פיאודליזם
המונח פיאודליזם או המשטר הפיאודלי משמש בשני מובנים שונים: במובן הרחב הוא מציין שיטה חברתית-פוליטית-דתית, שהתבססה באירופה במהלך ימי הביניים. במובן הצר, הפיאודליזם מציין מערך של קשרי תלות וחסות אישיים בקרב אליטה השולטת במערב אירופה. מקור המונח פיאודום – מענק קרקע שנתנו אדונים לנאמניהם (לווסאלים שלהם).
המונח "פיאודליזם" נטבע בדיעבד, בהכרזת האספה המכוננת הלאומית מ-11 באוגוסט 1789 בהכרזה כי "הרסנו לחלוטין את השיטה הפיאודלית".
המונח פיאודליזם מתייחס למערכת החברתית-כלכלית שהתפתחה במערב אירופה במאה ה-10 בשטחים שהיו תחת שלטון השושלת הקרולינגית, כלומר צרפת, גרמניה, איטליה וארצות השפלה, וכן באנגליה שהושפעה מהן ובספרד.
המונח הוחל גם על מערכות חברתיות-פוליטיות דומות במקומות אחרים, בהם מצרים העתיקה, רוסיה, הודו, ואתיופיה. בחלק מהמקומות ההקבלה רחוקה ומאולצת ואילו בחלקם, כמו ביפן ובאתיופיה, הדמיון רב מאוד.
מקורות הפיאודליזם
בקיסרות הרומית כבר היו יחסי תלות הדדית בין פטרון לבין קליינט, עם שקיעת האימפריה הרומית והחלשות השלטון המרכזי, הקימו הסנאטורים שלטון עצמאי בנחלותיהם (בעיקר בנחלות הרחוקות). הם היו השופטים של העבדים, שופטים של האנשים החופשיים בדרגים הנמוכים, אחראים על השיטור והיו בעלי שליטה על אלו שעיבדו את אדמתם, בין אם היו אלו עבדים ובין אם היו אלו אנשים חופשיים.
במהלך המאות החמישית והשישית התמזגה האריסטוקרטיה הגאלו-רומית עם האריסטוקרטיה הפרנקית. עקב השירות הצבאי המשותף בצבא הרומי, הייתה למשפחות האריסטוקרטיה השונות תרבות משותפת עוד קודם למיזוג ביניהן. ב-486, אחרי קרב סואסון, כבש כלוביס הראשון את ממלכת סיאגריוס, כיבוש זה השלים את השתלטות הפרנקים על גאליה בלגיקה. לא הייתה יותר טריטוריה גאלו-רומית עצמאית ועובדה זו הייתה זרז למיזוג בין האריסטוקרטיות השונות. האריסטוקרטיה (הממוזגת, אבל בעיקר הגאלו-רומית) שלחה נציגים הן לשירות הציבורי והן לשירות הדתי. כלומר היו פקידי ממשל בכירים ונושאי תפקידים במדרג הכנסייתי.
לפי מקורות בני אותה תקופה, הייתה ירידה באיכות הקרקע שנבעה מניצול יתר שלה בלי טיוב מתאים וכן מעזיבת איכרים את אדמותיהם בשל נטל המס. חלק מהאדמות שהופסק עיבודן הפכו לשדות מרעה. בשטחים שמצפון לאיטליה התרחש שינוי באופיים של אלו שעיבדו את הקרקעות. במקום עבדים (שהתייקרו) באו איכרים,[1] איכרים אלו באו במעמד של קולוני, כלומר היו קשורים לווילה מסוימת והיו חייבים במס תוצרת לבעל הווילה וכן בימי עבודה לטובת נחלותיו, בתמורה היו פטורים מעול מיסים ועבודות (אנגריה וליטורגיה). מעמד של קולונאט עבר בירושה, וכך בן של קולונאט נאלץ גם הוא להפוך לחקלאי שמעבד את השדות המשפחתיים. העבדים והאיכרים בני החורין היו נישאים בינם לבין עצמם ותוך דור-שניים נוצר טשטוש בין מעמד העבדים (שהשופט היחיד שלהם הוא בעל האחוזה) לבין מעמד בני החורין הזכאים להגיע למערכת המשפט של בני החורין. עבדים שקיבלו נחלות קטנות (בתוך הווילות) עיבדו אותן בחריצות רבה יותר מאשר כשהיו עבדים והרחיבו את שטחי העיבוד ליערות שבוראו ולשטחים שלא עובדו עד אז.
בנוסף לצמיתים שחיו במנסוס בתחומי האחוזה, היו גם איכרים חופשיים (Liber homo או Potentes) שגרו בכפרים ונחלות מחוץ לאחוזות.
התפתחות היחסים הפיאודו-וסאליים
במהלך ימי הביניים, אחרי התפוררות האימפריה הרומית, ובהמשך לתהליך נדידת השבטים הגרמאניים והשתלטותם על חלקים גדולים ממערב אירופה, התפתחה מערכת יחסי תלות וחסות בין אנשים חזקים לבין בני-לווייתם.
להתפוררות השלטון המרכזי והצורך בביטחון אישי היו מספר סיבות, אחת החשובות בהן הייתה המלחמות בין בני השושלת המרובינגית שגרמו לכך שלא היה שלטון מרכזי שהיה יכול לקיים סדר ציבורי ולהבטיח את ביטחונם של התושבים. הרצון בביטחון גרם לאנשים לבקש חסות אצל מי שהיה יכול לספק הגנה. בתמורה העניק מבקש החסות שירות או מוצרים. מבקש החסות שמר על מעמדו כאדם חופשי, אולם היה Ingenui in obsequio (אדם חופשי במערכת תלות).[2]
השליטים הקרולינגים ניסו להבטיח את נאמנות גדולי הממלכה אליהם בעזרת הפיכתם לווסאלים שלהם והענקת פיאודה (ריבוי של פיאודום) לווסאלים; כך הפכו יחסים וסאליים למרכיב מרכזי בשיטה הפוליטית במערב אירופה והטביעו עליה את חותמם.
אחת הסיבות להיווצרות דגם זה של שלטון, ונכונות השליטים לוותר על חלק מכוחם לטובת הווסאלים היה הבידוד היחסי של חלקים שונים של הממלכה. בידוד שנבע מכך שאירופה של אותה תקופה הייתה מיוערת ביערות-עד שהקשו על התחבורה, התקשורת והשליטה המרכזית. הווסאל ששלט על נחלה קטנה, שלט על שטח בר-שליטה ובעל דרכים פנימיות. את נאמנותו נתן למלך מרוחק שלעיתים היה צריך לנסוע ימים ארוכים על מנת להגיע לחצרו.
קרל הגדול כבש מרחבים גדולים, מטיפי הנצרות הגיעו לשטחים אלו והפיצו את הנצרות אבל לא היו בשטחים החדשים תשתיות שלטוניות, לא מנגנון גביית מיסים ולא הייתה תקשורת סבירה בינם לבין אאכן, מושב המלך. לכן החליט קרל לתת כבנפיקיום לאריסטוקרטיה הגבוהה ולאצילים נאמנים חלקות מתוך ממלכתו וזאת תמורת הבטחת נאמנות. קרל העניק לאציליו "הונור" (מלטינית: Honoris) במשמעותו המקורית – משרה גבוהה,[3] משרה שצמודה אליה נחלת אדמה שעליה יוכל האציל להפעיל את סמכותו. נכסי דלא-ניידי שהיו צמודים למשרה נקראו רס-דה-קומיטטו (Res de comitatu) או בקיצור קומיטטוס (Comitatus) או מיניסטריום (Ministerium).
בהדרגה התחזקו הווסאלים לעומת האדונים שנזקקו לעזרתם. קשה היה לקחת פיאודום מידי וסאל שהפר את חובותיו, הן משום שהפיאודום הזה לא היה פיסת רכוש נייד אלא לרוב אחוזה אגררית, והן משום שהווסאלים חיזקו זה את זה נגד תביעות אדוניהם. הם הלכו והמעיטו את חובות השירות הצבאי שהוטלו עליהם למספר ימי שירות מוגבל בשנה, ואילצו את האדונים ברוב אזורי אירופה להתחייב להפקיד בידי היורש את הפיאודום שהוענק לאביו; כך הונהגה ירושה בפועל של הפיאודה. היסוד הרכושי והחומרי במערכת היחסים הפיאודו-וסאלית הלך והתחזק על חשבון הזיקה האישית שבין אדון לאדם הנאמן לו. אנשים הפכו לווסאלים של אחרים כדי לקבל פיאודה, ולרבים מן הווסאלים היו אדונים רבים. במקום פירמידה מסודרת של יחסי נאמנות אישיים התפתח סבך של יחסי נאמנות סותרים שהלכו ונחלשו. היו וסאלים שהיו חזקים מאדוניהם, וגם בכירים שהפכו פורמלית לווסאלים של פחותים מהם כדי לקבל פיאודה. השאלה באיזו מידה שימשה המערכת הפיאודו-וסאלית לביסוס שלטון מרכזי וייצובו ובאילו דרכים החלישה אותו נתונה במחלוקת במחקר.
בהדרגה עברו יחסי החסות והתלות שבין אדונים ווסאלים גיבוש וקיבלו לבוש משפטי. בסכסוכים שבין אדונים לווסאלים שלהם אמורים היו אדונים לקבל הכרעות בצוותא עם הווסאלים שלהם, שנחשבו לשווים אליהם מבחינת הסטטוס שלהם. מתוך הכרעות אלה ניסחו משפטנים למן המאה השתים-עשרה את המשפט הפיאודלי. הטקסים, הסמלים והמשפט הפיאודלי שרדו והאריכו ימים גם כאשר נדחקה השיטה הפיאודו-וסאלית ממעמדה המרכזי נוכח עלייתם של צבאות שכירים, משק כספים עירוני ומדינות ריכוזיות יותר.
מאפייני הפיאודליזם
ככינוי לשיטה חברתית שלמה, מציין הפיאודליזם סוג אחד של חברת איכרים (חברה שרוב חבריה הם איכרים, אך אלה כפופים בדרכים שונות לאליטה מצומצמת החיה מפרי עמלם), שהתפתח באירופה במהלך המאות הראשונות לספירה. רוב החברות האגרריות בעולם היו חברות איכרים. איכרי אירופה היו ברובם המכריע אריסים, שחיו באחוזות, וחלקם היו נתונים לשעבוד מחמיר יותר ונחשבו לצמיתים.
פיאודליזם במובן המצומצם מציין את מערכת יחסי החסות הייחודית, שהתפתחה בקרב האליטה המערב-אירופית, אשר הפכה במהלך ימי הביניים בהדרגה לאצולה יציבה ומובחנת; כדי למנוע בלבול עם פיאודליזם ככינוי לשיטה חברתית שלמה, משתמשים היסטוריונים במונח מערכת היחסים הפיאודו-וסאלית. יחסי האדון והווסאל היו סוג של יחסי פטרון-קליינט אישיים, המבוססים על הדדיות: כוחו של האדון היה מותנה בנאמנותם ובתמיכתם של הווסאלים שלו, ואילו מעמדם של הווסאלים היה כרוך במידה רבה בעוצמתו של אדונם.
פוליטיקה של רגשות בתקופה הפיאודלית
להבעת רגשות הייתה חשיבות רבה בפוליטיקה של התקופה הפיאודלית. תקשורת בחיים הציבוריים בימי הביניים הייתה גדושה במעשים והתנהגויות הפגנתיים. אנשים השתמשו בסימנים וסמלים על פי חוקים נוקשים, בדרכים רבות, על מנת להביע את מעמדם, דרגתם ויחסם אחד כלפי השני. לפעולות אלה, שנראו לעיתים כטקסים או אף הופעות של ממש היו מטרה של שידור מסר ברור. ידידות הופגנה בארוחות משותפות, עוינות באמצעות קללות ואף השלכת טינופת. המלך למשל הפגין את נכונותו לצאת למלחמה באמצעות זעם, או את רכותו באמצעות דמעות בכי. גינונים רבים מתקופה זו עשויים להיראות כרגשנות יתר, אך שירתו מטרה חשובה, כאמור, של העברת מסרים ברורים בין בעלי התפקידים והדרגות הקשורים אחד לשני.[4]
כך למשל, קורבן מתאבל או כועס הזקוק לעזרה מאדונו בהשגת נקמה ייגש אליו בעצב, בבכי וביראת כבוד מתוך ניסיון לגרום לאדון לכעוס. המטרות הרגשיות והפוליטיות הטמונות במחוות כאלה נועדו לעורר בשומע רחמים כלפי הקורבן ולגרום לכעס כלפי תוקפיו. בנוסף, הן נועדו לעורר את כבודו של האדון ולעיתים לגרום לו בושה על מנת שיפנה את כעסו כלפי אויבי הקורבן. על אף שאנשים בוכים לא בהכרח הרגישו צער כפי שאנו מכירים אותו היום, הצגתו של עצב נחשבה כמעשה פוליטי וכחלק מתהליך של הבעת דרישה פוליטית. דוגמה לכך ניתן לראות בכרוניקה מאת סוגריוס[5] (1080–1151), אב מנזר סן דני מ-1122 ועד מותו, על חייו של לואי השישי, מלך צרפת בין השנים 1108–1137:
Feeling the force of numerous complaints like these, the king set a day for taking counsel about them. We met at Melun where many archbishops, bishops, clerics, and monks flocked together, for Hugh had been more rapacious than a wolf in devouring their lands. They cried out and threw themselves down at the feet of the king, against his will. They begged him to keep that greedy robber Hugh in check and snatch away from the jaw of the dragon their prebends, which the generosity of previous kings had granted the servants of God in the Beauce, a land fertile in grain. They prayed that he spare no effort in setting free the lands of the priests which, in a like way, were the only ones freed from the burdens imposed by Pharaoh. They pleaded that the king, as the representative of God, render free the part that belonged to God, whose image he maintained and kept alive in his own person.[6][דרוש תרגום]
ניתן לראות כי נזירים וראשי כנסיות משליכים את עצמם בבכי לרגליו של המלך בבקשת עזרה מפני אציל ששודד את אדמתם. לא רק זאת, אלא הם גם מנסים לבייש את המלך בשני אופנים; ראשית, הם מזכירים את נדיבותם של המלכים הקודמים שנתנו אדמות אלו לכנסיות. בכך הם רומזים שהוא פחות מן המלכים הקודמים שכן הוא אינו מגן על אדמות אלו. שנית, הם רומזים כי הוא אינו מבצע את תפקידו כנציג אלוהים, כיוון שאינו מגן על האדמות השייכות לאלוהים.
המניע מאחורי הבעת הרגשות והניסיון לעורר רגש של חרפה או כעס באדם אחר, כרוך במושג הכבוד שהיה בעל חשיבות רבה בקרב אנשי התקופה. בקרב אנשי קבוצת הכבוד, במקרה זה האצילים, הכבוד היה הבסיס לתביעות לגיטימיות במסגרת הקבוצה, והחברים בקבוצת הכבוד דאגו כל הזמן לבסס את כבודם ולשמור עליו. כל פרט בקבוצה היה תלוי באופן שבו העריכו אותו עמיתיו. למוניטין בעייתי הייתה משמעות פוליטית, מי שלא עמד על זכויותיו עלול היה למצוא את עצמו מחוץ למשחק, כלומר מחוץ לקבוצת הכבוד והמשחק הפוליטי. מכיוון שחרפה שהומטה על הווסאל עשויה הייתה לדבוק גם באדונו, העדיף הווסאל להדגיש את החרפה הכרוכה בהימנעות מהתגייסות של האדון על פני פנייה לחסדיו. לכן כאמור, הניסיון לעורר כעס או בושה באדון.[7] כך למשל, פנה הנרי השני מלך אנגליה לאציליו, על פי הכרוניקה של ג'ורדן פנטום, בניסיון לגייס אותם נגד בנו:
When the father heard it, he was sorry and angry, And swears his oath that wrongly it was ever thought, And said to his knights: "Lords, now hear me. Never in my life was I so sorry. Rage seizes my body, I am nearly mad.[8][דרוש תרגום]
ניתן לראות כי לשימוש ברגשות ולפנייה אל הרגש היו חשיבות רבה בפוליטיקה של התקופה הפיאודלית. הפנייה הייתה בעיקרה מתוך ניסיון לעורר רגשות של כבוד וחרפה אצל שומעיה, ולגרום לפעולה. זאת בשל החשיבות הגדולה שנתנו בני התקופה לכבוד, ובשל הרצון להימנע מהחרפה שעלולה להיות מוטלת עליהם.
חובות האדון והווסאל
יחסים פיאודו-וסאליים מבוססים על חובות הדדיות, מתנות ומענקים. הווסאל התחייב להיות נאמן לאדונו, לא להתייצב נגדו, להגיש לו עזרה (צבאית למשל) ועצה (להשתתף בקבלת החלטות ולסייע לו בשיפוט). לצמד חובות אלה קראו Consilium et auxilium. בנוסף לכך ציפו מווסאלים להגיש לאדוניהם מתנות וסיוע מיוחד בשעת הצורך (פדיון משבי, חיתון הבת וכן הלאה). כוחו הפוליטי של אדון התבסס על יכולתו לגייס סיוע צבאי ופוליטי מן הווסאלים שלו הסמוכים לשולחן אדוניהם שהחזיקו אותם בחצרם. שיטה זו נדחקה לטובת הפקדת מתנה בידיו של הווסאל, לרוב נחלה קרקעית המניבה הכנסות או משרה שלה צמודות הכנסות כאלה. מענק מותנה זה נקרא בשם פיאודום. הפיאודום לא היה רכושו של הווסאל אלא מענק, שאותו 'החזיק' מטעמו של האדון, כל עוד מילא את חובותיו כלפיו; כמענק אישי היה צריך גם לחזור לרשות האדון עם מותו של הווסאל או כאשר זה הפר את חובותיו כלפי האדון.
טקסים וסמלים: הומאז' ואינוסטיטורה
אדם הפך לווסאל של אדם אחר במהלך טקס ההומגיום (או הומאז' בלטינית: Homagium), שבמהלכו כרע הווסאל ברך בפני אדונו, הניח את ידיו בין ידי אדונו ונשבע לו את שבועת האמונים; בצד מרכיב זה של כפיפות הודגשה גם הקרבה שבין האדון לווסאל בחתימת הטקס בנשיקה. בנפרד מטקס זה נערך טקס נוסף, האינווסטיטורה (Investitura) שבו הפקיד האדון מענק משמעותי בידיו של הווסאל. המעניק נתן לרוב בידי המקבל חפץ כלשהו (רגב אדמה, שטר, חרב), שסימל את הנכסים המופקדים בידיו.
הפיאודליזם והאחוזה (סניוריה)
על פי רוב העניקו אדונים כפיאודום לווסאלים שלהם נחלות מניבות הכנסות, אחוזות המאוכלסות באיכרים אריסים. מכאן הקשר בין מערכת היחסים שבין אדונים ווסאלים במסגרת האליטה לבין מערכת היחסים שבין כלל האדונים לבין האיכרים (המערכת הסניוריאלית או המנוריאלית).
האחוזה תפקדה כמערכת כלכלית עצמאית בכך שהיא ייצרה לעצמה את רוב צרכיה. כמו כן, נוצרה באחוזה מערכת חברתית מסודרת וברורה שלכל אחד יש בה זכויות וחובות מוגדרים.
הכנסייה במערכת הפיאודלית
הכנסייה נתנה חסות לאיכרים שיעבדו את האדמות והקרקע שלה. מאמינים רבים מסרו לכנסיות ולמנזרים אדמה וקרקעות בתמורה לגאולת נשמותיהם, כך הרחיבה הכנסייה את שטחה והשיגה קרקעות ועושר רב.
לאט לאט השתלבה הכנסייה במערכת הפאודלית. אנשי הכנסייה הפכו לוואסאלים ואפילו לסניורים, והיו לה צמיתים שעיבדו את אדמותיה בתמורה לחסות.
האחוזה הפיאודלית
האחוזה הפאודלית פעלה כיחידה עצמאית שסיפקה לעצמה את רוב צרכיה. בטירה חיו האדון ובני משפחתו עם האבירים.
האבירים
נלקחו בגיל צעיר לגור ולהתחנך בטירה של האדון. הם טיפלו בסוסים, בכלי הציד ובכלי הנשק. במלחמות שימשו כנושאי כליו של האדון. האדון היה יוצא עם האבירים לצוד. האבירים נהגו לערוך משחקים ותחרויות בהם ניסו להפיל זה את זה.
הצמיתים
הצמיתים היו משועבדים לאדון לנצח. הצמיתים קיבלו מהאדון קרקע לעבד. הצמיתים שילמו מס לאדון מחלק ניכר מיבוליהם. באביב ובקיץ שיפצו את הטירה. האדון שפט אותם והם קיבלו ממנו הגנה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מארק בלוך, החברה הפיאודלית, בתרגום אורה גרינגרד, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, 1988
- מארק בלוך, "הפיאודליזם האירופי", מתוך: האנציקלופדיה למדעי החברה (1960), בתרגום גדי אלגזי
- פרנסואה ל' גאנסהוף, פיאודליזם, בתרגום אהרן אמיר, זמורה ביתן מוציאים לאור, תל אביב, 1985
- Donald Crummey, "Abyssinian Feudalism", Past & Present 89, 1980, pp. 115-138
קישורים חיצוניים
- רותי בן ישי, התפתחות החברה והמדינה הפיאודלית, הרצאה מצולמת, "תולדוט, אתר ההיסטוריה"
- פיאודליזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
פאודליזם, דף שער בספרייה הלאומית- פיאודליזם, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ חלק מהעבדים נמכרו לסוחרי עבדים (ע"פ אורה לימור, יצחק חן, ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים)
- ^ להרחבה בנושא זה ראו Feudalism and the Feudal Relationship (באנגלית)
- ^ A Dictionary of Medieval Terms and Phrases, Christopher Corédon, 2004, D.S. Brewer, Cambridge, ISBN 1-84384-023-5
- ^ Gerd Althoff, "Ira Regis: Prolegomena to a History of Royal Anger", in Barbara H. Rosenwein (ed.), Anger's past, (Ithaca and London, 1998), p. 74
- ^ Stephen D. White, "The Politics of Anger", in Barbara 147 – H. Rosenwein (ed.), Anger's past, (Ithaca and London, 1998), p. 144
- ^ Richard Cusimano and John Moorhead, trans., The Deeds of Louis the Fat of Suger (Washington, D.C.: Catholic University of America Press, 1992), p. 86
- ^ טלי שפר, "הבט אחורה בזעם: הפוליטיקה של הרגשות בימי הביניים", זמנים 87 (2004), עמודים 26–32
- ^ Francisque Michel, trans., Chronicle of THE War Between the English and the Scots in 1178 and 1174, by Jordan Fantosme, (London: J.B.Nichols and Son)