לדלג לתוכן

סיפור ההתגיירות במכתבים הכוזריים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המכתבים הכוזריים או התכתובת הכוזרית הם שלושה מכתבים המתארים את התגיירות הכוזרים: מכתב בשמו של חסדאי אבן שפרוט (915–975), שר בכיר ומנהיג יהודי בקורדובה, אל יוסף מלך כזריה, בו הוא מבקש מידע על ממלכת הכוזרים ועל יהדותם, מכתב בשמו של יוסף מלך הכוזרים האמור להיות תשובה למכתבו של חסדאי ומכתב מכותב המציג עצמו כנתין של המלך הכוזרי, המופנה כנראה אף הוא לחסדאי, כתשובה לשאלות דומות. האותנטיות של המכתבים וסיפור ההתגיירות של הכוזרים המתואר במכתבים אלה, נתונים במחלוקת רבת שנים בין החוקרים.

ההיסטוריה של המכתבים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור המוקדם ביותר המזכיר התכתבות בין חסדאי אבן שפרוט לבין המלך הכוזרי הוא ספר העתים של יהודה בן ברזילי הברצלוני או ברגיליוני שנכתב בין 1090 ל-1105.

"וראינו במקצת נוסחאות נוסח שכתב יוסף המלך בן אהרן הכוהן, כוזרי שכתב לר' חסדאי בר יצחק. ולא ידענו אם היה אמת אותו כתב או לא. ואם תימצי לומר שהיה הדבר עיקר שנתגיירו אותם הכוזרים שהם מבני תוגרמה, לא הוברר הדבר אם כל מה שכתוב באותו כתב עיקר ואמת או לא או נכתבו דברי כזב או הוסיפו בכתב או היה טעות סופר"

אלברצלוני מטיל ספק בתוכן הדברים המסופרים במכתב ואף חושד בזיוף מכוון או בהוספה מאוחרת. הוא מוסיף ומפקפק באותנטיות של המכתב אך מביא ציטטה מתוך הנוסח המוכר של המכתב: "ששאלו ר' חסדאי: מאי זה משפחה היה והיאך היה מלך והיאך נכנסו אבותיו תחת כנפי השכינה וכה הוא מלכותו וממשלתו והוא השיבו על הכל וכתב לו כל העניינים באותו כתב"[1]. הכותב מספר שראה "מספר נוסחאות" מן המכתב. מכאן ניתן להסיק שהעתקים של המכתב היו נפוצים בספרד בזמנו, יותר ממאה שנה לאחר ימי חסדאי.

סיפור הרקע שבחר רבי יהודה הלוי לספרו הכוזרי (1139) הוא סיפורו של "מֶלֶךְ כּוּזָר הַנִּכְנַס בְּדַת הַיְּהוּדִים הַיּום כְּאַרְבַּע מֵאות שנה". המלך, שרבי יהודה הלוי אינו נוקב בשמו, הגיע אל האמונה באמצעות מלאך שהתגלה אליו בחלום[2], כמו בסיפור ההתגיירות שבמכתב המלך יוסף. סיפור הוויכוח בין חכם יהודי וחכמי הנצרות והאסלאם שמתואר במכתב יוסף הוא המסד לדיון התאולוגי בספר הכוזרי. רבי יהודה הלוי אינו מזכיר את המכתב אך מציין שהסיפור "נזכר ונודע בספרי דברי הימים", מכאן שהסיפור או המכתב היה ידוע בימיו.

מקור יהודי נוסף שמזכיר את סיפור ההתגיירות ואת ההתכתבות הוא ספר הקבלה שנכתב על ידי הראב"ד, רבי אברהם אבן דאוד (1110–1180). הוא מזכיר את מכתב יוסף המלך ואת הכוזרים כיהודים רבניים (שאינם קראים) ואומר: "שהיו שם עמים כוזריים שהתגיירו ויוסף מלכם שלח ספר לר' חסדאי הנשיא בר' יצחק בר שפרוט והודיעו שהוא על דעת רבנות וכל עמו וראינו בטוליטולה מבני בניהם תלמידי חכמים והודיעונו שאריתם על דעת רבנות"[3]. "ספר הקבלה" חובר כנראה בשנת 1160 בקירוב. כלומר, כ-200 שנה לאחר זמנו של חסדאי.

הנוסח הראשון הידוע של המכתב ששלח חסדאי אבן שפרוט ליוסף מלך הכוזרים ומכתב התשובה של המלך הופיע לראשונה בספרו של יצחק עקריש "קול המבשר" שנדפס בקושטא בשנת 1577. ספרו של עקריש חזר ופורסם מאז כחלק מקבצים שונים[4]. בשנת 1600 צירף המלומד הקלוויניסט יוהאן בוקסטורף את חליפת המכתבים שפרסם עקריש לתרגום ללטינית של ספר "הכוזרי". המכתבים חוזרים ומצורפים מאז כהקדמה במהדורות של ספר הכוזרי בעברית. כתב יד של שני המכתבים בנוסח זהה, כנראה מן המאה ה-16, שמור באוקספורד[5].

בשנת 1879 פרסם אברהם הרכבי[6] נוסח של מכתב המלך יוסף שהגיע לידיו של החוקר והאספן הקראי אברהם פירקוביץ', כנראה מגניזת קהיר. נוסח זה דומה מאוד בתכניו לזה שפרסם עקריש, אך ארוך יותר ושונה במספר פרטים, בעיקר לשוניים וסגנוניים. המסמך נמצא בתוך קובץ של כתבי יד בנושאים שונים, לפי השערה מן המאה ה-13, ונמסר לספריה הלאומית בסנקט פטרבורג כחלק מאוסף פירקוביץ' השני[7].

ב-1912 פרסם שניאור זלמן שכטר מסמך שמצא בגניזה הקהירית[8]. שכטר העריך כי המכתב הוא מהמאה ה-12 או מוקדם יותר והסיק מתוכנו כי הכותב האנונימי הוא נתין של המלך הכוזרי יוסף והנמען הוא חסדאי אבן שפרוט. בדומה למכתב יוסף שפרסם עקריש גם הכותב במסמך זה מספר על התגיירות הכוזרים, ומתאר את ארצם. המכתב[9] נתרם על ידי שכטר לספריה באוניברסיטת קיימברידג' יחד עם שאר מסמכי הגניזה. המכתב, הידוע גם כ"מכתב שכטר" או "מסמך קיימברידג'", עורר עניין רב בקרב ההיסטוריונים וחידש ביתר שאת את הדיון על אותנטיות ההתכתבות הכוזרית ומהימנות סיפור ההתגיירות.

סיפור ההתגיירות באיגרת חסדאי אבן שפרוט אל יוסף מלך הכוזרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגרת חסדאי אבן שפרוט אל יוסף מלך הכוזרים היא חלק מחליפת מכתבים בין יוסף, מלך הכוזרים לחסדאי אבן שפרוט.

באיגרת פונה חסדאי אל מלך כזריה ומבקש פרטים על ממלכתו ועל התגיירות הכוזרים.

חסדאי מספר במכתב שתמיד שאל את שלוחי הארצות המגיעים לספרד על מצבם של בני עמו. סוחרים מח'וראסאן סיפרו לו "כי יש ממלכת ליהודים נקראים על שם אל-כזר", על המרחק בינה ובין ביזנטיון ("אלקושטנטניה") על המלך יוסף ועל קשרי המסחר בין ארצם ובין ממלכת הכוזרים. חסדאי, שנדהם והתמלא שמחה לשמע הדברים, שלח שליח בשם יצחק בר נתן עם איגרת ומתנות למלך הכוזרים ולקיסר ביזנץ. הקיסר עיכב את השליח במשך שישה חדשים ושלחו בחזרה בטענה כי בינו ובין ממלכת הכוזרים יש מלחמות וים סוער. חסדאי שב ושולח שני שליחים ומביע תקווה שאיגרת זו, שנתן בידיהם, תגיע למלך. הוא מבקש מהמלך שיצווה על הסופרים שיכתבו לו תשובה שלמה ומבטיח כי אם השמועות על הממלכה היהודית תתאמתנה, הוא יעזוב את משרתו הרמה ויצא לדרך הארוכה אל ממלכת הכוזרים.

על אף שנדהם לשמוע על הממלכה היהודית, והוא שואל את המלך "איך הייתה נפילת ישראל במקום ההוא", נראה מן המשך כי יש דברים הידועים לו: "ואבותינו ספרו לנו" כי המקום נקרא הר שעיר ובגלל גזרות הגיעו לשם ו"ישישי דור קדמוני" סיפרו על גזירת שמד שבעטיה גנזו במערה ספרי תורה וספרי קודש והיו מתפללים במערה ולמדו את בניהם להתפלל עד שברבות הימים שכחו את המערה ואת התפילות.

בהמשך איגרתו פונה חסדאי אל המלך בשאלות רבות: מאיזה שבט הוא? מי הם מלכי הארץ ומהם נוהגי הורשת המלוכה? מהו שטחה של ארצו ומהם גבולותיה? האם היא גשומה או מושקה? מה גודל צבאה ועל כמה מדינות היא שולטת? עם אילו עמים הוא נלחם? באיזו שפה מדברים בארצו? והאם המלחמה דוחה שבת? ו"אם יש אצלכם זכר לחשבון קץ הפלאות אשר אנו מחכים זה כמה שנים".

נראה שהאגרות היו קיימות כבר במאה ה-11, שכן רבי יהודה בן ברזילי הברצלוני מתייחס אליהן בספר שמתוארך בין השנים 1090 ו-1105. הוא מפקפק באמינותן וחושש כי הן זיוף, וכותב "לא ידעתי אם אמת היה הדבר שנתגיירו הכוזרים שהם מבני תוגרמה או לא"[10]. מקור יהודי נוסף שמזכיר את סיפור ההתגיירות ואת ההתכתבות הוא ספר הקבלה שנכתב על ידי אברהם אבן דאוד.

מכתב חסדאי ותשובת המלך יוסף פורסמו לראשונה רק בדפוס ב-1577 בידי יצחק עקריש בקובץ "קול המבשר". בין החוקרים יש הסבורים שגם איגרת חסדאי וגם תשובת המלך הכוזרי נכתבו בידי מנחם בן סרוק מזכירו של חסדאי[11]. חוקרים אחרים מטילים ספק באותנטיות של המכתבים ומניחים שהם יצירה ספרותית פסבדואפיגרפית.[12]

האיגרת כתובה בסגנון האופייני למכתבים דיפלומטיים בתקופה. ראשיתו בהקדמה של אקרוסטיכון מחורז של 25 השורות הראשונות היוצר את שמו המלא של הכותב: "אני חסדאי בר יצחק בר עזרא שפרוט". החוקרים משערים שהקדמה זו[13], ונראה שגם המכתב כולו נכתבו על ידי מזכירו של חסדאי, מנחם בן סרוק.

סיפור ההתגיירות במכתב יוסף מלך הכוזרים אל חסדאי אבן שפרוט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני הנוסחים הידועים של המכתב, הנוסח שפורסם על ידי עקריש ב"קול המבשר" והנוסח של פירקוביץ', כמעט זהים בתוכנם, אך יש ביניהם שינויי סגנון ושפה רבים[14]. נוסח פירקוביץ' ארוך מעט יותר מנוסח עקריש, אך הסיומת בנוסח עקריש, המתייחסת לשאלתו של חסדאי בדבר הציפייה לגאולה והבעת תקווה לפגישה עם חסדאי, חסרה בנוסח פירקוביץ'.

המכתב נפתח בדברי שבח מקובלים בכבודו של חסדאי ובהבעת שמחה על המכתב ששלח[15]. הכותב מציין כי "כבר היו בין אבותינו דרישת שלום והדבר הזה שמור בספרינו ידוע לכל זקני ארצינו" הוא מזכיר את השאלות המופיעות במכתב חסדאי ועונה עליהן. לשאלה על מוצאם של הכוזרים עונה הכותב כי עמו הוא מצאצאי כזר, בנו השביעי של תוגרמה, בנו של יפת[16][17]. אבות אבותיו נלחמו בתושבי הארץ הקודמים וגרשו אותם. אחרי דורות, לפי נוסח עקריש[18] קם מלך חכם וירא אלוהים בשם בולאן מלאך ה' נראה אליו בחלום פעמיים והמלך וכל "שריו ועבדיו קיבלו את הדין ונכנסו תחת כנפי השכינה". הסיפור על מלך שמלאך מופיע בחלומו מופיע גם ב"ספר הכוזרי". המלאך שב וביקש מהמלך שיבנה לאלוהים משכן. המלך טען שאינו יכול כי אין לו כסף וזהב. המלאך הורה לו לצאת למלחמה והבטיח שינצח בה וימצא "שני אוצרות, אחד של כסף ואחד של זהב", וכך היה. בעזרת הממון הזה בנה המלך "אוהל וארון ומנורה ושולחן ומזבחות וכלי הקודש", ואלה קיימים עד היום. גם בספר הכוזרי נזכרים מטמונים שכנראה באמצעותם בנו הכוזרים "בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עַד שֶׁהֵקִימוּ תַבְנִית הַמִּשְׁכָּן אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה".

אחרי התגיירות המלך ועמו ניסו מלכי הנוצרים והמוסלמים לשכנע את הכוזרים לחזור בהם. הם שלחו את חכמיהם ובוויכוח שהתקיים ביניהם ובין חכם יהודי ניצח החכם היהודי. בעקבות הניצחון נימולו המלך ועבדיו והמלך קרא לחכמים שיבואו ויפרשו לו את התורה והמצוות. אחד מבני בניו של בולאן, מלך בשם עובדיה, "חידש את המלוכה וחזק את הדין כראוי וכהלכה. והוא בנה את בתי כנסיות ובתי מדרשות. והוא קבץ את חכמי ישראל ונתן להם כסף וזהב ופרשו כ"ד ספרים ומשנה ותלמוד ומחזורות של חזנים"... אחרי המלך הזה קמה לכזריה שושלת מלכים מזרעו ולכולם שמות עבריים: חזקיה, מנשה, חנוכה, יצחק, זבולון, משה, נסי, אהרון, מנחם ובנימין[19]. כותב המכתב, יוסף בן אהרון המלך, הוא "מלך בן מלך בן מבני מלכים ולא יוכל זר לשבת על כיסא אבותי".

סיפור ההתגיירות במכתב מהגניזה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מכתב שכטר

כתב היד שמצא סלומון שכטר בגניזה הקהירית, הידוע גם כמכתב שכטר או מסמך קיימברידג', מכיל אף הוא את סיפור התגיירות הכוזרים. בגלל מצבו הגרוע של המסמך חסרים בו חלקים, מספר קטעים אינם ברורים ונתונים לפרשנות וחסרים הפתיחה והסיום. שכטר העריך שהמסמך הוא מהמאה ה-12 או ה-11, אך יש חוקרים המקדימים אותו למאה ה-10. רוב החוקרים מניחים שהוא העתק של מכתב שנשלח מנתין של ממלכת כזריה אל חסדאי אבן שפרוט. הכותב מזכיר לנמען את "שלוחיך לקוסטנטינא", שעשויים להיות השליחים שחסדאי מזכיר במכתבו ליוסף. תוכן המכתב מתייחס לרוב השאלות שהציג חסדאי במכתבו: מוצא הכוזרים וההתגיירות, מקום ארצם, ויחסי ממלכתם עם העמים והמדינות השכנות. תיאור הארץ במסמך הגניזה מצומצם מאוד בהשוואה למכתב יוסף, אך תיאור היחסים עם השכנים והמלחמות עימם נרחב ומפורט יותר, וגם שונה בפרטים רבים.

אחד ההבדלים הבולטים בין תעודה זו לבין מכתבי חסדאי ויוסף הוא בכתיב של שם הארץ והעם: "קזריה" ו"קזר" בק', ולא "אל-כזר", "כזר", "כזריים", או "כזריה" ו"כוזרים" בכ', כפי שמופיע גם במקורות היהודיים האחרים. אך עיקר ההבדלים בין המכתבים הוא בתיאור מוצא הכוזרים ובסיפור ההתגיירות. מאחר שתחילת המכתב חסרה, הטקסט מתחיל באמצע משפט: "ויברחו מפניהם אבותי...לשאת עול עובדי אלילים ויקבלום... קזריא היו תחילה בלא תורה ויישאר... בלא תורה ומכתב ויתחתנו ליושבי הארץ...וילמדי מעשיהם ויצאו עמם תמיד ב... ויהיו לעם אחר רק בברית מילה נסמכו ומק... שומרים את השבת". אבותיו מתוארים כיהודים שברחו מחמת רדיפות דת ומצאו מקלט בכזריה, שם התערבבו בעם הארץ אך המשיכו לשמור על ברית המילה והשבת. בהמשך מנסה הכותב לחזק את המקור היהודי של אבותיו ומוסיף: "ואומרים בארצנו כי אבותינו משבט שמעון היו אבל איננו עומדים על אמתם".

מכאן שיותר מסיפור על התגיירות הסיפור הוא על חזרה בתשובה. כמו במכתב המלך יוסף גם כאן מתואר תהליך הדרגתי. אך בעוד שבמכתב יוסף החל בו מלך בשם בולאן בהשפעת חלום שבו הופיע מלאך אלוהים, במכתב זה החל בו שר צבא אנונימי בהשפעת אשתו ששמה היה סרח, ואביה שהיה איש צדיק ש"הורהו דרך החיים". לא מפורט במה התבטאה אותה תשובה, אך מסופר שהיא עוררה את זעמם של שליטי הנוצרים והמוסלמים. גם כאן מתואר ויכוח בין חכמי הדת של הנוצרים, המוסלמים והיהודים. הכותב אינו מביא את פרטי הוויכוח (החסר אולי גם בגלל מצב המסמך), אך הוא מסתיים בצורה שונה: אנשי קזריא נזכרו שבמערה בבקעת תיזול טמונים ספרים מתורת משה. הם מוציאים את הספרים וחכמי ישראל מפרשים אותם, ואז חוזרים "ישראל עם אנשי קזריא בתשובה שלמה". מערה שהוטמנו בה ספרי תורה נזכרת גם במכתבו של חסדאי אבן שפרוט. גם בספר הכוזרי מסופר על מערה, אך לא ספרים מוסתרים בה, אלא יהודים השובתים בה בכל שבת. גם בספר הכוזרי מעורב שר צבא בסיפור. המלך מספר לו על התגלות המלאך והוא נלווה אל המלך בלכתו אל המערה.

מכתב הגניזה מספר שלאחר החזרה בתשובה וההתגיירות של שאר הכוזרים, היגרו לכזריה יהודים מארצות שכנות: בגדאד, ח'וראסאן ויוון, וכי אנשי הארץ מינו את אחד החכמים לשופט, ושמו הוסב לסבריאל, והוא הוכתר למלך. המכתב ממשיך בתיאור יחסי כזריה עם המדינות השכנות והמלחמות עם הרוסים והביזנטים בתקופת המלכים בנימין ואהרון ועד מלכותו של יוסף המלך, שכותב המכתב מכנה "אדוני". הוא מדגיש את הברית שכרתה כזריה עם מלך אלן, כי האלאנים מקצתם היו שומרים תורת היהודים" עד כי מלך אלן השיא את בתו למלך יוסף. אחד מגיבורי המלחמות נגד הרוסים הוא שר צבא ששמו פסח. המשפטים האחרונים שניתן לקרוא במסמך מתארים את מיקומה הגאוגרפי של ממלכת כזריה אך סופו של המכתב חסר.

המחלוקת על האותנטיות של המכתבים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לשלהי המאה ה-19 היו שסברו שהמכתבים הם זיוף מאוחר. פרסום נוסח פירקוביץ' על ידי הרכבי ב-1879, ופרסום ספרי מסע וגאוגרפיה מוסלמיים מימי הביניים שבהם מוזכרת יהדותם של הכוזרים שינה את היחס למכתבים. אם כי השמועות על כך שפירקוביץ' זייף תעודות ומצבות כדי להוכיח קשר בין הכוזרים לקראים, עוררו חשד גם לגבי המסמך שמצא. מה עוד שנוסח פירקוביץ' לא כולל את מכתב חסדאי. אין הסכמה גם באשר ליחס בין נוסח עקריש ונוסח פירקוביץ'. האם נוסח פירקוביץ', הארוך יותר, הוא הנוסח המקורי או שהוא הרחבה של נוסח עקריש.

פרסום המכתב מן הגניזה על ידי שכטר ב-1912 עורר עניין רב בקרב המלומדים. לטענת שכטר מסמך זה גם הוא תשובה לאיגרת חסדאי ועונה על רוב שאלותיו. אך הכותב הוא אדם אחר מאחר שהוא שונה הן בפרטי תוכן רבים והן בסגנון ובשפה. אולם באין מקורות נוספים, אין דרך לדעת מי כתב אותו. לא סביר לדעתו שמלך הכוזרים ביקש משני אנשים שונים לנסח מכתב תשובה לחסדאי[20] הנחה מקובלת היא שהטקסטים של המכתבים הידועים לנו, שנמצאו בתוך קבצים של כתבי יד, הם העתקים של המכתבים האותנטיים.

המידע הרב שנכלל במכתב שכטר על יחסי ממלכת הכוזרים עם קונסטנטינופול ועם הרוסים ועל המלחמות ביניהם, תואם למידע שמספקים מקורות רוסיים וביזנטיים מהתקופה. למרות קושי לא מבוטל בהתאמה של שמות ותאריכים למאורעות ספציפיים[21]. במכתב יש אי בהירות רבה בפרטים הגאוגרפיים של כזריה, שקשה מאוד לתרצם באם הכותב הוא אכן כוזרי או אפילו יהודי מקונסטנטינופול[22]. למרות זאת חקר המקורות המוסלמיים והמקורות הרוסיים והביזנטיים ביסס את תמונת ההקשר ההיסטורי של ממלכת הכוזרים וחיזק מאוד את התמיכה באותנטיות של המכתבים ובמהימנות של סיפור ההתגיירות.

מאידך, המקורות הלא יהודיים אינם מסבירים את הבדלי הגרסאות במכתבים בתיאור מוצא הכוזרים ובפרטי הסיפורים על ההתגיירות וגם אין בהם שום אישוש לסיפורים אלה. פולק[23] מתייחס לשאלת האותנטיות של המכתבים ולדעתו מכתבי חסדאי ויוסף חוברו בידי אדם אחד שחי בספרד בשנים 1070–1080 בקירוב, כדי שהידיעות על הממלכה היהודית בכזריה יעודדו את היהודים החיים בגלות. כותב המכתב התבסס בעיקר על מקורות ספרותיים שנכתבו בזמנים שונים ולפעמים סתרו זה את זה. הוא לא הכריע ביניהם והביא אותם כפי שהם, מה שמסביר חזרות וסתירות במכתבים. הכותב השתמש בנוסח הנמלץ שהיה מקובל בהתכתבות דיפלומטית ואת התיאור הגאוגרפי של מדינת הכוזרים שאב מכתבי נוסע שביקר באזור.

שטמפפר[24] מגיע למסקנה שהמכתבים אמנם מוקדמים, ועשויים להיות מהמאה ה-10 או ה-11, אך יש להתייחס אליהם כאל פסבדואפיגרפיה. הז'אנר של כתיבה פסבדואפיגרפית היה נפוץ ובמקרים רבים בצורת מכתבים. יצירות פסבדואפיגרפיות רווחו בימי הביניים גם בקרב היהודים. סיפורים על הכוזרים, עם רחוק ומוזר היושב אי שם בערבות המזרח, וממלכתם האדירה שמלכיה היהודים נלחמים בשכניהם וגוברים עליהם, נפוצו כנראה בקהילות יהודיות כמו הסיפורים על עשרת השבטים האבודים ועל היהודים החיים מעבר לסמבטיון. סיפורים דומים נפוצו באירופה על ממלכה נוצרית של מלך-כומר, המכונה פרסטר ג'והן הנמצאת אי-שם בהודו או באפריקה[25]. ואכן במכתבים יש ניסיון לקשור את הכוזרים לשבט שמעון או לשבט דן. בסיפור ההתגיירות במכתבים מופיעים מוטיבים בעלי אופי אגדי מובהק, כמו התגלות מלאך אלוהים בחלום, ספרי תורה הגנוזים במערה וגילוי אוצרות כסף וזהב. הסיפור על הוויכוח בין חכמי דת של יהודים, נוצרים ומוסלמים אינו מפתיע בתקופה זו שבה ויכוחים דתיים היו מקובלים ומפורסמים[26]. ידועים היו גם סיפורים על ויכוחים דתיים על רקע הניסיון של ביזנץ והח'ליפות להמיר את דתם של השבטים ממרכז אסיה לנצרות או לאסלאם. אל-בכרי, היסטוריון וגאוגרף מהמאה ה-11שחי באנדלוסיה ומסתמך על כתבים קודמים לו מספר שלהתגיירות הכוזרים קדם ויכוח בין נציגי שלוש הדתות המונותאיסטיות. היהודי ניצח בו לאחר שהרעיל את החכם המוסלמי[27].

שטמפפר מצביע על סתירות ושגגות היסטוריות וגאוגרפיות רבות במכתבים, שמקורם לדעתו במקורות משניים שונים שמהם שאבו המחברים ידיעות על ממלכת הכוזרים ומלחמותיה ולהם הוסיפו פרטים כיד הדמיון.

המחלוקת על יהדותם של הכוזרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעה שהכוזרים אכן התגיירו והנהגתם או גם חלק מעמם היו יהודים, התקבלה בקרב רוב החוקרים במחצית השנייה של המאה ה-20[28]. פיטר גולדן בוחן את התגיירות הכוזרים על רקע תהליכי המרת דת של עמים ושבטים נומדיים באירואסיה[29]. מסורות שונות על המרות דת מכילות אלמנטים פלאיים. במקרים רבים השליטים והאליטה השבטית מובילים תהליכי המרה בקרב פשוטי העם ולעיתים נתקלים באי הסכמה. המרת הדת של עמים פגאניים לדתות מונותאיסטיות הייתה בדרך כלל תהליך איטי והדרגתי, כאשר אמונות ומנהגים פגאניים ממשיכים להיות נוכחים במשך זמן רב לאחר אקט ההמרה הפורמלי של השבט או הממלכה. החוקרים הסבורים שהכוזרים אכן התגיירו מסתמכים בעיקר על עדויות גאוגרפים והיסטוריונים מוסלמים מהמאות התשיעית עד האחת עשרה. פיטר גולדן מביא כאסמכתא מוצקה את אבן פדלאן, שהיה אולי היחיד מביניהם שבאמת ביקר בכזריה (921–922)[30].[31] מקור משמעותי אחר בעיניו הוא אל-מסעודי מהמאה ה-10, המספר שההתגיירות אירעה בימי הח'ליף הארון א-רשיד (786–809) ושבימי רומאנוס ליקאפינוס (920–944) קיסר ביזנץ היגרו יהודים רבים לכזריה כתוצאה מרדיפות. גם החכם הקראי יעקב הקרקסאני שחי בעיראק מזכיר את הכוזרים כמי שהתגיירו ליהדות, בפירושו לספר בראשית. ממה שכתבו יהודה אלברצלוני ורבי אברהם אבן דאוד (הנזכרים לעיל) נראה בבירור ששמועות על התגיירות הכוזרים היו ידועות ואולי אף נפוצות בספרד[32] הראב"ד גם מוסיף שפגש בעצמו בטוליטולה (טולדו) תלמידי חכמים שטענו שהם מבני בניהם של אותם עמים כוזרים שהתגיירו.

עם זאת ספקות בדבר מהימנות סיפור ההתגיירות לא פסקו[33]. לאחרונה התפרסמו מחקרים המאתגרים דעה זו. משה גיל במאמרו "הח'זרים לא התגיירו" ב-2010[34], ושאול שטמפפר במאמר ""Did the Khazars Convert to Judaism?"[24]. טוענים שרוב ההיסטוריונים והגאוגרפים המוסלמים שהזכירו את הכוזרים כיהודים לא ביקרו כלל בכזריה ועדותם היא עדות שמיעה בלבד. כך גם ביחס לכתבי המוקדמים שבהם, מהמאה העשירית, כאשר ממלכת הכוזרים הייתה עדיין ישות פוליטית חזקה ומשפיעה. עדויות מוסלמיות מאוחרות יותר הן בעצם חזרה על מה שמצאו בכתבי קודמיהם. לטענתו של גיל הערבים התייחסו לכוזרים, כמו גם לעמים ולשבטים האחרים שהגיעו ממרכז אסיה ושכנו מצפון לח'ליפות העבאסית, כאל ברברים חסרי תרבות, בעלי מנהגים פראיים ומוזרים. הם מפרטים את מנהגי הקבורה, החתונה, הענישה, מעמד המלך ונוהלי הורשת השלטון, אך אינם מזכירים כלל מנהגים יהודיים או חיים על פי חוקי התורה וההלכה, גם כשהם מציגים את המלך או את הכוזרים כיהודים. לדעתו של גיל, מאחר שהיהודים דחו את מוחמד ושליחותו, הם מתוארים במסורת המוסלמית בדרך שלילית, ותיוג מישהו כיהודי כמוהו כדברי נאצה ועלבון. הכוזרים היו אויבי המוסלמים וניהלו נגדם מלחמות רבות, ולכן בתיאורם כיהודים הייתה כוונה להציגם באור שלילי.

גם שטמפפר מפקפק במהימנות המידע על יהדות הכוזרים במקורות המוסלמיים. אמנם כמה מהם מגדירים את הכוזרים כיהודים, אך אינם מסבירים כיצד ולמה הפכו הכוזרים ליהודים ואינם מפרטים במה מתבטאת יהדותם. ומאידך יש מקורות מוסלמיים המתארים את הכוזרים אך לאו דווקא כיהודים. ובעיקר, יש מקורות אחרים, ובעיקר מסמכים אדמיניסטרטיביים של הח'ליפות או של ביזנץ המתייחסים ליהודים החיים בארצם או בארצות שכנות, שאינם מתייחסים לכוזרים כלל כיהודים. מקורות רוסיים מוקדמים מזכירים יהודים ומזכירים יהודים מכזריה, אך אינם מזכירים מלך יהודי או התגיירות של הכוזרים. בתיאור המרת הדת של הנסיך ולדימיר הראשון לנצרות מסופר על יהודים כוזריים שניסו לשכנע אותו לקבל את הדת היהודית אך הוא דחה אותם. לדעתו של שטמפפר סיפור זה משקף תבנית טיפולוגית ואין להתייחס אליו כאל תיאור היסטורי.

יותר מדלות הידיעות על יהדותם של הכוזרים במקורות הלא יהודיים, או אף חסרונן המוחלט, מדגישים גיל ושטמפפר את מיעוטו של מידע כזה במקורות היהודיים הרבים מהתקופה[35]. אם אמנם הייתה קיימת ממלכה יהודית שמילאה תפקיד משמעותי בתולדות האימפריה הביזנטית והח'ליפות המוסלמית במשך מאות שנים, מדוע היא מוזכרת רק בתכתובת הכוזרית, בספר הכוזרי ובהערות שוליות במקורות אחרים, כפי שצוין לעיל. מפתיע במיוחד הוא העדר התייחסות לכזריה יהודית ולכוזרים יהודים בספרות הגאונים הענפה, בשעה שהמרכז היהודי הגדול בבבל שכן כה קרוב לכזריה (מצדדי תאוריית ההתגיירות טוענים כי מיעוט ההתייחסות לכוזרים כיהודים נובע מכך שזו הייתה עובדה ידועה שאין צורך להתייחס אליה).

אך יותר מחסרונן של עדויות בכתב,יש קושי בהיעדר עדויות ארכאולוגיות משכנעות. באמצע המאה ה-20 נערכו חפירות רבות בשטחים שהיו בתחום הממלכה הכוזרית. היסטוריונים וארכאולוגים סובייטיים גילו עניין רב בתולדות הכוזרים שממלאים תפקיד חשוב בשחר ההיסטוריה הרוסית. בחפירות נתגלו קברים ועדויות שונות לפולחן פגאני, אך לא נמצאו עדויות לחיים יהודיים כלשהם. בקבריהם של לוחמים ואנשי מעלה נמצאו כלי נשק, שלדי סוסים ועצמות של נשים, גברים וילדים – שנועדו כנראה ללוות את המת לעולם הבא, מה שבוודאי אינו מקובל על פי הדת וההלכה היהודית. לדעת שטמפפר גם סימנים גרפיים שנמצאו בשטחה של כזריה, שיש שמצאו בהם דמיון לסמלים יהודיים יכולים להיות גם כל דבר אחר. מטבע כוזרית משנת 837 שנמצאה באתר ארכאולוגי בשוודיה ועליה הכיתוב בערבית :"משה שליח האל, הדומה למטבעות ערביות שעליהן כתוב "מוחמד שליח האל", ייתכן שהוטבעה על ידי יהודים אך לא בהכרח על ידי כוזרים יהודים. חוקרים נוטים להטיל ספק באמינות המחקר הארכאולוגי שנעשה בתקופת השלטון הסובייטי וכי המחקר הארכאולוגי באזור נמשך. התומכים באמיתות התייהדות הכוזרים מסבירים שהימצאותם של עדויות לפולחנים פגאניים בכזריה מעיד על כך שתהליך הגיור היה הדרגתי, וכמו במקרים אחרים של המרות דת בעולם, אמונות ומנהגים של הדת הישנה ממשיכים להתקיים עוד שנים רבות בצד הדת החדשה[36].

קבלת היהדות כדת המדינה על ידי ישות מדינית חשובה ומשפיעה, או לפחות על ידי העלית השלטת בה, היא תופעה יוצאת דופן ומעוררת תמיהות לאור מעמד היהודים והיהדות בתקופה המדוברת[37]. אלה הסבורים שההתגיירות אמנם קרתה, נוטים להסבירה בכך שהכוזרים ראו צורך בקבלת אחת הדתות המונותיאיסטיות ההגמוניות, וכי הבחירה ביהדות איפשרה להם להימנע ממצב שיאלץ אותם להיות כפופים לביזנץ הנוצרית או לח'ליפות המוסלמית. הכופרים בסיפור ההתגיירות טוענים שלא הייתה כל תועלת ולכן לא הייתה סיבה לבחור בדת שמעמדה היה שפל ונחות לעומת הנצרות והאסלאם שהיו בשיא כוחן.

שטמפפר מסכם את עמדתו בדברים: "קשה מאוד לשכנע שמשהו לא קרה. כדי לשכנע שמשהו קרה מספיקה לעיתים רק עדות אחת. בחינה מדוקדקת של העדויות משכנעת שההתגיירות מעולם לא קרתה. הסיפור על התגיירות הכוזרים הוא אגדה".

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • א.א. פולק - כזריה - תולדות ממלכה יהודית באירופה תל אביב, מוסד ביאליק 1951
  • D.M. Dunlop The History of the Jewish Khazars Princeton University Press 1954
  • Norman Golb and Omeljan Pritsak, Khazarian Hebrew Documents of the Tenth Century. Ithaca: Cornell Univ. Press, 1982
  • Brook, Kevin. The Jews of Khazaria. 2nd ed. Rowman & Littlefield Publishers, Inc, 2006
  • The world of the Khazars : new perspectives Edited by Peter B. Golden, Haggai Ben-Shammai and Andras Rona-Tas .Leiden :Brill, 2007
  • שלמה זנד מתי ואיך הומצא העם היהודי ? רסלינג, תל אביב 2008
  • משה גיל הח'זרים לא התגיירו ציון, החברה ההיסטורית הישראלית 2010
  • תולדות יהודי רוסיה מימי קדם עד העת החדשה המוקדמת עורך אלכסנדר קוליק, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 2010. עמ' 104 - 178
  • שלמה סימונסון, היסטוריה יהודית: אמת או בדיה, ישראל, חוברת 20, המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן אוניברסיטת תל אביב, 2012
  • 2013 Shaul Stampfer Did the Khazars Convert to Judaism? Jewish Social Studies, Vol. 19, No. 3 Indiana University Press
  • Jeremy I. Pfeffer John Fell Collection of Hebrew Manuscrips, Christ Church Library. Oxford: Introductory Study and Notes, CreateSpace Independent
  • 2019, Publishing Platform, pages 103-125

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אברהם נ. פולק, כזריה - תולדות ממלכה יהודית באירופה, שלישית מתוקנת, תל אביב: מוסד ביאליק, תשי"א, עמ' 18, 297–298
  2. ^ יהודה הלוי, ספר הכוזרי, באתר דעת - לימודי יהדות ורוח
  3. ^ אברהם אבן דאוד, ספר הקבלה (עמ' 78 - 79), ‏1160
  4. ^ כמו אגרת אורחות עולם: ... ועתה נדפס שנית עם ספר ... מעשה בית דוד (מעשה ר' בסתנאי) וקול מבשר [שנדפסו על ידי ר' יצחק עקריש בספר "החיבורים", קושטא של"ה-של"ח, בערך] על ידי ... ר' זלמן לונדן ...
  5. ^ MS193,The John Fell Collection of Hebrew Manuscripts at Christ Church Library, Oxford
  6. ^ אברהם הרכבי, מאסף נידחים 8, 1879, עמ' 117–122
  7. ^ HEBREW MANUSCRIPTS IN THE NATIONAL LIBRARY OF RUSSIA. Book of Midrashim and a copy of the letter from the king of the Khazars Joseph to Hasdai ibn Shaprut, a Jewish dignitary in the court of the Caliph in Cordova. In Hebrew. 13 cent. Egypt (?). 26 fols. Paper. From the Second Firkovich Collection. Acquired in 1876. (Evr. II A. 157/1, 22v.–24 (p. 44–45)
  8. ^ .'2. S. Schechter, An Unknown Khazar Document, Jewish Quarterly Review, N. S. 3. 1912/3, pp. 182–219
  9. ^ Cambridge Univesity Library, The Taylor-Schechter Genizah Collection, Letter (T-S Misc. 35.38)
  10. ^ כוזרים וישראלים, מאמר מאת אלי אשד.
  11. ^ א.א. פולק, כזריה - תולדות ממלכה יהודית באירופה, שלישית, תל אביב: מוסד ביאליק, 1951, עמ' 18-20
  12. ^ Shaul Stampfer, Did the Khazars Convert to Judaism?, Jewish Social Studies,, Indiana University Press, 2013
  13. ^ Jeremy I. Pfeffer, John Fell Collection of Hebrew Manuscrips, Christ Church Library. Oxford: Introductory Study and Notes,, CreateSpace Independent Publishing Platform, 2019
  14. ^ כך למשל נוסח "קול המבשר" וכתב יד אוקספורד משתמשים 37 פעמים בצורה העברית הקלאסית של זמן עבר ("ויספרו", "וירדפו" וכו'), בעוד שבכתב יד פירקוביץ' מופיעה צורה זו רק פעם אחת לעומת 95 פעמים של זמן עבר רגיל. Jeremy I. Pfeffer John Fell Collection of Hebrew Manuscrips, Christ Church Library. Oxford: Introductory Study and ,CreateSpace Independent Publishing Platform, 2019, footnote 44
  15. ^ בנוסח עקריש השליח שהביא את המכתב נקרא רב יעקב בן אליעזר ואילו בנוסח פירקוביץ' הוא נקרא יצחק בן אליעזר. בנוסח פירקוביץ' מכתב חסדאי הוא "כתבך המכובד" ובנוסח עקריש הוא מתואר כ"מעוטר בנועם הלשון". יש שינויי סגנון וניסוח רבים מסוג זה בין שני המסמכים.
  16. ^ ספר בראשית, פרק י', פסוקים א'–ב': "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי-נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל. ב בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס. ג וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה".
  17. ^ עשרת בניו של תוגרמה, וכזר, השביעי ביניהם, אינם נזכרים בתנ"ך או במקור אחר
  18. ^ בנוסח פירקוביץ יש תוספת לפיה "לזה הדבר יש שלוש מאות וארבעים שנה".
  19. ^ במכתב הגניזה מופיעים רק השמות בנימין, אהרון ויוסף.
  20. ^ S. Schechter, An Unknown Khazar Document (עמ' 182–219), ,Jewish Quarterly Review, N. S. 3.,, ‏1912
  21. ^ Norman Golb and Omeljan Pritsak, Khazarian Hebrew Documents of the Tenth Century, Ithaca: Cornell Univ. Press,, 1982
  22. ^ Constantine Zuckerman, On the Date of the Khazars' Conversion to Judaism and the Chronology of the Kings of the Rus Oleg and Igor. A Study of the Anonymous Khazar Letter from the Genizah of Cairo, Revue des études byzantines, 1995
  23. ^ אברהם נ. פולק, כזריה - תולדות ממלכה יהודית באירופה, שלישית, תל אביב: מוסד ביאליק, 1951, עמ' 18–23
  24. ^ 1 2 Shaul Stampfer, Did the Khazars Convert to Judaism?, Jewish Social Studies, ,Indiana University Press, 2013
  25. ^ אברהם גרוס, עשרת השבטית ומלכות פרסטר ג'והו-שמועות וחיפושים לפני גירוש ספרד ואחריו, פעמים 48
  26. ^ ויכוח ברצלונה, ויכוח טורטוסה
  27. ^ Peter B. Golden, The world of the Khazars : new perspectives, 2007, עמ' 147
  28. ^ פיטר גולדן: שאלת מוצאם של הכוזרים בתולדות יהודי רוסיה מימי קדם עד העת החדשה המוקדמת, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 2010 עמ' 116 - 121
  29. ^ Peter B. Golden, The world of the Khazars : new perspectives, 2007, 2007, עמ' 123–162
  30. ^ Peter B. Golden, The world of the Khazars: new perspectives, .Leiden, 2007, עמ' 123–162
  31. ^ אך ככל הנראה אבן פדלאן עקף את כזריה במסעו ומה שכתב היה מעדויות שמיעה. אחמד אבן פדלאן - מבגדאד אל גדות הוולגה, מסע אבן פדלאן אל ארץ הבולגארים (תרגמה מערבית והוסיפה מבוא והערות: אלה אלמגור). הוצאת אוניברסיטת תל אביב, תש"ף, 2019
  32. ^ אלברצלוני הוסיף וכתב:"שנתגיירו כוזרים והיו להם מלכים גרים, שמעתי שכתוב כל זה בספרי ישמעאלים שהיו באותן הימים וכתוב זה בספריהן" שמחה אסף מקורות ומחקרים בתולדות ישראל ירושלים הרב קוק תש"ו עמ' 92-99
  33. ^ שלמה סימונסון, היסטוריה יהודית: אמת או בדיה, ישראל, חוברת 20, המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן אוניברסיטת תל אביב
  34. ^ משה גיל, הח'זרים לא התגיירו, ציון, החברה ההיסטורית הישראלית, 2010
  35. ^ ידיעות על יהדות הכוזרים ועל התגיירותם נפוצו כנראה כבר במאה ה 10. הקראי יעקב הקרקסאני בפירושו לבראשית פרק ט'27 מזכיר את הכוזרים כמי שהתגיירו ליהדות.
  36. ^ פיטר א' גולדן, יהודי כזריה בראי התעודות הכתובות תולדות יהודי רוסיה מימי קדם עד העת החדשה המוקדמת, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 2010, עמ' 116 - 121
  37. ^ שלמה זנד בספרו "|מתי ואיך הומצא העם היהודי ?" מביא פרשיות התיהדות של ישויות פוליטיות ושבטים בחצי האי ערב ובצפון אפריקה כהוכחה לכך שהייתה מגמת גיור רחבה באלף הראשון לספירה ובעקבותיה היו תנועות התגיירות המוניות, וכי התגיירות הכוזרים אינה תופעה יוצאת דופן.
ממלכת הכוזרים
עדויות סיפור ההתגיירות במכתבים הכוזריים • מכתב שכטר • מכתב קייב כיתוב=מפת הממלכה
אישים (אנ') חסדאי אבן שפרוט • יוסף, מלך הכוזרים • בולאן
ספרות בנושא הכוזרי • השבט השלושה עשר • מטה דן • מילון הכוזרים • אבירי הדרך • ממלכה במבחן • (איסתרק • מהללאל • יוזבד • פדהאל) • עם נסוך תרדמה • מקום קטן עם דבי • אל הרקיע השביעי • כזריה – תולדות ממלכה יהודית באירופה
שונות תאוריות הקשר על הכוזרים והיהודים • איטיל
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סיפור_ההתגיירות_במכתבים_הכוזריים&oldid=38209537"