סימפוניה מס' 40 של מוצרט

וולפגנג אמדאוס מוצרט כתב את הסימפוניה מס' 40 בסול מינור (מס' 550 ברשימת קכל) בשנת 1788.

יש שמתייחסים לסימפוניה מס' 40 כאל הסימפוניה "הגדולה" בסול מינור, להבדילה מן הסימפוניה "הקטנה" בסול מינור (הסימפוניה מס' 25) של מוצרט. אלה הן שתי הסימפוניות היחידות בסולם מינור שמוצרט כתב, בחריג אפשרי של סימפוניה מינורית מוקדמת, שהתגלתה מחדש בשנים האחרונות^{[דרושה הבהרה]}, המוכרת כיום כ"סימפוניית אודנזה".^[1]

יצירה

הסימפוניה הושלמה ב-25 ביולי 1788. תהליך חיבורה התרחש בתקופה יצרנית במיוחד, שנמשכה שבועות ספורים, בשנת 1788, במהלכה סיים מוצרט גם את הסימפוניות מס' 39 ומס' 41, (ב-26 ביוני וב-10 באוגוסט בהתאמה). יש האומרים ששלוש הסימפוניות האחרונות הללו של מוצרט משלימות אחת את השנייה. מס' 39 החיננית והריקודית, מנוגדת למס' 40 הקודרת והמינורית, ש"משלימה" את הסימפוניה מס' 41 ה"כבדה", חגיגית ומלכותית.^[2]

שאלת ביצוע הבכורה של הסימפוניה

אין ראיה מתועדת מוצקה לחלוטין לכך, שביצוע הבכורה של הסימפוניה ה-40 התרחש בתקופת חייו של מוצרט. עם זאת, כפי שמציין זסלב (1983), הראיה ה"נסיבתית" לביצועה חזקה מאוד. בכמה הזדמנויות בין חיבור הסימפוניה למות המלחין נערכו קונצרטים סימפוניים שכללו מוזיקה של מוצרט, בהם קונצרטים שתוכניתם השתמרה והיא כוללת סימפוניה, ללא פירוט תאריך או סולם. באלה כלולים:^[3]

דרזדן, 14 באפריל 1789, בזמן מסעו של מוצרט לברלין.
לייפציג, 12 במאי 1789, באותו מסע.
פרנקפורט, 15 באוקטובר 1790.
עותקים שהשתמרו ממודעה לקונצרט של "אגודת המוזיקאים" (Tonkünstlersocietät) מ-17 באפריל 1791 בבורגתיאטר בווינה, בניצוח עמיתו של מוצרט, אנטוניו סליירי. כיצירה הראשונה בתוכנית מופיעה במודעה "סימפוניה גדולה שחיבר מר מוצרט".^[4]

חשובה ביותר העובדה, שמוצרט הכניס שינויים בסימפוניה (כתב היד של שתי הגרסאות עודנו קיים).^[5] כדברי זסלב, "זו ראיה לביצוע הסימפוניה, שכן קשה להניח, שמוצרט היה טורח להוסיף את הקלרינטים ולשכתב את החלילים והאבובים לולא עמד לנגד עיניו ביצוע מוגדר",^[6] שכן הקונצרט בווינה ב-1791 כלל את האחים הקלרינטנים אנטון ויוהאן שטדלר; עובדה זו מגבילה, כדברי זסלב, את האפשרויות לסימפוניות ה-39 וה-41 בלבד,^[6] ומוסיף זסלב: "הגרסה ללא קלרינטים בוצעה כנראה גם היא, כי הגרסה המתוזמרת מחדש לשתי פסקאות בפרק האיטי, הקיימת בכתב ידו של מוצרט, נכתבה ללא ספק כתוצאה מכך, שהמלחין שמע את היצירה וגילה היבט הזקוק לשיפור.^[7]

ביחס לקונצרטים שלהם נועדה הסימפוניה מלכתחילה (1788), אוטו אריך דויטש גורס שמוצרט תכנן לקיים סדרה של שלושה "קונצרטים בקזינו", בקזינו חדש בשפילגאסה, בבעלות פיליפ אוטו. מוצרט שלח אפילו שני כרטיסים לסדרה הזו לידידו מיכאל פוכברג. עם זאת, נראה שאי אפשר לקבוע בוודאות אם סדרת הקונצרטים התקיימה או בוטלה בגלל חוסר עניין. זסלב סבור, שרק הראשון בשלושת הקונצרטים התקיים הלכה למעשה.

המוזיקה

מערך הכלים בפרטיטורה (בגרסתה המתוקנת) הוא כדלהלן:

חליל
2 אבובים
2 קלרינטים
2 בסונים
2 קרנות (שכל אחת מהן פועלת בנפרד)
כלי מיתר

בולטים בחסרונם חצוצרות וטימפני, שנחשבו לכלים ה"חגיגיים".

ליצירה ארבעה פרקים, בסדר המקובל (פרק מהיר, פרק איטי, מנואט, פרק מהיר) בסימפוניה של התקופה הקלאסית.

מולטו אלגרו ב-2/2
אנדנטה, ב-6/8
מנואט - טריו, ב-3/4
אלגרו אסאי, ב-2/2

כל הפרקים מלבד השלישי כתובים בצורת סונאטה; המנואט והטריו כתובים בצורה תלת-חלקית כמקובל.

הפרק הראשון

הפרק הראשון מתחיל בנימה קודרת, לא בנושא הראשון שלו אלא בליווי, המנוגן בכלי המיתר הנמוכים עם חלוקה בקבוצת הוויולות. הטכניקה של פתיחת היצירה בתבנית ליווי שימשה את מוצרט בהמשך בקונצ'רטו האחרון שלו לפסנתר, מס' 27 ק. 595 ובשנים הבאות התחבבה על מלחיני התקופה הרומנטית (לדוגמה, הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון והקונצ'רטו השלישי לפסנתר של רחמנינוב).

הנושא הראשון מוכר היטב:

$\relative c'' { \key g \minor \tempo "Molto allegro" \time 2/2 \set Staff.midiInstrument = #"violin" \set Score.tempoHideNote = ##t \tempo 2 = 105 \partial 4 es8(\p d) | d4 es8(d) d4 es8(d) | d4(bes') r bes8(a) | g4 g8(f) es4 es8(d) | c4 c }$

מוצרט משתמש בנושא הראשון באפקט האנחה הבארוקית, של מרווח הסקונדה היורדת, בכרומטי. הסקונדות היורדות חוזרות בעוד מקומות רבים בפרק, וגם מעט פעמים בפרקים הבאים. לאחר שלוש האנחות, קופצת המנגינה במרווח פסימי של סקסטה קטנה, מרווח שמדמה געגוע, במוזיקה של התקופה הרומנטית. לאחר קטע מעבר קצר שחוזר על מוטיב הסקונדות היורדות, נכנסים כלי הנשיפה מעץ וגוררים את כל התזמורת לסדרה של אקורדים דרמטיים. לאחר מכן הנושא הראשון חוזר שוב, אך הפעם מוביל את הפרק אל הגשר. לאחר מכן נשמע הנושא השני בסולם סי-במול מז'ור. בקטע זה משחק מוצרט שוב על הסקונדות היורדות ומעביר אותן בין כלי הנשיפה למיתרים, דבר שבעצם יוצר את הנושא השני. לאחר מכן יש את קבוצות הסיום שנפתחות באוניסון חגיגי, ונגמרות באקורד מוזר למדי, ללא תחושת סיום. לאחר מכן האקספוזיציה חוזרת. במבוא לפיתוח נשמע שוב האקורד המוזר שנשמע בסוף האקספוזיציה, ומוביל אותנו לקטע סוער במיוחד, שהוא הפיתוח של הנושא הראשון. ישנם קטעים של פוגטו רבים, שגם כאן חוזרים על מוטיב האנחות והפרק חוזר לאקספוזיציה. פה יש הרחבה של הגשר שחוזר על סיקוונצות רבות של הגשר. לאחר מכן נשמע שוב הנושא השני, שהפעם נשאר בסולם סול מינור ונשמע אפל מאוד. לאחר מכן חוזרות קבוצות הסיום והפרק נגמר.

הפרק השני

הפרק השני לירי באופיו וכתוב במקצב של 6/8, במי במול מז'ור, הסולם המז'ורי הבנוי על הטרצה שמתחת לסולם סול מינור שבו כתובה הסימפוניה. הנושא השני מאוד ארוך, עם מוזיקה חופשית, ומלאת דמיון.

הפרק השלישי

הפרק השלישי מורכב מריקוד בצורת מינואט, ולאחריו קטע נוסף במשקל משולש, הטריו. המינואט הקצר מתחיל בריתמוס קוצף, מוטעם בהצלבה (המיולה) ובשני פסוקים בני שלוש תיבות כל אחד; המוזיקה, כפי שציינו פרשנים שונים, מוגדרת אומנם כ"מנואט", אבל בהחלט איננה מתאימה לריקוד. המינואט מאוד רציני, נוקשה וכבד. המינואט נפתח באקורד סול מינור מפורק (רה- סול- סי במול). לאחר מכן נשמעת התשובה למשפט הזה, במטח של סקונדות יורדות. חלק הב' במינואט מתחיל כמו בפרק הא' אך כאן הוא מתפתח ויוצר קטע הרמוני מלא ועשיר. גם כאן ישנם קטעי פוגטו בכינורות. פרק הטריו, המנוגד לו באופיו השלו והנינוח, בסולם סול מז'ור, עושה שימוש לסירוגין בחטיבת כלי הקשת לעומת חטיבת כלי הנשיפה מעץ. בחלק השני של הטריו, שתי החטיבות משתפות פעולה ביחד עם הקרנות. לאחר מכן המינואט חוזר.

הפרק הרביעי

הפרק הרביעי נשמע ממש כמו השלמה לפרק הראשון. הפרק כתוב ברובו בפסוקים בני שמונה תיבות, בהתאם למגמה הכללית של מרובעות ריתמית בסיומי סימפוניות מן התקופה הקלאסית. הנושא מאוד תזזיתי וסוער ומשחק בין רגעי פורטה תזמורתיים לרגעי פיאנו נוגים. הגשר הארוך, מכיל בתוכו גם מלודיות רבות יחסית. הנושא השני שקט ולירי, ובנוי בסולם סי במול מז'ור. בקבוצות הסיום נשמעים שוב המוטיבים מן הגשר. לאחר מכן האקספוזיציה חוזרת. מעבר מודולציה ראוי לציון, המערער במידה רבה את יציבות הסולם, מופיע בראשית קטע הפיתוח וכולל כל טון בסולם הכרומטי פרט לאחד. הצליל היחיד שהושמט הוא למעשה סול טבעי, צליל הטוניקה. הפיתוח מאוד סוער, ומכיל קטעי פוגטו רבים. הפיתוח מאוד לא יציב וקשה מאוד לחוש תחושת טונליות מסוימת. בריפריזה, הנושא הראשון מקוצר, והנושא השני בא בסולם המינורי. לאחר מכן נשמעות קבוצות הסיום, שמביאות את הפרק ואת הסימפוניה כולה, לסיום הדרמטי.

$\relative c'' { \key g \minor \time 2/2 \set Staff.midiInstrument = #"violin" \set Score.tempoHideNote = ##t \tempo 2 = 120 \partial 4 bes\f( | d4) f-. a-. bes-. | des2(c4) e,-. | as4-. r b,-. r | r2 r4 r8 \times 2/3 { b16( c d } | es!4-.) r fis,-. r | bes!4-. r r2 | cis,4-. r r2 | f!4-. r gis,-. r | }$

קבלה

לבני תקופתו של מוצרט, שהיו רגילים למוזיקה קלילה, ולמטרות בידור בעיקר, היה קשה לקבל את הסימפוניה הזאת, בשל אופייה הטראגי והמלנכולי. לעומת זאת היצירה הפיקה פרשנויות שונות ממבקרים. רוברט שומאן ייחס לה "קלילות וחינניות יוונית". דונלד טובי ראה בה תכונות של אופרה בופה. מכל מקום, נראה שהתפיסה הרווחת ביותר כיום היא, שמדובר בסימפוניה בעלת נימה טרגית ורגשית ביותר; לדוגמה, צ'ארלס רוזן ("הסגנון הקלאסי") מכנה את הסימפוניה "יצירה שיש בה להט יצרים, אלימות ויגון."

על אף חילוקי הדעות, אין ספק שהסימפוניה היא אחת מיצירות המוערכות ביותר של מוצרט, והיא זוכה לביצועים והקלטות תכופים.

השפעה

בטהובן הכיר היטב את הסימפוניה ה-40 והעתיק 29 תיבות מן הפרטיטורה באחת ממחברותיו.^[8] יש סברה, שהנושא הפותח את הפרק האחרון נתן לבטהובן את ההשראה לחיבור הפרק השלישי של הסימפוניה החמישית. נוסף לכך, דומה שבפרק הפותח את הסונאטה הראשונה לפסנתר של בטהובן (אופוס 2 מס' 1 בפה מינור) יש הדים לכמה מן המוטיבים הריתמיים המופיעים בפרק הסיום של הסימפוניה.

בכמה מיצירותיו של שוברט, בהן אחת מרביעיות המיתרים שלו ובייחוד המנואט של הסימפוניה החמישית שלו, ניכרת השפעה מיצירה זו, אף כי במנואט של שוברט אין אותה מידה של מורכבות ריתמית וקונטרפונקטית שיש אצל מוצרט.

השפעתה של הסימפוניה ניכרת גם בסוגות מוזיקליות פרט למוזיקה הקלאסית, והיא מככבת למשל בשיר "אוי לי, אוי לי" (يا أنا يا أنا) של פיירוז.

לקריאה נוספת

Deutsch, Otto Erich (1965) Mozart: A Documentary Biography. Stanford, CA: Stanford University Press.
Antony Hopkins|Hopkins, Antony (1981) The Nine Symphonies of Beethoven. Heineman
Arnold Schoenberg|Schoenberg, Arnold (1954, rvs. 1969) Structural Functions of Harmony (W.W. Norton and Company, 1954, rev. 1969). Analyzes the wide-ranging development sections of both outer movements at some length
Zaslaw, Neal (1983) Introductory notes to a recording of the 31st and 40th Symphonies made by Christopher Hogwood and the Academy of Ancient Music, Oiseau-Lyre 410-197-2.

אוטו אריך דויטש (1965) "מוצרט: ביוגרפיה דוקומנטרית", סטנפורד, קליפורניה
ארנולד שנברג, "פונקציות מבניות של הרמוניה" (נורטון ושות', 1954, עריכה מחודשת, 1969) מנתח באריכות את קטעי הפיתוח רחבי היריעה של שני הפרקים החיצוניים.
ניל זסלב (1983) הערות מקדימות להקלטה של הסימפוניות ה-31 וה-40 עם כריסטופר הוגווד והאקדמיה למוזיקה עתיקה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סימפוניה מס' 40 של מוצרט בוויקישיתוף

גרסאות של הפרטיטורה

Kalmus miniature editions, from the William and Gayle Cook Music Library at the Indiana University Jacobs School of Music

ביצועים

ביצוע עם התזמורת הממלכתית של ברלין והמנצח ז'וליין סלמקור
ביצוע עם התזמורת הסימפונית של בוסטון והמנצח ליאונרד ברנשטיין
ביצוע עם הפילהרמונית של ברלין והמנצח סיימון ראטל

הערות שוליים

^ Fruehwald, Scott (1999). "The Authenticity of the Symphony in A Minor (K16a) Attributed to Mozart: A Stylistic Study". The College Music Society. אורכב מ-המקור ב-2007-03-12. נבדק ב-2005-08-05.
^ Deutsch 1965, p. 320
^ List from Zaslaw 1983
^ The text of the poster is given in Deutsch (1965, p. 393)
^ They belong to the Gesellschaft der Musikfreunde (Society of Friends of Music) in Vienna; a gift to the Society long ago from Johannes Brahms (Zaslaw 1983, 10)
^ ¹ ² Zaslaw 1983, 9
^ Zaslaw (1983, 9-10)
^ Hopkins, 1981

[1] Fruehwald, Scott (1999). "The Authenticity of the Symphony in A Minor (K16a) Attributed to Mozart: A Stylistic Study". The College Music Society. אורכב מ-המקור ב-2007-03-12. נבדק ב-2005-08-05.

[2] Deutsch 1965, p. 320

[3] List from Zaslaw 1983

[4] The text of the poster is given in Deutsch (1965, p. 393)

[5] They belong to the Gesellschaft der Musikfreunde (Society of Friends of Music) in Vienna; a gift to the Society long ago from Johannes Brahms (Zaslaw 1983, 10)

[Zaslaw_1983,_9-6] ¹ ² Zaslaw 1983, 9

[7] Zaslaw (1983, 9-10)

[8] Hopkins, 1981

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]