זיכוי מחמת הספק

זיכוי מחמת הספק הוא זיכוי של נאשם במשפט פלילי על אף שיש כלפיו סימנים מחשידים, מפני שהתביעה לא הצליחה לשכנע את בית המשפט, על פי דיני הראיות, שהנאשם אשם, מעבר לספק סביר, בהתאם לרמת הוודאות הנדרשת להרשעה במשפט פלילי.

רמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי והגיונו

ברוב שיטות המשפט, נדרשת במשפט פלילי רמת ודאות גבוהה מעבר לספק סביר, המחמירה מאמת המידה הנהוגה במשפט אזרחי של "מאזן ההסתברויות", על מנת להרשיע אדם. רמה גבוהה זו מביאה למתח מסוים כאשר מאזן ההסתברויות מצביע על אדם כאשם, בעוד התביעה לא הצליחה לעבור את הרף של מעבר לספק סביר.

הקטגוריה של זיכוי מחמת הספק

שימוש בקטגוריה

ברוב שיטות המשפט, למשפט פלילי יכולות להיות שתי תוצאות בלבד: חייב או זכאי. בישראל ובסקוטלנד יש שתי אפשרויות שקולות מבחינה משפטית לזכות נאשם, אך נבדלות מבחינה תודעתית. בישראל ניתן לזכות מכל אשמה או לזכות מחמת הספק ובסקוטלנד ניתן לקבוע "לא אשם" או "לא הוכח".

השימוש במילים זיכוי מחמת הספק בפסק דין של בית המשפט העליון הופיע כבר בשנת 1949 בפסק דין של שניאור זלמן חשין שתיאר את החלטת בית המשפט המחוזי: "והחליטו פה אחד לזכות את המערער, מחמת הספק, מאשמת רצח".

בשנת 1951 הופיעה בפסק דין של חשין הבחנה בין שתי קטגוריות של זיכוי, ממנה עולה זיכוי מחמת הספק כקטגוריה נפרדת מזיכוי רגיל:

"נתן הסבר המתקבל על הדעת, והשופט מקבל הסבר זה, עליו לזכותו.

נתן הסבר המתקבל על הדעת, אך השופט אין בידו להחליט אם יקבל דברי הסבר אלה או ידחם ..., עליו לזכותו מפני הספק.

נתן הנאשם הסבר מתקבל על הדעת, אך השופט אינו מאמין בדברי הסברו, ... רשאי אך אינו מצווה לחייב את הנאשם בדין."

מאז נהגו בתי המשפט בישראל להבחין בפסקי הדין בין "זיכוי מחמת הספק" ל"זיכוי ברור ומוחלט" או "זיכוי מלא" ובדיווחים בתקשורת מציינים את סוג הזיכוי. היו אף מקרים בהם התביעה ביקשה זיכוי מחמת הספק ובית המשפט סירב וקבע זיכוי מלא. כך למשל נאמר על ידי השופטת דליה דורנר:

"בהודעה שנמסרה מטעם פרקליטות המדינה במהלך הדיון בערעור נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים: ... הרי שהתוצאה היא כי על בית המשפט הנכבד לזכות את המערער מן הספק. ... בנסיבות העניין לא ראינו מקום לקבל את בקשת המדינה, כי נקבע שזיכויו של המערער הינו מחמת הספק. ... זיכוי מחמת הספק משמעותו שכנגד הנאשם הובאו ראיות כבדות-משקל, כדוגמת הראיות שדי בהן לעמידה בנטל השכנוע במשפט אזרחי, אך עדיין נותר ספק סביר באשמתו. על רקע אמרותיו הקודמות של זקזאק, הסותרות לחלוטין את עדותו במשפט, והעובדה שלסניגוריה לא ניתנה הזדמנות לעמת את זקזאק עם דבריו בהודעות אלה, לא היו בידי התביעה אף ראיות שהיו עשויות להספיק במשפט אזרחי. בכך שהמערער לא "הוכיח" מעל כל ספק סביר את חפותו - ולנוכח החיסיון שהוטל על אמרותיו של זקזאק אף לא היה בידיו לעשות זאת - אין כדי להפוך את זיכויו על ידינו לזיכוי מחמת הספק. זיכויו של המערער הוא איפוא מלא."

הקטגוריה של זיכוי מחמת הספק משמש גם למקרים בהם השופט טוען שהראיות קרובות להביא להרשעה, כלומר שהאשמה הוכחה הרבה מעבר לנדרש במשפט אזרחי אך לא מספיק למשפט פלילי, אך גם למקרים בהם השופט כותב שהראיות הן שקולות, כלומר למקרים בהם גם במשפט אזרחי ההאשמה נגד הנאשם הייתה נדחית.

במקרים רבים נלווית לזיכוי מחמת הספק אמירה של השופט כדוגמת: לא אוכל לומר - אני רחוק מאמירה - כי המערער זכאי.

משמעות הזיכוי מחמת הספק

להבחנה בין זיכוי מחמת הספק לזיכוי מלא יש גם השלכות מעשיות. למשל, פיצוי נאשם שזוכה בדין ניתן רק כאשר לא היה יסוד להאשמה. בית המשפט שלל מתן פיצויים כאלו במקרה של זיכוי מחמת הספק. שיעור ההשתתפות בהוצאות ההגנה של נבחר ציבור שזוכה יהיה נמוך יותר אם זוכה מחמת הספק. כן קבע בית המשפט שבעת שקילת מתן מעמד בישראל יכול משרד הפנים לדון במסוכנותו של המועמד ו"לא הרי זיכוי מוחלט המנקה את הנאשם מכל אשמה כהרי זיכוי מחמת הספק". היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, העלה את השאלה האם שר שזוכה מחמת הספק יכול מבחינה ציבורית לחזור למשרת שר.

עם זאת, בית המשפט העליון שלל את האפשרות של נאשם שזוכה לערער על זיכוי מחמת הספק בדרישה לזיכוי מלא, בנימוק ש"אין לנאשם זכות ערעור על זיכוי מחמת ספק, שכן מבחינת המהות זהו ערעור על הנמקה ולא על תוצאה. זיכוי הוא זיכוי ואין דרגות לזיכוי. נאשם שזוכה מוחזק חף מעבירה תהיה ההנמקה לזיכוי, או הסיבה לזיכוי אשר תהיה.". עתירות לבג"ץ ודרישות למשפט חוזר בנושא נדחו אף הן.

דיון סביב הזיכוי מחמת הספק

עורכי הדין יניב ואקי ומאיה רוזנשיין ביקשו לבטל לגמרי את הקטגוריה של "זיכוי מחמת הספק" והסתמכו על דברי השופט שניאור זלמן חשין אשר כתב "בזכות ספק זה קונה לו הנאשם את זיכויו המוחלט בדין".

ד"ר דורון מנשה ואיל גרונר טענו, כי ישנם שני צידוקים התומכים בקטגוריה של זיכוי מחמת הספק: הצידוק האחד הוא על בסיס החובה לנמק את הכרעת הדין, כך שמכוח ההנמקה ניתן יהיה לזהות על מה מבוסס הזיכוי. הצידוק השני הוא בדבר רלוונטיות המידע, לפיו יש בספק בחפות הנאשם רלוונטיות לגבי קבלת החלטות שיפוטיות ומנהליות בעניינו.

עם זאת, על מנת להבטיח שהזיכוי מחמת הספק ייקבע על פי הליך הוגן הציעו מנשה וגרונר להפריד את ההליכים: זיכוי בהליך הפלילי הרגיל לא יאפשר להסתמך על סוג הזיכוי לצורך קבלת החלטות שיפוטיות ומנהליות. מי שירצה להסתמך על סוג הזיכוי, יהא עליו לפתוח הליך משפטי נפרד שמטרתו תהיה בירור סוג הזיכוי.   

השופט ניל הנדל יצא נגד ייחוס אשמה לנאשמים בעת זיכויים מחמת הספק: "לטעמי אין מקום כי בשורה התחתונה הנועלת את ההכרעה, יזכה בית המשפט נאשם מחמת הספק, תוך ציון אשמתו בעצמה זו או אחרת ... משמעות הזיכוי בסיומה של הכרעת הדין היא: אין הוכחה שעל בסיסה ניתן לקבוע שהנאשם עבר את העבירה. הכרעה זו מחייבת אף את בית המשפט.". השופט הנדל טען שבעת נמקו את הכרעת דינו השופט צריך להציג את שיקוליו, אולם בעת ההכרעה: "על בית המשפט להרשיע או לזכות את הנאשם. אל לו לקבוע כמסקנה או בשורה התחתונה, מעין חבות במשפט האזרחי או אחריות למעשה בדלת האחורית. השילוב בין שתי החובות – ההנמקה וההכרעה – מגביר את השאיפה להגיע לחקר האמת המשפטית מחד גיסא, אך מכיר במגבלות הידיעה השיפוטית בתיקים שונים, וכי הנאשם הוא הנהנה מכך מבחינת ערכי השיטה, שאינה מתירה להכתים ולהעניש אדם שאשמתו לא הוכחה..

השופט אליקים רובינשטיין התייחס לדברי השופט הנדל בכותבו: "ואשר לספק, בהביענו אותו עלינו לומר את האמת שבלבנו, והיא אינה לבושה תמיד שחור ולבן, אלא לא אחת גונה אפור, והוא הוא הספק; ואין בכך כדי לגרוע מן הזיכוי המשפטי, מכבודו ומתוצאתו."