מוזיקת גאלאנט
ערך מחפש מקורות
| ||
ערך מחפש מקורות | |
מוזיקת גאלאנט (באנגלית: Galant music) הוא סגנון מוזיקלי שהופיע בשנות העשרים של המאה ה-18, והיה לזרם מוזיקלי בתקופה הקלאסית. סגנון זה קרא לזנוח את המבנים הקונטרפונקטיים שרווחו בתקופת הבארוק כמו גם את טכניקות ההלחנה שהבליטו את התבנית שבין התווים על פני המלודיה, והחליפם בקול מוביל וברור, המלווה בבהירות ובצלילות. מוזיקאים רבים בני דורו של יוהאן סבסטיאן באך, אשר הוביל את הסגנון הקונטרפונקטי, חיפשו אחר סגנון רגשי, רענן ומיידי יותר.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסגנון זוהה לראשונה בשנת 1721 על ידי התאורטיקן הגרמני יוהאן מאתזון, ועם המלחינים שהובילו אותו נמנו ג'ובאני בונונצ'יני וגאורג פיליפ טלמן, לצד מלחינים אופראים נוספים, הנחשבים לבארוקיסטים: אלסנדרו סקרלטי, אנטוניו ויוואלדי וגאורג פרידריך הנדל. כל אלה הלחינו בעיקר אופרות, וכך אופרה נשארה הביטוי העיקרי לסגנון הגאלאנט. הסגנון החדש היה יותר מוזיקה עירונית מאשר מוזיקת חצר.
הסגנון הגאלאנטי לווה ולמעשה הוביל דחייה של נוסחתיות ומלומדות מוזיקלית לטובת מלודיה נעימה וברורה עם ליווי ברור וצלול. הפישוט המהפכני הזה לא התקבל בברכה אצל כל בני אותה תקופה, והיו שראו בו הרה אסון. יוהאן סמואל פטרי, לדוגמה, כינה את סגנון הגאלאנט "קטסטרופה גדולה במוזיקה".
דוגמאות לסגנון הגאלאנט ניתן למצוא בעבודתם של טלמן, בניו של באך, יוהאן יואכים קוונץ, יוהאן אדולף האסה, ג'וזפה טרטיני, בלדאסארה גאלופי, יוהאן שטאמיץ, דומניקו אלברטי, מוצרט ועוד.
סגנון פשטני זה הובל על ידי המלודיה, ולא היה מובנה מראש על ידי מוטיבים ריתמיים או מלודיים.