אבנר עמיאל

אבנר עמיאל (1928 – מרץ 2020) היה מחלוצי העובדים הסוציאליים הקהילתיים בישראל. אקטיביסט שסייע ותמך בהקמת תנועת "הפנתרים השחורים" הישראלית,^[1] אשר שמה לה כמטרה להעלות לסדר היום את האפליה והקיפוח ממנה סובלים בני עדות המזרח ולצמצם פערים כלכליים ותרבותיים בחברה. עמיאל סייע ועמד מאחורי מספר שביתות ומאבקים לצורך קידום ושיפור חיי שכבות מוחלשות באוכלוסייה, (ביניהם מאבקי קשישים, תנועת האוהלים, מאבק "עזרה אחרת" ועוד.)

ביוגרפיה

ראשית חייו

עמיאל נולד בירושלים להורים ילידי מרוקו. תחילה התגוררה המשפחה בעיר העתיקה בירושלים ולאחר מכן עברו לשכונת אוהל שלמה. בילדותו למד בבית הספר אליאנס ובבגרותו למד בישיבת "פורת יוסף".

בגיל 16, נתפס עמיאל מדביק כרוזים של האצ"ל כנגד המנדט הבריטי ונשלח לבית המאסר קישלה, שם שהה כחודש ולאחר מכן הועבר למחנה המעצר לטרון. במשך שהותו במעצר התוודע לספר אוטוביוגרפיה על מהאטמה גנדי ולדרכו לניהול מאבקים דרך "התנגדות לא אלימה" אשר השפיעה בהמשך על דרכו המקצועית. את מאסרו בכלא העביר עם עצורי המחתרות, ביניהם הרב שאר ישוב, שפיקד על הלוחמים הדתיים בהגנה וישראל אלדד, לוחם הלחי.

קריירה

לאחר קום המדינה, בשל היותו אסיר מחתרת משוחרר זכה במלגת לימודים באוניברסיטה העברית, שם למד היסטוריה. כשסיים את לימודיו הועסק במועדוני ילדים מהרובע היהודי שנעקרו מביתיהם ולאחר מכן ניהל מועדוני נוער בשכונת קטמון, הבוכרים ומוסררה. לדבריו, שם התוודע לראשונה למגוון בעיות חברתיות ורגשיות מהן סבלו הנוער ולעבודתן של העובדות הסוציאליות.

בשנת 1956 היה שותף להקמת המחלקה הראשונה לעבודה קהילתית בעיר ירושלים. ב-1962 נסע עמיאל לצורך לימודי תואר שני בעבודה סוציאלית לארצות הברית ולמד באוניברסיטת קליבלנד, אוהיו.^[2] במסגרת עבודתו המעשית שובץ תחילה עם אוכלוסייה יהודית בעיר, אך לאחר דרישתו לעבוד בשכונות עוני, שובץ במשכנות העניות של קליבלנד. בתקופה זו עלו קולות למען שוויון שחורים ולבנים ועמיאל אף השתתף בהפגנה למען שילובם. אך מאחר שהמשטרה לא ראתה בעין יפה את השתתפותו ואיימה לסלק אותו מארצות הברית עמיאל המעיט את מעורבותו בפעילויות החברתיות שקשורות בנושא. לאחר סיום התואר השני נסע עמיאל לקנדה, שם עבד במחנה קיץ ובבית חולים למתמודדי נפש.

בשנת 1964 חזר לארץ ועבד בניהול היחידה לעבודה קהילתית בעיריית ירושלים. במהלך עבודתו עמיאל נקט בפרקטיקה מקצועית חדשנית לאותה תקופה. פרקטיקה שמערבת באופן משמעותי את התושבים שצורכים את שירותי היחידה בשיפור מצבם.

פעולותיו

בתור מנהל היחידה לעבודה קהילתית הנהיג מספר מאבקים קהילתיים. תחומי תפקידו כללו עבודה עם האוכלוסייה הכללית, עבודה עם חבורות רחוב^[3] ועבודה קהילתית עם קשישים. עמיאל סייע ותמך בהקמת "הפגנות הקשישים" – זאת לאחר שנסגרו מרפאות רפואיות בשכונות ומהיעדר מענים לטיפול רפואי מציל חיים. עמיאל ועובדים סוציאליים מלשכות שכונות המצוקה גייסו קשישים למאבק, הכינו איתם תזכיר הכולל נתונים, ארגנו כנסי מחאה, החתימו עצומה והעלו את המודעות בקרב הציבור לגבי מצבם של הקשישים. מאחר שכל אלו לא קידמו פתרון, המאבק הסלים והתנהל ב'שיטת אליסנקי' (על שם סול אלינסקי). כאשר 600 קשישים הגיעו להפגין ותבעו לקבל שירותי בריאות בשכונות. עוד באותו הערב הוחלט על ידי הדרגים הגבוהים לאפשר לתושבי השכונות להשתמש בשירותי קופת חולים כללית שעד אז היו פתוחים לחברי הסתדרות בלבד.

בשנת 1971 עת היה עמיאל מנהל היחידה לעבודה קהילתית בעיריית ירושלים. עובדי יחידתו פעלו בשכונות המצוקה בעיר, בגישה מקצועית של 'מדריכי חבורות רחוב', שכללה קשר בלתי אמצעי עם הנערים, גיבושם לקבוצה והעלאת המודעות לצרכיהם וצורכי הסביבה שאינם מסופקים - לצד פעילות ציבורית להגברת המודעות לתופעת העוני בישראל ולחיזוק מנגנוני הרווחה ומתן מענה לאוכלוסיות המוחלשות.^[4]^[5]^[6]^[7]^[8]^[9]

במסגרת עבודתם ליוו בין היתר את הצעירים משכונת מוסררה שבירושלים, אשר הקימו את תנועת הפנתרים השחורים, הפגינו תמיכה ציבורית בהתארגנות ואף סייעו לה.^[10]^[11]^[12]^[13] התנועה באה למחות על אפליה וקיפוח קשים שממנה סובלות אוכלוסיות יוצאי מזרח. בתמיכה וליווי של עמיאל ועובדי היחידה. הם תווכו, סייעו ותמכו מקצועית בפעילי התנועה לכדי התגבשות פעולתם.

ראובן אברג'ל מראשי המאבק : " אחרי המהומות בואדי סאליב הגיעו לשכונה שלנו, לראשונה, עובדי חבורות רחוב ובראשם אבנר עמיאל. הדבר היחיד שהצליחו לתת לנו היה שולחן פינג-פונג וזוג מטקות", נזכר אברג'יל. "היו מאות ילדים וצעירים בשכונה, וכמובן שהיה כל הזמן ריב על המטקות. עמיאל, שהאמין שעדיף לתת לנו חכה מאשר לתת לנו דגים, סיפר לנו על הפנתרים השחורים באמריקה ועל באדר-מיינהוף ועל צ'ה גווארה, ואנחנו רצינו להיות כולם ביחד ולעשות מהפכה חברתית."^[14]

לאחר שהמאבק דעך. גורמים פוליטיים בעיריית ירושלים שלא היו מרוצים מפעילותו במחאה, התערבו והחליטו להעבירו לתפקיד 'יועץ קהילתי למנהלי בתי הנוער בשכונות'. בתפקיד זה, היה עמיאל עמיאל לכאורה בעל פחות השפעה, אך למעשה התפקיד איפשר לו יותר חופש פעולה בעבודתו בפעילות קהילתית בשכונת הקטמונים.

עוד פעל בשנות ה-70 להסדרת ולחיזוק מעמד העובדים הסוציאליים, בין היתר במסגרת התארגנות בשם 'ועד הפעולה של עובדים סוציאליים ואישי ציבור בירושלים' לצד יונה רוזנפלד ויצחק קדמן.^[15]^[16]

בשנת 1973 סייע לתנועת "האוהלים" אשר העלתה את נושא מצוקת הדיור בשכונות מצוקה יחד עם דוד מאירי וימין סוויסה, ושימש בה גם בוועדה ליישוב חילוקי דעות.^[17]^[18] עמיאל יחד עם המועצה סייעו לתנועה לפתח שירותים ופעילויות קהילתיות. ביולי של אותה שנה התראיין עמיאל (בשם גלוי על אף שנאסר עליו לעשות כן מצד העירייה) לסדרת כתבות בעיתון מעריב, זאת על אף שנאסר עליו להתראיין מצד העיר בה הציג את המצוקה הרחבה של תושבי השכונות ובפרט שכונת הקטמונים.^[19]^[20] הכתבות תיארו את ההזנחה והמחדלים של שירותי הרווחה העירוניים והארציים שהובילו להידרדרותם של צעירי השכונה לפשע. עמיאל התריע שאם ההזנחה תימשך המצב ישפיע על החברה הישראלית כולה. מטרתו הייתה לעורר תשומת לב ציבורית. בעקבות הביקורת שהעלה בכתבות אלו על שירותי הרווחה הגישו נגדו ראשי איגוד העובדים הסוציאליים בירושלים תלונה לוועדת האתיקה המקצועית של האיגוד, אשר פרסמה נגדו גינוי שהופץ בקרב כלל חברי האיגוד.^[2] עמיאל חזר אומנם לעבוד בעיריית ירושלים אך תפקידו צומצם ולא קודם במשך שנים.

בשנות ה-80 המשיך לפעול במסגרת תנועת הפנתרים השחורים בשורה של מאבקים חברתיים.^[21] בין היתר היה ממובילי מאבק השכונות מול וועדת ששינסקי לרפורמה במיסוי.^[22] כמו כן, היה פעיל בשנות ה-80 בתנועות שלום שביקשו לקדם את רעיון השלום בשכונות, ולהיאבק בגזענות, כמו גם בתנועה למאבק בנשק אטומי.^[23]^[24]

ב-1991, 14 שנה לאחר שהגינוי שספג מוועדת האתיקה של איגוד העובדים הסוציאליים, זכה להכרה מצד האיגוד אשר העניק לו האיגוד את הפרס על שם 'הנריטה סאלד' כאות הוכרה על פעילותו. בתעודת הפרס נכתב כי היווה כוח מקצועי שפעל לתיעול המחאה לאפיקים קונסטרוקטיביים, תוך פתיחת אפיקי תקשורת בין הממסד למנהיגי תנועות מחאה, וגיבוש קואליציות של אנשי ציבור ואקדמיה עם תושבי השכונות במטרה לתת למאבקים החברתיים משקל ועוצמה.^[25]^[13]

בשנת 1993 זכה בפרס יקיר ירושלים על תרומתו ופעולותיו.

בשנת 2018, במלאת לו 90, נערך לכבודו כנס הוקרה במכון ון ליר על ידי המחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון.^[26]

חייו האישיים

בשנת 1958 עמיאל נשא לאישה את רות, מורה במקצועה. להם שני בנים וחמישה נכדים.

עמיאל נפטר במרץ 2020 בגיל 92 ונקבר בחלקת יקירי ירושלים בגבעת שאול.^[1]

קישורים חיצוניים

רוני קאופמן ואברהם מנסבך, על הקשרן של החלטות ערכיות בעבודה סוציאלית: חקר מקרה של "התרעה בשער" של עובד סוציאלי קהילתי
אמיר בנבג'י, אדם מהיישוב - כמו סוכנים של המדינה, חדשות, 3 ביוני 1993
שיחה עם אבנר עמיאל בכנס הוקרה לכבוד יום הולדתו ה-90, סרטון בערוץ "אבנר עמיאל כנס הוקרה עבודה קהילתית", באתר יוטיוב (אורך: 43:05)
מראשוני הפנתרים השחורים: נפטר העו"ס הקהילתי הירושלמי אבנר עמיאל | המפלגה הקומוניסטית הישראלית, באתר maki.org.il

אבנר עמיאל, ברשת החברתית פייסבוק

הערות שוליים

^ ¹ ² מראשוני הפנתרים השחורים: נפטר העו"ס הקהילתי הירושלמי אבנר עמיאל | המפלגה הקומוניסטית הישראלית, באתר maki.org.il
^ ¹ ² רוני קאופמן ואברהם מנסבך, על הקשרן של החלטות ערכיות בעבודה סוציאלית: חקר מקרה של "התרעה בשער" של עובד סוציאלי קהילתי
^ מדריכים מוחדרים בין נערי רחוב במטרה לקרבם לפעולות תרבות, למרחב, 19 במאי 1967
^ עובדים סוציאליים בירושלים מאשימים: הממשלה והאופוזיציה עשו קשר כדי לקבור את מסקנות כ"ץ, על המשמר, 28 ביוני 1976
^ בן ארבע דרש חשיש, על המשמר, 4 במרץ 1976
^ יצחק שור, 3000 משפחות שעל גבול העוני בירושלים אינן מקבלות עזרה, על המשמר, 28 בספטמבר 1971
^ יעקב גיל: יש לאחד השירותים המטפלים בנוער מנותק, על המשמר, 23 בספטמבר 1973
^ עובדי המחלקה הסוציאלית של עיריית ירושלים, גילוי דעת:יד תומכת לנוער השוליים, למרחב, 18 בינואר 1971
^ יצחק שור, אין להשאיר את השירות לנזקקים בגיטו של משרד הסעד, על המשמר, 3 באוקטובר 1974
^ יצחק שור, נערי חבורת-רחוב ירושלמים למדריכם: "אנחנו נהיה הפנתרים השחורים של ישראל", על המשמר, 13 בינואר 1971
^ התארגנות בנוסח ה'פנתרים' - חיובית, דבר, 30 במרץ 1971
^ "אם לא צועקים או שוברים שולחן, איש לא יקשיב", על המשמר, 10 במרץ 1972
^ ¹ ² נרי ליבנה, נשארו בשוליים, חדשות, 7 בפברואר 1992
^ נרי ליבנה, הפנתר שחזר מהכפור, באתר הארץ, 3 ביולי 2002
^ עובדים סוציאליים בירושלים מסבירים מאבקם, דבר, 28 ביוני 1972
^ תובעים רפורמה בעבודה הסוציאלית, על המשמר, 27 ביוני 1972
^ חילוקי דעות ב"אוהלים", כל העיר, 18 ביולי 1980
^ הפנתר מתעורר, חדשות, 11 באוקטובר 1987
^ אהרון דולב, קללת הקטמונים, מעריב, 9 ביולי 1976
^ אהרון דולב, הקטמונים - אות קלון וחבית נפץ, מעריב, 16 ביולי 1976, המשך
^ ענת מגן, לא סובלים מעודף אחדות, כל העיר, 2 בינואר 1987
^ ששינסקי ירד אל העם, כל העיר, 13 בנובמבר 1987
^ הפטרייה מתקרבת לשכונות, כל העיר, 24 באפריל 1987
^ ברוך מאירי, גזענות בשכונות, מעריב, 13 בינואר 1986
^ אמיר בנבג'י, אדם מהיישוב - כמו סוכנים של המדינה, חדשות, 3 ביוני 1993
^ כנס ההוקרה לאבנר עמיאל, ביוטיוב

[מקי-1] ¹ ² מראשוני הפנתרים השחורים: נפטר העו"ס הקהילתי הירושלמי אבנר עמיאל | המפלגה הקומוניסטית הישראלית, באתר maki.org.il

[קאופמן_ומנסבך-2] ¹ ² רוני קאופמן ואברהם מנסבך, על הקשרן של החלטות ערכיות בעבודה סוציאלית: חקר מקרה של "התרעה בשער" של עובד סוציאלי קהילתי

[3] מדריכים מוחדרים בין נערי רחוב במטרה לקרבם לפעולות תרבות, למרחב, 19 במאי 1967

[4] עובדים סוציאליים בירושלים מאשימים: הממשלה והאופוזיציה עשו קשר כדי לקבור את מסקנות כ"ץ, על המשמר, 28 ביוני 1976

[5] בן ארבע דרש חשיש, על המשמר, 4 במרץ 1976

[6] יצחק שור, 3000 משפחות שעל גבול העוני בירושלים אינן מקבלות עזרה, על המשמר, 28 בספטמבר 1971

[7] יעקב גיל: יש לאחד השירותים המטפלים בנוער מנותק, על המשמר, 23 בספטמבר 1973

[8] עובדי המחלקה הסוציאלית של עיריית ירושלים, גילוי דעת:יד תומכת לנוער השוליים, למרחב, 18 בינואר 1971

[9] יצחק שור, אין להשאיר את השירות לנזקקים בגיטו של משרד הסעד, על המשמר, 3 באוקטובר 1974

[10] יצחק שור, נערי חבורת-רחוב ירושלמים למדריכם: "אנחנו נהיה הפנתרים השחורים של ישראל", על המשמר, 13 בינואר 1971

[11] התארגנות בנוסח ה'פנתרים' - חיובית, דבר, 30 במרץ 1971

[12] "אם לא צועקים או שוברים שולחן, איש לא יקשיב", על המשמר, 10 במרץ 1972

[ליבנה-13] ¹ ² נרי ליבנה, נשארו בשוליים, חדשות, 7 בפברואר 1992

[14] נרי ליבנה, הפנתר שחזר מהכפור, באתר הארץ, 3 ביולי 2002

[15] עובדים סוציאליים בירושלים מסבירים מאבקם, דבר, 28 ביוני 1972

[16] תובעים רפורמה בעבודה הסוציאלית, על המשמר, 27 ביוני 1972

[17] חילוקי דעות ב"אוהלים", כל העיר, 18 ביולי 1980

[18] הפנתר מתעורר, חדשות, 11 באוקטובר 1987

[19] אהרון דולב, קללת הקטמונים, מעריב, 9 ביולי 1976

[20] אהרון דולב, הקטמונים - אות קלון וחבית נפץ, מעריב, 16 ביולי 1976, המשך

[21] ענת מגן, לא סובלים מעודף אחדות, כל העיר, 2 בינואר 1987

[22] ששינסקי ירד אל העם, כל העיר, 13 בנובמבר 1987

[23] הפטרייה מתקרבת לשכונות, כל העיר, 24 באפריל 1987

[24] ברוך מאירי, גזענות בשכונות, מעריב, 13 בינואר 1986

[25] אמיר בנבג'י, אדם מהיישוב - כמו סוכנים של המדינה, חדשות, 3 ביוני 1993

[26] כנס ההוקרה לאבנר עמיאל, ביוטיוב

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]