עלי בן אבי טאלב

עלי בן אבי טאלב
علي بن ابي‌ طالب
	קבר עלי, בתוך מסגד האימאם עלי שבנג'ף, עיראק
לידה	599; מכה
נרצח	28 בינואר 661 (בגיל 62 בערך); כופה, הח'ליפות האומיית
מדינה	ח'ליפות ראשידון
מקום קבורה	מסגד האימאם עלי, נג'ף
בת זוג	פאטמה
שושלת האימאמים השיעים
אב	אבו טאלב
אם	פאטמה בנת אסד
צאצאים	חסן בן עלי; עומר בן עלי; אום כולת'ום בנת עלי; עות'מאן בן עלי; מוחסן בן עלי; זיינב בנת עלי; מוחמד הלאל בן עלי; עבאס בן עלי; מוחמד אבן אל-חנפיה; ג'עפר בן עלי; חוסיין; Fatima bint Ali; Umama bint Ali; רוקיה בת עלי; Ramla bint Ali; Maymouna bint Ali; עבדאללה בן עלי בן אבי טאלב; Ubaidillah bin Ali; Aoun bin Ali; ח'דיג'ה בנת עלי; אבו בכר בן עלי; Abdullah Al-Asghar bin Ali; Muhammad Asghar ibn Ali
יורש העצר	חוסיין בן עלי
	656–661; (כ־5 שנים)
	→ עות'מאן בן עפאן חסן בן עלי ←

עלי בן אבי טאלב (בערבית: علي بن ابي‌ طالب, נכתב לעיתים גם: עלי אבן אבו טאלב; 599 (600) – 661 לערך) היה בן דודו וחתנו של מוחמד דרך בתו פאטמה, ומראשוני המוסלמים.

עבור הסונים עלי היה האחרון במניין הראשידון, ארבעת הח'ליפים הראשונים אשר קיבלו את ההנהגה לאחר מות מוחמד. עבור השיעים, לעומת זאת, עלי הוא השני בחשיבותו באסלאם. לתפיסתם, הוא האימאם הלגיטימי הראשון שהגיע לאחר מוחמד, והם רואים בו ובצאצאיו ממשיכי דרכו החוקיים של מוחמד, כולם חברי אהל אל-בית, ביתו של מוחמד. מחלוקת זו סביב ירושת ההנהגה היא שהביאה לפיצול האומה (הקהילה המוסלמית) לשיעה ולסונה.

ביוגרפיה

עלי נולד בסביבות 599 (או 600) במכה לאבו טאלב, סוחר עשיר ממכה שהיה דודו ופטרונו של מוחמד. היה מן הראשונים שקיבלו את האסלאם עוד בילדותו (בגיל 7 או 9). הייחוס שלו שקיבל את האסלאם בגיל 7 היא טענה שיעית. לטענת הסונים, בן 7 אינו בר-דעת, ולכן אי אפשר, לטענתם, להאמין שקיבל את האסלאם בגיל זה. הוא התחתן עם פאטמה, בתו של מוחמד.

לאחר מותו של מוחמד, הייתה לעלי קבוצת מאמינים שקיוותה שיירש את הנביא, מתוקף קרבתו המשפחתית אליו. אולם מכיוון שעלי היה מקורב לאנצאר, תומכיו של מוחמד ממדינה, הנהגתו לא התקבלה על המקורבים למוחמד, מאחר שביקשו להחליט על מחליפו של מוחמד בעצמם, וכך שלושה מועמדים אחרים הועדפו על פניו לפני שנעשה בעצמו ח'ליפה. שלושת קודמיו מכונים בספרות השיעית "גונבי הח'לאפה" ("גונבי הח'ליפות").

במרץ 627 השתתף עלי בטבח בני קורייט'ה.

ב-656, לאחר הירצחו של עות'מאן בן עפאן, נבחר לח'ליפה הרביעי. כמו קודמו עות'מאן בן עפאן, גם הוא נתקל בהתנגדות עזה. תומכיו היו בעיקר מהעיר כופה שבעיראק. מתנגדיו החריפים ביותר היו בני משפחת בן עפאן משבט אומיה, שטענו כי הוא עמד מאחורי רצח עות'מאן. הבולט במתנגדים היה מועאויה אבן אבו סופיאן, מושל סוריה הערבי, שחזר וטען כי עלי לא בא בחשבון עם רוצחי עות'מאן, שהיו בין שורות צבאו של עלי, והתנה את הביעה (שבועת אמונים) לעלי כ"אמיר אל-מואמנין" (אמיר המאמינים) בהבאתם לדין של רוצחי עות'מאן; לטענתו, אי מעצרם וענישתם של רוצחי עות'מאן עלול לסכן את עלי עצמו ברצח כמו את אנשי שבט אומייה. כמו כן, נתקל עלי בהתנגדות קשה ביותר מצד שניים מחברי השורא, היא המועצה שהורכבה מן הפקידות המדינית, הצבאית, והדתית הבכירה והייתה אחראית על בחירת הח'ליפה: טלחה וְא-זובייר, זאת יחד עם אשתו האהובה של מוחמד, עאישה, אשר התנגדה לעלי אישית.

במשך כל שנות שלטונו (656–661) ניהל מלחמות פנימיות נגד מתנגדיו באימפריה. הקרבות הקשים ביותר היו נגד טלחה, א-זובייר ועאישה, קרב הגמל, כאשר ניצחונו של עלי בקרב הוביל למותם של טלחה וא-זובייר, ולהרחקתה של עאישה מהפוליטיקה. לאחר מכן נערך הקרב נגד מועאויה אבן אבו סופיאן, קרב צפין.

לעלי היה יתרון צבאי, ונראה היה כי הניצחון בקרב יהיה שלו, אלא שאז החליט מועאוויה לנקוט תחבולה. הוא ציווה לשים ספרי קוראן על החניתות של לוחמיו, וכשנפגשו מול לוחמי עלי, החלו לזעוק "תנו לאלוהים להחליט מי הח'ליפה האמיתי".

עלי, חרף התמרמרות פנימית מצד חלק מלוחמיו, נאות לקיים בוררות בינו ובין מועאוויה. הוא מינה כנציג מטעמו חכם הלכה חשוב מתימן בשם אבו מוסא אל-אשערי, ומנגד מינה מועאוויה מצידו את המפקד המהולל וכובש מצרים, עמר אבן אל-עאץ, שהיה ידוע כאדם חריף וממולח, וכעת תפקד כסגנו של מועאוויה. כשנפגשו שני הצדדים לבוררות, טען עומר שלא ייתכן כי שני הצדדים ייפגשו כשעלי בעמדת הח'ליפה ולכן ביקש שעלי יוותר על הח'ליפות, כך שהוא ומועאוויה יעמדו כשווים בפני הבוררים. עלי הסכים לוותר על הח'ליפות, ומשעשה כך, הכריז עומר שעכשיו, כשהח'ליפות "פנויה", הוא לוקח אותה ונותן אותה למועאוויה. הקהל שהיה נוכח באירוע הריע לכך וקיבל זאת. עלי המושפל לא יכול היה לשאת את התוצאות המביכות, וניסה לאסוף את צבאו ולכפות את ח'ליפותו בכוח, אך בינתיים התפזר מחנהו. חלק ממנו הצטרף למועאוויה, וחלק אחר (קבוצת הח'וארג') הקצין וטען שעלי אחראי להשפלה הזו, ושהיחיד שיש בזכותו לערוך בירור בשאלה מיהו הח'ליפה הוא אללה. בשנת הח'ליפות האחרונה של עלי שלטו למעשה שלושה ח'ליפים בעולם האסלאם.

עלי בן אבי טאלב נרצח בשנת 661 בעיר כופה שבעיראק על ידי אבן מולג'ם מורדי – אחד מקבוצת הח'וארג' שמרדו נגד סמכותו^[1]. עלי הותקף בוקר אחד בשעת התפילה במסגד הגדול של אל-כּ֫וּפַה (אנ'), ומת כעבור יומיים. קברו שבנג'ף מהווה מוקד עלייה לרגל עבור השיעים, ונחשב לאתר קדוש.

השיעים רואים בו את יורשו החוקי והיחיד של מוחמד, בין היתר בשל קרבתו המשפחתית אליו (בן דודו וחתנו). רק מי שהוא מצאצאיו ראוי להיות אימאם, כלומר מנהיג השיעים. שמו של עלי נקשר בעיקר בפילוג הגדול של האסלאם (השיעה) – אולם זו הופיעה ככת רק לאחר מותו. הסונים רואים בו ח'ליפה ראוי וטוב ואחד מארבעת הראשידון.

מבין הח'ליפים ששלטו בשנת הח'ליפות האחרונה של עלי, נשאר רק מועאויה, שלאחר מותו החל שלטון בית אומיה שנמשך עד שנת 750.

בנו חוסיין בן עלי נהיה למייסד השיעה והוצא להורג עם 70 מבני משפחתו בעיר כרבלא שבעיראק. גם מקום קבורתו משמש מוקד עלייה לרגל ואתר מקודש.

ספרו נהג' אל-בלאע'ה נחשב בין החשובים באסלאם.

דמותו במסורת השיעית

השיעים רואים את עלי כדמות החשובה ביותר בדת אחרי מוחמד. לדבריהם, העברת ירושת ההנהגה אחרי מוחמד הייתה אמורה ללכת ישר לעלי שכן זו הייתה בקשתו וכוונתו של מוחמד לפני מותו, ומכאן שהמינוי של אבו בכר, עומר בן אל-ח'טאב ועות'מאן בן עפאן לא היה לגיטימי. שכן מוחמד הציע וביקש בהזדמנויות שונות במהלך חייו כי על עלי להנהיג את המוסלמים לאחר מותו. טענה זו נתמכת על ידי חדית'ים רבים שסופרו על ידי חכמים שיעים, הכוללים את חדית' ע'דיר ח'ם, חדית' שני הדברים כבדי המשקל (אנ'), חדית' העט והנייר (אנ'), חדית' אנשי הגלימה, חדית' העמדה (אנ'), חדית' הזמנת המשפחות הקרובות (אנ') וחדית' שנים עשר היורשים (אנ'). לפי השקפה זו, עלי כיורשו של מוחמד לא רק הנהיג את הקהילה בצדק, אלא גם פירש את חוקי השריעה והמשמעויות האזוטריות שלהם בצדק, ומכאן הוא נחשב כנקי מטעויות וחטא כי הוא מונה על ידי האלוהים, דרך צו אלוהי, דרך מוחמד.

עולי הרגל שיעים נוהגים לעלות למסגד האימאם עלי, בנג'ף ולהתפלל שם. תחת האימפריה הספווית, קברו של עלי הפך למוקד קדושה שהודגם בעלייה לרגל שנעשה על ידי השאה אסמאעיל הראשון לנג'ף וכרבלא.