ארקבוז
ארקבוז (Arquebus) הוא רובה בריח פתיל נטען לוע שהיה בשימוש נרחב מהמאה ה-15 ועד המאה ה-17.
לא ידוע היכן הומצא לראשונה רובה זה. בגרמנית הוא נקרא "Haken-büchse", מילולית, "רובה-קרס"; "Arca bousa" באיטלקית, מילולית, "קשת עם פה". מוסכם במחקר, שהמונח "Arquebus" שימש לתיאור רובה בריח פתיל בשפות שונות באירופה, מסוף המאה החמש-עשרה.
הנשק האישי לפני הארקבוז היה, למעשה, תותח קטן, שהופעל באמצעות הצתת פתיל שהוחזק ביד.
בריח פתיל, שבו הפתיל היה חלק אינטגרלי מהבריח, היה הרובה הראשון ששילב את שלושת המרכיבים של כל רובה מאז ועד היום: קנה, בריח וקת. לפני כן, כלי ירייה ידניים היו בעיקרם צינור מתכת (קנה) שהוחזק ביד ופתיל בוער הוצמד לפתח מיוחד בקנה ופעולה זו הציתה את אבק השריפה. שילוב שלושת המרכיבים העיקריים האלה אפשרה ליורה לכוון את הרובה וגם להחזיקו טעון לאורך זמן.
לרובה הארקבוז היו שני יתרונות לעומת כל סוגי הקשתות: האחד, עוצמת הירי. רק לקליע הרובה היה פוטנציאל לנקב כל סוג שריון. השני, נדרשו כשישים יום בלבד להכשרת מפעיל ארקבוז, לעומת חודשים ארוכים להכשרת מפעיל קשת. עם זאת, משקל הרובה היה כבד ממשקל הקשת, והיה לו קצב ירי איטי לעומת הקשת. קצב הירי של הארקבוז היה איטי. קַשָּׁת היה יכול לירות, לכל הפחות, פי שלושה יותר מהר מהרובאי.[1]
בשל הקושי בטעינת הארקבוז תוך כדי רכיבה, נעשה בו שימוש מועט בקרב חיל פרשים של צבא האימפריה העות'מאנית, הסיפאהים, אשר התעלמו מהוראת צו משנת 1524, אשר לפיו עליהם להתחמש ברובה החדש. עם זאת, בחיל הרגלים העות'מאני (היניצ'רים), הפך השימוש ברובה לנפוץ כבר בסוף המאה ה-15.[2]
השימוש הנרחב הראשון ברובים אלו, נעשה בהונגריה בתקופת המלך מתיאש הראשון, שהכניס אותו לקראת סוף המאה ה-15 לשימוש סדיר ב"ארמייה השחורה" (אנ'). תפוצת רובי הארקבוז גדלה באופן ניכר תוך שנים ספורות. הנרי השביעי חימש את מחצית חילות משמר המלך (Yeomen of the Guard) ברובי ארקבוז מתוצרת פלמית.[3] בנו, הנרי השמיני, רכש חמש-מאות רובי ארקבוז בשנת 1511.[4]
התיעוד הראשון לקרב יבשתי, אשר הוכרע על ידי שימוש ברובי בריח פתיל היה בשנת 1503. הקרב נערך בצ'ריניולה (Cerignola) בדרום-מזרח איטליה, בין הצבא הספרדי לבין כוח צבאי צרפתי. חיל הפרשים הצרפתי, בגיבוי נושאי רומח מיומנים משווייץ נהנה מיתרון מספרי.
המצביא הספרדי גונסלו מקורדובה (Gonzalo de Córdoba, 1453–1515) נקט בתכסיס טקטי. אלפיים חיילים חמושים ברובי הארקבוז הסתתרו מאחורי מחפורות. בחזית הועמד הכן חיל פרשים, שהסתיר את הרובאים, כדי למנוע, בין השאר, מהכוח הצרפתי את ההזדמנות לפרוש מבעוד מועד את ארסנל התותחים. כאשר הפרשים ונושאי הרומח הסתערו קדימה, מטח הירי הספרדי הראשון גרם לבהלה, והמתקפה נבלמה. האנדרלמוסיה בכוח הצרפתי אפשרה למגנים לירות מטח ירי קטלני. הקרב הסתיים בנסיגת הכוח הצרפתי, שספג אבדות כבדות.[5]
עם זאת, השימוש בטכנולוגיה החדשה לא הבטיח הצלחה בקרב. כך, למשל, בקרב נוברה בשנת 1513 השתמשו הכוחות הצרפתים שצרו על העיר בחמש-מאות רובי ארקבוז. אולם, הירי לא הרתיע את שכירי החרב השווייצרים החמושים ברומחים, שהניסו את החיילים הצרפתים.[6] מסיבה זו הארקבוז ורובי הבריח פתיל נועדו לשבש את מערך האויב, אך לא שימשו כנשק אסטרטגי אשר יביא להכרעת הקרב. שילובם בתפישה הצבאית מבחינה תאורטית ומעשית היה איטי והדרגתי. כך, למשל, רק בשנת 1534, נמדדה כמות שווה של רובאים ונושאי רומח בחיל הרגלים הספרדי.[7]
על אופן הגעת רובה הארקבוז ליפן נכתב בחיבור רשומות על רובי-ברזל (1606) מאת נזיר בשם נאמפּו בּוּנשי (Nampo Bunshi, 1556-1620). היפאנים נחשפו לטכנולוגיה המערבית בשנת 1543, לאחר שספינה פורטוגלית עלתה על שרטון סמוך לאי טָנֶגאשימה בדרום יפן. ברשות הפורטוגלים היו רובה בריח-פתיל, אשר הרשים את שליט האי, והוא הורה ליצור ממנו העתקים. בהמשך, הנפחים היפאנים הצליחו ליצור רובים נוספים בעזרת הדרכה מהפורטוגזים.[8]
רובה הארקבוז (בריח פתיל) הגיע לסין במחצית הראשונה של המאה ה-16. כינויו היה ניָאוֹ צ'וֹנְג (פין-יין: niǎochòng; סינית מסורתית: 鳥銃), מילולית: 'רובה הציפור'. בחלק מהכתבים בסינית הוא נקרא 'נְיָאוּ-דְזוּי מוּ-צ'וֹנְג' (鳥嘴木銃, niǎozuǐ-mùchòng), מילולית: 'רובה העץ מקור של ציפור'; או בגרסה המקוצרת - 'מקור הציפור'. במדריך מעשי לאימון הצבא (1572) כתב המצביא צ'י ג'י-גואנג כי הארקבוז קיבל את כינויו זה כיוון שניתן לפגוע באמצעותו בציפור בעת מעופה בשמונה-תשעה ניסיונות ירי מתוך עשרה.
קישורים חיצוניים
עריכה
- ארקבוז, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Frank Tallet and D. J. B. Trim (ע), European Warfare, 1350-1750, Cambridge: Cambridge University Press, 2010
- ^ Robert Elgood, Firearms of the Islamic World: in Tareq Rajab Museum, Kuwait, London: I.B. Tauris & Co. Ltd, 1995
- ^ Robert Held, the Age of Firearms: A Pictorial History, London: Cassel, 1957
- ^ W. Y. Carman, a History of Firearms: From Earliest Times to 1914, London: Routledge & Kegan Paul, 1955
- ^ Bert S. Hall, eapons and Warfare in Renaissance Europe: Gunpowder, Technology, and Tactics, Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1997
- ^ Jeremey Black, European Warfare 1494-1660, London and New-York: Routledge, 2002, עמ' 37
- ^ מייכל הווארד, תרגום: שרגא גפני, המלחמה בתולדות אירופה, תל-אביב: מערכות, משרד הביטחון, 1985
- ^ Joseph Needham, Science and Civilization in China, כרך 5, Cambridge: Cambridge University Press, 1986