הארי בלקמן
הארי אנדרו בלקמן (באנגלית: Harry Andrew Blackmun; 12 בנובמבר 1908 – 4 במרץ 1999) היה שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, הידוע ביותר על כתיבת פסק דין רו נגד וייד, אשר קבע כי יש זכות חוקתית להפלות בארצות הברית.
 | |||||||||
| הארי בלקמן | |||||||||
| לידה |
12 בנובמבר 1908 נאשוויל, אילינוי, ארצות הברית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
4 במרץ 1999 (בגיל 90) מחוז ארלינגטון, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||||||
| שם מלא | הארי אנדרו בלקמן | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות הלאומי ארלינגטון, ארלינגטון, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||||||
| השכלה |
| ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
|
מדליית ברנדייס | |||||||||
  | |||||||||
קורות חייו והשכלה
עריכהבלקמן נולד בנאשוויל שבמדינת אילינוי. הוא גדל בסיינט פול שבמינסוטה, שם הייתה לאביו הייתה חנות קטנה. בבית הספר היסודי הוא למד יחד עם וורן ברגר, לימים נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית. בתיכון הוא למד בבית הספר לאומנויות מכניות. הוא קיבל מלגה ללמוד באוניברסיטת הרווארד וסיים תואר ראשון במתמטיקה בהצטיינות. משם המשיך בלקמן לבית הספר למשפטים בהרווארד וסיים את לימודיו בשנת 1932 עם תואר ראשון במשפטים.[1]
ראשית הקריירה המשפטית
עריכהלאחר לימודיו חזר בלקמן למינסוטה. הוא שימש במשך שמונה-עשר חודשים כעוזר משפטי לשופט בית המשפט הפדרלי השמיני לערעורים, ג'ון סנבורן.[2] לאחר מכן הוא היה לעורך דין שותף בחברת עורכי דין מובילה במינאפוליס. הוא עבד כעורך דין במשך 16 שנים, ועסק בעיקר בדיני מיסים, דיני נאמנות ומשפט אזרחי.[1] בשנים 1950–1959 הוא שימש כיועץ משפטי למאיו קליניק ברוצ'סטר, מינסוטה.[3] בלקמן אמר על שנות עבודתו במאיו קליניק שאלה היו השנים המאושרות ביותר בחייו המקצועיים.[4]
שופט בית המשפט הפדרלי לערעורים
עריכהבשנת 1958 סיפר ג'ון סנבורן לבלקמן שבכוונתו לפרוש מבית המשפט לערעורים, ושהוא מעוניין שבלקמן יהיה מחליפו. סנבורן התנה את החלפתו בהבטחה שבלקמן ימונה תחתיו, ובסיועו של ברגר, שהיה אז שופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה, ההבטחה ניתנה. ב-18 באוגוסט 1959 הכריז הנשיא דווייט אייזנהאואר שבלקמן הוא מועמדו לתפקיד, המינוי אושר פה אחד על ידי חברי הסנאט ב-14 בספטמבר ובלקמן הושבע לתפקיד ב-4 בנובמבר.[5][6]
פסיקותיו של בלקמן בבית המשפט לערעורים נטו לגישה שמרנית יחסית.[1] במקרים מסוימים הרגיש בלקמן שפסיקות בית המשפט העליון מחייבות אותו לנקוט בגישה כזו. כך למשל, בפסק דין Jones v. Alfred H. Mayer Co. פסק בלקמן נגד עותר שחור שהתלונן על כך שנמנע ממנו לקנות בית בשל אפליה. העותר טען שחוק זכויות האזרח של 1866 (אנ') אוסר על אפליה גזענית מסוג זה. בפסיקתו דחה בלקמן את טענות העותר על בסיס תקדים של בית המשפט העליון שהגביל את כוחו של הממשל הפדרלי למניעה של אפליה רק במקרים שבהם הגוף המפלה הוא מדינה, ולא אדם פרטי או חברה פרטית. עם זאת, בלקמן כתב שטענות העותר הן יציבות תאורטית, לוגית ומוסרית, ושהסיבה לדחייתן היא כפיפות הערכאות הנמוכות להחלטות בית המשפט העליון. כשנידונה החלטתו בבית המשפט העליון כתב בלקמן לפרקליט המדינה של ארצות הברית ארין גריסוולד (אנ'), שהוא מקווה שבית המשפט העליון יהפוך את פסיקתו, וכך היה.[7][8][9]
שופט בית המשפט העליון
עריכהבשנת 1969 התפטר שופט בית המשפט העליון אייב פורטאס, בעקבות בעיות אתיות ופיננסיות הקשורות בהתנהלותו. הנשיא ריצ'רד ניקסון חיפש מחליף לפורטאס. מועמדו הראשון היה לואיס פאוול, שסירב, ושני מועמדיו הבאים, קלמנט היינסוורת' וג'י. הרולד קרסוול, לא צלחו את הליך המינוי בסנאט. בהשפעת ברגר, שהיה כבר נשיא בית המשפט העליון, הודיע ניקסון באפריל אותה שנה שבלקמן הוא מועמדו. במאי אישר הסנאט את המינוי, ללא מתנגדים.[10][11]
כמועמד רפובליקני, וכחבר של ברגר, בלקמן נטה תחילה להצביע ביחד עם הנשיא. התקשורת כינתה אותם ה"מינסוטה טווינס" (התאומים ממינסוטה) - רמז לקבוצת הבייסבול מינסוטה טווינס ולערים מינאפוליס וסיינט פול, שמכונות "הערים התאומות". בין השנים 1970–1975 הצביע בלקמן יחד עם ברגר, שנטה לעמדות שמרניות יחסיות, ב-87.5% אחוז מהתיקים שבהם שופטי בית המשפט היו חלוקים מאוד בדעותיהם, בעוד שהוא הצביע יחד עם ויליאם ברנן, הסמן הליברלי של בית המשפט העליון, רק ב-13% מתיקים אלו. עם זאת, בהדרגה נטה בלקמן לצד הליברלי יותר של בית המשפט. בשנים 1975–1980 הוא הצביע יחד עם ברנן ב-54.5% מהתיקים מעוררי המחלוקת ויחד עם ברגר ב-45.5% מתיקים אלו. בחמש השנים הבאות (והאחרונות של ברגר בבית המשפט), הצביע בלקמן יחד עם ברנן ב-70.6% מתיקים אלו ויחד ברגר רק ב-32.4% מהם.[12] במהלך כהונתו של השופט ויליאם רנקוויסט כנשיא, בלקמן נחשב לאחד ממנהיגי הצד הליברלי של בית המשפט.
ייתכן שמגמת ההתקרבות לצד הליברלי של בית המשפט הושפעה מהחלטתו של בלקמן להגן על הזכות של נשים להפלה בפסק דין רו נגד וייד, שהובילה למתקפות כלפיו מימין. כתב על כך ג'וזף קיבילקה: "לפי הדעה המקובלת, הסיבה [לשינוי בעמדותיו של בלקמן] הייתה הדעה שכתב עבור בית המשפט בפסק דין רו נגד וייד והמאבק שניהל בשארית כהונתו להגנה על הזכויות שהוא טבע. מאבק ממושך זה גבה מחיר מבלקמן, אך הוא גם חיזק אותו ונתן לו קול עצמאי... בגלל הבולטות של פסיקתו בנוגע להפלות, רו נגד וייד הפך לסכום של הקריירה השיפוטית שלו - תצלום בזק של מורשתו".[13] עם זאת, לפי קיבליקה, ההתמקדות ברו נגד וייד בלבד מסתירה את התרומות של בלקמן בתחומים אחרים של החוק, בנושאים כגון עונש מוות, יחסי דת ומדינה, חברי מושבעים ותמיכתו בזכויותיהן של המדינות בעניינים פליליים.[14]
הזכות לפרטיות והפלות
עריכה
ערך מורחב – פסק דין רו נגד וייד
העתירה המשמעותית הראשונה בנוגע לחוקתיות של איסורים על הפלות, בזמן כהונתו של בלקמן, הייתה בתיק United States v. Vuitch משנת 1971. העתירה עסקה בחוק שעבר במחוז קולומביה, שאסר על רופאים לבצע הפלות בכל המקרים מלבד אלה שבהם נשקפת סכנה לבריאות האישה. העותר, מילאן ווייץ', היה רופא נשים מנתח שהואשם בביצוע הפלה בניגוד לחוק זה, והוא טען שהחוק אינו חוקתי משום שההגדרה של "בריאות האישה" מעורפלת מידי ולכן פוגעת בזכות להליך הוגן. השופט הוגו בלאק כתב את דעת הרוב לפיה לבית המשפט העליון יש סמכות לפסוק בעניין, אך החוק אינו בלתי-חוקתי. בעוד שנושא הזכות לפרטיות עלה בבית המשפט המחוזי, בלאק קבע שהגנה זו אינה רלוונטית לעתירה. בלקמן לא הסכים עם בלאק לגבי סמכותו של בית המשפט, אך הוא הסכים שהחוק אינו בלתי-חוקתי. במכתב פרטי שהוא העביר לבלאק, כתב בלקמן "אולי אצטרך לדחוף את עצמי מעט, אבל הרחבה של נושא הפרטיות למקרה הנידון בתיק זה אינה פוגענית בעיני".[15] עם זאת, הזכות לפרטיות לא הוזכרה בדעתו של בלקמן.
עוד באותה השנה שמעו שופטי בית המשפט את הטיעונים הראשונים בתיקים (שצורפו יחד לצורך הכרעת בית המשפט) "רו נגד וייד" (Roe v. Wade) ו"פלונית נגד בולטון" (Doe v. Bolton). בשני התיקים נדרשו השופטים להכריע האם חוקי מדינה (מטקסס, במקרה של רו, ומג'ורג'יה, במקרה של הפלונית) שאסרו על הפלות ברוב המקרים הם חוקתיים. לאחר שמיעת הטיעונים התברר שקיים רוב לפסילת החוקים. למורת רוחם של שופטי הרוב, הנשיא ברגר החליט לתת לבלקמן לכתוב את פסק הדין, זאת על אף שרוב השופטים האמינו שברגר עצמו לא מתכוון לתמוך בדעת הרוב.[16] לפחות חלק משופטי הרוב האמינו שזהו ניסיון "לגנוב" מהם את ההחלטה, אך התיק נותר בידיו של בלקמן.
ביום שבו נשמעו הטיעונים בשני התיקים הנוגעים להפלות, הפיץ השופט ויליאם ברנן את דעתו בתיק אחר, אייזשנטט נגד ביירד (אנ'), שבה הוא כתב, בהסתמך על הזכות לפרטיות, שחוק ממסצ'וסטס שאוסר על מכירת אמצעי מניעה לרווקים ורווקות אינו חוקתי. ברנן קיווה להשפיע על ההחלטה בנושא זכותן של נשים להפלה מלאכותית, כשכתב בהחלטתו ש"אם יש משמעות כלשהי לזכות לפרטיות, הרי היא הזכות של הפרט, נשוי או לא נשוי, להיות חופשי מהתערבות בלתי-ראויה של הממשל בעניינים שמשפיעים עליו באופן יסודי, כגון ההחלטה האם לשאת ילדים ולהולידם".[17] בלקמן הסכים שהחוק ממסצ'וסטס אינו חוקתי, אך הוא לא הצטרף לעמדה של ברנן, אלא לעמדה של ביירון וייט, שנימקה את ההחלטה באופן צר יותר. בתיקים הנוגעים להפלות הוא התלבט אם לפסוק גם כן באופן צר, בהסתמך על הטענה שהחוקים של טקסס וג'ורג'יה הם מעורפלים, או באופן רחב, בהסתמך על זכותן של נשים לפרטיות. לבקשתו, הטיעונים בעל פה בתיק נשמעו שוב בשנת 1972. לבסוף, בינואר 1973, פורסמה החלטתו של בלקמן, שפסלה את האיסורים על ההפלות בטקסס ובג'ורג'יה על סמך הזכות לפרטיות. בהחלטה נקבע כי התערבות המדינה אסורה בשליש הראשון של ההריון, ואילו בשליש השני של ההריון מותר למדינה להתערב רק אם התערבות זו סבירה ומוכוונת באופן צר להגנה על בריאות האישה.
ההחלטה התקדימית בפסק דין רו נגד וייד לא רק הגדירה במידה רבה את מורשתו של בלקמן על כס המשפט, היא הייתה גם לנקודת המחלוקת הברורה ביותר בין ליברלים ושמרנים בבית המשפט, בקונגרס ובציבור. בלקמן קיבל יותר איומים על חייו מכל שופט אחר,[18][19] ובשנת 1985 אלמוני ירה מאקדח לתוך חלון ביתו במחוז ארלינגטון בווירג'יניה.[20] לפסק הדין של בלקמן הצטרפו ב-1973 שישה שופטים נוספים (ביירון וייט כתב את דעת המיעוט וויליאם רנקוויסט הצטרף אליה), אך בהמשך הצטצמה התמיכה בהחלטה. בשנת 1986 פסל בית המשפט העליון חוק מפנסילבניה, שמטרתו הייתה לעכב הפלות ולהכריח רופאים שמבצעים הפלות לספק לנשים מידע על קבלת שרותי רווחה.[21] בלקמן כתב את דעת הרוב, שבה הוא הגן על ההחלטה ברו נגד וייד וכתב ש"המדינות אינן חופשיות, תחת המעטה של שמירה על בריאות הנשים או ההגנה על חיים, לגרום על לנשים להמשיך בהריונן באמצעות הפחדה". אולם, בהחלטה זו זכתה עמדתו של בלקמן לרוב של חמישה שופטים בלבד מול ארבעה מתנגדים (ברגר וסנדרה דיי או'קונור הצטרפו למתנגדים).[22]
בלקמן נמנע מלפרוש מבית המשפט כל עוד הוא הרגיש שמעמד פסק דין רו נגד וייד אינו בטוח.[1] בפסק דין Webster v. Reproductive Health Services אישר בית המשפט חוק של מדינת מיזורי שכלל הוראות אשר לפני כן נחשבו לפסולות על פי הלכת "רו". בלקמן, בדעת מיעוט שלה הצטרפו ברנן ות'ורגוד מרשל, כתב "היום... הזכות היסודית החוקתית של נשים להחליט האם לסיים את הריונן שרדה, אך היא אינה בטוחה". בלקמן האשים את שופטי הרוב בהתעלמות חסרת תקדים מתקדימי בית המשפט, בהולכת שולל ובכתיבת פסק דין "מלא בקריצות, הנהונים ומבטים יודעים לעבר אלה שרוצים להיפטר לחלוטין מ'רו'", תוך "העמדת פנים של איפוק שיפוטי". בנוסף, הוא כתב, "אני פוחד לעתיד. אני פוחד לחירות ולשוויון של מיליוני נשים שחיו ובגרו ב-16 השנים שחלפו מאז ההחלטה ב'רו'".[23]
לקראת פרישתו, ההלכה שנקבעה ב"רו נגד וייד" עמדה למבחן נוסף, בעתירה הורות מתוכננת נגד קייסי. בעת שנידונה העתירה, בלקמן וג'ון פול סטיבנס היו השופטים היחידים שנותרו בבית המשפט העליון מבין שופטי הרוב ב"רו" ומבין השופטים שהתנגדו להחלטה ב-Webster. לאחר הטיעונים בעל-פה, נראה היה שיש רוב לתומכים בביטול ההלכה שנקבעה ב"רו", ורנקוויסט הפיץ טיוטת החלטה שבה נכתב "בית המשפט טעה ב'רו' כשההחלטה של האישה לסיים את ההריון סווגה כ'זכות יסודית'". אולם, ללא ידיעתו, שלושה שופטים שמונו על ידי נשיאים רפובליקנים - סנדרה דיי או'קונור, דייוויד סוטר, ואנתוני קנדי - שינו את עמדתם והחליטו לתמוך בשימור החלק המהותי של הלכת רו נגד וייד. קנדי סיפר לבלקמן על החלטת השלושה ב-30 במאי, ובלקמן קיבל את הבשורה בשמחה.[24] עם זאת, או'קונור, סוטר וקנדי החליטו על מספר שינויים בסטנדרטים שנקבעו ב"רו". בלקמן כתב דעה מסכימה בחלקה ומתנגדת בחלקה. הוא הגדיר את ההחלטה של השלושה כ"אקט של אומץ אישי ועקרוניות חוקתית", אך התנגד לחלק מהשינויים שהם הכניסו בהלכת רו. בהתייחס ל-Webster, כתב בלקמן על ההחלטה במונחים מיתיים של ניצחון האור על החושך: "לפני שלוש שנים... ארבעה חברי בית המשפט הזה נראו מוכנים להשליך לאפלה את תקוותיהן וחזונן של כל אישה במדינה הזו, אשר למדה להאמין שהחוקה מבטיחה את זכותה לבחירה בכל הקשור לענייני פוריות... כל שנותר בין ההבטחה של 'רו' לבין החשיכה של דעת הרוב הייתה להבה מהבהבת יחידה... אך כעת, בדיוק כאשר כה רבים ציפו לרדת החשיכה, הפכה הלהבה לבוהקת יותר".[25]
עונש מוות
עריכהלאורך רוב שנותיו בבית המשפט העליון תמך בלקמן בזכותם של המחוקקים במדינות להחליט בעצמם לגבי חוקיות עונש המוות.[26] כך, בפסק דין פורמן נגד ג'ורג'יה (אנ') משנת 1972, בלקמן התנגד לדעת הרוב שבאופן מעשי ביטלה את עונש המוות בכל המדינות עד החזרתו בשנת 1976. בלקמן הצטרף לדעות המיעוט שכתבו כל אחד משלושת השפוטים האחרים שהתנגדו להחלטה וכתב בעצמו דעת מיעוט בה ביקש להוסיף "הערות אישיות". בהערותיו כתב בלקמן, "עומק המיאוס, הסלידה, אפילו התיעוב שאני חש כלפי עונש המוות, על כל פניו הכוללים מצוקה פיזית, ופחד... אינו פחות מתחושותיו של אף אדם אחר. מיאוס זה מתחזק על ידי אמונתי שעונש המוות לא משרת אף מטרה באופן הניתן להוכחה". בנוסף, הוא כתב, "אם הייתי מחוקק, הייתי מצביע נגד עונש המוות". עם זאת, הוא כתב שעמדת הרוב לוקחת לעצמה את שיקול הדעת שנתון למחוקקים כנציגים של העם במדינות, ולכן הוא לא יכול להצטרף אליה.[27]
עד שנת 1982 בלקמן לא התנגד לאף דעת רוב שבה החליט בית המשפט לאשר הוצאה להורג. אך החל משנה זו, שבה הוא התנגד בדעת מיעוט לשלוש החלטות כאלה, החל בלקמן לכתוב בנפרד ולהביע דאגה גוברת על האופן שבו מנוהל עונש המוות. לדוגמה, בעתירה Barefoot v. Estelle משנת 1983 ביקר בלקמן את דעת הרוב שאישרה לבתי משפט בטקסס לקבל עדויות של פסיכיאטרים לגבי הסכנה העתידית של נאשמים כבסיס להחלטה לגבי עונש מוות, אף על פי שהאגודה האמריקנית לפסיכיאטריה קבעה שעדויות אלה שגויות בשניים מתוך כל שלושה מקרים.[28][29]
השינוי בעמדתו של בלקמן הושלם עם הגשת דעתו לגבי העתירה "קלינס נגד קולינס", בשנה האחרונה בה כיהן בלקמן כשופט עליון. הדאגה המרכזית שלו בשנות התשעים הייתה בנוגע לחסמים פרוצדורליים בפני נידונים למוות שמבקשים שטענותיהם לגבי אי החוקתיות של הוצאתם להורג יישמעו בבתי משפט לערעורים ובבית המשפט העליון, כגון דחייה של צווי הביאס קורפוס וצווים לעיון מחדש. במקרה של קלינס נגד קולינס, בלקמן היה השופט היחיד שהתנגד להחלטת הרוב לדחות בקשה לצו עיון מחדש מצד קלינס, שהורשע ברצח. בלקמן ביקר את ההחלטה וכתב שבית המשפט זנח את חובתו החוקתית לפקח על "האדמיניסטרציה של המוות בידי המדינות". הוא הוסיף את ההצהרה, שהפכה למפורסמת ומזוהה עימו, "מיום זה ואילך, לא אשחק עוד עם מנגנון המוות" (From this day forward, I no longer shall tinker with the machinery of death).[30] מסמכים שהתפרסמו מאוחר יותר הראו שטיוטה של ההצהרה הזו נכתבה מראש על ידי אחד מעוזריו המשפטיים של בלקמן ונערכה על ידי בלקמן עצמו עוד לפני שהחליט בלקמן לפרסמה בפסק דין זה.[31] השופט אנטונין סקאליה פרסם דעה שתמכה בעמדת הרוב וביקרה את הדעה של בלקמן. הוא רמז שבלקמן מנסה להכתיב את דעתו האישית לתוך המשפט החוקתי, על אף שהחוקה לא מכתיבה דעות אלה. בנוסף, הוא לגלג על כך שבלקמן בחר את העתירה הזו ככלי להביע את עמדתו, ולא עתירה אחרת שבה הנאשם, הנרי מק'קולם, נידון למוות בגין פשע ברוטלי יותר ואונס.[32] בלקמן התנגד גם לדחיית הבקשה לעיון מחדש בעניינו של מק'קולם. בשנת 2014 זוכה מק'קולם, לאחר שישב 30 שנה בתא הנידונים למוות, בזכות ראיות DNA חדשות.[33]
נושאים אחרים
עריכהבשנת 1973 הצטרף בלקמן לדעת הרוב שכתב חברו וורן ברגר בעתירה "תיאטרון פריז למבוגרים נגד סלייטון", אשר אישרה הוראה בג'ורג'יה שאסרה על בית קולנוע להציג סרטי "זימה", על אף שבית הקולנוע הגביל את הצפייה למבוגרים שנתנו את הסכמתם בלבד. פסק הדין קבע שיצירות "זימה" אינן מוגנות על ידי התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית.[34] לאחר פסיקתו ב"רו", נטה בלקמן לפסיקה ליברלית יותר בכל הקשור למין ומיניות, והתרחק מעמדותיו של ברגר. כך, בלקמן התנגד לפסק הדין בוורס נגד הארדוויק משנת 1986, אשר קבע שמותר למדינות לאסור על יחסי מין הומוסקסואליים. בדעת מיעוט כתב בלקמן, תוך שהוא מצטט באירוניה את דעתו של ברגר בפסק דין "תיאטרון פריז למבוגרים", כי "רק עיוורון מכוון יכול היה לכסות על העובדה שאינטימיות מינית היא 'מערכת יחסים רגישה ובסיסית של הקיום האנושי, שהיא מרכזית לחיי המשפחה, לרווחת הקהילה ולהתפתחותה של אישיות האדם'". ברגר, שתמך בזכות המדינות לאסור על יחסי מין הומוסקסואלים, כתב בדעתו המצדדת ש"במונחים חוקתיים, אין זכות יסודית לקיום מעשי סדום", שיחסי מין אלו היו אסורים במשפט הרומי ובממלכת אנגליה וש"לכתוב שמעשי סדום הומוסקסואליים הם איכשהו מוגנים כזכות יסודית זה להשליך הצידה אלף שנה של אמונה מוסרית". בלקמן השיב לו בצטטו את אוליבר ונדל הולמס הבן: "זה מזעזע כשאין נימוק טוב יותר לחוק מאשר שכך היה מאז ימיו של הנרי הרביעי. זה עוד יותר מזעזע כשהבסיס שעליו הונח החוק נעלם כבר מזמן והכלל ממשיך פשוט להתקיים מתוך חיקוי עיוור של העבר".[35] ככל הנראה, את עמדתו בפסק דין זה כתבה העוזרת המשפטית שלו, פמלה קרלן.[36]
בלקמן נודע גם בשל דעת המיעוט שכתב בפסק דין "דהשאני נגד מחוז וינבגו". בית המשפט דן בעתירה של ג'ושוע דהשאני, שהוגשה בשמו על ידי אימו, נגד מחלקת הרווחה של מחוז וינבגו בוויסקונסין. לאחר שההורים התגרשו, דהשאני היה תחת משמורת של אביו, שהרבה להכות אותו ולהתעלל בו. רשויות הרווחה במחוז היו מודעות למצב, אך לא עשו דבר. במרץ 1984 האב הכה את בנו בצורה כה חמורה, שהילד נכנס לקומה וסבל מנזק מוחי חמור, שאילץ אותו להיות מאושפז לשארית חייו תחת השגחה. בתביעה נטען שהמחדל של שירותי הרווחה מהווה הפרה של הזכות של הילד לחירות, וזאת ללא שניתנה לילד האפשרות לממש את זכותו החוקתית להליך הוגן, המובטחת על ידי התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. דעת הרוב אישרה פסק דין של בית המשפט לערעורים, שניתן מפי ריצ'רד פוזנר, לפיו הכשל של מערכת הרווחה לא הפר את זכותו של הילד להליך הוגן מהותי. הפסקה הרביעית בדעת המיעוט שכתב בלקמן היא קינה נרגשת, שזכתה מאז לאזכורים וציטוטים רבים:[37][38]
ג'ושוע המסכן! קורבן להתעללות חוזרת מצד אביו חסר האחריות, הבריון, הפחדן וחמום המוח, נזנח על ידי המשיבים, ששמו אותו בתנאים מסוכנים ואשר ידעו או למדו על מה שהתרחש, ועדיין לא עשו דבר מלבד, כפי שבית המשפט מציין בגלוי... "לתעד בצייתנות את האירועים בתיקיותיהם". זוהי פרשנות עצובה על החיים באמריקה, ועל עקרונות חוקתיים - כה מלאים הם לאחרונה בלהט פטריוטי והצהרות גאות על "חירות וצדק לכל", שעל הילד הזה, ג'ושוע דהשאני, מוטל עתה לחיות לשארית חייו כמוגבל שכלית באופן חמור. לג'ושוע ואימו... מגיעה - אך כעת נמנעת על ידי בית המשפט הזה - ההזדמנות שטענותיהם העובדתיות ייבחנו לאור ההגנה החוקתית ש[החוק] נועד לספק
— דהשאני נגד מחוז וינבגו, השופט בלקמן
הנשיא ביל קלינטון ציטט את הפסקה הזו במלואה בטקס הפרישה של בלקמן.
לאחר פרישתו
עריכהבלקמן הכריז על פרישתו מבית המשפט העליון באפריל 1994, והוא פרש באופן פורמלי ב-3 באוגוסט 1994. ביל קלינטון ביקש מהסנאט למנות במקומו את סטיבן ברייר, שהחליף את בלקמן באותו היום.
בשנת 1997 גילם בלקמן את דמותו של שופט בית המשפט העליון ג'וזף סטורי בסרט אמיסטאד של סטיבן ספילברג.
בשנת 1999 נפל בלקמן בביתו וכתוצאה מכך סבל משבר בצוואר הירך. הוא נותח ביום למחרת, אך מעולם לא הצליח להשתקם ונפטר עשרה ימים לאחר מכן בגיל 90. בלקמן נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.
בשנת 2004 פרסמה ספריית הקונגרס את המסמכים של בלקמן מתקופתו בבית המשפט. מסמכים אלה כוללים מידע רב על תיקים שנידונו בבית המשפט, על יחסיו עם שופטים אחרים ועל תגובותיהם לחלק מהתיקים.
קישורים חיצוניים
עריכה
- הארי בלקמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- הארי בלקמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הארי בלקמן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 Harry A. Blackmun, Oyez
- ^ Tinsley E. Yarbrough, Harry A. Blackmun (Oxford University Press: 2007), pp. vii
- ^ Tinsley E. Yarbrough, Harry A. Blackmun (Oxford University Press: 2007), pp. viii
- ^ Linda Greenhouse, Becoming Justice Blackmun: Harry Blackmun's Supreme Court journey, (Times Books, H. Holt and Co.: 2005), pp. 18
- ^ Linda Greenhouse, Becoming Justice Blackmun: Harry Blackmun's Supreme Court journey, (Times Books, H. Holt and Co.: 2005), pp. 25-29
- ^ Tinsley E. Yarbrough, Harry A. Blackmun (Oxford University Press: 2007), pp. 70-83
- ^ Tinsley E. Yarbrough, Harry A. Blackmun (Oxford University Press: 2007), pp. 89-90
- ^ Linda Greenhouse, Becoming Justice Blackmun: Harry Blackmun's Supreme Court journey, (Times Books, H. Holt and Co.: 2005), pp. 30
- ^ United States Supreme Court, Jones v. Alfred H. Mayer Co., 392 U.S. 409 (1968)
- ^ Linda Greenhouse, Becoming Justice Blackmun: Harry Blackmun's Supreme Court journey, (Times Books, H. Holt and Co.: 2005), pp. 51
- ^ Tinsley E. Yarbrough, Harry A. Blackmun (Oxford University Press: 2007), pp. 118-139
- ^ Linda Greenhouse, Becoming Justice Blackmun: Harry Blackmun's Supreme Court journey, (Times Books, H. Holt and Co.: 2005), pp. 186
- ^ Joseph F. Kobylka, "Tales from the blackmun papers: A fuller appreciation of Harry Blackmun's judicial legacy", Missouri Law Review 70(4) (2005), pp. 1075-1076
- ^ Joseph F. Kobylka, "Tales from the blackmun papers: A fuller appreciation of Harry Blackmun's judicial legacy", Missouri Law Review 70(4) (2005), pp. 1076-1077
- ^ Joseph F. Kobylka, "Tales from the blackmun papers: A fuller appreciation of Harry Blackmun's judicial legacy", Missouri Law Review 70(4) (2005), pp. 1082-1083
- ^ על פי הנוהג בבית המשפט העליון בארצות הברית, השופט הבכיר ביותר שתומך בדעת הרוב - כלומר, הנשיא, אם הוא בדעת הרוב, או השופט בעלת הוותק הרב ביותר, אם הנשיא אינו בדעת הרוב - הוא זה שמחליט מי משפוטי הרוב יכתוב את דעת בית המשפט. במקרה הזה, לא היה ברור האם ברגר מחזיק בעמדת הרוב, ולמרות זאת הוא החליט בעצמו שבלקמן יכתוב את החלטת בית המשפט, למורת רוחם של שופטי הרוב האחרים.
- ^ David J. Garrow, "Reproductive Rights and Liberties: The Long Road to Roe", in Reason and Passion: Justice Brennan's Enduring Influence, edited by E. Joshua Rosenkranz and Bernard Schwartz (Norton and Co.: 1997), pp. 113
- ^ Jefferey Toobin, The Nine: Inside the Secret World of the Supreme Court (Knopf Doubleday: 2007), pp. 64
- ^ S. Blackmun, "Roe v. Wade: its impact upon the author and his family", Conscience 1998 18(4):17-8
- ^ James Risen and Judy L. Thomas, Wrath of Angels: The America Abortion War (Basic Books: 1998), pp. 3ff
- ^ Thornburgh v. Amer. Coll. of Obstetricians, 476 U.S. 747 (1986)
- ^ Jefferey Toobin, The Nine: Inside the Secret World of the Supreme Court (Knopf Doubleday: 2007), pp. 20
- ^ Webster v. Reproductive Health Services, 492 U.S. 490 (1989)
- ^ Jefferey Toobin, The Nine: Inside the Secret World of the Supreme Court (Knopf Doubleday: 2007), pp. 64-65
- ^ Planned Parenthood of Southeastern Pa. v. Casey, 505 U.S. 833 (1992)
The quote in the origin: "Three years ago, in Webster v. Reproductive Health Services... four Members of this Court appeared poised to "cas[t] into darkness the hopes and visions of every woman in this country" who had come to believe that the Constitution guaranteed her the right to reproductive choice.... All that remained between the promise of Roe and the darkness of the plurality was a single, flickering flame... But now, just when so many expected the darkness to fall, the flame has grown bright." - ^ Malcolm L. Stewart, "
Justice Blackmun's Capital Punishment Jurisprudence", Hastings Constitutional Law Quarterly 271 (1998), pp. 272-273
- ^ Furman v. Georgia, 408 U.S. 238 (1972)
- ^ Barefoot v. Estelle, 463 U.S. 880 (1983)
- ^ Malcolm L. Stewart, " Justice Blackmun's Capital Punishment Jurisprudence", Hastings Constitutional Law Quarterly 271 (1998), pp. 286-290
- ^ Callins v. Collins, 510 U.S. 1141, 1159 (1994) (Blackmun, J., dissenting)
- ^ Linda Greenhouse, Becoming Justice Blackmun: Harry Blackmun's Supreme Court journey, (Times Books, H. Holt and Co.: 2005), pp. 176-179
- ^ Callins v. Collins, 510 U.S. 1141, 1159 (1994) (Justice Scalia, concurring)
- ^ Brian Beutler, "Antonin Scalia Used This Wrongful Conviction to Defend the Death Penalty", The New Republic, September 4 2014
- ^ Paris Adult Theatre I v. Slaton, 413 U.S. 49 (1973)
- ^ Bowers v. Hardwick, 478 U.S. 186 (1986)
- ^ Adam Liptak, "Exhibit A for a Major Shift: Justices' Gay Clerks", The New York Times, June 9 2013
- ^ DeShaney v. Winnebago Cty. DSS, 489 U.S. 189 (1989)
- ^ Macarena Saez, Jessica Dixon Weaver, "Commentary on DeShaney v. Winnebago County Department of Social Services", in Feminist Judgments: Family Law Opinions Rewritten, edited by Rachel Rebouché (Cambridge University Press: 2020), pp. 218-219
