אדון השבת

אדון השבת הוא משל המיוחס לישו ומופיע בברית החדשה בכל שלוש הבשורות הסינופטיות: מתי, מרקוס ולוקאס.

תוכן

בכל שלוש גרסאותיו של המשל הפרושים מתלוננים כי תלמידיו הרעבים של ישו החלו לקטוף מלילות, סוג של שיבולים, במהלך יום השבת, מה שעובר על הציווי המקראי ”כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת” (ספר שמות, פרק ל"א, פסוק ט"ו). ישו אומר להם כי דוד המלך בבורחו משאול התחבא בנוב, שם הוא רעב ואכל מלחם הפנים, שאכילתו הייתה מותרת לכוהנים בלבד: ”וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ, כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם, כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה', לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ.” (ספר שמואל א', פרק כ"א, פסוק ז'). משום כך, מותר היה לתלמידיו לחלל את השבת למטרה זו כיוון שהיו רעבים, כשם שדוד עבר על החוק כיוון שהיה רעב.

גרסאות

כך בא המשל לידי ביטוי אצל מתי:

בָּעֵת הַהִיא עָבַר יֵשׁוּעַ בֵּין הַקָּמָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְתַלְמִידָיו רָעֵבוּ, וַיָּחֵלּוּ לִקְטֹף מְלִילֹת, וַיֹּאכֵלוּ. וַיִּרְאוּ הַפְּרוּשִׁים, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: "הִנֵּה תַּלְמִידֶיךָ עֹשִׂים אֵת אֲשֶׁר לֹא יֵעָשֶׂה בַּשַּׁבָּת!". וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם: "הֲלֹא קְרָאתֶם אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד כַּאֲשֶׁר רָעֵב, הוּא וַאֲנָשָׁיו, אֲשֶׁר בָּא אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים וַיֹּאכַל אֶת־לֶחֶם הַפָּנִים, אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מֻתָּר לוֹ וְלַאֲנָשָׁיו לֶאֱכֹל, רַק לַכֹּהֲנִים לְבַדָּם. וַהֲלֹא קְרָאתֶם בַּתּוֹרָה כִּי בַשַּׁבָּתוֹת יְחַלְּלוּ הַכֹּהֲנִים אֶת־הַשַּׁבָּת בַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין לָהֶם עָוֹן. וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם כִּי יֶשׁ־פֹּה גָּדוֹל מִן־הַמִּקְדָּשׁ. וְלוּ יְדַעְתֶּם מַה־הוּא שֶׁנֶּאֱמַר - חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח, לֹא הִרְשַׁעְתֶּם אֵת הַנְּקִיִּם, כִּי בֶּן־הָאָדָם הוּא גַּם־אֲדוֹן הַשַּׁבָּת".

— הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק י"ב, פסוקים 1–8, בתרגום דליטש

מתי מצטט את הביטוי ”חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח” מתוך ספר הושע, פרק ו', פסוק ו'. הוא אף מוסיף כי גם הכוהנים חיללו את השבת בבית המקדש ולא נענשו על כך.

כך בא המשל לידי ביטוי אצל מרקוס:

וַיְהִי כְּעָבְרוֹ בַּשַּׁבָּת בֵּין הַשָּׂדוֹת, וַיָּחֵלּוּ תַלְמִידָיו לִקְטֹף מְלִילֹת בְּלֶכְתָּם. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַפְּרוּשִׁים: "רְאֵה מָה־הֵמָּה עֹשִׂים בַּשַּׁבָּת - אֵת אֲשֶׁר־לֹא יֵעָשֶׂה!". וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם: "הֲכִי לֹא קְרָאתֶם אֶת־אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בִּהְיֹתוֹ חָסֵר וְרָעֵב הוּא וַאֲנָשָׁיו, אֲשֶׁר בָּא אֶל־בֵּית אֱלֹהִים בִּימֵי אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וַיֹּאכַל אֶת־לֶחֶם הַפָּנִים אֲשֶׁר לֹא נִתַּן לְאָכְלָה, כִּי אִם־לַכֹּהֲנִים וַיִּתֵּן גַּם־לָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ". וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: "הַשַּׁבָּת נִתְּנָה בַּעֲבוּר הָאָדָם וְלֹא הָאָדָם בַּעֲבוּר הַשַּׁבָּת, לָכֵן אָדוֹן בֶּן־הָאָדָם גַּם לַשַּׁבָּת".

— הברית החדשה, הבשורה על-פי מרקוס, פרק ב', פסוקים 23–28, בתרגום דליטש

כך בא המשל לידי ביטוי אצל לוקאס:

וַיְהִי בָּיוֹם הַשַּׁבָּת, הַשֵּׁנִית לִסְפִירַת הָעֹמֶר, עָבַר בֵּין הַשָׂדוֹת, וַיִּקְטְפוּ תַלְמִידָיו מְלִילֹת, וַיְפָרְכוּ אֹתָן בִּידֵיהֶם, וַיֹּאכֵלוּ. וַאֲנָשִׁים מִן־הַפְּרוּשִׁים אָמְרוּ אֲלֵיהֶם: "לָמָה אַתֶּם עֹשִׂים אֵת אֲשֶׁר לֹא יֵעָשֶׂה בַּשַּׁבָּת?". וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: "הֲלֹא קְרָאתֶם אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בִּהְיוֹתוֹ רָעֵב, הוּא וַאֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ, אֲשֶׁר בָּא אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים, וַיִּקַּח אֶת־לֶחֶם הַפָּנִים, וַיֹּאכַל, וְגַם־נָתַן לַאֲנָשָׁיו אֵת אֲשֶׁר לֹא נָכוֹן לְאָכְלוֹ, כִּי אִם־לַכֹּהֲנִים לְבַדָּם". וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: "כִּי בֶּן־הָאָדָם גַּם־אֲדוֹן הַשַּׁבָּת הוּא".

— הברית החדשה, הבשורה על-פי לוקאס, פרק ו', פסוקים 1–6, בתרגום דליטש

לוקאס מציין את התאריך שבו נערך האירוע: יום השבת השני לספירת העומר.

המשל הוא כנראה אחד הרכיבים הקדומים והאותנטיים ביותר בברית החדשה, וניתן לייחסו בסבירות גבוהה לישו ההיסטורי (בניגוד לרוב האמירות המובאות בשמו). הטקסט במרקוס, המוקדם מבין כתבי הבשורה שלוקאס ומתי התבססו עליו, הוא כנראה תרגום משובש מארמית ליוונית: "הַשַּׁבָּת נִתְּנָה בַּעֲבוּר הָאָדָם וְלֹא הָאָדָם בַּעֲבוּר הַשַּׁבָּת, לָכֵן אָדוֹן בֶּן־הָאָדָם גַּם לַשַּׁבָּת" קשה להבנה, אך מתבהר אם לוקחים בחשבון כי הן "אדם" במשמעות איש והן "בֶּן־הָאָדָם" כתוארו המשיחי (המאוחר) של ישו שניהם "בר אנש" בארמית. לפיכך, ההערכה היא שבמקור כיוון המשל לכך שאנשים רשאים לעשות ביום כחפצם, ולא לכך שישו הוא אדון לשבת.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אדון השבת בוויקישיתוף