טרוצקיזם

סמל האינטרנציונל הרביעי, הגוף שייסד טרוצקי

טרוצְקיזם היא תאוריה מרקסיסטית שפותחה על ידי לאון טרוצקי. טרוצקי הגדיר עצמו כ"בולשביק – לניניסט" שצידד בהקמת מפלגת אוונגרד. הוא החשיב עצמו כתומך של המרקסיזם האורתודוקסי. התאוריות שלו התנגדו בצורה חדה לאלו של סטלין ומאו, בעיקר בהכרה על חשיבות "המהפכה המתמדת" הבינלאומית. מפלגות ברחבי העולם ממשיכות להגדיר עצמן כטרוצקיסטיות, ורואות עצמן כממשיכות דרכו של טרוצקי.

טרוצקי, המהפכה הרוסית וסטלין

טרוצקי דגל במהפכה פרולטרית, כפי שהסביר בתאוריה שלו "מהפכה מתמדת", והוא טען כי בארצות שהמהפכה הבורגנית-דמוקרטית לא ניצחה עדיין (מקומות שבהם עוד לא שלטה הדמוקרטיה הקפיטליסטית, כמו רוסיה שלפני 1917), יש הכרח שמעמד הפועלים יגרום למהפכה קבועה על ידי זה שייקח על עצמו גם את העול של משימות המהפכה הדמוקרטית לצד העול של המהפכה הסוציאלית (הסוציאליסטית או הקומוניסטית) בתהליך של מהפכה מתמשכת. תאוריה זו עמדה בניגוד לתאוריה של סטלין שדגלה ב"שני שלבים": בשלב הראשון על העובדים לשתף פעולה עם הבורגנות כדי להשלים את הקמת הדמוקרטיה הקפיטליסטית. רק לאחר שתקום מדינה בורגנית, ניתן יהיה לבצע את המהפכה הפרולטרית.

טרוצקי האמין, שמדינה סוציאליסטית חדשה לא תוכל לעמוד בלחצים שיופעלו כנגדה מצד העולם הקפיטליסטי העוין, אלא אם כן המהפכה הסוציאליסטית תתפשט במהרה לארצות אחרות. סטלין, לעומת זאת, דגל ב"סוציאליזם בארץ אחת".

בספקטרום הפוליטי של המרקסיזם, הטרוצקיסטים נחשבים כאגף השמאלי ביותר. הם תמכו בזכויות דמוקרטיות בברית המועצות, התנגדו לשיתוף פעולה עם ארצות קפיטליסטיות ודגלו בהתפשטות המהפכה לכל רחבי אירופה והמזרח. האופוזיציה השמאלית (בתוך המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות), שהונהגה על ידי טרוצקי, גדלה במהירות במהלך שנות העשרים של המאה העשרים, עד שסטלין השתמש בכוח נגדה בשנת 1928, שלח את טרוצקי לגלות בתוככי רוסיה ואת תומכיו הכניס לכלא. האופוזיציה השמאלית בכל אופן, המשיכה לפעול בחשאיות ברחבי ברית המועצות. טרוצקי עצמו גורש לבסוף לטורקיה, אחר כך לנורווגיה, ולבסוף למקסיקו.

אחרי 1928, סטלין השתמש בכוחו על מנת להשיג שליטה בירוקרטית (פקידותית) על כמה מפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם, וסילק טרוצקיסטים מתפקידם. בשלב זה, רדף סטלין מפלגות דמוקרטיות שהיו מהמייסדות של הבולשביזם במקור. כל מי שלא הסכים עם הקו המפלגתי שהנהיג סטלין, תויג כ"טרוצקיסט" ו"פאשיסט". מפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם, שקיבלו הנחיות מברית המועצות ומסטלין (כמו המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית) החלו לתמוך בקפיטליזם מדינתי. סטלין נהג בדרך זו, על מנת להראות שברית המועצות אינה מהווה איום על הקפיטליזם, ובכך קיווה למנוע פלישה אימפריאליסטית כמו שקרה אחרי מהפכת 1917. בשנת 1937, סטלין החל ברציחות פוליטיות של הרבה ממנהיגי מהפכת אוקטובר המקוריים.

טרוצקי פיתח את התאוריה לפיה מדינת הפועלים הרוסית הפכה ל"מדינת פועלים מנוונת ביורוקרטית". עקרונות הקפיטליזם לא יושמו, והלאמת התעשיות והתוכנית הכלכלית, שהייתה נכונה לתקופת לנין, הייתה עדיין מדיניות ממשלתית. בכל אופן, המדינה נשלטה על ידי הפקידות (בירוקרטיה), שהאינטרסים שלה היו מנוגדים לאלו של מעמד העובדים. טרוצקי הגן על ברית המועצות כנגד התקפות מצד כוחות אימפריאליסטים וכנגד תנועה אנטי מהפכנית פנימית, אך קרא למהפכה פוליטית בתוככי ברית המועצות ולהחזרת הדמוקרטיה הסוציאליסטית. הוא טען שאם העובדים לא ייקחו את השליטה מידי הבירוקרטיה הסטליניסטית, הבירוקרטיה תחזיר את הקפיטליזם לשלטון במטרה לחזק את מעמדה. בעיני טרוצקיסטים רבים, זהו בדיוק מה שקרה מאז תחילת הגלאסנוסט והפרסטרויקה בברית המועצות. יש הטוענים אף כי אימוץ "השוק הסוציאליסטי" על ידי הרפובליקה העממית של סין מוביל גם כן למגמה קפיטליסטית אנטי-מהפכנית. רבים מהרעיונות הביקורתיים של טרוצקי כנגד הסטליניזם תוארו בספרו, "הבגידה בסוציאליזם".

המונח "טרוצקיסט" שימש את הסטליניסטים לתיאור בוגד. במהלך מלחמת האזרחים של ספרד, שימשה המילה "טרוצקיסט" לתיאור מרגלים פשיסטים או סוכנים פרובוקטורים.

סטלין עצמו פרסם קריאה לרצח טרוצקי. טרוצקי נרצח לבסוף בביתו שבמקסיקו בשנת 1940, על ידי סטליניסט ספרדי בשם רמון מרקאדר.

ייסוד האינטרנציונל הרביעי

ערך מורחב – האינטרנציונל הרביעי

בשנת 1938, הקימו טרוצקי ותומכיו את האינטרנציונל הרביעי. הוא טען כי רק האינטרנציונל הרביעי, שהיה מבוסס על הרעיונות של לנין בדבר מפלגת אוונגרד, תוכל להוביל את המהפכה העולמית, ושיש צורך לבנות את האופוזיציה גם לקפיטליזם וגם לסטליניזם. באותו הזמן, הטרוצקיזם כבר היווה כוח פוליטי חזק בווייטנאם, בסרי לנקה ומעט מאוחר יותר גם בבוליביה. הייתה גם תנועה טרוצקיסטית חזקה בסין אשר כללה גם את האב המייסד של התנועה הקומוניסטית הסינית, צ'ן דוצ'י (Chen Duxie), בין חבריה. בכל מקום שהסטליניסטים צברו כוח, הם ראו חשיבות עצומה ברדיפת הטרוצקיסטים, והתייחסו אליהם כאל הגרועים שבאויבים.

האינטרנציונל הרביעי סבל מרדיפה והתפלגויות במהלך מלחמת העולם השנייה. מבודדים האחד מהשני, ועומדים בפני התפתחויות פוליטיות שלא תמיד תאמו את תחזיותיו של טרוצקי, כמה ארגונים טרוצקיסטיים החליטו שברית המועצות היא כבר לא "מדינת פועלים מנוונת", ופרשו מהאינטרנציונל הרביעי. לאחר 1945, הטרוצקיזם נעלם כתנועה עיקרית בווייטנאם, ונותר כתנועה שולית בכמה מדינות נוספות.

המזכירות הבינלאומית של האינטרנציונל הרביעי ארגנה ועידה בינלאומית בשנת 1946, וכן שני קונגרסים עולמיים בשנים 1948–1951, במטרה לבחון את התנאים החדשים שנוצרו עם הקמת "הגוש המזרחי", האיום של מלחמת עולם שלישית (בין המערב לברית המועצות), ומשימות של המהפכן כיום. הממשלות הקומוניסטיות המזרח אירופאיות שקמו אחרי מלחמת העולם השנייה בכפייה על ידי ברית המועצות ללא שעברו מהפכה החברתית מתוך העם עצמו, תוארו בהחלטת הקונגרס מ-1948 כ"ממשלות ששולטות בצורה קפיטליסטית". בשנת 1951, הקונגרס הגיע למסקנה שהם נהפכו ל"מדינות פועלים מקולקלות".

עם התחזקות המלחמה הקרה, הקונגרס העולמי של האינטרנציונל הרביעי, בשנת 1951, אימץ את התאוריה של מישל פבלו (Michel Pablo) אשר צפתה מלחמת אזרחים בינלאומית. חסידיו של פבלו טענו כי המפלגות הקומוניסטיות בארצות החופשיות שבהן הן נתונות ללחץ של תנועת העובדים האמיתית, לא ילכו שולל אחר המניפולציות הסטליניסטיות ויבחרו בדרך המהפכנית. יוגוסלביה הייתה מקרה מבחן. כמו כן, נקבע בקונגרס של 1951 כי הטרוצקיסטים צריכים להתחיל ולפעול בצורה שיטתית בתוך אותן מפלגות קומוניסטיות שעדין נשלטו על ידי הרוב במעמד הפועלים (בניגוד למפלגות הקומוניסטיות הסטליניסטיות, שנשלטו בעיקר על ידי מנגנון הפקידות של המפלגה). בכל אופן, הטרוצקיסטים ראו את המנהיגות הסובייטית כ"אנטי-מהפכנית". ב-1951 נטען גם כי ברית המועצות השתלטה על ארצות הגוש המזרחי בעקבות התוצאות הצבאיות והפוליטיות שאחרי מלחמת העולם השנייה, וניסתה להקים בהם משטרים קפיטליסטיים על מנת לרצות את המערב ולמנוע פלישה לאותן ארצות. את הלאמת התעשייה והכלכלה שם, הנהיגה ברית המועצות רק לאחר שנוכחה לדעת שהקפיטליזם לא יהיה מה שימנע את הפלישה על ידי המערב.

האינטרנציונל הרביעי התחלק בשנת 1953 לשתי סיעות נפרדות. "הוועידה הבינלאומית של האינטרנציונל הרביעי" על ידי פורשים מהאינטרנציונל עצמו, כאלטרנטיבה מרכזית למזכירות הכללית. הם טענו להיותם "רוויזיוניסטים" והובלו על ידי מישל פבלו. משנת 1960 החלו קבוצות וארגונים שונים משני הגופים להתאחד מחדש. בשנת 1963 נערך קונגרס איחוד בין כלל התנועות והמפלגות הטרוצקיסטיות שחזרו להתאחד תחת האינטרנציונל הרביעי.

התנועות הבריטיות והצרפתיות המשיכו לקיים את "הוועדה הבינלאומית של האינטרנציונל הרביעי", ולא התאחדו עם כלל הקבוצות והארגונים.

ההצלחות העיקריות של הטרוצקיזם

המפלגות הטרוצקיסטיות בסרי לנקה ובבוליביה הפכו למפלגות הפועלים הגדולות ביותר בארצות אלו. בתחילת המאה ה-21 נחלשו מפלגות אלו, אך הן עדיין מהגדולות ביותר בתוך התנועות והארגונים הטרוצקיסטיים.

בתחילת המאה ה-21 החל הטרוצקיזם להתפתח גם בארצות בעלות התפתחות נמוכה בדרום אמריקה. בארצות עולם שלישי אחרות, הטרוצקיזם מזוהה יותר עם האינטליגנציה, אף על פי שישנם מקומות שבהם הוא פופולרי גם כתנועה עממית (למשל בדרום אפריקה).

בצרפת, מיליוני אנשים (10% מכלל המצביעים), הצביעו ב-2002 למפלגות המגדירות עצמן כ"טרוצקיסטיות" ובמהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 הייתה למפלגה הטרוצקיסטית בארגנטינה אחוז דומה של מצביעים.

ראו גם

• תנועת אלטרנטיבה סוציאליסטית בינלאומית, ISA (בה שותפה תנועת מאבק סוציאליסטי)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא טרוצקיזם בוויקישיתוף

• טרוצקיזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)