אנטארס (משגר)
 | |||||||||
| אנטרס 230 בטיסה | |||||||||
| ייעוד | שיגור לוויינים וחלליות ושיגורים לתת-מסלול | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| יצרן | נורת'רופ גראמן | ||||||||
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית | ||||||||
| היסטוריית שיגורים | |||||||||
| סטטוס | פעיל | ||||||||
| אתרי שיגור | LP-0A, נמל החלל האזורי המרכז-אטלנטי | ||||||||
| שיגורים | 18 | ||||||||
| הצלחות | 17 | ||||||||
| כישלונות | 1 | ||||||||
| שיגור אחרון | 2 בנובמבר 2019 | ||||||||
| יכולת | |||||||||
| מטען ל־LEO | 8,000 ק"ג | ||||||||
| |||||||||
28 באוקטובר 2014
אנטרס (באנגלית: Antares), הוא משגר שפותח על ידי תאגיד אורביטל סיינסז (Orbital Sciences Corporation) בתמיכת נאס"א ופעיל משנת 2013.
המשגר פותח יחד עם חללית המטען "סיגנוס" כחלק מתוכנית COTS של נאס"א במטרה לערב חברות פרטיות בשיגור חלליות מטען ואספקה אל תחנת החלל הבינלאומית.
האנטרס הוא משגר דו-שלבי עם אופציה לשלב שלישי. גובהו 42.5 מטר וקוטרו 3.9 מטר ויכולת הנשיאה שלו היא שיגור מטען במשקל של עד 8,000 ק"ג למסלול לווייני נמוך (LEO).
שיגורים ומטען
[עריכת קוד מקור | עריכה]השיגור הראשון של האנטארס התרחש ב־21 באפריל 2013.[1] לשיגורים נבנה כן שיגור חדש בנמל החלל האזורי המרכז-אטלנטי. לאחר מכן באו עוד שלושה שיגורים מוצלחים אך בשיגור החמישי, באוקטובר 2014, חווה הטיל כשל קטסטרופלי והוא התפוצץ על מטענו שניות מעטות אחרי השיגור תוך שהוא זורע הרס באתר השיגור (ללא נפגעים בגוף). בעקבות כך הוחלט להפסיק שימוש בגרסה "אנטרס 100" שניצלה בדרגה ראשונה מנוע מתכנון של Aerojet.
בשנת 2016 לראשונה בוצע שיגור של גרסת "אנטרס 200" כאשר בדרגה ראובנ הותקן מנוע RD-181 מתורצת רוסיה. תוספת כוח איפשרה להלשים אספקה לתחנת החלל הבין לאומית ב-4 שיגורים במקום 5 כפי שהיה תוכנן במקור. בגרסה משופרת "אנטרס 230+" משקל גדל ל-298 אלף טון. בסדרה זו בוצעו 13 שיגורים, כולם מוצלחים.
לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה הוחלט להפסיק שימוש במנועים אלו. נורת'רופ גראמן התקשרה עם חברת Firefly Aerospace לבניית מנוע חדש לינוצל בגרסת "אנטרס 300". שיגור ראשון מתכנן לאוגוסט 2025.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אנטארס (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Perrotto, Trent J (April 21, 2013).
