הקרב על מדגסקר
 | ||||||||||||||||||
| חיילי בעלות הברית נוחתים בטאמאטאווה, 1942 | ||||||||||||||||||
| מערכה: הקרבות באפריקה הצרפתית | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 5 במאי 1942 – 5 בנובמבר 1942 (185 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מדגסקר | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
12°16′00″S 49°17′00″E / 12.266666666667°S 49.283333333333°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | האי מדגסקר נכבש מידי אנשי צרפת של וישי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
הקרב על מדגסקר (הידוע גם כ"מבצע שריון מגן"; באנגלית: Operation Ironclad) היה מבצע של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה לכיבוש האי מדגסקר שהוחזק בידי כוחות צרפת של וישי. הנחיתה בחופי האי אירעה ב-5 במאי 1942, והלחימה נמשכה שישה חודשים ויום אחד, עד 5 בנובמבר 1942[1].
רקע גאו-פוליטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]עיר הנמל דייגו סווארס (מ-1975 נקראת העיר אנטסירננה) במדגסקר נמצאת בקצהו הצפוני של האי, במפרץ גדול הפונה מזרחה דרך תעלה צרה הנקראת "מעבר אורונג'יה" (Oronjia Pass). הבסיס הצבאי בנמל נמצא על חצי אי השוכן בין שניים מארבעת המפרצונים הטבעיים במפרץ דייגו סווארס. המפרץ חודר עמוק לתוך קצהו הצפוני של האי וכמעט מנתק אותו מיתר האי.
בשנות ה-80 של המאה ה-19 השתלטה צרפת על האזור, והקימה במקום תחנה לציוד ספינות קיטור בפחם. ב-1885 חתמו שלטונות האי הסכם עם צרפת ולפיו יינתן לצרפת פרוטקטורט על המפרץ וסביבותיו, וכן על האיים הסמוכים. המקום בוצר והוגן בסוללות תותחי חוף.
בשנת 1940, לאחר תבוסת צרפת במערכה על צרפת, והקמת משטר וישי משתף הפעולה, נותרו שלטונות האי נאמנים למשטר וישי, וסירבו להצטרף אל צרפת החופשית. השליטה בנקודה אסטרטגית זו קיבלה חשיבות יתר עם הצטרפותה של יפן למלחמה בדצמבר 1941, לאחר המתקפה על פרל הארבור, ועליית חשיבותם של נתיבי השיט באוקיינוס ההודי לבלימת התקדמות היפנים.
המצב האסטרטגי בתחילת 1942 עורר את בעלות הברית לפעולה. התקדמותו של רומל במדבר המערבי, הביאה לדחיית התוכניות לנחיתת בעלות הברית בחופי צפון אפריקה, ועמדתם של המרשל אנרי פיליפ פטן ואנשיו הפכה לחשובה פחות. החשש מתוצאותיה הפוליטיות של פעולה צבאית כנגדם פחת. כמו כן, שובו של משתף הפעולה פייר לאוואל לעמדת כוח במשטר וישי, הגביר את החשש ממסירת האי האסטרטגי ליפנים[2].
המצב מנקודת הראות של מדינות הציר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות כיבוש דרום-מזרח אסיה בידי היפנים, והפריצה אל בורמה עד סוף פברואר 1942, שקל הפיקוד הגבוה של הצבא היפני הקיסרי תנועה מערבה אל האוקיינוס ההודי. צוללות הצי הקיסרי היפני נעו באופן חופשי בצפון האוקיינוס ההודי ובמזרחו. במרץ 1942 ביצעו נושאות מטוסים יפניות את הפשיטה באוקיינוס ההודי, שאילצה את הצי הבריטי באוקיינוס ההודי לסגת אל מזרח אפריקה ולהיערך מחדש בבסיס קילינדיני במומבסה שבקניה.
האפשרות כי היפנים ישתמשו במדגסקר כבסיס ימי נראתה עתה ריאלית. השימוש האפשרי במתקני הנמל במדגסקר היווה סיכון של ממש לתנועה הימית של בעלות הברית, ולנתיב האספקה של הארמייה השמינית שלחמה נגד רומל בצפון אפריקה.
לצוללות היפניות היה אז את טווח הפעולה הארוך ביותר, במקרים מסוימים יותר מעשרת אלפים קילומטרים. שימוש במדגסקר כבסיס לצוללות היה עשוי להשפיע על כל האזור מאוסטרליה ועד המזרח התיכון ודרום האוקיינוס האטלנטי.
באותו השלב במלחמה היה הצי היפני מתואם עם הפיקוד העליון של הקריגסמרינה, והאדמירל פריקה, ראש מטה הצי הגרמני, נפגש מספר פעמים עם האדמירל נומורה מהצי היפני. בפגישות אלו עלתה חשיבות האוקיינוס ההודי, ופריקה הדגיש את התועלת שתצמח למאמץ המשותף אם יפעלו היפנים כנגד נתיבי השיט של בעלות הברית בצפון האוקיינוס ההודי, וכן את חשיבות ציילון, איי סיישל ומדגסקר לפעולות בעלות הברית. ב-8 באפריל הודיעו היפנים לפריקה כי בכוונתם להציב ארבע או חמש צוללות ושתי סיירות לפעולה במערב האוקיינוס ההודי בין עדן וכף התקווה הטובה, אך סירבו להתחייב לפעולה נגד מדגסקר או ציילון.
המצב מנקודת הראות של בעלות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד ב-27 בנובמבר 1941, לפני המתקפה על פרל הארבור, זיהה הצי הבריטי את הסכנה להשתלטות יפנית על מדגסקר. מומחי הצי דחקו בצ'רצ'יל להשתלט על האי כאמצעי זהירות. יחסי בריטניה עם משטר וישי הגיעו בעבר למשברים שחייבו פעולה צבאית. כך, השמדת השייטת הצרפתית במרס אל כביר ביולי 1940, הקרב על דקר בספטמבר 1940 שבו ניסו הבריטים לסייע לכוחות צרפת החופשית להשתלט על המושבה דקר שהוחזקה בידי אנשי וישי, וכן המערכה בסוריה ובלבנון ביוני 1941, שבה כבשו בעלות הברית את מושבות וישי בסוריה ובלבנון. הפעולה במארס אל כביר הייתה הצלחה צבאית, אך הייתה בעייתית מאוד מבחינה פוליטית, והפעולה בדקר הייתה כישלון צבאי שהרתיע את הבריטים משיתוף פעולה נוסף עם אנשי דה גול. צ'רצ'יל חש בסוף 1941 כי לבעלות הברית חסרים המשאבים לפעולה במדגסקר, ולא רצה להסתכן בצירוף אנשי צרפת החופשית לפעולה.
הצטרפותה של יפן למלחמה ונפילת מושבות בריטניה במזרח אסיה שינתה את התמונה, והביאה לצורך הדחוף בפעולה. ב-12 במרץ 1942 נפלה ההכרעה על פעולה במדגסקר, בה לא ישותפו אנשי צרפת החופשית. צ'רצ'יל נתן לצי ולצבא את ההנחיות הבאות:
- כוח H, השייטת השומרת על מערב הים התיכון, תנוע דרומה מגיברלטר ותוחלף בידי כוח משימה אמריקאי.
- יוקם כוח בן 4,000 חיילים לביצוע המשימה במדגסקר.
- המשימה תבוצע עד סוף אפריל 1942.
- במקרה של הצלחה יוחזרו הלוחמים לחזית ויוחלפו בחיילי משמר.
ב-14 במרץ הוקם באופן רשמית "כוח 121" בפיקודם של מייג'ר ג'נרל רוברט גרייס סטרג'ס ואדמירל משנה אדוארד נוויל סייפרט שפיקד על כוח H, כוח הצי שהוקצה לתמיכה במשימה.
ההכנות למבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]כוח 121 עזב את אנגליה ב-23 במרץ והצטרף לספינותיו של אדמירל סייפרט בפריטאון. משם המשיך דרומה בשתי שיירות לנקודת מפגש בדרבן שבדרום אפריקה. כאן חברו לקבוצת הגדודים ה-13 של הדיוויזיה ה-5, כוחותיו של גנרל סטרג'ס, שכללו שלושה גדודי רגלים. הכוח הימי כלל את אוניית הדגל רמילס (Ramilles), את נושאות המטוסים אילסטריוס ואינדומיטבל (Illustrious and Indomitable), שתי סיירות, אחת עשרה משחתות, שש שולות מוקשים, שש קורבטות וכוחות עזר נוספים. היה זה כוח רב עוצמה כנגד מגני העיר דייגו סווארס, 8,000 חיילים רובם ילידי מדגסקר, אך ראשי המטות היו נחושים להביא להצלחת המבצע, וסברו שיש סיכוי שאם יראו מגני העיר את הכוח שנצבר נגדם, ייכנעו ללא לחימה. הייתה זו הנחיתה הראשונה מן הים של חיילים בריטים מאז הנחיתה הרת האסון במערכת גליפולי במלחמת העולם הראשונה, שהותירה את רישומה על הצבא הבריטי, ועל צ'רצ'יל באופן אישי.
במהלך כינוס הכוחות בדרבן, העיר הפילדמרשל יאן סמטס כי אם יסתיים המבצע בתפיסתה של העיר דייגו סווארס לא תהיה בכך ערובה להפסקת התוקפנות היפנית, והאיץ לתפוס גם את נמלי מג'ונגה וטאמאטאווה. בשל מחסור בכוח אדם, החליטו ראשי המטות לשמור על דייגו סווארס כמטרה היחידה של המבצע. צ'רצ'יל העיר כי ניתן יהיה לשמור על מדגסקר באמצעות צי חזק באזור ובתמיכה אווירית מציילון, ושלח הוראה אל הגנרל ארצ'יבלד וייוול, מפקד זירת הודו, ובה הטיל עליו את האחריות לשמירה על מדגסקר ברגע שיושגו יעדיו הראשוניים של המבצע. הוא הוסיף כי לאחר עזיבת אנשי הקומנדו יישמר האי בידי שני גדודים מאפריקה הבריטית וגדוד אחד מקונגו הבלגית או ממושבות צרפת בחופה המערבי של אפריקה.
במרץ ובאפריל ערך חיל האוויר הדרום-אפריקאי טיסות סיור מעל העיר דייגו סווארס, והזירה חוזקה במטוסים נוספים שהגיעו ממושבות בריטניה במזרח.
הנחיתה מן הים והקרב הימי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-5 במאי 1942 נחת הכוח העיקרי הבריטי שהורכב מגדוד הרגלים ה-29 הבריטי ומגדוד הקומנדו ה-5 על חופי מדגסקר. הנחיתה בוצעה באמצעות נחתות שהורדו לחוף מפרץ קורייר ומפרץ אמבראראטה, מערבית לנמל המרכזי של דייגו סווארס, בקצהו הצפוני של האי. הפצצות הסחה בוצעו במזרח, וכללו הנחתת צנחני דמה. חיל האוויר הבריטי, בסיוע חיל האוויר הדרום-אפריקאי ביצע טיסות סיוע שכללו הפצצת כלי שיט של וישי[3].
הלחימה נמשכה כיומיים, וב-7 בחודש נכנעה דייגו סווארס, אך כוחות וישי נסוגו לדרום והמשיכו את הלחימה משם.
בעקבות הפלישה לאי הפיצו אנשי וישי שמועה כאילו הבריטים מתכוונים לספח את האי. ב-15 במאי נשא דה גול נאום ברדיו, בו מסר כי בריטניה היא בת ברית נאמנה, וכי אין בכוונתה לספח את האי[4].
שלושה שבועות לאחר הפלישה, ב-29 במאי, הגיעו שלוש צוללות של יפן לזירה. אוניית הדגל של הצי הבריטי, רמילס, עגנה בנמל דייגו סווארס. הצוללות שלחו למקום שתי צוללות ננסיות. אלו הצליחו לפגוע קשות ברמילס, ולהטביע מכלית. אחת הצוללות הוטבעה, ואילו השנייה עלתה על החוף, ואנשי צוותה המשיכו את דרכם לפנים האי על מנת לחבור לאנשי וישי, אך נהרגו בדרכם בחילופי אש.
הקרב היבשתי באי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גם לאחר הנחיתה וכיבוש דייגו סווארס, נמשכה הלחימה במשך כחצי שנה עד כיבושו הסופי של האי. הגדודים הבריטיים הוחלפו ברובאי המלך האפריקנים שהגיעו לאי ב-22 ביוני, להם נשלח לסיוע הגדוד הממונע ה-7 של הצבא הדרום אפריקני, וגדוד הרגלים ה-27 של צבא דרום רודזיה.
ב-10 בספטמבר וב-29 בספטמבר בוצעו נחיתות נוספות מן הים על ידי הגדוד הבריטי ה-29 והגדוד הבריטי ה-22, במטרה להשלים את כיבוש האי לפני עונת הגשמים. ההתקדמות לאורך האי, מצפון לדרום, הייתה קשה. האויב נקט בטקטיקה של אדמה חרוכה, והדרכים באי היו משובשות מלכתחילה. בספטמבר נכבשה בירת האי אנטננריבו ללא התנגדות, אך פעולות האיבה נמשכו עד ראשית נובמבר. המושל אנה נכנע ב-5 בנובמבר בעיירה אילהוסי שבדרום האי. מועד זה, חצי שנה ועוד יום למן נחיתת בעלות הברית באי, איפשר לחייליו קבלת מענק הניתן בעבור שירות בשדה הקרב במשך למעלה מחצי שנה.
במהלך הנחיתה בדייגו סווארס ספגו בעלות הברית 500 אבדות. 30 חיילים נוספים נהרגו ו-90 נפצעו במהלך כיבוש האי לאחר מכן. רוב אנשי וישי שנפלו בשבי הביעו את רצונם להצטרף לצבא צרפת החופשית[5].
תוצאות הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הקרב נמסר האי לידיהם של אנשי צבא צרפת החופשית. הגנרל פול לואי לז'נטיום מונה לנציב מדגסקר[6]. לאחר המלחמה ביקשה מדגסקר את עצמאותה. ב-1947 אירעה התקוממות עממית, שדוכאה לאחר לחימה עזה, והובילה לעצמאותו של האי ב-1958. בהערכה שלאחר מעשה של כוונותיה של יפן, נראה כי לא היו ליפנים אינטרסים מיוחדים באוקיינוס ההודי, וכי האיום שכנגדו כוון המבצע היה איום סרק. המבצע אך הביא להחרפת היחסים בין אנשי וישי ובין בריטניה, שהיו גרועים ממילא[7].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ http://usswashington.com/worldwar2plus55/dl05no42.htm
- ^ E. Bauer, World War II, Orbis, london, 1985, pp. 219
- ^ Fact File : Madagascar Captured אתר ה-BBC
- ^ דה גול לצרפתים - הבריטים לא יספחו את מדגסקר, דבר, 15 במאי 1942
- ^ מגיני מדגסקר מצטרפים לדה גול, דבר, 13 באוקטובר 1942
- ^ הגנרל ג'נטיום ־ נציב מדגסקר, המשקיף, 19 בנובמבר 1942
- ^ E. Bauer, World War II, Orbis, london, 1985, pp. 219