ויקיפדיה

אקזיסטנציאליזם

פילוסופיה קיומית

אֶקְזִיסְטֶנְצִיָּאלִיזְם (מהמונח השגור אצל הפילוסוף קירקגור בדנית: existents-forhold), או הפילוסופיה הקיומית, היא זרם בפילוסופיה אשר מירב עיסוקו הוא בקיום האנושי. נושאים עיקריים המעסיקים את ההוגים האקזיסטנציאליסטים הם האבסורד, חופש הרצון, משמעות החיים והבדידות הקיומית. זרם זה נמשך מסוף המאה ה-19 ועד המאה ה-20, וההוגים המרכזיים בו הם: סרן קירקגור, פרידריך ניטשה, פיודור דוסטויבסקי, מרטין היידגר, ז'אן-פול סארטר ואלבר קאמי. בנאומו של סארטר, האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, טען שהאקזיסטנציאליזם הוא הרעיון כי "הקיום קודם למהות". כלומר, אדם הוא קודם כל קיים, ורק אחר כך בעל משמעות.

מהפינה השמאלית למעלה ובכיוון השעון: סרן קירקגור, פיודור דוסטויבסקי, ז'אן-פול סארטר, פרידריך ניטשה

חוסר המשמעות המובנה של החיים נחקר במידה רבה באסכולה הפילוסופית של האקזיסטנציאליזם, שבה אדם יכול ליצור "משמעות" או "מטרה" סובייקטיבית משלו. זאת בניגוד לאבסורדיזם וניהיליזם, אשר באלו לא מנסים ליצור משמעות סובייקטיבית.

המילונאי ראובן אלקלעי הציע במילוניו את החידושים קִיּוּמָנוּת/קִיּוּמִיּוּת (תחת אקזיסטנציאליזם) וקִיּוּמָן (תחת אקזיסטנציאליסט)[1].

היסטוריה

עריכה

האקזיסטנציאליזם החל להתפתח בתחילת המאה ה-20 במערב אירופה, אך קיבל את שמו בין השנים 1920–1935 כדיסציפלינה נפרדת בפילוסופיה, על אף שכבר מראשיתה עסקה הפילוסופיה בשאלות של קיום להן ניתן למצוא מענה בזרם האקזיסטנציאליסטי. זרם זה, כמו זרמים רבים אחרים בפילוסופיה באותה התקופה, היווה מעין מתקפת נגד להגותו של הגל. האקזיסטנציאליזם מיאן להסכים עם הטענה על פיה מהותו של עצם קודמת לקיומו. כלומר, הקביעה על פיה המשמעות היא תנאי הכרחי לחיים. על פי האקזיסטנציאליזם קיום האדם קודם למהותו, ולפיכך הוא יכול להתקיים ללא תכלית ומשמעות. את ניצניה וראשיתה של התפיסה האקזיסטנציאלסטית ניתן לראות בהגותו של הפילוסוף הדני סרן קירקגור, שהחל לעסוק בשאלות של טעם החיים במציאות כה סובייקטיבית, עקב משבר אישי עמוק שעבר. קירקגור תהה האם ישנה סיבה מוצדקת לחיפוש אחר אמת כלשהי, כשברור לכל שאמת מוחלטת שכזו איננה קיימת. הגותו סבבה סביב הניסיון לאתר מהות אישית עבור האינדיבידואל.

נקודת ציון משמעותית נוספת בתולדות האקזיסטנציאליזם היא הגותו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, שטען כי המין האנושי אחראי למות האלוהים. קריאה זו מבטאת באופן חריף את תחושת חוסר המשמעות והאובדן למהותו של האדם שרווחה באותה התקופה. אין זה אתאיזם במובנו הפשוט, כי אם התנערות מוחלטת מכל תכלית וסוף שהוכתבו לאדם מבחוץ.

זהו אחד הזרמים המרכזיים בפילוסופיה ובספרות של המאה העשרים. הפילוסופיה האקזיסטנציאלסטית היא מגוונת וכוללת בתוכה קשת רחבה של אמונות. הגותם של אחדים מההוגים היא אתיאיסטית מעיקרה כמו הגותו של ז'אן-פול סארטר, ואילו הגותם של הוגים אחרים קשורה קשר הדוק באמונה דתית כמו סרן קירקגור ומרטין בובר. הוגים אחרים רואים בקיום האדם עובדה מייאשת כגון סמואל בקט, ואחרים מכירים בו כפלא, לדוגמה אלבר קאמי.

בשל הרבגוניות הרבה המאפיינת את האקזיסטנציאליזם, נכתבו ביקורות רבות אודותיו ונראה כי הצליח למשוך אש מכל הכיוונים: הכנסייה, השמרנים, המרקסיסטים, הקומוניסטים, הפשיסטים ורבים אחרים.

ההגות האקזיסטנציאליסטית הגיעה לשיא פריחתה לפני מלחמת העולם השנייה, אחרי המלחמה עלתה בעיית האותנטיות, אחד מנציגיו הבולטים של הזרם האקזיסטנציאלי, הפילוסוף והסופר הצרפתי ז'אן-פול סארטר, טען בספריו המוקדמים לחופש מוחלט והליכה אחרי האותנטיות, בהשראת ניטשה, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה עלתה הבעיה, ומה אם האותנטיות של הבן אדם היא להיות נאצי? לכן בשנת 1946 פרסם סארטר מאמר רב השפעה בשם שהוא סיכום של 2 הרצאות שנשא בשם "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", ובהן חשף את מחשבותיו לגבי היחס בין היחיד לחברה ומושג החופש לאחר תום המלחמה. חיבורו של סארטר יוצר סתירה בהגותו ובאסכולה כולה, כי שם הוא חזר לציווי הקטגורי השני של קאנט, דבר הסותר את מושג הבחירה והחופש המוחלטים. באותה שנה הוציא מרטין היידגר, פילוסוף הממוקם בצד הנגדי של המפה האקזיסטנציאלית, חיבור המגיב למאמר של סארטר בשם "מכתב על ההומניזם" (Brief über den Humanismus). בחיבור זה תוקף היידגר את ההומניזם המערבי שהחל עם סוקרטס בטענה שהוא אונס את הטבע האנושי ונלחם בו, וטוען שהוא לא ראוי לשם "הומניזם". היידגר קורא למערב לבחון את "ההומניזם" שהוא מכיר וליצור אחד חדש, כזה שלא ילחם בטבע האנושי אלא יתחבר אליו ויכבד אותו. הרעיון של השתלבות בטבע ובסביבה והזדהות עמם הוא רעיון מרכזי בהגותו של היידגר ומופיע בחלק גדול מכתביו. "מכתב על ההומניזם" נשען על טיעוניו של היידגר בנוגע להוויה, כפי שהם מופיעים בספרו המוקדם והחשוב "הוויה וזמן", שיצא לאור בשנת 1927.

האקזיסטנציאליזם כסוגה ספרותית סיים תפקידו עם מות יוצריו והוגיו הבולטים בשנות השישים והשבעים, אך כזרם פילוסופי יש לו עוד מאמינים רבים. האקזיסטנציאליזם השפיע גם על תחום הפסיכולוגיה. פסיכולוגים רבים אימצו את עקרונותיו הפילוסופים ויצרו תחום שנקרא "פסיכולוגיה אקזיסטנציאליסטית" שמטרתה העיקרית לסייע לאדם למצוא משמעות בחייו.

תכנים מרכזיים באקזיסטנציאליזם

עריכה

הבדידות

עריכה
 
פרנץ קפקא

האקזיסטנציאליזם עוסק בקיום האנושי בעידן המודרני שבו נחלשות האמונות הדתיות המסורתיות ומתערער תוקפן של האמיתות האבסולוטיות, דבר שמוביל רבים לתחושות של בדידות וניכור.

הבדידות מקורה בהנחה שאין האדם יכול לתקשר באמת עם אדם אחר. תחושת הקיום היא כה ייחודית ומוזרה עד כי לא ניתן לשתף בה אחר, כפי שלא ניתן להשתתף בתחושות קיומו של אדם אחר. במקום להבין את קיומו של השני אנו רואים את השתקפותו הפיזית, לה אין משמעות וממשות של ממש, והאדם עצמו מודע לכך שהאחרים מכירים אותו באמצעות מראהו החיצוני.

האימה היא תגובה טבעית לחיים בעולם ללא משמעות וללא תכלית, שאליו הוטל האדם מבלי שבחר בכך ובו "נגזר עליו לחיות". מעולם זה הוא עתיד להיפרד בצורה אלימה, במוות, מבלי שיבין על מה היה כל זה. הניכור הקיים בחברה המודרנית מעצים את התגובות הללו בקרב אלו החיים בה. על פי האקזיסטנציאליזם, האדם משול לבורג במכונה, אפוף ייאוש ובהלה מול עוצמתה של המכונה מחד, ומול חולשתו שלו מאידך.

רעיונות מוקדמים מעין אלו ניתן למצוא בדבריהם של בלז פסקל וסרן קירקגור. פסקל כתב: "כשאני מהרהר בהיותם של החיים כה קצרים, בלועים בנצח שלפניהם ושלאחריהם, ובהיותו של המרחב כה גדול והחלק שאני תופס בו כה קטן - אני נרעש ונפחד". קירקגור ניסח את התחושה הטבעית של האדם כתחושת "חיל ורעדה".

החירות

עריכה

האקזיסטנציאליזם אינו בהכרח ניהיליסטי ואינו עוסק בתיאור הסבל שבקיום בלבד. יש בידו להציע שמץ של תקווה וגאולה. לקיום האנושי ולקיומם של תודעה, רצון אישי ותחושות פרטיות יש גם צדדים חיוביים: החירות המוחלטת, הייחודיות והיכולת ליצור.

רעיון החירות הוא המרכזי בערכים החדשים שאותם מציע האקזיסטנציאליזם. רעיון זה אומנם אינו חדש, וכבר במאה ה-18 עסקו הפילוסופים בהיותו של האדם חופשי מטבעו ובהתנגדותו לציות עיוור ולכבילתו בשרשראות השעבוד. הראשון שהגה רעיונות מעין אלה היה ג'ון לוק ולאחריו פרידריך ניטשה וקרל מרקס. לצדם בא המדע בנפצו את הדוֹגמות הדתיות. הגדיל לעשות צ'ארלס דרווין שמצא בתורת האבולוציה פתרון מדעי חדשני לשאלה הגדולה בדבר מקורו של המין האנושי.

אך האקזיסטנציאליזם שואף להעניק נופך חדיש ובלתי מוכר למושג החירות. למעשה, בשל הדגשת הזרות והייחודיות שבקיום, ההופכת את האדם לשונה מכל שאר הישויות שבטבע, נוצקת משמעות ברורה ואיתנה יותר של התביעה לחופש. לא ייתכן שאדם יהא משועבד, משום שכל מהותו של הקיום האנושי היא האינדיבידואליות והחירות. בלעדיה, אין לאדם דבר.

האקזיסטנציאליזם מגנה בתוקף עדריוּת והיטמעוּת בתוך מגדר, גזע או לאום. אין בכך כל טעם, שכן האדם אינו יכול לחמוק מכך ש"נגזר עליו לבחור". החופש המוחלט שגלום בקיום הוא חסר פשרות. כל ניסיון לברוח ממנו לא יצלח, שכן עצם הבריחה עצמה – גם היא החלטה שנלקחת בחירות. אמרתו המפורסמת של סארטר הפכה כמעט למוטו של האקזיסטנציאליזם: האדם נידון לחירות.

אקזיסטנציאליסטים אחרים מציגים את הבדידות והחירות יחדיו. האדם הוא בודד לחלוטין, אין לו דרך להגיע ליחס אנושי אמיתי, אך מסיבה זו הוא גם חופשי.

חלק מהאקזיסטנציאליסטים מדגישים את החופש גם בבחירת אורח חיים, תפיסת עולם וסולם ערכים. במסגרת תפיסה זו, האדם חופשי לבחור לאמץ פילוסופיה מעשית, כדוגמת בודהיזם, אך גם חופשי לגבש לעצמו את תפיסת העולם שמתאימה לו, כמו גם להימנע מתפיסה מגובשת.

האבסורד

עריכה
 
אלבר קאמי
 
סמואל בקט

אחד מהמושגים החשובים והמורכבים ביותר באקזיסטנציאליזם הוא האבסורד. למעשה יש שמחשיבים את האבסורד לזרם בתוך האקזיסטנציאליזם, ויש שמחשיבים אותו לזרם העומד בפני עצמו[א].[דרוש מקור] הפילוסופיה מדברת על האבסורד שבקיום האנושי, במובנים ובצורות רבות. מרכז השיח טמון בעצם קיומו של אדם, בפער בין האידאולוגיות בהן מחזיקים בני האדם, ובמהות שאלו מעניקים לכל פרט שולי וחסר ערך.

האבסורד היה קיים מתחילת האקזיסטנציאליזם, ולמעשה ניתן למצוא אותו כבר בתנ"ך. דוגמה בולטת לכך היא ספר איוב, הספר מכיל מסקנות אקזיסטנציאליסטיות רבות ועוסק בשאלה האבסורדית: איך ייתכן מצב של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". בתור זרם יותר עצמאי ודומיננטי באקזיסטנציאליזם, האבסורד נבנה כתוצאה של מלחמת העולם השנייה, בפער שבין הקידמה הטכנולוגית והתרבות ובין המעשים הנוראיים שנעשו במלחמה.

ישנן שתי גישות מרכזיות לעסוק באבסורד: האחת היא גישתו של אלבר קאמי, והשנייה של המחזאי האירי סמואל בקט. בקט הוא אחד מהיוצרים הקודרים ביותר שהיו בהיסטוריה האנושית, הוא מציג את האבסורד כשליט היחיד על חיינו. לעומתו, קאמי מדבר על כך שעצם הקיום האנושי שווה את כל החולי בעולם, והדרך לטפל באבסורד שלנו היא להכיר בו ולהבין אותו (אף על פי שלטענת קאמי אדם שהצליח להבין ולהשלים עם האבסורד של חייו נהיה מפלצתי).

אחת השאלות המרכזיות באקזיסטנציאליזם שעולה בהקשר האבסורדי היא שאלת ההתאבדות: אם חיינו הם כל כך אבסורדיים, מדוע לא לקחת את הבחירה לידינו ולהתאבד? בקט מציג את ההתאבדות כאופציה לגיטימית אך הוא עצמו לא בוחר בה. במחזה המפורסם ביותר שלו "מחכים לגודו", מציב בקט את שתי הדמויות הראשיות בפני שאלת ההתאבדות, ולבסוף מראה איך הן אינן מתאבדות משיקולים קטנוניים וטכניים.

קאמי פוסל את ההתאבדות על הסף. למעשה הבחירה היחידה שאינה לגיטימית כלל בעיניו היא ההתאבדות. בספרו "המיתוס של סיזיפוס" מעמיד קאמי אנלוגיה בין המין האנושי לבין סיזיפוס שהאלים הענישו אותו בכך שלנצח הוא ידחוף את הסלע שלו במעלה ההר, רק כדי לראות איך הוא מתגלגל מטה חזרה. האנלוגיה הזו הפכה לאחד מהסמלים החשובים ביותר של האבסורד, ולכן הספר הוא בעל חשיבות עליונה בזרם. בספר זה, בין השאר, מסביר קאמי שההתאבדות אינה פתרון, כי הפתרון היחיד לאבסורד הוא ההתעמתות עמו וההתעסקות בו, הוא כותב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח" (מתוך "המיתוס של סיזיפוס").

המרד

עריכה

מוטיב המרד מופיע בכתיבתם של הוגים אקזיסטנציאליסטים בצורות שונות, אך מי שהקדיש לו את תשומת הלב המרובה ביותר הוא אלבר קאמי. המרד אצל קאמי פירושו התקוממותו של האדם שהתעורר בתודעתו אל האבסורד שבקיום. אבסורד זה עולה מתוך תחושת זרות של האדם, שמופיעה לנוכח הפער התהומי שהוא מוצא בין חייו האנושיים לבין יקום האדיש במהותו לחיים אלה[2]. לאורך ההיסטוריה בני אדם ביקשו לדחות את האבסורד ולהסביר כיצד הקיום האנושי משתלב באופן הרמוני בקוסמוס, באמצעות מערכות הסבר מגוונות. הללו התבססו תכופות על סוג מסוים של אמת מטאפיזית או אלוהית, שמתוכן ניתן היה לגזור משמעות לאדם ולמקומו בעולם. תודעת האבסורד מתעוררת כתוצאה מהעדרה של מערכת הסבר כזו – כאשר האדם איננו יכול לגשר על הפער שמפריד בין קיומו האנושי, על צרכיו ומאפייניו הייחודיים, לבין עולם שנדמה אדיש ומנוכר לקיום וצרכים אלה. תודעה זו מעלה במלוא חומרתה את שאלת משמעותם של חיי האדם: אם אין אמת מטפיזית שממנה ניתן לגזור משמעות כזו, הייתכן שאין משמעות לחיים האנושיים כלל?[3] אם כך, כפי ששואל קאמי במסתו "המיתוס של סיזיפוס" – מדוע לא להתאבד?

התמודדות פילוסופית עם אפשרות זו, של ניהיליזם מוחלט וביטול כל ערך לחיים, מוצא קאמי במושג המרד. המרד מתרחש כאשר האדם מכיר באבסורד שבקיומו, ניצב מולו, ולא נכנע לו;[4] כניעה שיכולה לבוא לידי ביטוי בהתאבדות פיזית או ב"התאבדות פילוסופית" – כך קאמי מכנה כל ניסיון לשוב לאמת מטפיזית שתעניק משמעות טרנסצנדנטית לאדם. המרד איננו ניסיון לגשר על הפער שבין האדם והעולם, אלא דווקא להדגיש ולהעצים אותו: האדם המורד מסרב לאמץ את האדישות המאפיינת את היקום כלפי קיומם של משמעויות וערכים. הוא מכיר באבסורד שבקיום, אך מתעקש בכל זאת על ערכם של החיים האנושיים. הוא מאשר את החיים למרות המוות האדיש שממתין לו בסופם, והופך את חייו למרד מתמשך באדישות זו[5].

בספרו האדם המורד קאמי מבקש לעשות צעד נוסף בהתמודדות הפילוסופית עם האבסורד: אם ב"המיתוס של סיזיפוס" השאלה המרכזית הייתה "מדוע לא להתאבד", כלומר איזו משמעות יכול למצוא האינדיבידואל לחייו, הרי שבחיבור האדם המורד השאלה המרכזית היא – "מדוע לא לרצוח?"[6] האם ייתכנו ערכים מוסריים בין בני אדם, לאחר ההכרה באבסורד? גם כאן מצא קאמי פתרון פילוסופי במרד: כאשר עבד ניצב לראשונה מול אדונו (בו ניתן לראות את היקום האדיש, המוות, או כל מה שמחוץ לחיים האנושיים) ומסרב להיות משועבד לו, הוא כבר מאשר ערך כלשהו שלמענו הוא מתקומם. ישנו גבול כלשהו שאותו אדון חצה ואסור היה לו, לדידו של העבד, לחצותו אי פעם[7]. אותו גבול שעליו העבד מבקש לשמור, אותו ערך מוסרי המובלע במעשה המרד, אינו תקף רק לגבי האינדיבידואל המורד: זוהי תביעה לצדק, הנעשית גם בשמם של אחרים, שאף הם קיבלו יחס לא צודק מאדוניהם. כך המרד האבסורדי, אותה עמידה איתנה אל מול האבסורד שבקיום האנושי, מוביל לתחושת סולידריות עם כל בני האדם שחולקים קיום זה[8]. זהו כבר בסיס לקיומה של אתיקה – התוקף שהמורד נותן לחייו, למשמעותם ולערכם, הוא תוקף אוניברסלי; על כן הוא מעניק משמעות וערך גם לחייהם של אחרים. 

בנקודה זו מצא קאמי הקבלה בין המרד לבין הקוגיטו של דקארט:[9] לאחר הפעלת הספק המתודי (או, במקרה של קאמי, ההכרה האבסורדית) כלפי הכול, לאחר שפורקו כל הוודאויות הישנות והבטוחות, נמצאת נקודת ארכימדס ראשונה שעליה ניתן לבנות בבטחה משהו חדש[10]. לצד זאת, קאמי מתמודד בהרחבה עם הסכנה שהוא מוצא בבנייה חדשה כזו: ביקורתו על הוגים אקזיסטנציאליסטים אחרים, כדוגמת קירקגור וניטשה, היא שהללו זנחו בנקודה מסוימת של שיטתם את ההכרה האבסורדית והתפתו לצמצם את המתח שבין האנושי לקוסמי. אצל קירקגור, למשל, האבסורד הוא נקודת המוצא לקפיצת האמונה הדתית, שהיא זניחת הרציונליות; קאמי רואה בכך "התאבדות פילוסופית"[11], וביטול המתח שבאבסורד על ידי הפיכתו לאמת אלוהית של העולם האחר. גם במהפכות ומרידות היסטוריות קאמי מוצא ויתור חוזר על הדחף המוסרי הראשוני שנמצא במרד, לטובת יצירתו של שעבוד חדש: תכופות המהפכן זונח את המרד לטובת הרצון לשים את הכתר על ראשו שלו[10]. אפילו המרד ההיסטורי באלוהים ובדת, שנעשה במידה רבה בשם החירות האנושית ולמענה, רק הוביל לפי קאמי להקמתן של אינספור כנסיות אנושיות, שבמהרה היו מוכנות לשעבד ולרצוח למען איזושהי אמת טרנסצנדנטית חדשה. באמצע המאה ה-20, כאשר קאמי כותב את האדם המורד, התוצאות של האידאולוגיות והאוטופיות הגדולות של הזמן המודרני באות לידי ביטוי מוחשי בהרס ובחורבן שהותירו שתי מלחמות העולם.

אידאולוגיות כאלה מתאפשרות, לפי קאמי, כאשר נזנחת האתיקה הראשונית של המרד, שנובעת מתוך ההכרה והעימות המתמשכים והקשים באבסורד[12]. כל ניסיון לגזור מן האתיקה הזו מערכת של אמיתות וערכים קבועים יסכן אותה, ועשוי בסופו של דבר להצדיק רצח או שעבוד של האחר. קאמי מציע שהערכים הטמונים במעשה המרד הראשוני הם צדק וחופש, כל עוד הללו אינם הופכים להיות מוחלטים;[13] שכן צדק מוחלט סופו לדכא את כל מה ומי שסותר אותו, ובכך הוא הופך להיות אויבו של החופש. חופש מוחלט, בתורו, איננו קובע כל גבול מוסרי ועשוי להצדיק כל מעשה. על האדם המורד אפוא לכוון לערכי צדק וחופש יחסיים, שמגבילים ומאזנים זה את זה, ומתאימים את עצמם לצורך המציאותי של הווה מסוים. בשונה מהאידאולוג, האדם המורד איננו מבטיח גאולה עתידית ואוטופית בשם ערכים אלה, כתמורה לקורבנות הכואבים של ההווה[14]. רק באמצעות שמירה מתמדת על המתח שבעימות עם האבסורד, מבלי להיכנע לפיתוי שבאימוץ תקווה אוטופית או עוגן של אמת ומוסר מוחלטים, האדם שומר על הנדיבות הראשונית שבמרד.

לאור העיסוק הנרחב של קאמי במושג המרד, ראוי לשאול מה מקום המושג במחשבתם של הוגים אקזיסטנציאליסטים אחרים. ההתמודדות של רבים מן ההוגים במושגים קשורים וסמוכים, כמו חירות ואותנטיות, עשויה לשפוך אור על זיקתו של רעיון המרד לשיטתם. בכל הגות אקזיסטנציאליסטית ניתן למצוא עיסוק משמעותי בדברים שמשעבדים וכובלים את האדם, ומונעים ממנו לממש היבטים חשובים בקיומו האנושי. השעבוד הוא מצב קיומי שהאדם יכול להתעורר אליו, ובכך לפעול לשנותו – אז הוא מפסיק לאפשר לכוחות חיצוניים לו לקבוע עבורו את מסלולו. אצל קאמי, האדם מתמרד נגד חוקי היקום והטבע, שגוזרים עליו מוות ומזמינים אותו להיות אדיש לחייו כמותם; בתודעת האבסורד הוא מתעקש על נבדלותו מהם ומשתחרר במידת-מה מאחיזתם בו. אצל ניטשה, קירקגור, סארטר, היידגר ואחרים מודגש רעיון האותנטיות: על האינדיבידואל להשתחרר מן הזולת, מן הכוחות ומן הנורמות המכתיבים עבור כל הפרטים בחברה כיצד עליהם לחשוב ולפעול, ולהעז להתעלות אל מעבר לנורמות אלו[15]. לשם כך האינדיבידואל מתכנס אל תוך עצמו, הרחק מן התחום המוכר וה"מוכן מראש" של התרבות, ובבדידותו הוא יכול לחתור לחירות ולאותנטיות[16]. משותף להוגים הללו המיאוס במסורות העתיקות של הפילוסופיה והדת, שלדידם הציעו לבני אדם פתרונות קלים שישכיחו מהם את ההיבטים המכריעים ביותר באנושיותם – דוגמת החירות לבחור, האימה אל מול האיִן ותחושת האבסורד. התמודדות עמוקה עם היבטים אלה ועם השאלות הקיומיות הקשורות בהם, מתחילה גם עבור ההוגים עצמם במרד פילוסופי נגד אותם פתרונות מסורתיים שהוצעו על ידי התרבות האנושית בעבר – כל הוגה והמרד הייחודי לו.

האקזיסטנציאליזם כספרות ופילוסופיה

עריכה
 
סימון דה בובואר

רבים מהוגי הדעות האקזיסטנציאליסטים הם גם סופרים בסוגה זו. האקזיסטנציאליזם הספרותי ייחודי בתשומת הלב הרבה שהוא מעניק למאבק הפנימי של הדמויות, ולעיתים אף נראית העלילה כמתפתחת רק כדי להציג את התורה הפילוסופית. אי לכך, נראה שיש לשייך זרם זה לעולם הפילוסופיה יותר מאשר לעולם הספרות, אם כי אקזיסטנציאליזם נמנה עם סוגי ההגות אשר חומקים ממרחב הדיון הפילוסופי ומגשימים עצמם גם דרך הספרות. היו שהתנגדו להגדרת האקזיסטנציאליזם כתורה פילוסופית, כחלק מהרעיון היסודי באקזיסטנציאליזם, שאין כבר צורך בפילוסופיה קלאסית מהסוג המגדיר ומנתח מושגים. לכן, על פי דבריהם, רוב ההגות האקזיסטנציאליסטית מנוסחת כספרות כי זו הדרך היחידה להעביר מסרים חווייתיים שיפעלו על הקורא כהשראה ולא כתוספת אינפורמציה.

עם הסופרים שכתיבתם נתפסת כאקזיסטנציאליסטית ניתן למנות את פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, אנטואן דה סנט-אכזופרי ופרנץ קפקא. אך עיון בכתביהם (ספרות והגות כאחד) של ניטשה, סארטר, אלבר קאמי וקירקגור חושף את האקזיסטנציאליזם במהותו האמיתית כהגות "חיה", הממוקמת בין הפילוסופיה לספרות ומתקיימת כשלמה רק במרחב הכולל את שני אופני הדיון הללו.

כמו כן, מספר סופרי מדע בדיוני שאבו השראה מההגות האקזיטנציאליסטית, בהם: דאגלס אדמס, קורט וונגוט, פיליפ ק. דיק וצ'אק פלאניוק.

תיאטרון וקולנוע אקזיסטנציאליסטי

עריכה
 
אינגמר ברגמן

תיאטרון האבסורד שאב השראה רבה מהגותם של אלבר קאמי וז'אן-פול סארטר. סמואל בקט, הרולד פינטר, אז'ן יונסקו ואדוארד אלבי הם היוצרים המרכזיים המזוהים עם זרם זה.

על במאי קולנוע והתסריטאים שרבים מסרטיהם נחשבים לאקזיסטנציאליסטיים נמנים אינגמר ברגמן, אורסון ולס, מיכלאנג'לו אנטוניוני, פדריקו פליני, אנדריי טרקובסקי, רובר ברסון, פרנסואה טריפו וז'אן-לוק גודאר (ורבים מאנשי הגל החדש הצרפתי), מרטין סקורסזה, רוברט אלטמן, פרנסיס פורד קופולה, מיכאל הנקה, וודי אלן, האחים כהן, האחים דארדן, צ'ארלי קאופמן ובישראל אסי דיין.

הקולנוע האירופי האקזיסטנציאליסטי התאפיין כקולנוע המנסה לרתום את הצופה לתהליך של מודעות, כזה אשר שם במרכז הסרט את תהליך הדמות הכרת מעשיה בתוך הקונפליקט בניגוד לסרטים אשר ששמו את הקונפליקט במרכז הסרט.

אקזיסטנציאליזם בפסיכותרפיה

עריכה
 
ויקטור פראנקל

אחד מהתחומים העיקריים שהתפתחו בעקבות האקזיסטנציאליזם הוא הטיפול הפסיכולוגי האקזיסטנציאליסטי. זרם זה, שלעיתים מכונה פסיכולוגיה של הזרם השלישי, נוסד על ידי רולו מיי וקארל רוג'רס, שהושפעו רבות מקירקגור. גם בכתבי פרויד עצמו, שסארטר התפלמס אתם רבות, ניכרת השפעתו העמוקה של ניטשה.

כאשר לאדם ניתן חופש מוחלט להחליט ואתו אחריות מלאה לתוצאות, הדבר יכול להוביל לתופעה של חרדה. פסיכואנליטיקאים משתמשים באקזיסטנציאליזם לעיתים קרובות, כדי להסביר חרדות שונות של מטופלים. מטפלים הדוגלים בשיטה זו מאמינים כי המטופל יכול לגייס את החרדה לטובתו. במקום להדחיק חרדות, מטופלים נדרשים להשתמש בהן כמחוללות שינוי בחייהם. כאשר המטופל משלים עם חרדותיו הדבר עשוי לשמש אותו למצוא כיוון למציאת משמעות לחייו.

גם הפסיכולוגיה ההומניסטית הושפעה במידה רבה מהאקזיסטנציאליזם. הלוגותרפיה, מבית מדרשו של ויקטור פראנקל, מניחה כי כל אדם מחפש משמעות לחייו, ובעיות התנהגות קשות מתפתחות כאשר האדם אינו מסוגל למצוא משמעות כזו. התרפיה עוזרת למטופל להתמודד עם האחריות של קבלת ההחלטות ועם חוויית הסבל הבלתי נמנעת על ידי מציאת משמעות אישית לחייו.

הפסיכיאטר ארווין יאלום מספר בספריו על טיפולים אמיתיים בעלי פן אקזיסטנציאליסטי, ולעיתים אף מקשר אותם ישירות להוגים אקזיסטנציאליסטים כסיפור בדיוני ("כשניטשה בכה" ו"הריפוי של שופנהאואר".

הוגים אקזיסטנציאליים בולטים

עריכה
 
מוריס מרלו-פונטי

הוגים אקזיסטנציאליים יהודים

עריכה
 
מרטין בובר
 
עמנואל לוינס

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

ספרות ראשונית

עריכה

ספרות משנית

עריכה
  • רן סיגד, אכסיסטנציאליזם: המשך ומפנה בתולדות התרבות המערבית, הוצאת מוסד ביאליק, 1975.
  • חיים צימרמן, Torah and existence. הוצאת A.A.E, ירושלים - ניו יורק 1986.
  • יעקב גולומב, מבוא לפילוסופיות הקיום - אקזיסטנציאליזם, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, 1990.
  • יעקב גולומב, אביר האמונה או גיבור הכפירה? חיפושי האותנטיות מקירקגור עד קאמי, הוצאת שוקן, 1999.
  • אפרים מאיר, פילוסופים קיומיים יהודים ברב-שיח, הוצאת מאגנס, 2004.
  • חיים שפירא, מחשבות לעת לילה: קירקגור, שופנהאואר, ניטשה; פילוסופיה קיומית, מסע אישי; כנרת, 2013.
  • שרה בייקוול, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי: חירות, ישות וקוטייל משמש, עם עובד, 2019.
  • בלוגותרפיה כתב עת מקוון בנושא משמעות בחיים ואקזיסטנציאליזם

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ערך מילוני בוויקימילון: אקזיסטנציאליזם
  ציטוטים בוויקיציטוט: אקזיסטנציאליזם
  ציטוטים בוויקיציטוט: קטגוריה:אקזיסטנציאליזם

ביאורים

עריכה
  1. ^ אלבר קאמי, בספרו "המיתוס של סיזיפוס" התייחס לפילוסופיה שלו כאל "פילוסופיה של האבסורד". קאמי סירב להיות מוכל בתוך הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ואף תקף רבים מההוגים האקזיסטנציאליסטים. ביקורתו המרכזית התייחסה ל'חמיקה' של מרביתם מהאבסורד. קאמי לעומתם התייחס לאבסורד כאינהרנטי, מצב קיומי שאינו פג ומתקיים תמיד.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ראובן אלקלעי, מלון עברי שלם, כרך 3, הוצאת גליל, 1994
  2. ^ John Foley, Albert Camus: From the Absurd to the Revolt, Stocksfield U.K: Acumen, 2008, pp. 6
  3. ^ Foley, ibid, pp. 9
  4. ^ Foley, ibid, pp. 10
  5. ^ Steven A. Burr, Finite Transcendence : Existential Exile and the Myth of Home, Lanham: Lexington Books, 2014, pp. 129–130
  6. ^ אלבר קאמי, האדם המורד, תרגום: צבי ארד, עם עובד, 1999, עמ' 8.
  7. ^ קאמי, שם, עמ' 15.
  8. ^ Burr, ibid, pp. 131
  9. ^ קאמי, שם, עמ' 22.
  10. ^ 1 2 Foley, ibid, pp. 58
  11. ^ Foley, ibid, pp. 6
  12. ^ קאמי, שם, עמ' 24–25, 207–208.
  13. ^ Foley, ibid, pp 78–79
  14. ^ Burr, ibid, pp. 138
  15. ^ רן סיגד, אכסיסטנציאליזם: המשך ומפנה בתולדות התרבות המערבית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1975, עמ' 60.
  16. ^ סיגד, שם, עמ' 151–155.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אקזיסטנציאליזם&oldid=39896988"