לשמוע קול בכיו של תינוק
ביקרתי היום אצל ר' יעקב מדן, הקב"ה ישמור עליו ויחייהו, והוא הזכיר לי דברים שאמרתי לו בביקורי הקודם ביום חמישי. הזכרתי לו אז את הסיפור הידוע, על המועמדים הראשונים, ביניהם ר' יעקב מדן, שבאו להיפגש אתי בפעם הראשונה לפני שהישיבה נוסדה. הם שאלו אותי: מה ייחודה של הישיבה., וסיפרתי להם את הסיפור החסידי הידוע, (ואני, כידוע, אוהב להתבטא בסיפורים,) על בעל ה"תניא "שהיה צריך לגלות ממקומו עם נכדו בעל ה"צמח צדק", והתגלגל למקום מסויים בו קיבל דירה בת שלושה חדרים, חדר לפנים מחדר, הכניסה לחדר הפנימי היתה דרך החדר האמצעי. ויהי היום ובעל ה"תניא" יושב ולומד בחדר הפנימי, ה"צמח צדק" בחדר האמצעי, ובחדר החיצוני שכב תינוק בעריסה. לפתע החל התינוק ולבכות ה"צמח צדק", שחדרו היה סמוך לחדרו של התינוק, היה כל כך שקוע בלימודו, שלא שמע את בכי ו של התינוק. בעל ה"תניא" שחדרו היה רחוק יותר שמע, הפסיק את לימודו ויצא להרגיע את התינוק. משסיים להרגיעו החזירו למקומו, חזר לחדרו, עבר דרך חדרו של בעל ה"צמח צדק", ואמר לו "כשלומדים תורה ולא שומעים בכיו של תינוק יהודי - משהו פגום בלימוד".
ר' יעקב מדן מאד התרגש , ואמר לי שהוא לא חשב על כך. כשבא לפני ואמר לי שהוא הולך לשבות רעב, אמרתי לו: "ר' יעקב אתה יודע, עקרונית אני נגד שביתות רעב. גם את המפה הפוליטית אני רואה אחרת ממך. אבל לא אוכל לומר לך שאיני מרגיש גאוה. התלמיד הראשון של הישיבה מקיים את המסר החינוכי הזה. כשילד יהודי בוכה הוא סוגר את הגמרא ודואג לבכיו של התינוק, לא, לא אוכל להכחיש שאני מרגיש גאוה".
אני רוצה להזכיר לכם עוד תלמיד ותיק אחד, לא פחות ותיק מר' יעקב מדן, שהפנים חזק את המסר הראשוני הזה של הישיבה. תלמיד זה הוא לא אחר מאשר עבדכם הנאמן. אני חושב שכל ראש ישיבה שרק מלמד תורה לאחרים ואינו לומד - בעצמו, משהו פגום בתלמודו. כולנו גם מלמדים וגם תלמידים, ולא רק משום "ומתלמידי יותר מכולם". את המסרים שאנחנו מוסרים אנחנו גם מפנימים יותר ויותר. אמנם איני שובת רעב, אבל כל אימת שאני חש שאוכל לומר דבר שהוא לתועלת התורה, לתועלת עם ישראל או ארץ ישראל - אינני נמנע מלהשמיע את קולי. כל אימת שאני חושב שאני יכול להמעיט מחילול השם, להרבות כבוד שמים, לקרב יחידים, להציל יהודים משפיכות דמים או להציל משהו מארץ ישראל - לא נמנעתי מלהשמיע את קולי , כי גם אני חונכתי שיש להקשיב לקול בכיו של תינוק הייתי רוצה שגם אלה אשר מתנגדים כליל לדעותיי, ירגישו שמינית שבשמינית של גאוה על שיש להם ראש ישיבה הרגיש לבכיו של תינוק, ממש כפי שאני מתגאה, בחברינו ר' יעקב מדן. אמנם אין זה מן הטעם הטוב שאדם ידר על עצמו, אבל בגלל המסר החינוכי אני מרשה לעצמי לומר את הדברים.
לא פעם מוזר הייתי לאחי, דיברתי על חששות לטווח ארוך. בדור של "עכשוויזם" קשה לדבר על טווח רחוק. לא פעם 'פני לא הסתרתי מכלימות ורוק' (ישעיה, נ', ו). אמנם, 'וה' א-להים יעזור לי על כן לא נכלמתי על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש' (שם, ז). הפגיעה הגדולה ביותר היתה כאשר חשדו בי שאהבת ארץ ישראל שבי, פגומה, חס ושלום
אני קשור לארץ ישראל עוד לפני שידעתי על דברי הרמב"ן. כששחררו אותי באירופה אחרי השואה, היינו שם כעשרים יהודים, לא היתה לנו לא עיתונות ולא רדיו לא ידענו מה קורה בעולם. אבל אני אמרתי: "אני הולך לארץ ישראל". אמרו לי: "השתגעת? אתה לא יודע מה קורה". והשבתי: "אני הולך". בשבילי ארץ ישראל זה לא רק עניין רוחני , לא רק עניין של קדושה. יש בי לגביה את ההרגשה הפשוטה ביותר של מולדת, ואינני מתביש בכך. כבר ר' מאיר שמחה, דיבר על כך שיש תחושה כזאת, כמובן גם לזה יש מימד רוחני.
יש כאן דבר שאני חייב לציין אותו, תופעה משונה של חברה שאינה מסוגלת לסבול דעה חריגה. אתם לא יכולים לתאר כמה פניות ומכתבים אני מקבל כמעט יום ויום, מנסים לשנות את דעתי. לצערינו זה לא רק בחברה שלנו. גם בחברה החרדית וגם בחברת אנשי השמאל לא סובלים דעה חריגה.
אני יכול להבין שהתקיפו אותי כשפעלתי במלחמת של"ג נגד הפריצה לביירות באמת, יכולתי אז אולי "להזיק", למנוע. פעלתי, צלצלתי לשרים וניסיתי להפעיל כל אחד מהם כדי שתימנע הפריצה לבירות חששתי אז, שחס ושלום יהיו לנו עוד מאות קרבנות. עשיתי זאת בין השאר, גם משום שנתבקשתי לעשות משהו, כיוון שהתכנית נעשתה בלי ידיעת הממשלה. על זה אני מבין שהתקיפו אותי.
אבל בנוגע לעניינים שעומדים כיום על הפרק, מה האסון? געוואלד! אז יש אחד שחושב אחרת. האם אנו חיים בחברה טוטליטרית? אני לא אומר שאני נביא ושכל מה שאני אומר זה מאה אחוז בטוח. טעיתי כבר כמו שהרבה אנשים טועים. בשעתו השתתפתי בהפגנות נגד ויתורים, כשקיסינג'ר היה בארץ, ואחר כך הצטערתי. קיסינג'ר רצה אחרי מלחמת ששת הימים שנוותר למצרים וניסוג עד ביר גפגפה אילו היינו שומעים בקולו אולי לא היתה פורצת מלחמת יום הכיפורים ולא היתה נסיגה מימית ומסיני. אינני אומר שלא טעיתי. אבל יהודי שעבר את השואה, יהודי שעבר חמש מלחמות; מלחמת השחרור, מבצע סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת של"ג, מלבד מלחמת ההתשה - מותר לו לחשוש ממלחמה נוספת. כל הצבא חושש. משקיעים מיליארדים מחשש למלחמה, שמא יגברו הפונדמנטליסטים, שמא יצליחו להשתלט על מצרים או על סוריה ולקשור איזה קשר. אז יש יהודי שחושש, יש רב אחד שחושב אחרת.
אחד הדברים שמקפיצים אותי הוא השימוש של אחד הרבנים בדברי ה"נודע ביהודה" , ולפיהם אין לחלל שבת אלא רק כאשר החולה מוטל לפנינו, וכי סכנת המלחמה אינה "חולה המוטל לפנינו"?. אני, כשלעצמי, חושש גם כשהחולה לא מוטל ממש לפניי. ומכל מקום, לדעתי המצב כיום הוא ש"החולה" מוטל גם מוטל לפנינו. וכי אסור לי לחשוש? אני חושש שמא ה"חמאס" ישתלט על הרחוב, וחמאס פירושו קשר עם החיזבאללה וקשר עם איראן אכן, יש לי חששות, וכי זהו אסון? אפילו איני מנסה אני לא מחפש לעשות נפשות.
אחת הבעיות הקשות במחשבת היהדות היא היחס בין בחירה והשגחה, ובין טבע והשגחה. דברים שקורים בטבע, דברים שקורים על ידי החלטותיהם של בני אדם - באיזו מידה ההשגחה מעורבת? יישום הדברים קשה פי כמה; כשיש חולה אנחנו פונים לרופא והופכים עולמות. כשהחולה נפטר אנחנו אומרים "ברוך דיין האמת". אם אכן בשעה שהקדוש ברוך הוא פועל הוא דיין אמת, מדוע אתה רץ לרופא? לעולם איננו יודעים עד היכן הדברים תלויים בידי אדם, ומהיכן ואילך נתונים הם בידי ההשגחה, שמכניסה אותנו לסיטאציה. אבל אף על פי כן לימדו אותנו, שבכל מקרה בו צריך להחליט באיזה עניין יש לנהוג, למעשה, לפי השיקול ההגיוני הטבעי. לאחר מעשה קיימת הראיה הרחבה הרטרוספקטיבית הרואה את הדברים באור ההשגחה.
בימים עברו ביקשו ממני תמיד תלמידים בישיבה לנסות ולשבץ את הדברים בפרספקטיבה של אמונה כיצד הדברים נתפסים. איך להסתכל על נצחונות ואיך, חס ושלום, להתבונן על מפלות. היום גם כשפונים לרבנים גדולים שואלים אותם לא רק על המישור התיאורטי, אלא גם על הפן המעשי. היום כמעט רוב השאלות ששואלים אותי הן בסגנון של "מה אתה מציע לעשות?. משל היו לי שני כובעים, בתקשורת אני מנסה לומר דברים שהם בבחינת הלכה למעשה, אבל, במקביל, אני מנסה גם להסביר איך לנסות ולהבין את הדברים במבט כללי. בזמן האחרון כל הזמן שואלים אותי על הצד הפרגמטי ועל זה הייתי מעדיף שלא לדבר בבית המדרש. לא אתחמק, אבל קודם כל אני רוצה להקדים ולומר משהו.אחר
חזרתו של עם ישראל לארץ ישראל היא תופעה שאין דוגמתה בעולם. עשרות ארצות זכו לשחרור לאומי, באירופה, באפריקה ובאסיה. אבל עם שרוב שנות חייו לא היה בארצו, שרק כמה מאות שנים היה בארצו וחוזר אליה. זוהי תופעה בלתי מוכרת בעולם. הנביאים מדברים על שיבת ציון. וכי יכולים אנחנו לומר שמה שאנו רואים בעינינו זה לא קיום, ולו חלקי, של החזון הנבואי? וכי יכולים אנו לומר, כאותם אנשי הנמנים על החוגים החרדים, שזוהי תופעה גלותית?
הנביא אומר: "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים.קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו (ואת זה עדיין לא שמענו - ) מביאים תודה בית ה'...". הלוא זה קיום חזון נבואי. ארבעה מליון יהודים חיים בארץ ישראל. יש הקוראים לזה ראשית צמיחת גאולתינו, ויש שרואים בזה מעשה שטן, ויש המתעלמים מזה ולא רואים בזה קיום חזון נבואי.
רבותי, יכול להיות שכל אלה אשר דיברו על ראשית צמיחת גאולתינו טעו. יכול להיות שתלמידי הגר"א טעו, יכול להיות שתלמידי הבעש"ט טעו, יכול להיות שתלמידיו של רבי עקיבא איגר טעו, כשדיברו על ראשית צמיחת גאולתינו כפי שמובא בספרים. יכול להיות שהרב קוק טעה, יכול להיות שהרב חרל"פ טעה. רבי עקיבא, גדול התנאים, גם כן טעה. אבל על אדם אחד אינני יכול לומר שטעה, זה הנביא. והנביא זכריה מדבר, ובפירוש על בית שני, והוא אומר: "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה'. ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם ושכנתי בתוכך וידעת כי ה' צבאות שלחני אליך" (ב', יד). "גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא..." (ט', ט).
נביא לא טועה. ואף על פי כן יש פער גדול בין המציאות של בית שני לבין נבואתו של זכריה הנביא. ועל זה אומר רבי יהודה הלוי: "אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר! כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים הייעוד אשר יעד הא-לוה לבית השני: 'רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה''. כי העניין הא-להי עמד לחול עליהם כבראשונה, אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה. אבל רק מקצתם נענו - ורובם, וחשובים שבהם, נשארו בבבל מסכימים לגלות ולשעבוד... ולכן גמלם הא-לוה כמחשבת ליבם ונתקיימו בהם ההבטחות הא-לוהיות רק במידה מצומצמת, כפי מיעוט התעוררותם" (הכוזרי, ב', כד). מי שחושב שנבואת נביא הינה בלתי תלויה בהתנהגותם הרוחנית של בני ישראל - אינו מבין מה זאת נבואה. ריה"ל מדבר על כך שיהודים לא באו לארץ ישראל, וזהו חטא אחר, אבל מאז מלחמת ששת הימים קרה משהו, יש נסיגה רוחנית ואי אפשר להתעלם מכך?
"לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב" (ברכות, נט ע"א). מדי פעם הקב"ה שולח לנו רעמים. מרדכי לפיד ובנו, יצחק וינשטוק השם יקום דמם. רעמים הבאים לפשט עקמומיות שבלב. במישור הרוחני, זה לא מתמצה רק בהפגנות נגד הממשלה. צריך גם לחשוב מה הקב"ה תובע מאיתנו. אינני שולל את ההפגנות. אבל יש גם לחשוב, ולדעת, מהי הפרופורציה, לדעת, שאף כי אנחנו מאמינים שאנו נמצאים במהלך א-להי, לא הכל הולך בדיוק כפי שרצינו. וכי אנחנו מתנהגים בדיוק כפי שהקב"ה רוצה?!
אנחנו חייבים לראות את הדברים בפרספקטיבה נכונה. אני לא רוצה לקטרג יש לי הרבה מה לומר .לבקר. הרבה מאד דיברנו על מה שאנחנו צריכים לעשות, מה שהממשלה צריכה לעשות, ומעט מאד פנינו לקב"ה. אפילו רבנים מסוימים שנקראים רבני יש"ע תמיד נתנו לנו עצות מה לעשות, ואני חיפשתי בסוף ולא מצאתי את התפילה לקב"ה שיעזור. אמר לי רב אחד מן הציונות הדתית: "להכריז צום? זוהי ציונות דתית! אנחנו צריכים לקחת בידינו את העניין". ואנחנו היינו מתוסכלים על שהקב"ה במלחמת המפרץ עזר בלי לבקש את עזרתינו אנו, הקב"ה לבד הסתדר.
מבחינה מעשית אומר לכם רק כמה דברים קצרים. שאלו אותי: יש לך חששות, אתה מפחד, למה לך לספר לכולם? יכול הייתי להסתיר את חששותי ואת פחדי. הרי אמרתי שאינני נביא ייתכן שאני טועה בהערכות שלי. יכולתי להסתיר את כל חששותי ולא להרגיז איש, לחיות בקונצנזוס היפה והטוב, והיו חולקים לי כבוד בכל מקום. (אגב אני חייב להודות לא ממש השמיצו אותי. אלא שהיו דברים שפגעו בי). - היו לי בתמצית ארבע סיבות עיקריות שמחמתן אמרתי את דברי -
ראשית: משך כל השנים אני עושה כל מאמץ שלא תיווצר זהות בין "דעת תורה" לבין קיצוניות מדינית. אני לא יכול לשכוח שיחה שהיתה לי עם המשורר אבא קובנר ע"ה, שהיה יהודי חילוני, אבל בא אלי לפני מותו ואמר לי: "הרב, אולי נוכל לעבוד ביחד להכניס קצת יהדות לקיבוצים שלי, הם הולכים ומתרחקים. אולי אנחנו יכולים לעבוד בשיתוף פעולה. אתה תביא חז"ל ואני אביא מעט טשרניחובסקי, אולי נמצא איזו שפה משותפת". הבעתי את הסכמתי. אחרי כמה חודשים פרצה מלחמת של"ג והוא בא אלי ואמר לי משפט שאינני יכול לשכוח: "הרב הלך לנו דור, אין מה לעשות". אמרתי לו: "אבא, איך אתה מדבר, הלך לנו דור". והוא אמר: "לא רק אותך לא ישמעו, גם אותי כבר לא שומעים". "למה?" שאלתי. - "כי היהדות מתקבלת כאילו טבוע עליה חותם של קיצוניות". זה היה בעקבות סברה ושתילה מאז אני כל הזמן חושב שיש חשיבות רבה להבהיר, ולהודיע שקיימות דעות שונות ביהדות הדתית כמו שיש ביהדות החילונית. מותר ליהודי דתי לחשוב כמו ששמיר חושב או כמו שגאולה כהן חושבת, אך לא לקשור את זה עם התורה.
שנית: הייתי מודע לסכנת הייאוש - לא הוא שתקף, אלא שטיפחו אותו באנשי ההתישבות ביש"ע, כאילו הכל אבוד. איך אמר ר' יואל בן נון, כשדיברתי אתו על זה: בלי יריה אחת אפשר לחסל את כל ההתישבות ביש"ע - רק יאוש. רציתי להשמיע: לא הכל אבוד.
דבר שלישי: חשבתי שאולי זה יחליש את המשבר האידיאולוגי הרוחני שעלול לבוא. יראו שיש יהודי ציוני, שהיו מצטטים את "המעלות ממעמקים" שלו להראות אידיאולוגיה ציונית, שחושב שזה לא סוף העולם. ואני ממשיך להיות ציוני בלב ובנפש, וממשיך להאמין בראשית צמיחת גאולתינו על אף כל זה. אולי זה יכול משהו להציל.
ודבר אחרון: אולי זה יפתח לי פתח למצוא איזה ערוץ הידברות בדרגים הגבוהים בממשלה, שיכול לעזור במשהו, הצלה פורתא, להתישבות ביש"ע.
אבל היום זה נוגע להסטוריה. "כן תמכתי", "לא תמכתי" היום מדובר על עובדה קיימת. חתמו על ההסכם, ורק הערבים יכולים למוטטו במכוון או מתוך חוסר שליטה באמצעות הטרור. ספק, אמנם, אם הוא יחזיק מעמד עד הסדר הקבע וספק אם יהיה הסדר קבע, יש חשש שבגלל ירושלים כל העסק יתמוטט, או שבכל אופן לא נגיע להסדר קבע. אבל אם ההסכם יחזיק מעמד, ונגיע לשלב הסדר הקבע הערבים הם שיהיו מעוניינים לשנות את ההסדר הארעי ולהגיע להסדר קבע. עם כל הישובים תחת ריבונות מדינת ישראל אנחנו יכולים לחיות חמישים שנה, מאה שנה. מי שירצה לשנות אלו הערבים, ואז יתחיל משא ומתן. ואני מאמין שעדיין אפשר להציל חלק גדול מן ההתישבות. כמו שאין רציפות של הריכוזים הפלסטיניים בין עזה לשכם, כך יכולים להיות גושים, אפשר להבטיח שהירדן יהיה גבול בטחוני, אפשר להבטיח שלא תהיה מדינה פלסטינית עם צבא. לפני שבוע היה אצלי אחד האנשים המרכזיים בפקידות הבכירה, שמעורב ומצוי בקשר מתמיד עם ראש הממשלה, והוא מלא ביקורת על הסכם אוסלו, אבל, הוא אמר לי:"עדיין אפשר להציל". זה מה שאני מנסה לעשות. אני בא בדברים עם כל מיני אישים. היו כאן חברי כנסת של המערך, אמרתי להם: "חבר'ה אתם חייבים לומר היום מה תהיה מה עמדתכם בקשר להסדר הקבע, כי אחרת אתם נופלים".
לדעתי היו צריכים לעשות שני דברים. דבר אחד אני מנסה בלי הצלחה ולצערי רוב חברי הממשלה חוץ מראש הממשלה חושבים אחרת. היו צריכים להכניס כוחות ימניים לממשלה. לצערי טרם הצלחתי לשכנע. אבל, אם לא, לכל הפחות ליצור אופוזיציה עם תכנית אלטרנטיבית, כדי שמפלגת העבודה תרגיש מאויימת ואז תיישר קווים. יש לי שפה משותפת עם הרבה חוגים ביש"ע, שאמנם אומרים: אנחנו נגד ההסכם אבל אחרי שהוא נעשה זה מה שיש לעשות.
רבותי, לפני שנה דיברתי דיבורים שעוררו קצת תהייה והתנגדות גם בין צוות הישיבה בקשר ליחסינו לחוגים מסויימים בנוער הישראלי. טענתי שיש קבוצה גדולה של צעירים בישראל שאינם מרגישים שום מחוייבות לא כלפי העם ולא כלפי המסורת ולא כלפי הארץ ואפילו לא כלפי החברה ולא כלפי המשפחה שלהם. איתם אין לנו שום שיג ושיח. אמרתי את הדברים בעקבות כמה התבטאויות שהיו לפני חנוכה אשתקד שנאמרו בנוגע למאמר המפורסם של הרב קוק, "מאמר הדור", שנכתב לפני שמונים שנה, שדיבר על דור של אפיקורסים, שהיה מלא אידיאלים, שבא לארץ ועזב כל טוב בחוץ לארץ .היו להם אידיאלים של תיקון עולם, של סוציאליזם, של אחוות עמים, והם הראו מסירות נפש למען ארץ ישראל. הרב דיבר על המיוחד שבדור הזה. הוא מכנה את הדור ההוא בביטוי קבלי: "ביש מלבר וטב מלגיו". בפנימיותו יש אידיאלים. ובעקבות התבטאות של ר' צבי יהודה זצ"ל, שאמר "מאמר הדור - לדורות", באו אנשים ואמרו: "הלוא הרב קוק מדבר על דורינו". וכי זה הדור שפנימיותו טובה? זוהי מדינת ישראל שעליה כיוון הרב קוק כשאמר: "מדינת ישראל כסא ה' שכל חפצה שיהיה ה' אחד ושמו אחד"? איפה אתם חיים? - על כן אמרתי: צריכים לדעת שאין שיח ושיג עם הנוער של היום שמנוכר ליהדות. אנחנו לא יכולים להשפיע בדיבור כי אם בהתנהגותנו.
יכול להיות שהגזמתי בהיקף התופעה. היום אני חייב להגיד בדיוק להיפך. היום אני שומע: "אין עם מי לדבר, כל העם כולו 'אכן חציר העם', כל מי שבעד ההסכם פירושו של דבר שאין לו שום ערכים".
אני לא חושש מן הדה-לגיטימיזציה שהשמאל עושה להתיישבות. אנחנו לא צריכים את הלגיטימציה שלהם, לא מפיהם אנו חיים. אבל אנחנו שעושים דה-לגיטימיזציה לכל העם זה מסוכן. יש בידי סקר מאד רציני המוכיח, שרוב רובו של העם עדיין קשור למסורת. ישנן שתי קבוצות מסוכנות. קבוצה אחת מסוכנת באופן אקטיבי והשניה קבוצה המסוכנת באופן פסיבי. הקבוצה האקטיבית אלה הם אותם אנשים, אינטלקטואלים ברובם, שאין להם כל עניין בזהות יהודית. הקבוצה השניה מורכבת מאותם עולים מרוסיה שלא יודעים שם דבר על יהדות. הבעיה היא שהקבוצה הראשונה נמצאת במרכז ההשפעה בתקשורת ובפקידות המכרעת, על כל יהודי לעשות מאמץ, ואין זה עניין לרבנים בלבד, אלא כל יהודי, כל פקיד, מהנדס, רופא ועורך דין, שיש לו קשרים עם יהודים לא דתיים - חייב לדעת שיש עליו חובה להציל את המדינה. מדינה ללא זהות יהודית לא תוכל להחזיק מעמד. יש היום סלידה מכפייה דתית אבל העם עדיין ברובו פתוח למסורת, בדרגות שונות.
אין דבר מסוכן יותר היום, שכתוצאה מן התסכול נבוא ונאמר: אין עם מי לדבר, כל העם לא ציוני רק אנחנו ציונים, כל העם יש להם רק "מדונה" בראש. היו גם הרבה כיפות סרוגות אצל "מדונה". כמו שלא מתיאשים מהם אסור גם להתיאש מן האחרים. עד אתמול כולם דיברו על הפנימיות של העם, על אותו דור שהרב קוק מדבר עליו כ"טב מלגיו וביש מלבר", היום הכל ביש. מה קרה כאן, תוך כמה חדשים הכל התהפך? היום אני חייב לומר: לא לוותר. יש עדיין עם מי לדבר, ויש עוד מה לעשות. יש צורך לנטרל את ההשפעה של הקבוצה הזאת שאין לה שום עניין בזהות יהודית, ויש לנו שפה משותפת עדיין עם חוגים חילוניים, שמבינים שבלי זהות יהודית עם ישראל ואף מדינת ישראל לא יוכלו להתקיים. שפה לבד איננה מספיקה. הקשר של יהדות התפוצות עם מדינת ישראל יכול להיות רק אם יש איזושהי דמות יהודית למדינת ישראל. אבל לא רק למדינה, בעיקר לחברה. ועל מי מוטלת החובה אם לא עלינו על הציונים הדתיים, שלנו אכפת הדבר הזה.
מתוך דברים על פה שנאמרו בישיבה בחנוכה תשנ"ד. באותה עת שבת הרב יעקב מדן שביתת רעב במחאה על הכוונה למסור נשק בידי המשטרה הפלסטינית. כתב וערך: אביעד בילר.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)