מדינה יהודית ודמוקרטית

מדינה יהודית ודמוקרטית היא הגדרה לאופייה של מדינת ישראל. בהכרזת העצמאות שלה ב-1948, הוגדרה המדינה כ"מדינה יהודית", ללא המילה "דמוקרטית", על אף שההכרזה כללה מאפיינים דמוקרטיים מובהקים. ההגדרה "מדינה יהודית ודמוקרטית" נוסחה לראשונה באופן רשמי בחוק יסוד: חופש העיסוק ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שנחקקו בשנת 1992. נוסח קודם של ההגדרה הופיע כבר ב-1985 בחוק יסוד: הכנסת, ושונה לנוסח העדכני בשנת 2002.

שאלת אופייה של מדינת ישראל

ערך מורחב – גישות למאפייניה של מדינת ישראל

מפאת ריבוי המחלוקות במדינת ישראל, וחוסר היכולת להגיע להסכמה לגבי הגדרתו של המושג "מדינה יהודית", התפתחו גישות רבות לגבי אופייה של מדינת ישראל. עם הגישות הקיימות באשר להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית נמנות: "מדינת הלכה", "מדינה דתית-לאומית", "מדינה ישראלית קפיטליסטית יהודית ודמוקרטית", "מדינה סוציאליסטית יהודית ודמוקרטית", "מדינת לאום תרבותית", "מדינת העם היהודי", "מדינת לאום יהודית" ו"מדינת כלל אזרחיה". הגדרת המדינה היא, נכון להווה, עירוב בין הגישות השונות, כאשר ניתנת אפשרות לכל אזרח במדינה לפרש את המושג לפי הבנתו.

התייחסות לאופי היהודי ולאופי הדמוקרטי במגילת העצמאות

אופייה של מדינת ישראל הותווה כבר במגילת העצמאות, שנקראה בטקס הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. במסמך זה מוגדרת מדינת ישראל כ"מדינה יהודית בארץ-ישראל". המילה "דמוקרטיה" נעדרת מהמסמך, אולם בהמשך המסמך מופיעים יסודות דמוקרטיים רבים כגון התחייבות לקיים שוויון זכויות מלא, ללא הבדל דת גזע ומין, הבטחת חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות וכן שמירה על נציגות הולמת לאזרחים לא-יהודים במוסדות המדינה הזמניים והקבועים.

כל הטיוטות של מגילת העצמאות, וגם הנוסח הסופי, כללו התייחסות להיותה של המדינה "מדינה יהודית" וכן התייחסות כל שהיא למאפיינים דמוקרטיים שיהיו במדינה. בטיוטה הראשונה וגם בטיוטה הסופית לא הוזכר במפורש המונח "דמוקרטיה", אף על פי שהוא נכלל בחלק מהטיוטות.

למעשה קיימות ארבע אפשרויות עיקריות לאפיין את היחס בין האופי היהודי של המדינה לאופייה הדמוקרטי:

1. היהדות עליונה על הדמוקרטיה (מדינה יהודית בעלת מאפיינים דמוקרטיים).
2. הדמוקרטיה עליונה על היהדות (מדינה דמוקרטית בעלת מאפיינים יהודיים).
3. שוויון בין יהדות לדמוקרטיה (מדינה יהודית ודמוקרטית).
4. דמוקרטיה הנובעת מן היהדות (מדינה יהודית־דמוקרטית).

לפי ניתוח של דב אלבוים ועזרא ברום, הנוסח הסופי של מגילת העצמאות מבוסס על תפיסה של "דמוקרטיה הנובעת מן היהדות", הטיוטה הראשונה אותה הכין המשפטן מרדכי בעהם מבוססת על תפיסה כי "היהדות עליונה על הדמוקרטיה", הטיוטה של צבי ברנזון מבוססת על תפיסה של "שוויון בין יהדות לדמוקרטיה" ואילו הטיוטה של משה שרת דגלה בקיומה של "מדינה דמוקרטית בעלת מאפיינים יהודיים".

לפי ניתוחו האקדמי של ד"ר יהודה כהן, בספרו "מי מפחד ממדינה יהודית?", מעמדה של מגילת העצמאות גובר לא רק על חוקי הכנסת, אלא אף על כל חוקה, ככל שתתקבל, היות שבמגילת העצמאות קבעו מייסדי המדינה "עקרונות חוקתיים, כמו גם דרך אפשרית לקבלת חוקה, דרך שאינה ניתנת לשינוי בידי בית המחוקקים — קל וחומר בידי השופטים". עוד הוא מציין כי "בהכרזת העצמאות אין כל אזכור ל'מדינה דמוקרטית', אף כי המושג והעיקרון 'מדינה יהודית' מופיע שם כמה פעמים", וכי היסודות הדמוקרטיים המופיעים במגילת העצמאות אינם מושלמים (למשל, שוויון זכויות מוגדר בלי הבדל דת, גזע ומין, אבל ללא אזכור "עם" או "לאום") וכי הם מוגבלים "באיסור לפגוע ביסודות ההכרזה, שהם: היות ישראל מדינה יהודית, והיותה פתוחה לעלייה חופשית של יהודים"..

התפתחויות בחקיקה

כיוון שלא התקבלה חוקה למדינת ישראל, לא הוגדר אופייה באופן משפטי (למגילת העצמאות אין תוקף משפטי). הצורך להגדיר את אופייה של המדינה באופן משפטי התעורר לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה שנערכו ב־1984, שבהן זכתה מפלגת כ"ך במושב אחד בכנסת. מפלגת כ"ך שאפה לביטול אופייה הדמוקרטי של המדינה, ולהחליפו במשטר המבוסס על ההלכה היהודית, תוך שלילת חלק ניכר מזכויות הלא-יהודים במדינה. ועדת הבחירות המרכזית אמנם פסלה את רשימת כ"ך מהתמודדות בבחירות לכנסת ה-11, אולם כ"ך עתרה לבג"ץ, וזה קבע כי אין עילה משפטית לפסול את הרשימה. תיקון מס' 9 לחוק יסוד: הכנסת שהתקבל בשנת 1985 בכנסת ה-11 (ונכנס לתוקפו בבחירות לכנסת ה-12) קבע שלא תתמודד בבחירות רשימה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כ"מדינתו של העם היהודי", וכן רשימה ששוללת את "האופי הדמוקרטי של המדינה".

המונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" בנוסחו המוכר הופיע לראשונה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, שנחקקו ב־1992 ותוקנו ב־1994. בחוקים אלו נאמר במפורש שמטרתם "לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". בשנת 2002 תוקנה גם ההגדרה בחוק יסוד: הכנסת בהתאם לנוסח זה. ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מוזכרים בחוקים נוספים: חוק התרבות והאמנות, חוק חינוך ממלכתי, חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, חוק יסודות התקציב, חוק שירות אזרחי, חוק שירות לאומי-אזרחי, חוק המפלגות, חוק השידור הציבורי הישראלי וחוק החולה הנוטה למות.

בעקבות חקיקת חוקי היסוד והפיכת ההגדרה לרשמית, התעוררה ב-1994 השאלה האם ממשלת ישראל רשאית להגביל ייבוא בשר לא-כשר למרות חוק יסוד: חופש העיסוק. תחילה פסק בג"ץ שהממשלה אינה רשאית להגביל את ייבוא הבשר, אולם לאחר שהכנסת ערכה תיקונים בחוק היסוד, התקבלה ההגבלה. במשך הזמן התעוררו סוגיות נוספות תחת השאלה מהי הדרך הראויה ביותר לתווך בין אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה. למשל בסוגיית החכרת אדמות לאום, האם מותר למדינה יהודית להגבילן ליהודים בלבד, באזורים מסוימים בארץ, באופן שלא יסתור את היותה מדינה דמוקרטית?

ביטוי הלאום היהודי

מאפייניה של מדינת ישראל וכן הכרזת העצמאות מזהים אותה כ"מדינת לאום יהודית" כלומר כמדינה המושפעת מהזיקה למסורת והמורשת היהודית. אופייה היהודי של מדינת ישראל מגיע לביטוי בארבעה מרכיבים.

המרכיב הראשון הוא הציונות, שהייתה במובנה הראשוני והבסיסי ביותר, תנועת שחרור לאומית שחתרה לחלץ את היהודים מן ההסתמכות על גורמים חיצוניים לקביעת גורלם, ושאפה להשיג אמצעים ריבוניים הכוללים בין השאר עוצמה פוליטית, צבאית וכלכלית, שיאפשרו ליהודים להגדיר את עצמם ואת גורלם.

המרכיב השני המגדיר את ישראל כמדינה יהודית הוא חוק השבות. חוק זה, הקשור באופן הדוק למרכיב הראשון של הגדרה עצמית לאומית, קובע שלכל היהודים, באשר הם, יש זכות לאזרחות במדינת ישראל והם יכולים להפוך את מדינת ישראל לביתם אם יחפצו בכך. ישראל קמה בין השאר כדי למנוע מצב שבו יהודים המבקשים מקלט מתדפקים על דלתותיהן של מדינות שאינן מעוניינות בנוכחותם ואינם מוצאים פתרון. הצידוק לחוק שבות בישראל אינו תלוי רק בטיעונים של מצוקה אפשרית. לקבוצות אתנו־תרבותיות יש זכות להגדרה עצמית, דהיינו הזכות לקיים מרחב ריבוני שבו הן רוב האוכלוסייה ובו מתפתחת ופורחת תרבותם.

המרכיב השלישי המגדיר את ישראל כמדינה יהודית נוגע לממדים של הפרהסיה – כמו סמלי המדינה, השפה הרשמית שלה ולוח השנה. מאפיינים אלה קשורים לתכנים של סמלי התרבות והמסורת היהודית, כמו המנורה, המגן־דוד והשפה העברית. לוח השנה הממלכתי יעוצב בהתאם ללוח העברי והשבת וחגי ישראל יהיו ימי המנוחה הרשמיים.

המרכיב הרביעי והחשוב ביותר קשור במערכת החינוך הציבורית. במדינת ישראל, כמדינה יהודית, למערכת החינוך הציבורית אמורה להיות מחויבות להמשכיות ולפריחה של תרבויות יהודיות. תרבויות יהודיות בריבוי, משום שבקרב הלאום היהודי מגוון רחב של גישות אודות אופי החיים היהודיים ומשמעותו של חינוך יהודי.

במדינת ישראל נחקקו חוקים רבים עם מאפיינים יהודיים, חוקים אלו מתחלקים לשלוש קטגוריות עיקריות:

• חוקים שנובעים מהיותה מדינת העם היהודי (למשל: חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, חוק השבות, חוק האזרחות, חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל).
• חוקים שנובעים מההלכה היהודית (למשל: חוק חג המצות, חוק בית דין רבני, חוק איסור גידול חזיר).
• חוקים שנובעים מהתרבות היהודית (למשל: חוק רשות השידור, חוק יסודות המשפט, חוק חינוך ממלכתי).

הדגשת אופייה היהודי של המדינה, על חשבון אופייה הדמוקרטי, באה לידי ביטוי בדיון הציבורי על נושאים מגוונים כגון פתיחת עסקים בשבת, תחבורה ציבורית בשבת, סמכות בתי הדין הרבנים וויתור על אדמות מדינה לטובת צורכי ביטחון.

פרשנות בג"ץ

הכנסת ה-15 תיקנה שוב את חוק יסוד: הכנסת, כך שהתנאי לקבלת אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה יחול לא רק על רשימה המועמדת לכנסת, אלא גם על כל אחד מהמועמדים ברשימה בנפרד. על פי סעיף 7א החדש לחוק יסוד: הכנסת:

"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע (...) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (...)"

לקראת הבחירות לכנסת ה-16 פסלה ועדת הבחירות המרכזית, על-פי סעיף זה של החוק, את מועמדותם של עזמי בשארה ושל אחמד טיבי. הצעה לפסול את מועמדותו של ברוך מרזל לא התקבלה. בעקבות זאת הוגשו עתירות לבג"ץ נגד שלוש ההחלטות. הסעיף בחוק יסוד: הכנסת עמד, לפיכך, בבחינה מעמיקה של בית המשפט העליון, ובסופו של דבר החליט בג"ץ להפוך את שתי ההחלטות הראשונות של ועדת הבחירות, ולאשר את ההחלטה האחרונה, כלומר להתיר לכל שלושת המועמדים הנ"ל להשתתף בבחירות.

על משמעות "מדינה יהודית ודמוקרטית" בסעיף זה כתב נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, שיש להעניק לה פירוש מצמצם, מאחר שהיא מגבילה זכות יסוד. זאת בניגוד לפירוש המרחיב שיש לתת לחוקים העוסקים בזכויות האדם.

השופט ברק קבע בפסק הדין שהפירוש המינימלי ביותר למושג "מדינה יהודית" הוא כדלקמן:

"במרכזם עומדת זכותו של כל יהודי לעלות למדינת ישראל, בה יהוו היהודים רוב; עברית היא שפתה הרשמית המרכזית של המדינה ועיקר חגיה וסמליה משקפים את תקומתו הלאומית של העם היהודי; מורשת ישראל היא מרכיב מרכזי במורשתה הדתית והתרבותית".

לפי ברק, הפירוש המינימלי ל"מדינה דמוקרטית" הוא:

"הכרה בריבונות העם המתבטאת בבחירות חופשיות ושוות; הכרה בגרעין של זכויות אדם ובהן כבוד ושוויון, קיום הפרדת רשויות, שלטון החוק ורשות שופטת עצמאית".

לפיכך: "רשימת מועמדים או מועמד לא ישתתפו בבחירות אם ביטולם או שלילתם של מאפיינים אלה היא מרכזית ודומיננטית בשאיפותיהם ופעולותיהם; והם פועלים נמרצות להגשמת שאיפות אלה; וניתן להוכיח כל זאת בראיות משכנעות, ברורות וחד משמעיות".

ברק תהה האם פסילת רשימה המתנגדת להיותה של ישראל יהודית ודמוקרטית תיעשה בכל מצב, או שתאומץ "אמת מידה הסתברותית" שלפיה רשימה תיפסל רק אם קיים סיכוי ממשי שתצליח לקדם בפועל מטרות הסותרות את אופייה של ישראל כיהודית וכדמוקרטית. לבסוף הותיר ברק שאלה זו ב"צריך עיון".

בבג"ץ חוק הלאום ציינה נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, בדונה במגבלות החלות על חקיקת חוקי היסוד, כי "בשלב זה של המפעל החוקתי הישראלי קיימת מגבלה אחת, צרה ביותר, החלה על הכנסת בכובעה כרשות מכוננת והיא כי אין ביכולתה לשלול בחוק יסוד את עצם היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית."

בעיני העולם

לטענת חוקר הקבלה יוסף דן, התפישה העצמית הלאומית חילונית בעיני מרבית היהודים, חילונים וחרדים, בדבר אופייה וזהותה של מדינת ישראל, כמעט אין לה שותפים מחוץ למדינה. התהליכים המאפיינים את תחיית העם היהודי במולדתו ההיסטורית, תחיית הלשון העברית, קיבוץ הגלויות, ומעל לכל הריבונות היהודית המתחדשת הן, בעיני הציבור במדינות הנוצריות והמוסלמיות, כנגד מהלכה התקין של ההיסטוריה משום שעם ישראל חטא ואובדן ריבונותו היה עונש מן האל. כך מנקודת מבטן של שתי הדתות המונותאיסטיות ישנו משקל תאולוגי גדול לישות הריבונית היהודית והדבר נוגע ביסודות דתן ומשפיע באורח מתמיד על מערכת היחסים בין הנצרות והאסלאם ובין המדינה היהודית. ומהבחינה הזאת מדינת ישראל לעולם לא תיתפס "עם ככל העמים" אלא כמדינה שלא ניתן להפריד בין הווייתם הדתית והלאומית של יהודיה.

מדד V-Dem לשנת 2024 המדרג את רמת הדמוקרטיה במדינות ברחבי העולם, הוריד את דירוגה של ישראל מ"דמוקרטיה ליברלית" ל"דמוקרטיה אלקטורלית", לראשונה מאז ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל. הגדרה זו מעידה על שמירה על זכות ההצבעה, אך לא בהכרח על שוויון, זכויות מיעוטים, חופש ביטוי, שלטון החוק או עצמאות הרשות השופטת. המדד נחשב למשמעותי מאוד בנוגע לבחינת האופי הדמוקרטי של משטרים.

יהדותה של המדינה והסכסוך הישראלי-פלסטיני

ההכרה בישראל כמדינה יהודית נמצאת גם בלב הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ישנם גורמים בקרב הציבור הערבי ובשמאל הישראלי הרואים בישראל אתנוקרטיה יהודית או מדינת אפרטהייד. ארגוני זכויות אדם רבים שותפים לתפיסה זו, והיא באה לידי ביטוי גם בחוות הדעת של בית הדין הבין-לאומי לצדק בנושא מדיניות ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים.

לטענת ההיסטוריון הישראלי שלמה זנד, דמוקרטיה מעצם הגדרתה אמורה להיות מדינת כל אזרחיה, ולכן מדינת ישראל מעולם לא הייתה דמוקרטיה של ממש.

ראו גם

• בג"ץ קעדאן

לקריאה נוספת

• רות גביזון, ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית : מתחים וסיכויים, 1999.
• אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן, מהדורה שישית, 2005, כרך א: עקרונות יסוד, פרק 6 - מדינת ישראל כמדינה יהודית
• אמנון רובינשטיין, "או יהודית או דמוקרטית"?, קשת החדשה 3, אביב 2003.
• אבינועם רוזנק, עיון מחודש במתח בין יהדות למדינה דמוקרטית לאור הפילוסופיה של ההלכה, אביעזר רביצקי (עורך), דת ומדינה בהגות היהודית במאה העשרים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2005, עמ' 489–566.
• משה ברנט, עם ככל העמים, הוצאת כרמל, ירושלים 2009.
• יצחק זמיר, בית המשפט העליון, הוצאת שוקן, 2022, הפרק "מדינה יהודית ודמוקרטית", עמ' 33–38.
• אריאל פיקאר ויעל גוראון (עורכים), יהודית ודמוקרטית - יוצרים שביל זהב ישראלי, ידיעות אחרונות, 2023.
• אהרן ברק, שופט בחברה דמוקרטית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, כתר הוצאה לאור, נבו הוצאה לאור, 2004, הפרק "תפקיד השופט: הגנה על החוקה וערכיה", עמ' 77–166.

קישורים חיצוניים

• מדינה יהודית ודמוקרטית - שישה מבטים (רות גביזון, ירמיהו יובל, אמנון רז-קרקוצקין, אליאב שוחטמן, ידידיה צ' שטרן, משה שמיר), בתוך "זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי", הוצאת כתר, 2007
• אריאל רוזן-צבי, ״מדינה יהודית ודמוקרטית״: אבהות רוחנית, ניכור וסימביוזה - האפשר לרגע את המעגל?, עיוני משפט יט(3), יולי 1995
• יואב ארציאלי, אמנת גביזון-מדן: עיקרים ועקרונות, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2003
• אביעזר רביצקי וידידיה שטרן, דברים ושברי דברים: על יהדותה של מדינה דמוקרטית, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2007
• אביעזר רביצקי ובני פורת, מחשבות על דמוקרטיה יהודית, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2010
• יוסף (יוסי) דוד, מדינת ישראל: בין יהדות לדמוקרטיה – קובץ ראיונות ומאמרים, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2000
• יצחק ברנד וידידיה שטרן, ערכאות של גויים במדינת היהודים, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2010
• יהדות ודמוקרטיה במשנת הציונות הדתית, באתר "דעת"
• אסא כשר, מדינה יהודית ודמוקרטית כראוי: סיכום-ביניים, משפט ועסקים יד, עמ' 329–346
• ד"ר משה הלינגר, מדינה יהודית ודמוקרטית - פנטזיה או אפשרות מציאותית?, סרטון באתר יוטיוב
• יהודה כהן, מי מפחד ממדינה יהודית - היבט חוקתי ואידאולוגי, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2001.
• אלכסנדר יעקובסון, מה יש בו בשם, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2010
• שלמה אבינרי, עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2010
• סלמאן מצאלחה, מסעדה יהודית ודמוקרטית, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2010
• אהרן ברק, חירותו של האדם במדינה יהודית ודמוקרטית, באתר הארץ, 15 בפברואר 2018
• אהרן ברק, ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, איגרת 34, דצמבר 2012
• רחל אליאור, בין יהדות לדמוקרטיה – רשות היחיד וחובת הרבים, רבגוני: מסגרת למחשבה ולזהות יהודית בזמננו 2, ירושלים: מכון ון ליר (תשנ"ח): 11—18.
• ליאור טל שדה, משה הלינגר, תהלה פרידמן, "יהודית ודמוקרטית - דמוקרטית, יהודית, דמוקרטיה ביהדות, וו החיבור", ארבעה פרקים בפודקאסט קולות של רוח בגל"צ, 09.2019
• דן שיפטן, היעדים הלאומיים של ישראל - פרספקטיבה כוללת, המכון למחקרי ביטחון לאומי, עדכן אסטרטגי, דצמבר 2020.
• רות גביזון, ‏המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה, תכלת 13, סתיו התשס"ג, 2002
• אמנון רובינשטיין, ‏המקרה המוזר של הדמוקרטיה היהודית, תכלת 41, סתיו תשע"א
• יורם חזוני, ‏האם הרצל רצה מדינה יהודית?, תכלת 11, סתיו תשס"ב