חוקת ארצות הברית
 | |
| העמוד הראשון בעותק המקורי של החוקה | |
| מחבר | ועידת החוקה |
|---|---|
| חותמים | ראו החותמים על חוקת ארצות הברית |
| תאריך יצירה | 17 בספטמבר 1787 |
| תאריך הצגה | 28 בספטמבר 1787 |
| תאריך אשרור | 21 ביוני 1788 |
| תאריך כניסה לתוקף | 4 במרץ 1789 |
| שפות | אנגלית |
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של ארצות הברית |
|
קבינט • סוכנויות פדרליות • משרד הרשות המבצעת |
חוקת ארצות הברית (באנגלית: United States Constitution) היא החוק העליון במערכת החוקים של ארצות הברית, והמסמך המכונן שלה.[1] החוקה, שכללה עם פרסומה שבעה פרקים, ביססה את הממשל והשלטון בארצות הברית: שלושת הפרקים הראשונים בחוקה יצרו, לפי עקרון הפרדת הרשויות, את שלושת חלקי הממשל הפדרלי של ארצות הברית, שהם הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, וקבעו את צורת הממשל במדינה כרפובליקה פדרלית.
מכוח הפרק הראשון בחוקה נוסד הקונגרס בן שני הבתים (בית הנבחרים והסנאט), שיחדיו מהווים את הרשות המחוקקת; מכוח הפרק השני נוסד תפקיד נשיא ארצות הברית, שעומד בראש הרשות המבצעת; והפרק השלישי ייסד את בית המשפט העליון, וכן מערכת של בתי משפט נוספים, שיחדיו מהווים את הרשות השופטת. ארבעת הפרקים האחרונים עיצבו את עקרון הפדרליות, המאפיין את הממשל בארצות הברית, ובו המדינות מתאגדות לכדי ישות פוליטית אחת, ובכך מוסרות חלק מסמכויותיהן לרשות השלטון המרכזי. בפרקים אלו, החוקה מפרטת את זכויותיהן השונות של המדינות, וכן מבדילה בין תחומי האחריות של ממשלי המדינות ובין אלו של השלטון המרכזי, כמו גם את היחסים ביניהם. חוקת ארצות הברית נחשבת לחוקת המדינה הקדומה ביותר שעדיין תקפה כיום.[2]
החוקה אומצה ב-17 בספטמבר 1787 על ידי ועידת החוקה שנערכה בעיר פילדלפיה, פנסילבניה, ואושרה לאחר מכן בוועידות במדינות השונות. החוקה נכנסה לתוקף רשמית כשנתיים לאחר מכן, במרץ 1789. מאז ועד היום, תוקנה החוקה 27 פעמים,[3] במטרה להתאימה לצרכיה המשתנים של האומה, שהשתנו לא מעט מאז המאה ה-18.[4] עשרת התיקונים הראשונים, הידועים יחדיו כמגילת הזכויות, מבססים את ההגנה במשפט האמריקאי על חירויות הפרט, ומגבילים את יכולתו של השלטון להתעמר באזרחיו. גם התיקונים שבאו לאחר מכן הרחיבו את ההגנה על זכויות הפרט והאזרח, כמו גם התייחסו לעניינים שונים הקשורים לסמכויותיו של השלטון הפדרלי.
בהיותה המסמך העליון והמחייב ביותר, החוקה מדריכה עד היום את החברה האמריקאית בענייני חוק, פוליטיקה וממשל. הצהרתה, המתחילה במילים "אנו, אנשי ארצות הברית" (We the people), מבססת את התפיסה האמריקאית, החדשנית לשעתה, שהשלטון מטרתו לשרת את האזרחים, ולא להפך, ומשקפת את עקרונות המחשבה הליברלית. בפרקיה השונים, החוקה מבססת את הפרדת רשויות השלטון, שומרת על איזונים ובלמים בין הרשויות, מגינה על שלטון הרוב כמו גם על זכויותיהם של המיעוטים, ומסדרת את מערכת היחסים שבין השלטון המרכזי ושלטון המדינות.[4] לאורך ההיסטוריה, חוקת ארצות הברית השפיעה ונתנה השראה בינלאומית לביסוס חוקות במדינות אחרות. הקלף המקורי עליו נכתב המסמך שמור ומוצג בבניין הארכיון הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה.
הכנת החוקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ועידת החוקה (ארצות הברית)
מאז הכרזת העצמאות של ארצות הברית בשנת 1776 על ידי שלוש עשרה המושבות, הייתה כל מושבה מדינה עצמאית. האיחוד בין המדינות היה לא יותר מקונפדרציה רופפת ונוהל על פי תקנון הקונפדרציה אשר קבע כי כל שינוי בו חייב אישור של כל שלוש עשרה המדינות. כלי השלטון היחיד של האיחוד היה קונגרס הקונפדרציה, אשר היה תלוי ביותר ברצון הטוב של המדינות; גם כאשר החליט הקונגרס דבר-מה, לא הייתה לצדו רשות מבצעת על-מנת להוציא אל הפועל את החלטותיו; כמו כן, לשלטון המרכזי של הקונפדרציה לא היו כספים, שכן התקנון לא העניק לו את הסמכות לגבות מיסים. לאור חסרונות אלה, בוועידת אנאפוליס משנת 1786 הוחלט כי יש לכנס ועידה של נציגים מכל המדינות על-מנת לדון בתיקונים ושינויים לתקנון. בהתאם להחלטה זו, ב-25 במאי 1787 התכנסה ועידת החוקה בפילדלפיה.
הוועידה החוקתית החליטה לנהל את דיוניה בסודיות כדי להימנע מלחצים, ובסיום הדיונים הציגה חוקה חדשה לגמרי, דבר שחרג מעבר למנדט המקורי שניתן לוועידה (אך התקבל על ידי הקונגרס). בנוסף, הוועידה קבעה כי אישור החוקה דורש אשרור על ידי תשע מדינות בלבד, ולא אשרור על ידי כל שלוש עשרה המדינות כפי שנקבע בתקנון הקונפדרציה. ב-17 בספטמבר 1787 הוועידה סיימה את עבודתה, והציגה את הצעת החוקה שגובשה כפשרה בין ההצעות השונות שנדונו בוועידה.
בשלב זה נפתח דיון ציבורי ער בשלוש עשרה המדינות, בין תומכי החוקה שכונו הפדרליסטים ובין מתנגדי החוקה שכונו אנטי-פדרליסטים. החוקה אושרה על ידי דלאוור ב-7 בדצמבר 1787, על ידי פנסילבניה ב-12 בדצמבר 1787, על ידי ניו ג'רזי ב-19 בדצמבר 1787, ועל ידי ג'ורג'יה ב-2 בינואר 1788 (שתי האחרונות באישור פה אחד). קונטיקט אישרה את החוקה ב-9 בינואר 1788 ומסצ'וסטס אישרה את החוקה ברוב דחוק ב-6 בפברואר 1788, עם דרישה שיותקנו תוספות לחוקה אשר יגנו על המדינות מפני עריצות השלטון המרכזי. מרילנד אשררה את החוקה ב-28 באפריל 1788, קרוליינה הדרומית ב-23 במאי 1788 וניו המפשייר, המדינה התשיעית, ב-21 ביוני 1788 עם דרישה לתוספות לחוקה שיגנו על זכויות המדינות.
על פי הצעת החוקה, זו נכנסה לתוקף במדינות שאישרו אותה, עם אשרורה על ידי ניו המפשייר, המדינה התשיעית שעשתה זאת. אולם הייתה הרגשה שהחוקה לא תצליח להתבסס כבעלת תוקף מספק ללא וירג'יניה וניו יורק שהיו שתי מדינות מרכזיות באיחוד, ועל כן לחצים רבים הופעלו על מדינות אלו לאשר את החוקה. ואמנם, ב-10 ביוני 1788 אשררה וירג'יניה את החוקה ברוב דחוק, וניו יורק אשררה את החוקה רק ביולי 1788 ברוב דחוק עוד יותר. ב-13 בספטמבר 1788 קבע הקונגרס שהחוקה נכנסה לתוקף. בהמשך, ב-21 בנובמבר 1788, אשררה גם צפון קרוליינה את החוקה, ורוד איילנד הצטרפה למאשררות ב-29 במאי 1790. בכך הושלם תהליך קבלת החוקה על ידי כל שלוש עשרה המדינות המייסדות.
החוקה הבסיסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]החוקה החדשה ביססה מנגנון פדרלי המהווה מסגרת-על לברית המדינות. התמציתיות והקיצור שבהם כתובה החוקה חוללו פולמוס מתמיד וממושך על הדרך הנאותה לפרשה, אשר הגיע לשיאו באמצע המאה ה-19, עת על כף המאזניים נחה יכולתן של מדינות הצפון לבטל את העבדות בדרום. המאבק החוקתי הלוהט נפתר רק לאחר מלחמת האזרחים, שבה מדינות האיחוד המנצחות כפו את דעתן על מדינות הדרום שהובסו. תוצאות המלחמה וניצחון הצפון חיזקו את הפרשנות הריכוזית לחוקה, זו השואפת להגביר את זכויות הממשל והקונגרס על חשבון זכויות המדינות.
מילות הפתיחה המפורסמות של החוקה הן "אנו העם של ארצות הברית, במטרה ליצור ברית שלמה יותר, לבסס את הצדק, להבטיח שלום מבפנים, לערוב להגנת הציבור, לקדם את רווחת הכלל ולהגן על ברכות החירות, לנו ולצאצאינו אחרינו, מקבעים ומחילים חוקה זאת לארצות הברית של אמריקה".
במילים "העם של ארצות הברית" מצביעה החוקה על מקור סמכותה, הוא העם. על מילים אלו, המציגות את העם, ולא את המדינות, כריבון של האיחוד, התבססו אלו שחפצו לרכז את הכוח בממשל הפדרלי, שלפיהם הוא נציגו הישיר של העם האמריקני. ביטוי חשוב נוסף בפתיח החוקה הוא "לקדם את רווחת הכלל", זהו האזכור היחיד בחוקה ליכולתה של ארצות הברית, כמנגנון פדרלי, לחוקק חוקים שמטרתם הושטת סעד לבני המדינות.
החלקים הבאים של החוקה באו לבסס הפרדת הרשויות נוסח מונטסקיה, הפרדה שאינה שלמה. כוחו של הנשיא מוגבל, ופעולות רבות שלו, כגון כריתת בריתות והסכמים, דורשות את אישור הסנאט.
הפרק הראשון לחוקה מחייב ייסודו של קונגרס בן שני בתים המורכב מסנאט ומבית נבחרים. הסנאט מורכב מנציגי המדינות, שלכל אחת מהן, קטנה כגדולה, יש אותו הייצוג (שני סנאטורים). בבית הנבחרים הייצוג למדינות הוא יחסי בהתאם לאוכלוסייתן. הסעיף הראשון מחייב את המדינות להשגיח על הבחירות הפדרליות, אך מסמיך את הקונגרס להתקין לכך תקנות. ב-1842 הנהיג הקונגרס את שיטת חלוקת המדינות למחוזות בחירה לקונגרס. בית המשפט העליון נדרש מאז כמה פעמים לדון בטיבם ובצדקתם של אופני חלוקה שונים.
כמה מסמכויותיו של הקונגרס מנויות בחוקה במפורש. ביניהן חשובות במיוחד סמכות הסדרת הסחר הבין מדינתי והבינלאומי, סמכות שהוזכרה רבות בהקשר למגבלות על היוזמה החופשית במאה ה-20, ולהתערבות בחקיקה הכלכלית הפנימית במדינות. שימוש כזה נעשה בו החל משנות השלושים של המאה העשרים.
הפרק הראשון לחוקה אוסר גם חקיקה למפרע ומחיל את הביאס קורפוס (מעצר רק בצו משפטי).
הפרק השני של החוקה עוסק ברשות המבצעת. בראש הרשות המבצעת עומד הנשיא, הנבחר יחד עם סגנו לקדנציה בת ארבע שנים. התיקון ה-22 (1951) קבע שנשיא לא יכהן יותר משתי קדנציות. ברם, זמן רב לפני קבלת התיקון היה זה נוהג מקובל, ורק הנשיאים תאודור רוזוולט ופרנקלין רוזוולט חרגו ממנו: תיאודור רוזוולט התמודד בלא הצלחה לכהונה שלישית לא-רצופה בשנת 1912, ופרנקלין רוזוולט התמודד ונבחר לכהונה שלישית ורביעית בשנים 1940 ו-1944, בהתאמה.
בשני אופנים נדרש הסעיף השני לחוקה מאז החלתו: יש הרואים אותו כמגביל סמכויות הנשיא, כלומר כמונה את כל הסמכויות הניתנות לו, ויש הרואים אותו כמרחיב, כמונה רק מקצת מסמכויות הנשיא. בין כך ובין כך, הפרק מונה את סמכויות הנשיא לכרות בריתות ולמנות שופטים ופקידים פדרליים (אך מתנה את כולם באישור של שני-שלישים מחברי הסנאט). את הנשיא ואת סגנו ניתן להדיח בגין "עוונות ופשעים חמורים"[5] ברוב של שני שלישים מחברי הסנאט לאחר שבית הנבחרים קבע כי אלה אכן אשמים.
הפרק השלישי של החוקה עוסק ברשות השופטת, המוסמכת לפרש את החוקה ואת חוקי הקונגרס. הסמכות לביקורת שיפוטית, המאפשרת לפסול חוקים הנוגדים את החוקה לא ניתנה לה במפורש, אך נלקחה על ידה בשנת 1803 בפסק דין מרבורי נגד מדיסון. הרשות השופטת מורכבת מבית המשפט העליון ומבתי משפט אחרים אשר כינונם הוא בסמכות הקונגרס. החוקה מבטיחה משפט מושבעים בתיקים פליליים. התיקון ה-11 הבטיח ששום מדינה לא תיתבע בידי מי שאינו אזרח מאזרחיה. תיקון זה נחקק כתגובה לפסיקה הפוכה של בית המשפט דאז.
הפרק הרביעי מבטיח כבוד משפטי הדדי (Full faith and credit) בין המדינות. סעיף זה עמד זמן מה במוקד הוויכוח המשפטי בארצות הברית על הכרה בנישואים החד מיניים, לאחר שמדינות מסוימות כגון מסצ'וסטס רשמו נישואים כאלו, ועלתה השאלה אם לפיכך מחויבות גם מדינות שלא אפשרו נישואים חד מיניים בשטחן, להכיר בנישואים של זוגות חד מיניים שבוצעו במדינות המאפשרות אותם מתוך כבוד לרישומים המשפטיים של אותן מדינות. שאלה זו כבר איננה רלוונטית לאחר פסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית כי נישואים חד מיניים הם זכות יסוד חוקתית העומדת בפני עצמה, ושכל מדינות ארצות הברית חייבות לאפשר נישואים כאלו בשטחן (פסק דין אוברגפל נגד הודג'ס).[6]
כן מבטיח הפרק הרביעי לחוקה שלא יופלו אזרחי מדינות במדינות אחרות, שפושעים יוסגרו, שכל מדינה תנוהל על ידי בית נבחרים, ושהקונגרס יוכל לקבל מדינות חדשות. טריטוריות שאינן מדינות ינוהלו במישרין על ידי הקונגרס. לפני מלחמת האזרחים הורה סעיף זה גם כי על כל מדינה להסגיר עבד נמלט לאדוניו. סעיף קטן זה ממחיש את הניגוד בין רטוריקת הזכויות של החוקה לבין מוסד העבדות שאותו היא אפשרה מסיבות פרגמטיות.
שינוי החוקה נדון בפרק החמישי. כדי לתקן את החוקה נדרשת הסכמת רוב של שני שלישים בכל אחד מבתי הקונגרס, ובנוסף נדרש אשרור התיקון על ידי בתי המחוקקים של שלושה רבעים מהמדינות. הליך חלופי לתיקון החוקה הוא כינוס ועידה מיוחדת, לפי דרישתן של שני שלישים מן המדינות, שתאשר תיקונים אשר יציעו חברי הוועידה. גם בהליך זה נדרש אשרור התיקון על ידי בתי המחוקקים של שלושה רבעים מהמדינות לאחר נעילת הוועידה. חריג לאלה, הוא הכלל הקובע שלא ניתן למנוע ממדינה ייצוג שווה בסנאט, אלא בהסכמתה.[7]
הפרק השישי מבטיח את עליונות החוקה על חוקות המדינות ועל חוקיהן.
לבסוף, הפרק השביעי קובע שהחוקה תיכנס לתוקף רק לאחר שתאושר על ידי בתי המחוקקים או על ידי אסיפות פומביות ב-9 מבין 13 המדינות המייסדות.
עשרת התיקונים הראשונים - מגילת הזכויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מגילת הזכויות (ארצות הברית)
חוקת ארצות הברית הבטיחה את זכויות המדינות, אך לא אמרה דבר על זכויות הפרט (למעט הזכות לצו הביאס קורפוס). תושבי מדינות רבות לא ראו זאת בעין יפה, ודרשו את הוספתה של "מגילת זכויות" לחוקה כתנאי לאישור החוקה. בעקבות זאת, בתוך שנתיים נוסחו ואושרו עשרה תיקונים לחוקה, הידועים כ"מגילת הזכויות" (The Bill of Rights). מגילת הזכויות התייחסה במקור לא למדינות אלא לשלטון הפדרלי, אך תחולתה הורחבה למדינות עצמן עם התיקון ה-14, שנחקק ב-1868.
- התיקון הראשון מבטיח את חופש הדיבור, חופש הפולחן הדתי, חופש העיתונות, וחופש ההתכנסות, ואוסר על הקונגרס לחוקק כל חוק "המבסס דת".
לימים היה תיקון זה לאחד מהיותר שנויים במחלוקת בבית המשפט העליון האמריקאי, שכן סביבו נסב הוויכוח על תפילות בבתי ספר, על הזכות לשרוף את דגל ארצות הברית, להפיץ פורנוגרפיה ועוד.
- בתיקון השני מובטחת הזכות לנשיאת נשק. לשונו של הסעיף מעורפלת למדי, וניתן לפרשו כאילו הזכות לנשיאת נשק מותרת רק במידה שבאה לסייע בהגנת המדינה, אך כיום אין פירוש זה מקובל, מה עוד שישנן שדולות חזקות המצדדות בנשיאת נשק חופשית.
- בתיקון השלישי מובטחת הזכות שלא יכפו על אדם לשכן חיילים בביתו בעתות שלום, ושבעתות מלחמה יעשה הדבר רק לפי חוק.
- התיקון הרביעי מבטיח אדם מפני חיפושים בביתו ועיקולים, אלא במידה מוגבלת ומסיבה משפטית הולמת.
- התיקון החמישי מעגן את הזכויות היסודיות של החשוד במעשה עבירה. כך, אוסר הוא על מעצר אדם ללא הגשת כתב אישום, אוסר על "כפל ענישה" (סיכון כפול), מגן על זכות השתיקה, מונע הפללה עצמית, ודורש "הליך הראוי" של משפט לפני כל ענישה. כמו כן אוסר הוא על הפקעת רכוש ללא פיצוי בגינו. מאחר שהתיקון ה-14 חוזר ומצווה על "הליך ראוי של משפט", לא ברור אם כלולים בתוכו גם שאר הזכויות המאוזכרות כאן. לכך חשיבות מרובה שכן התיקון ה-14 מתייחס למדינות ולא רק לממשל הפדרלי.
- בתיקון השישי ובשביעי מוגנת הזכות למשפט פומבי ולמושבעים.
- התיקון השמיני מגן מפני קנסות וערבונות מופרזים ומפני ענישה "אכזרית ובלתי רגילה" (בימינו, מתנגדי עונש המוות טוענים כי גם הוא נכלל תחת הגדרה זו).
- התיקון התשיעי מבהיר שאין זו רשימה סגורה, קרי מניית חלק מהזכויות אינה מונעת קיומן של אחרות השמורות בידי העם (בין השאר השתמשו בתיקון זה כדי להגן על הזכות לפרטיות, שאינה מוזכרת בפירוש בחוקה).
- התיקון העשירי מצהיר שהסמכויות שאינן לארצות הברית, שייכות למדינות ולעם, עוד הערה משמעותית למאבק בין זכויותיהן של המדינות לזכויות השלטון הפדרלי (זכויות הברית).
תיקונים נוספים לחוקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- התיקון ה-11 (1795) מונע תביעת מדינות על ידי מי שאינם אזרחיהן.
- התיקון ה-12 (1804) הפריד את בחירת סגן הנשיא מבחירת הנשיא, לאחר הפיאסקו החוקתי של שנת 1800.
- התיקון ה-13 (1865) ביטל את העבדות: "לא תתקיים עבדות או העסקה בכפייה [...] בתחומי ארצות הברית".
- התיקון ה-14 (1868) דורש מהמדינות שלא לקצץ בזכויות התושבים, להעניק להם הליך נאות של משפט ושוויון גמור, וכן זכות הצבעה. בנוסף, מבטיח התיקון אזרחות אמריקאית לכל אדם הנולד בשטח ארצות הברית.
- התיקון ה-15 (1870) מבטיח זכות הצבעה לשחורים.
- התיקון ה-16 (1913) מאפשר מס הכנסה פדרלי.
- התיקון ה-17 (1913) קובע שנציגי כל מדינה לסנאט ייבחרו על ידי תושביה בבחירות, ולא על ידי בית הנבחרים של אותה מדינה, כפי שהיה לפני כן.
- התיקון ה-18 (1919) אסר ייצור, תובלה ומכירה של משקאות חריפים ("חוק היובש"), בוטל על ידי התיקון ה-21 (1933).
- התיקון ה-19 (1920) העניק זכות הצבעה לנשים.
- התיקון ה-20 (1933) קיצר את תקופת ההמתנה מהבחירות ועד מינוי הנשיא החדש.
- התיקון ה-21 (1933) ביטול התיקון ה-18 לחוקה ("חוק היובש").
- התיקון ה-22 (1951) מגביל את כהונת הנשיא לשתי כהונות.
- התיקון ה-23 (1961) מבטיח זכות הצבעה בבחירות לנשיאות לתושבי מחוז קולומביה (העיר וושינגטון, מקום מושב ממשלת ארצות הברית), זכות שלא נהנו ממנה עד אז, משום שהם אינם כלולים בשום מדינה.
- התיקון ה-24 (1964) אסר התניית זכות ההצבעה בתשלום מיסים תקין.
- התיקון ה-25 (1967) עוסק בשרשרת הירושה במקרה של מות הנשיא, או במקרה שנבצר ממנו, למלא את תפקידו ומעניק לו או לקבינט את הזכות למנות ממלא מקום זמני.
- התיקון ה-26 (1971) הוריד את גיל ההצבעה ל-18 שנים.
- התיקון ה-27 (1992) מונע משינוי של שכר חברי הקונגרס לחול באותו הקונגרס המשנה אותו.
שלילת הזכויות המובטחות בחוקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הזכויות המובטחות בחוקה נשללו מספר פעמים במהלך ההיסטוריה של ארצות הברית. לדוגמה:
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הרמן-פריצ'ט צ'ארלס, החוקה האמריקאית, תרגום מאנגלית: אריה חשביה, הוצאת זמורה ביתן, 1982
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוקת ארצות הברית בתרגום לעברית, באתר ויקיטקסט- הטקסט המלא של חוקת ארצות הברית (באנגלית)
- הטקסט המלא של תיקונים 1–10 לחוקה (מגילת הזכויות) (באנגלית)
- הטקסט המלא של תיקונים 11–27 לחוקה (באנגלית)
- חוקת ארצות הברית בתרגום לעברית של פרופ' ארנון גוטפלד (בעברית), מתוך אתר שגרירות ארצות הברית בישראל
- אדם ליפטק, ניו יורק טיימס, חוקת ארצות הברית הופכת למיושנת ולא רלוונטית, באתר הארץ, 13 במרץ 2012
- חוקת ארצות הברית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מחלקת המדינה של ארצות הברית, חוקת ארצות הברית, באתר state.gov
- ^ PolitiFact - Goodlatte says U.S. has the oldest working national constitution, Politifact Virginia website, September 22, 2014 (באנגלית)
- ^ מסמך רשמי של הסנאט של ארצות הברית, תיקונים לחוקת ארצות הברית, באתר U.S. Government Publishing Office, 1992 (באנגלית)
- ^ 1 2 U.S. Senate: Constitution Day, www.senate.gov
- ^ high crimes and misdemeanours
- ^ היסטוריה בארה"ב: נישואים חד-מיניים הפכו חוקיים בכל המדינה - וואלה חדשות, באתר וואלה, 26 ביוני 2015
- ^ The Constitution, whitehouse.gov
| חוקת ארצות הברית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| טרום החוקה | אמנת המייפלאואר • הכרזת העצמאות • תקנון הקונפדרציה • ועידת החוקה • כתבי הפדרליסט | | |||||
| גוף החוקה | מבוא • פרק 1 • פרק 2 • פרק 3 • פרק 4 • פרק 5 • פרק 6 • פרק 7 • החותמים על החוקה | ||||||
| תיקונים לחוקת ארצות הברית |
| ||||||
