב את הארטל היה אלכסנדר ליטובצ'נקו, שסירב להוציא כסף כדי לפרסם פרסומות בעיתון ודומוסטי סנקט פטרבורג. האמן השני שעזב את הארטל היה קונסטנטין מקובסקי ששכר סטודיו משלו בכיכר הארמון כיוון שכבר הרוויח הרבה כסף מציוריו. חלק מעובדי הארטל שנשארו נמנעו לעיתים קרובות מלתרום כסף לקרן הכללית מהעבודות שנמכרו באופן עצמאי. הדבר הביא את קראמסקוי להסכים להצעתו של אלכסיי מרקוב לצייר את הכיפה הראשית של קתדרלת ישו המושיע תמורת 10,000 רובל. בוגדן וניג וניקולאי קושלב הפכו לעוזריו של קראמסקוי. קראמסקוי השתמש בכסף שקיבל עבור הציור כדי להעביר את הארטל לאזור טוב יותר בעיר. הוא שכר דירה בשנת 1866. בהדרגה גדלה הכנסתו של הארטל. ההכנסה המוגדלת אפשרה לקראמסקוי לצאת לאירופה על חשבונו.[2] עד 1868, סך ההון של הארטל הגיע ל-10,000 רובל.
התפרקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסתיו 1870, אחד מחברי הארטל, ניקולאי דמיטרייב, הגיש בחשאי עצומה לאקדמיה הקיסרית לאמנויות לנסיעה לשלוש שנים מעבר לים, שאושרה על ידי מועצת האקדמיה. קראמסקוי זעם על העובדה שמשתתף ב"מרד הארבעה עשר" ניהל משא ומתן עם האקדמיה מאחורי גבם של חברי הארטל. הוא הגיש הצעה לארטל לגנות בפומבי את התנהגותו של דמיטרייב ב-19 באוקטובר 1870.
ב-7 בנובמבר 1870 התקיימה פגישה של חברי הארטל, שבה סירבו חברי הארטל למלא את בקשתו של קראמסקוי, בטענה שדמיטרייב לא הפר רשמית שום הוראות בתקנון. קראמסקוי הגיש הצעה נוספת, והתעקש על הרחקת דמיטרייב מהארטל. החברים שוב סירבו לגנות את דמיטרייב. הוא זעם על חוסר המצפון של חברי הארטל, והגיש בקשה להסיר את חברותו מהארטל ב-24 בנובמבר 1870.
לאחר שארטל איבד את מייסדו ומנהיגו הקבוע, הארטל הלך והדרדר. הוא פורק רשמית בשנת 1871. כמה מחברי הארטל הצטרפו לאגודה החדשה של תערוכות אמנות נודדות, (הנודדים) אשר מילאה לאחר מכן תפקיד מפתח בהתפתחות האמנות הרוסית של המאה ה-19.[3]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 2.3.1. Особенности реализма в России, web.archive.org, 2020-08-11
- ^ 1 2 2.3.1. Особенности реализма в России, web.archive.org, 2020-08-11
- ^ 1 2 3 4 Ekshtut, Semyon Arkadyevich (2008). Шайка передвижников. История одного творческого союза (in Russian). p. 320