קורפו

קורפו
Κέρκυρα

נתונים גאוגרפיים
מיקום	הים היוני
קואורדינטות	39°36′N 19°52′E
שטח	641 קמ"ר
אורך	61 קילומטר
רוחב	9 קילומטר
גובה מרבי	Mount Pantokrator
נתונים מדיניים
מדינה	יוון
אוכלוסייה	100,854 (2011)
אזור זמן	UTC+2
עיר ראשית	קורפו
(למפת יוון מוגדלת)   אתונה סלוניקי הרקליון פטרס לאריסה יואנינה קומוטיני מיטילנה פלופונסוס רודוס כרתים טורקיה אלבניה בולגריה מקדוניה הצפונית הים האגאי הים היוני הים התיכון קורפו (למפת יוון רגילה)   אתונה סלוניקי הרקליון פטרס לאריסה יואנינה קומוטיני מיטילנה פלופונסוס רודוס כרתים טורקיה אלבניה בולגריה מקדוניה הצפונית הים האגאי הים היוני הים התיכון קורפו

מפת קורפו

הקצה הדרומי של האי קורפו במבט מהים

קוֹרְפוּ או קֶרְקִירָה (ביוונית: Κέρκυρα, בלטינית: Corcyra, באיטלקית: Corfù) הוא אי יווני, הנמצא בים היוני, בצמוד לחופים המערבים של אלבניה ושל יוון. בין האי ליבשת מפריד מצר קורפו - רצועת ים שרוחבה נע בין 3 קילומטר ל-25 קילומטר. האי בכללותו, יחד עם מספר איים קטנים צמודים, מהווה רשות מוניציפלית אחת, השייכת מנהלית ליחידה האזורית קורפו, במחוז האיים היוניים.

שטחו של האי כ-580 קמ"ר, ושטחה של הרשות המוניציפלית, הכוללת גם כמה איים קטנים ליד קורפו, מגיע ל-641 קמ"ר. אוכלוסיית האי, נכון ל-2015, עומדת על כ-130,000 נפשות. האי נחשב לאחד מהיפים באיי יוון. בירת ונמל האי היא העיר קורפו (קרקירה). מקור השם הוא כנראה בשם העיר שהוקמה במקום, קרקירה, אשר שמה נבע מהמילה היוונית (Koryphai) שמשמעותה "ציצית". השם האיטלקי, קורפו, הוא עיוות של השם הביזנטי של האי (Koryphō), גרסה מאוחרת יותר של השם המקורי.

גאוגרפיה

צורתו של האי דומה למגל, השוואה שנעשתה כבר בימי קדם, כאשר במרכז, העיר והנמל של קורפו, הנמצאים בצד מזרח, מול החוף האלבני. אורכו המקסימלי של האי הוא כ-60 קילומטר, ורוחבו המקסימלי הוא 30 קילומטר, כאשר החלק הצפוני של האי רחב יותר משאר חלקי האי.

שני רכסי הרים גבוהים מחלקים את האי לשלושה חבלים, שהצפוני בהם הררי, האמצעי גבעות גליות, והדרומי מישורי ברובו. הרכס החשוב יותר הוא רכס פנטוקראטור (Παντοκράτωρ), הנמשך מכף סנט אנגלו במזרח עד כף סנט סטפאנו במערב, וששיאו פסגת פנטוקראטור (906 מטר). הרכס השני הוא רכס הר "סנטי גאקה" (או "סנטה דאקה", ביוונית οἱἍγιοιΔέκα שפירושו "הר עשרת הקדושים").

החופים המערביים והצפוניים תלולים, ומתאפיינים במצוקים וכפים, ולכן הגישה אליהם קשה, בעוד שבחוף המזרחי קיימים מפרצים רבים והוא נוח יותר, זו הסיבה שרוב האוכלוסייה מרוכזת לאורכו. האי בנוי מתצורות שונות של אבן גיר, פני השטח מגוונים ומרובות בו פינות תצפית מרהיבות. האי הוא האזור הגשום ביותר ביוון.

בעוד מדרונות ההרים מיוערים, רוב השטח מהווה אזור חקלאי פורה. יערות הבר מכילים עצי דפנה, הדס, זית בר, קטלבים, וצינית, שיוצרים מצע פורה על פני היער, ומאפשרים צמחייה נרחבת של השיחים ברחבי האי.

היסטוריה

בעת העתיקה

קורפו מזוהה, לפי המסורת היוונית, עם ארץ הפיאקים המיתולוגית, מסיפורי האודיסיאה של הומרוס. ידוע שבאלף הראשון לפנה"ס הייתה קיימת מושבה של מתיישבים מהעיר ארטריה האיונית. המושבה נדחקה בשנת 734 לפנה"ס על ידי בני העיר קורינתוס הדורים, שהקימו במקום את העיר קרקירה, אשר השתלטה על האי כולו ונתנה לו את שמו.

מיקומה של המושבה והאי קורפו על נתיב השיט העיקרי בין המושבות ההלניות ביוון הגדולה (דרום איטליה) לבין היבשת של יוון, הוביל להתפתחות כלכלית ומדינית מהירה של קרקירה, שנפרדה מעיר האם שלה, קורינתוס, והפכה ליישוב משגשג ועצמאי. התפתחויות אלה הובילו לסכסוכים חוזרים ונשנים בין המושבה לקורינתוס. סכסוכים שהגיעו לשיאם בתחילתה של המאה ה-7 לפנה"ס עם התרחשותו של הקרב הימי המתועד הראשון בהיסטוריה של יוון, בערך בשנת 664 לפנה"ס, בין קורינתוס וקרקירה. המאבקים בין שתי הערים הובילו לכיבושה של קרקירה על ידי הטיראן הקורינתי פריאנדרוס בסופה של המאה השביעית לפני הספירה. האי הצליח להשתחרר מעולו של פריאנדרוס, אולם זנח את מדיניותו התוקפנית כלפי קורינתוס והתמקד בפעילות מסחרית. במהלך הפלישה הפרסית ליוון בשנת 480 לפנה"ס אייש האי את הצי היווני השני בגודלו (כ-50 ספינות) בכוח הכול-הלני שגויס להילחם בצבא הכובש. עם זאת, לא לקחה קרקירה חלק פעיל במלחמה.

העוינות בין קורינתוס וקרקירה והתקרבותה המדינית של האחרונה לאתונה, היו חלק מהגורמים לפריצתה של המלחמה הפלופונסית הראשונה. קרב סיבוטה, שנערך בשנת 433 לפנה"ס מול חופי האי בין ציי קרקירה ואתונה (קרקירה ביקשה את עזרתה נגד הקורינתים) לבין הצי הקורינתי (שהייתה חברת הליגה הפלופונסית), שימש כעילה הרשמית לפריצתה של המלחמה. במהלך שתי המלחמות הפלופונסיות שימשה קרקירה כבסיס ימי חשוב של האתונאים, אם כי הצי של קרקירה לא תרם רבות למאמץ המלחמתי של אתונה.

ניסיונות התקוממות של מעמד האצולה, האוליגרכיה באי בשנים 427 לפנה"ס ו-425 לפנה"ס, נגד השליטה האתונאית, דוכאו באכזריות על ידי פשוטי העם, אולם בשנת 410 לפנה"ס הצליח מעמד האצולה להשתלט על האי ולפרוש מהליגה האתונאית. בשנת 375 לפנה"ס נכנס האי בשנית לברית האתונאית, ושנתיים מאוחר יותר עמד בהצלחה במצור ספרטאני, שהחריב את האזורים הכפריים של קרקירה אך לא הצליח לכבוש את העיר עצמה.

במהלך התקופה ההלניסטית נלחמה קרקירה בספרטנים ובאילרים שתפסו את החוף היווני מולה. מלחמות הדיאדוכים הביאו על קרקירה, כמו על כל יוון, תקופה של אי יציבות פוליטית ומאבקים צבאיים רבים. האי עמד בהצלחה מול ניסיונות הכיבוש של קאסאנדר מלך מוקדון אולם נכבש על ידי שליט סיציליה ולאחר מכן על ידי המלך פירוס מאפירוס. לאחר נפילתו של פירוס נשלטה קרקירה על ידי שודדי הים האילריים שהפילו את אימתם על הים האיוני כולו.

בשנת 228 לפנה"ס השתלטו הרומאים על קרקירה, אשר קיבלה מעמד של מדינה חופשית ושימשה כבסיס הימי והצבאי העיקרי של רומא ביוון. בשנת 31 לפנה"ס שימשה קרקירה כמחנהו של אוגוסטוס הצעיר במאבקו במרקוס אנטוניוס על השליטה ברומא. קרקירה נשארה תחת שליטתה של רומא לאורך תקופת רומא הקיסרית ונכללה בפרובינקיה אכיאיה.

בימי הביניים והעת החדשה

מפה מצוירת של קורפו, 1790

בתחילת ימי הביניים נשלטה קרקירה על ידי האימפריה הרומית המזרחית.

במהלך שלטונה של ונציה ידע האי התאוששות מסוימת מהתקופה ההרסנית שחווה בימי הביניים, למרות ניסיונותיה החוזרים ונשנים של האימפריה העות'מאנית לכבוש את האי בשנים 1431, 1537, 1571 ו-1573. בשנת 1716 הפליג צי טורקי עם 33,000 חיילים ושם מצור על מבצר קורפו. המצור וההתקפות על המבצר החלו ב-19 ביולי 1716 ונמשכו 22 יום. על קורפו הגנו 5,000 חיילים ונציאנים ושכירי חרב, ביחד עם 3,000 תושבי קורפו בפיקודו של הרוזן פון דר שולנבורג. הם הצליחו להגן על האי עצמו מכיבוש טורקי, ולהדוף את הצי הצר עליו. פסל גדול של פון שולנבורג ניצב עד היום ליד המבצר.

פסלו של הרוזן יוהאן מתיאס פון דר שולנבורג, "מגן קורפו"

משפחות האצולה הוונציאניות ששלטו בעיר נקטו מדינות של סבלנות יחסית כלפי תושבי המקום, אשר החלו לשלב את תרבותם ואופיים המדיני בתרבות ונציה. שמו של האי הפך בזמנם לקורפו, עיוות של השם קרקירה בשפה האיטלקית. תושבי קורפו גם זכו לצמיחה כלכלית מסוימת, במיוחד בגידול מטעי הזית אשר עודדו הוונציאנים. יחד עם זו, נשמרו מגבלות נוקשות על המקומיים שנועדו למנוע מהם להתחרות כלכלית עם ונציה. האי ידע גם תחייה תרבותית מסוימת של הלך הרוח ההלני כאשר מצאו בו מקלט כמה מלומדים יוונים, אשר נמלטו מתחומי יוון העות'מאנית. בשנת 1732 אף הוקמה במקום האקדמיה היוונית המודרנית הראשונה על ידי יוונים.

בשנת 1797 עברה קורפו לשלטון צרפתי, בעקבות כיבוש ונציה על ידי נפוליאון. צרפת שלטה באי למשך תקופה של שנתיים, עד לכיבושו על ידי הצי הרוסי הקיסרי בשנת 1799. קורפו הפכה לבירתה של הרפובליקה הזמנית של האיים היוניים, שהתקיימה בין השנים 1799 עד ל-1807; מדינה אשר שימשה כהשראה ניכרת לתנועת הלאומיות היוונית המודרנית. בשנת 1807 נכבשה קורפו, יחד עם שאר האיים היוניים, בשנית על ידי צרפת.

בין השנים 1815 – 1864 הייתה קורפו תחת שלטון בריטניה, כחלק מהאיים היוניים שנוהלו על ידי בריטניה. קורפו נבחרה להיות מקום מושבו של הנציב הבריטי העליון של האיים היוונים. תושביה נהנו מפריחה כלכלית מסוימת תחת שלטון הבריטים, אולם במשך הזמן החלו לפתח מרירות כלפי השלטון הבריטי, אשר הורגש כזר ונוקשה. ב-1864 סופחה קורפו, יחד עם שאר האיים היוניים, לממלכת יוון המודרנית.

בינואר 1916, בעקבות תבוסת הצבא הסרבי במהלך מלחמת העולם הראשונה, הועברו כוחות של הצבא הסרבי לאי קורפו. ממשלות צרפת ואנגליה הודיעו על כך לממשלת יוון במכתב דיפלומטי בו ציינו שממשלת יוון בוודאי לא תתנגד. יחד עם כוחות הצבא הסרבי נמלטה הממשלה הסרבית הגולה אל קורפו. השלטון באי הוחזק בפועל על ידי צרפת שבקשה להכריח את החיילים הסרבים להשתתף במלחמה. ממשלת סרביה הגולה ניסחה בקורפו את הצהרת קורפו של שנת 1917, שקראה להקמת יוגוסלביה.

בשנת 1923 נכבש האי זמנית על ידי כוחות איטלקים בפקודתו של ראש ממשלת איטליה והדוצ'ה, בניטו מוסוליני, והעיר הופגזה. במהלך מלחמת העולם השנייה נכבש האי בשנית על ידי האיטלקים כחלק מהמערכה על יוון, ולאחר מכן על ידי הגרמנים. עם הכניעה האיטלקית בשלהי שנת 1944 שוחרר האי על ידי בעלות הברית וחזר לשלטונה של מדינת יוון.

כלכלה

בעבר הייתה רוב פרנסת תושבי קורפו בחקלאות. ענפיה העיקריים נשמרו קבועים למדי לאורך ההיסטוריה; ואותם איזכר בהתפעלות המשורר היווני הקדום הומרוס. בקורפו גודלו עצי זית, תאנים, רימונים, וגפנים; מטעי התפוח והאגס נעשו במאה העשרים ענפים משניים בלבד. נוספו עצי פרי שיובאו מדרום אירופה (לדוגמה פרי הדר), שסק מיפן, וגם בננות. הגידול העיקרי הוא עץ הזית, ששולט ברוב נוף האי, בעוד הגפנים, התאנים, ועצי הדר גדלים בעיקר ליד החופים.

כיום הכלכלה של קורפו מתבססת על יצוא שמן זית, פירות, ויין, על ענף הדיג, אך בעיקר על התיירות, שמהווה את מקור הפרנסה העיקרי.

העיר קורפו

ערך מורחב – קורפו (עיר)

טירת קורפו

העיר קורפו יושבת בחלק הרחב של חצי אי במרכז החוף המזרחי של האי. העיר מחולקת לשני חלקים, על ידי תעלת מים מלוחים מלאכותית, שנחפרה בערוצו של גיא טבעי, ומפרידה בין מצודת העיר הישנה לעיר עצמה. בין העיר למצודה מחברת דרך רחבה, העוברת במרחב ירוק גדול.

העיר התפתחה בין חומות וביצורים, ועל כן מתארה הוא מבוך של רחובות וסמטאות צרים. רוב הרחובות לא ניתנים למעבר של כלי רכב, ומתאפיינים בשינויי גובה קיצונים, פיתולים, ופניות חדות. בשנים האחרות נבנו כבישים חדשים בניסיון לשפר את מצב התנועה בעיר. כמו כן קיימת טיילת רחבה לאורך קו החוף.

בצפון העיר ממוקמים מספר נמלים. הנמל המזרחי הישן יותר, משרת מעבורות פנימיות. הנמל החדש, המערבי, משרת מעבורות לעיר פטרס וכלי שיט בינלאומיים. בין שני הנמלים ממוקמת המצודה החדשה של העיר.

רוב בנייני העיר מתאפיינים בסגנון מודרני וצרפתי, אם כי ישנם מספר בניינים בעיר מהתקופה הונציאנית. יש בעיר כנסיות רבות, כ-37 כנסיות במספר, כאשר הבולטת בהן היא הכנסייה על שם הקדוש הנוצרי המקומי, אגיוס ספירידון. בעיר קיים גם מוזיאון ארכאולוגי, הממוקם בדרום מזרח העיר, ומציג אוסף של ממצאים מתקופת יוון העתיקה. בין השאר מציג המוזיאון משקוף ממקדש של האלה היוונית ארטמיס, המעוטר בגורגונות.

מחוץ לעיר קורפו ישנם עוד מספר יישובים קטנים ברחבי האי, שהגדולים בהם הם פלאקס ופאלאוקאסטריצה.

ארמון אכיליון

אחד מאתרי התיירות העיקריים בקורפו הוא ארמון אכיליון. הארמון נמצא בעיירה גסטורי, 10 ק"מ דרומית לעיר קורפו. זה היה ארמון הקיץ של קיסרית אוסטריה אליזבת, הידועה גם בכינויה "סיסי". לאחר התאבדותו של בנה היחיד רודולף, נסיך אוסטריה בשנת 1889, החליטה אליזבת להקל על יגונה בבנית ארמון קיץ זה. היא דברה יוונית שוטפת והעריצה את התרבות והמיתולוגיה היוונית. הגיבור הנערץ עליה היה אכילס ולו הקדישה את הארמון. באמצע הגן הנשקף לים היוני נמצא פסל שיש גדול של אכילס הגוסס המנסה לשלוף מעקבו את החץ המורעל שירה בו פאריס נסיך טרויה.

בגן נמצאים פסלים רבים וביניהם גם פסלה של אליזבת. בשנת 1898 רכש את הארמון קיסר גרמניה וילהלם השני. הוא השתמש בארמון לנופש בקיץ ולפגישות דיפלומטיות. בפקודתו הוצב בגן פסל נוסף של אכילס לא כגוסס, אלא כחייל בלבוש קרב המוכן למלחמה. לאחר מלחמת העולם השנייה עבר המקום לרשות ממשלת יוון וכיום הוא מוזיאון ובו מוצגים ממלחמת טרויה ומתקופת שני הקיסרים.

• 
  פסל סיסי באכיליון
• 
  פסל אכילס הגיבור באכיליון
• 
  דיוקן של הקיסר וילהלם השני בארמון אכיליון
• 
  האוכף של וילהלם השני בארמון אכיליון

קורפו בתרבות

הסופר והזואולוג ג'רלד דארל כתב מספר ספרים ("משפחתי וחיות אחרות", "חיות, ציפורים וקרובים אחרים", ו"גן האלים") המתארים את חייו וחיי משפחתו בקורפו בין השנים 1934–1939, הספרים כללו גם תיאורים נרחבים של הטבע בקורפו, נופיו של האי, והמקומיים. דארל מתאר את המקום כגן עדן עלי אדמות.

על קורפו ויהודיה כתב הסופר היהודי-הצרפתי ממוצא יווני אלבר כהן וספרו עטור השבחים "הספר אשר לאמי" הוא נובלה פיוטית מרגשת על אודות אמו, לואיזה כהן, שנולדה באי. אלבר כהן נולד בקורפו בשנת 1895 והוא היגר ממנה יחד עם כל בני משפחתו בהיותו בן חמש.

יהדות קורפו

בית הכנסת של הקהילה "היוונית" בעיר קורפו, נבנה במאה ה-19 (צולם לפני 2002)

אנדרטה לזכר יהודי קורפו שנספו בשואה, בבית העלמין בחולון

יהודים התגוררו בקורפו כבר בעת העתיקה בתקופת שלטון ביזנטיון באזור. מאז ימי הביניים היו באי שתי קהילות. האחת של יהודים "רומניוטים", שמוצאת ומורשתם בקהילות יוון ואייה שכונו "גרקי" (Greki); והשנייה של יהודים מאיטליה, שבאו לאי בעיקר מחבל פוליָה (איטלקית: Puglia) באיטליה המכונים "פולייזי". מתיחות שררה בין שתי הקהילות שנבעה משאיפתה של הקהילה היהודית האיטלקית שהלכה וגדלה להכתיב את אורח החיים היהודי, ומחששה של הקהילה היהודית היוונית מקיפוח זכויותיה. שתי הקהילות נמנעו מלהתחתן האחת בשנייה וקיימו בתי כנסת נפרדים - ה"סקולה נובה" וה"סקולה גרקי", ובתי קברות נפרדים.

בתחילת המאה ה-19 הרשו השלטונות היווניים ליהודים לקנות קרקעות באי, והתחילה תקופת שגשוג ליהודי קורפו. רבים מבין היהודים עברו להתגורר מחוץ לרובע היהודי. בשיאה מנתה הקהילה באותה תקופה כ-7000 נפש. משנת 1831 עד שנת 1851 כיהן כרב "הקהילה האיטלקית" של קורפו הרב ד"ר יהודה ביבאס.

יהודי קורפו עסקו בכל משלחי היד, והיו בקרבם יצואני שמן זית, יצרני סבון, ויזמים ופועלים בתעשייה זעירה. במחצית השנייה של המאה ה-19, פעל בית דפוס עברי בקורפו, של יוסף נחמוּלי, אשר הדפיס גם ספרי קודש עבריים, ודפים בודדים. מספר אנשי עסקים מקרב הקהילה עסקו בייבוא וייצוא של לולבים ואתרוגים מנמל קורפו; בראשית המאה ה-19 קמו להם מתחרים, שטענו ש"אתרוגי קורפו", כלומר הנסחרים על ידי אנשי קורפו, אינם כשרים. החרמת האתרוגים על ידי יהודים ברחבי העולם פגעה קשות בכלכלת יהודי האי.

היחסים בין יהודי קורפו לשכניהם הנוצרים היו טובים בדרך כלל. אך מתחת לפני השטח היו קיימים רגשות אנטישמיים שהתפרצו ב-1891, כאשר נתגלתה בחצר אחד היהודים גופה ערופת ראש של ילדה. הייתה זו ילדה יהודיה, אך הנוצרים האמינו כי מדובר במריה דסילה נערה נוצרייה שאומצה על ידי חייט יהודי. הרוחות בקרב הנוצרים סערו, ורק התערבות הבישוף מנעה פוגרום. עקב אירוע זה שנקרא "הַגְזרה" (שווא נע באות גימ"ל ובמלרע), היגרו מהאי כ-5,000 מיהודי קורפו, בעיקר האמידים שבהם, בעיקר לטריאסטה שבאיטליה ולאלכסנדריה שבמצרים. במהלך מלחמת העולם הראשונה הגיעו לקורפו פליטים יהודים מהבלקנים שהורשו להישאר באי על ידי ממשלת ההסכמה.

בתקופת השואה

בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה נתפסה הקהילה היהודית בקורפו שמנתה אז כ־2,000 נפשות, והוכחדה כמעט לחלוטין. בדצמבר 1940 ניזוק הרובע היהודי קשות בהפגזות של האיטלקים על האי. באפריל 1941 נכבשה קורפו בידי צבא איטליה הפשיסטית. תקופת הכיבוש האיטלקי שנמשכה כשנתיים הייתה תקופה קשה לכלל האוכלוסייה בקורפו, והתאפיינה במחסור וברעב. בעקבות סבלות התקופה ולאחר שהוחרב בית הכנסת של ה"פולייזים" בהפצצות הגרמנים, התאחדו שתי הקהילות "היוונית" ו"האיטלקית". מאז התפללו כל היהודים בבית הכנסת של הגרקים (היוונים), עד הגירוש הכללי מקורפו. בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית וחיל המצב האיטלקי נסוג מהאי. בעקבות זאת, נכנסו כוחות נאצים אל האי. בתחילה יחידות הצבא הגרמני, הוורמאכט, ואחר כך אנשי האס אס, שתכננו להכחיד את הקהילה היהודית.

ב-9 ביוני 1944 גורשו כ-1,795 מיהודי קורפו על ידי המשטרה היוונית בפקודת השלטון הנאצי. בודדים מהם הצליחו לברוח אל הכפרים ושם הוסתרו על ידי ידידים. מעצרם החל בכינוסם בכיכר העיר קורפו וסגירתם במבצר המוכר בשמו "פרוריו". יהודי קורפו הוצאו באישון לילה מהמבצר ובסירות קטנות ואסדות הועברו לאתונה, ושם נכלאו בבית הסוהר העירוני, חיידרי. יחד עם יהודים ממקומות אחרים ביוון כגון רודוס, הועלו כל היהודים על רכבת סגורה אשר הגיעה אל מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ב-30 ביוני 1944. כשני שלישים מהם, גברים נשים וטף, נשלחו מיד אל תאי הגזים והמשרפות ורובם נרצחו.

מעטים, רובם ככולם צעירים, שרדו את אושוויץ ואת צעדות המוות לגרמניה.

לאחר השואה

לפי אומדן כ-200 מיהודי קורפו הצליחו להתחמק מן הגרוש ולהישאר באי ובסביבתו, או לשרוד את מחנה ההשמדה. רובם הגיעו לארץ ישראל בטרם הקמת המדינה. מתוך ארבעה בתי כנסת שהיו באי קורפו רק אחד שרד את המלחמה, והפך למוקד תיירותי עבור יהודים וישראלים. בית הכנסת פעיל בימי החגים. בשנת 2011 התגוררו בקורפו כ-100 יהודים. בשנת 2021 התגוררו "כמה עשרות".

קהילת קורפו שחרבה, מונצחת בבקעת הקהילות ב'יד ושם' בירושלים, ולזכרה, גם הוקמה מצבה בבית העלמין בחולון.

לקריאה נוספת

• ברכה ריבלין, "קורפו", בתוך: הנ"ל (עורכת), פנקס הקהילות: (10) יוון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ט 1998, עמ' 353–370.
• דוד בנבנישתי, מקורות לתולדות קהילת קורפו, ספונות, א, ירושלים, תשי"ז 1957.
• יוסף שלמון, הפולמוס על אתרוגי קורפו ואתרוגי ארץ ישראל 1875–1891, ציון, סח, תש"ס 2000, עמ' 75–106.
• דניאל קארפי, לתולדות הקהילה 'האיטלקית' בקורפו במאה הי"ח, ציון, ע, ב, תשס"ה 2005.
• יעל ויילר ישראל, 'אגדת האחים אליהו: מסורת, רפואה ושליחות ציבור', האומה, 169, סיון תשס"ח 2008, עמ' 96-81.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של קורפו
• יהדות קורפו באתר יד ושם.
• האי הירוק שמאחור מתוך: זכרונותיה של נטה גטניו אוסמו מקורפו
• שירה סגל בורוכוב, ‏גן עדן חדש ביוון: חופשה זולה ושווה בקורפו, באתר ‏מאקו‏, 13 במאי 2014
• קורפו, בשביל הרומנטיקה, באתר וואלה, 18 במאי 2014
• אמיר זיו, קורפו ואני, באתר כלכליסט, 21 באפריל 2016
• שחר פרנהיימר, קורפו: גן עדן יווני, באתר הארץ, 9 במאי 2018
• איתן לשם, חופים של תאילנד ואוכל של איטליה באווירה יוונית נינוחה: מדריך לחופשה בקורפו, האי הירוק כל ימות השנה, באתר הארץ, 1 ביוני 2023
• רותם קרייף‏, מתל אביב לקורפו: מסתבר שאפשר לנפוש באי היווני גם בזול, באתר וואלה, 26 בספטמבר 2024
• קורפו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קורפו, אי (יוון), דף שער בספרייה הלאומית
• קורפו, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)