פיגועי אוגוסט 1955
| חלק מפדאיון, פיגועי טרור נגד ישראלים בישראל (1948–1959) | |
|---|---|
| תאריכים | 22–30 באוגוסט 1955 |
| מקום | הנגב המערבי |
| מטרה | יהודים |
| סוג | פיגוע ירי, פיגוע תופת, מטען חבלה, מוקש |
| נשק | רובים וחומרי נפץ |
| הרוגים | 18 |
| פצועים | 12 |
  | |
בחודש אוגוסט 1955 בוצעה סדרת פיגועים על ידי מסתננים (פדאיון) מרצועת עזה, שבה נרצחו ישראלים אחדים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות חדירת חוליה שהפעיל המודיעין הצבאי המצרי ב-23 בפברואר 1955 למתקן ביטחוני בראשון לציון, שככל הנראה גם פרצה למכון למחקר ביולוגי בנס ציונה,[1] ביצע צה"ל בליל 28 בפברואר – 1 במרץ 1955 את מבצע חץ שחור ("פעולת עזה") – פשיטת תגמול ברצועת עזה, שהייתה אז תחת שלטון מצרים. מבצע זה גבה מהמצרים את מחיר הדמים הגבוה ביותר מאז מלחמת העצמאות, וגרם זעזוע במצרים.[2] למחרת הפשיטה פרצו מהומות במחנות הפליטים הפלסטיניים ברצועה נגד השלטונות המצריים.[3] הפשיטה ערערה את יוקרת המשטר המצרי. מיד לאחריה, הוציא נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, "פקודת יום" ובה הבטחה לנקמה עתידית.[4]
שבועיים אחרי הפשיטה הישראלית החלו המצרים לנקום בישראל בפעולות קטנות של צליפות לאורך הגבול, מיקוש דרכי הסיורים של צה"ל, ושליחת מפגעים לתוך ישראל.[5] לאחר "פעולת עזה" האלימות הישראלית-מצרית התעצמה - בעוד שקודם לכן, תקיפות המסתננים הפלסטינים שחדרו מרצועת עזה לשטח ישראל היו בעלות אופי מקומי ובלתי סדיר, ללא הכוונה ממלכתית מכוח מדיניות או בבחינת תגמול נקודתי על פעולה ישראלית - הרי שאחרי פעולה זו, נעשו פעולות המסתננים ביוזמת השלטון המצרי, ובכך הייתה פעולה זו נקודת מפנה ביחסים בין ישראל ומצרים.[6]
אחרי "פעולת עזה" הבטיח נאצר כי מצרים תגיב אחרי תקיפת צה"ל הבאה, ובמהלך חודשים מרץ–מאי 1955 הכין את המכשיר שבאמצעותו היא הייתה עתידה להגיב – גדוד הפדאיון ברצועת עזה.[7] מסע ההטרדה שבו פתחה מצרים לאורך הגבול עם ישראל, הגיע לשיאו בגל פיגועי הפדאיון באוגוסט 1955.[8]
הפיגועים
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי דוח של הנספח הצבאי הירדני בקאהיר, מייג'ור ראדי עבדאללה אל-חסונה, מ-5 בספטמבר 1955, הפדאיון קיבלו את פקודותיהם ישירות מהרמטכ"ל המצרי הגנרל עבד אל-חכים עאמר, ששהה ברצועת עזה מ-27 באוגוסט עד 3 בספטמבר. הפושטים במסע הפיגועים הזה היו אמורים לחבל במתקנים צבאיים וכלכליים, לרצוח תושבים ולהתנקש בחייהם של שרים, חברי כנסת ו"מנהיגים בתנועה הציונית". קצין מצרי סיפר כי באמצעות פעולות אלה, קיווה נאצר "להשרות אווירה כבדה של אימה", שתוביל ל"ערעור אמון התושבים בממשלה ובצבא הישראליים", "תעודד הגירה מישראל ותצמצם את מספר המהגרים לישראל", תחזק את רוחו של הצבא המצרי ואת רוחם של תושבי אזור עזה, ו"תחזק את הממשלה המהפכנית מבחינה פנימית".[9]
יעדי מסע הפיגועים של הפדאיון באוגוסט היו צבאיים ברובם, אולם רבים מהנפגעים היו אזרחים. לדעת בני מוריס, המפגעים קיבלו כנראה פקודה להעדיף יעדים צבאיים, אך סביר כי גם אם נאסר עליהם לתקוף אזרחים, האיסור הזה לא הוטל עליהם בתוקף, וממילא איסור כזה היה חסר משמעות למדי, מאחר שרבות מהתקיפות היו בצורת מארבי לילה בשולי כבישים חשוכים.[10]
22 באוגוסט
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-22 באוגוסט בשעות הבוקר, התקלקל רכב "קומנדקר" של צה"ל סמוך לגבול רצועת עזה בדרך הסיורים שממערב לקיבוץ מפלסים. כשנעצר, נפתח לעברו ירי נשק קל ממוצב מצרי קרוב על גבעה 79 ברצועת עזה, שאויש בידי פלסטינים של "המשמר הלאומי". למקום הוזעקה מחלקת צנחנים בזחלמים, כדי לחלץ את הרכב. היא חצתה את הגבול ותקפה את המוצב המצרי בסיוע מרגמות. הכוח המצרי ברח והשאיר מאחור נשק, והסיור הישראלי כבש את המוצב. לאחר שמשקיפי האו"ם הוזעקו למקום פינה הסיור את המוצב והמשיך בדרכו. סמוך לנחל עוז החלה תקרית נוספת בין הסיור למוצב מצרי, ופגזי מרגמה פגעו גם בנחל עוז. בתקריות נהרגו שלושה חיילים מצריים ונפצעו שמונה.[11] אף ישראלי לא נפגע. אחרי תקרית מפלסים, החליטה מצרים להפעיל נגד ישראל את גדוד הפדאיון.[7]
25–26 באוגוסט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהתאם להצהרתו של נאצר לאחר פעולת עזה, כי שום התקפה של צה"ל לא תישאר יותר ללא מענה, ב-25 באוגוסט הוציאה מצרים פעולת תגובה על פשיטת צה"ל מול מפלסים. לאחר מספר חודשי הכנה, נשלחו אל מעבר לגבול עם ישראל, במשימות הרג וחבלה, כתריסר חוליות פדאיון, שמנו בסך הכל כ-60 איש. זו הייתה הפעם הראשונה שמצרים הפעילה מספר רב של חוליות בו-זמנית, בתגובה על פעולה ישראלית. בלילה אור ל-26 באוגוסט, חצו את גבול ארבע חוליות.[12]
ב-25 באוגוסט, בשעת לילה מאוחרת, נסע ג'יפ ובו שני חברי קיבוץ יד מרדכי מהקיבוץ לקיבוץ ארז שמצפון לרצועת עזה. אחת מארבע חוליות הפדאיון שמה מארב לג'יפ ותקפה אותו ברימוני יד וביריות. הג'יפ התהפך ושלום וכטל שנסע בו נהרג. נהג הג'יפ, משה פרבר, הצליח להימלט ולהזעיק תגבורת מארז.[13] לאחר מכן טמנה אותה חוליה מוקשים ליד צומת ארז.[12]
החוליות האחרות פוצצו מתקני מים.[12] אנשיהן חיבלו באמצעות חומר נפץ בבאר בשדות קיבוץ מפלסים, ושתי יחידות של צבא מצרים השתלטו על שתי גבעות ליד קיבוץ בארי. הפולשים הונסו על ידי סיורים של צה"ל.[14]
27 באוגוסט
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסתננים מרצועת עזה תקפו ביריות מכונית צבאית שנסעה מאפרידר למגדל גד, ושניים מנוסעי המכונית נפצעו. באותו ערב תקפו מסתננים ביריות מונית שנסעה מקיבוץ ארז צפונה, לא היו נפגעים בתקרית זו.[15]
בלילה אור ל-28 באוגוסט חדרו כמה חוליות פדאיון לעומק ישראל והגיעו עד אשקלון, שם שמו מארב, הרגו חייל ופצעו שני אנשים אחרים.[12] אחד הפדאיון שהשתתף במארב הזה, סייר החוליה, מוחמד חסן פרוד, נורה בידי סיור של צה"ל בדרכו חזרה לרצועת עזה. למחרת מצאו אותו משקיפי או"ם וקצין צה"ל, מתחבא פצוע מתחת לשיח. הוא סיפר למשקיף או"ם דובר ערבית כי הוא תושב מחנה הפליטים נציראת, ולשעבר פלאח תושב הכפר נעליא, מדרום לאשקלון. הוא סיפר כי שלושה ימים קודם הוציא אותו סרן מצרי מהכלא בעזה, הוא צויד בנשק, ונאמר לו להראות לחברי החוליות את הדרך לנעליא. הם יצאו מעזה ב-26 באוגוסט, שתי קבוצות בנות ארבעה אנשים כל אחת.[16][17]
28 באוגוסט
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-28 באוגוסט נהרגו ארבעה חיילי צה"ל ושניים נפצעו ליד גבול רצועת עזה, כאשר עלו רכביהם על מוקשים.[12]
29 באוגוסט
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלילה שבין 29 ו-30 באוגוסט היה שיא המסע של חוליות הפדאיון.[12] משפחה שהלכה מזרנוגה למעברת אל-קוביבה שבעיבורי רחובות, כ-40 קילומטרים מצפון לרצועת עזה, הותקפה ביריות. אבי המשפחה, יעקב חי נומה נפצע קשה מאוד ונפטר לאחר שעות ספורות. אשתו סלימה נפצעה אנושות. עוד שלושה מבני המשפחה נפצעו בפיגוע.[18]
באותו לילה רצחה חוליה אחרת ארבעה חקלאים:[12] המסתננים הגיעו לפרדס עשת-לפיד שליד בית חנן, כ-50 ק"מ צפונית לרצועת עזה, ורצחו ביריות ובדקירות סכין שלושה פועלים, שעבדו בפרדס: יהודה חג'בי, שלום סעיד ואברהם רדיע. הם המשיכו לפרדס ניימן הסמוך למושב בית עובד, ורצחו את נעים יונה עיני.[19] המסתננים המשיכו אל תורן האנטנה של "קול ישראל" שליד יבנה, שגובהו 114 מטר ומשקלו מעל 30 טון, ופוצצו את בסיסו, שתוקן רק כעבור כשנה.[20] ליד צומת ביל"ו עלה רכב צבאי על מארב וחייל אחד נפצע, קיבוץ ארז הופגז במרגמות, ומטוס קרב מצרי חדר לתחום האווירי מצפון לרצועת עזה והונס ממנו.[12]
30 באוגוסט
[עריכת קוד מקור | עריכה]למחרת היום, ב-30 באוגוסט, עלה רכב צבאי על מוקש ושני חיילים נפצעו.[12] המסתננים תקפו ביריות ליד כפר מנחם רכב שהוביל עובדים להנחת קווי מים בחבל לכיש, ורצחו שלושה מנוסעיה: דוד בגליקטר, משה גמליאל וגוטמן טאוס.
חוליית פדאיון הניחה מארב ליד דיר א-דבאן, מצפון לבית גוברין, והרגה ארבעה אזרחים במכונית.[21] אותה חוליה המשיכה לעבר גבול ירדן, ואנשיה תקפו בדרכם ביריות וברימונים מכונית צבאית בצומת פאלוג'ה ומכונית ליד זבדיאל, והטילו רימוני יד לבית במושב נחלה,[22] שם נפצעה אשה.[21]
תגובות ותוצאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסע הפדאיון של אוגוסט 1955 נמשך עד הימים הראשונים של ספטמבר. במהלך המסע, הצליחו משמרות סיור ישראליים להרוג או לשבות רק מפגעים בודדים. רובם שבו לבסיסיהם אחרי שפעלו במשך לילה אחד או שניים בשטח ישראל. במהלך שבוע פעולתם, הרגו הפדאיון כ-15 ישראלים ופצעו יותר מ-12.[23] על פי דוח הנספח הצבאי הירדני בקאהיר מ-5 בספטמבר 1955, התכנית המצרית הייתה לשלוח פדאיון נוספים אחרי 3 בספטמבר, אולם בעקבות התערבות אמריקאית אצל נאצר, התכנית נבלמה.[21]
סדרת הפיגועים עוררה סערה בישראל, בייחוד אחרי הפיגוע ליד אל-קוביבה.[10] למחרת, 30 באוגוסט, הגיש הרמטכ"ל משה דיין את התפטרותו, בטענה כי קיים פער בין מדיניות הממשלה בראשותו של משה שרת, שנמנעה מפעולות תגובה גדולות, ובין השקפותיו שלו, לפיהן יש לבצע פעולת הרתעה גדול ממדים. בעקבות זאת, הודיע שר הביטחון דוד בן-גוריון לסגל שרי מפא"י כי עליהם לבחור בין הקו הניצי שלו לבין הקו של שרת. בינתיים נמסר על תקיפות פדאיון נוספות, ובעקבות זאת הסכים שרת לתמוך בפעולה הגדולה שהציע דיין.[24] ב-31 באוגוסט יצא צה"ל למבצע אלקיים בחאן יונס, שבו נהרגו 72 חיילים מצריים לעומת הרוג ישראלי אחד, ונגרם נזק כבד למתקנים מצריים. ב-31 באוגוסט 1955 אמר קולונל גוהר, ראש המדור הישראלי במשרד המלחמה המצרי: "מלחמת פלסטין נכנסה היום לשלב חדש".[23] ב-1 בספטמבר 1955 הכריז דובר משרד החוץ בירושלים: "הסכים ש"ן בין מצרים וישראל רוקן באופן זה ממשמעותו... מצרים עלתה על דרך המוליכה לחיסול הביטחון, לקריאת תיגר מתמדת על צבא ההגנה לישראל ולהכנסת חרדה ללבבות תושבים שוחרי שלום ועמלים קשה בחבל ארץ רחב ידיים".[21]
מצרים לא ניסתה להסתיר את אחריותה לפשיטות נגד ישראל, ואמצעי התקשורת הממלכתיים שלהם היללו את הפדאיון. כך למשל, ב-10 בספטמבר 1955 הופיע מאמר בעיתון אל-אהראם, בו ראיין הכתב הצבאי פדאי, שהתרברב: "נכנסנו לישראל תשע פעמים, הרגנו 24 יהודים... הגענו למבואות תל אביב... נשארנו בישראל 15 יום בלי שהצידה נגמרה". הפדאי סיפר שכאשר נתקלו בסיור ישראלי, "החיילים התחננו לפניהם בשם הנביא מוחמד להשאירם בחיים... אחד החיילים היהודים אפילו תפס את ידי ונישק אותה. אני נעניתי לתחינתם... ונמנעתי מלהרוג אותם בעצמי... אבל ביקשתי מחברי להרוג אותם במקומי והם עשו זאת מיד... ההוראות שקיבלנו אסרו עלינו לפגוע בנשים ובאזרחים".[25]
המצרים ראו במסע הפדאיון באוגוסט 1955 "הצלחה כבירה", והדעה הרווחת בממשל בקאהיר, כפי שהושמעה בין היתר מפי שר המדינה אנואר סאדאת, הייתה שהם מצאו סוף סוף דרך להכות בישראל.[10] מסע הפדאיון עורר התלהבות ערבית גם מחוץ למצרים, שכן נראה היה כי סוף כל סוף מצליחה מדינה ערבית להשיב מכה לישראל. לפי הערכה אמריקאית מאוקטובר 1955, לפשיטות הפדאיון הייתה בירדן השפעה "מחשמלת". לדברי שגריר ארצות הברית בירדן, פשיטות הפדאיון בשלהי אוגוסט 1955 התקבלו בה כמבוא ל"סבב שני" וכהוכחה לכישורים הצבאיים של הערבים.[26]
ראש מטה משקיפי או"ם, מייג'ור-ג'נרל א.ל.מ. ברנס, כתב לימים בזיכרונותיו, כי "זועזע עמוקות" ממעשי הזוועה של הפדאיון. הוא הגדיר אותם "פשעי מלחמה" והשווה אותם למעשים נאציים.[21]
בעקבות פשיטות הפדאיון מרצועת עזה באוגוסט 1955, והתגובה הישראלית בחאן יונס, הכפילה מצרים את מאמציה לגייס פדאיון בסוריה, בלבנון ובירדן.[27]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל 1949–1956: ההסתננות הערבית, פעולות הגמול והספירה לאחור למבצע קדש, תרגם מאנגלית: יעקב שרת, תל אביב: ספרית אפקים, עם עובד, תשנ"ו 1996.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כנופיות מצריות רצחו 7 יהודים ביממה האחרונה, דבר, 31 באוגוסט 1955
- יאיר קוטלר, הלכתי בעקבות המרצחים המצרים, הארץ, 31 באוגוסט 1955, המשך
- מפת ההתגרויות ומעשי הרצח המצריים, מעריב, 1 בספטמבר 1955
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מוריס, עמ' 353.
- ^ מוריס, עמ' 354.
- ^ מוריס, עמ' 356.
- ^ מוריס, עמ' 357.
- ^ מוריס, עמ' 359.
- ^ מוריס, עמ' 361.
- ^ 1 2 מוריס, עמ' 364.
- ^ מוריס, עמ' 362.
- ^ מוריס, עמ' 373–374.
- ^ 1 2 3 מוריס, עמ' 376.
- ^ ש. שניצר, צה"ל מהדק את ה"רצועה", מעריב, 23 באוגוסט 1955;
סיור ישראלי כבש מוצב מצרי לאחר שהותקף בגבול עזה, דבר, 23 באוגוסט 1955 - ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 מוריס, עמ' 372.
- ^ מצרים רצחו חבר יד־מרדכי, מעריב, 26 באוגוסט 1955;
ש. שניצר, עשרות בני נוער ניצלו ממוות, מעריב, 28 באוגוסט 1955 - ^ 4 פעולות איבה מצריות, הארץ, 28 באוגוסט 1955, המשך
- ^ התקפות מצריות בשטח ישראל, דבר, 28 באוגוסט 1955, המשך;
ישראל מזהירה את שלטונות מצרים, מעריב, 28 באוגוסט 1955 - ^ מוריס, עמ' 374–375.
- ^ התנקשויות דמים מצריות לאורך גבול רצועת עזה, על המשמר, 29 באוגוסט 1955
- ^ דב גולדשטיין, משפחה שלמה נפגע בדרום, מעריב, 30 באוגוסט 1955
- ^ צבי קסלר, כנופית הרוצחים בפרדסי בית-עובד שוטטה בסביבה במשך 48 שעות, חרות, 31 באוגוסט 1955
- ^ דניאל רוזן, המדיום הוא המסר: התקשורת בישראל, הוצאת כרמל, 2022, עמ' 42
- ^ 1 2 3 4 5 מוריס, עמ' 373.
- ^ הכנופיה המצרית המשיכה לתקוף, מעריב, 31 באוגוסט 1955
- ^ 1 2 מוריס, עמ' 374.
- ^ מוריס, עמ' 377.
- ^ מוריס, עמ' 375.
- ^ מוריס, עמ' 375–376.
- ^ מוריס, עמ' 368.